תוצאת חיפוש

נערה בת 17 שנים אובחנה עם סרקומה על שם Ewing שמקורה ברקמת הלדן (הנרתיק) הממוקמת באגן הקטן. כחלק מן ההכנות וטרם התחלת הטיפול במחלה, נשקל שימור פוריות על ידי שאיבת ביציות בשלות לשם הקפאתן ושימורן לעתיד. מיקום השאת הקשה על ביצוע הפעולה בגישה לדנית ובהדרכת על שמע, כמקובל. הפתרון שנמצא היה ביצוע לפרוסקופיה שבה הוזזו השחלות אל מחוץ לאגן הקטן והוצמדו לדופן הבטן. פתרון זה אפשר ביצוע מוצלח של שאיבת ביציות מונחית על שמע דרך דופן הבטן. לפיכך, יש מקום לאמץ גישה זו כפתרון לביצוע הפעולה הנדרשת לשימור הפוריות במטופלות עם שאת גדולה באגן שאינה מאפשרת את ביצוע הפעולה בגישה הלדנית המסורתית.

רקע: במחקרים רבים נבדקה הזיקה בין דיכאון להיבטיה שונים של מערכת החיסון. הועלתה סברה ששינויים במערכת החיסון משפיעים על הפתופיזיולוגיה של תסמיני דיכאון. דיווחים שונים קושרים בין עלייה בריכוז של ציטוקינים פרו-דלקתיים למגוון שינויים התנהגותיים ונירואנדוקריניים המתרחשים בדיכאון. בעבודות מדעיות אחרות הצביעו חוקרים על כך שהפרעות חיסוניות קודמות לעיתים קרובות להתפתחות דיכאון בחולים‎. בעבודה זו, בחנו את הזיקה שבין מצב דיכאוני ראשוני חד לבין שינויים בריכוזי ציטוקינים (דלקתיים ונוגדי דלקת) בדם והשוואת מדדים אלה לקבוצת בקרה. בנוסף נבדק הקשר שבין חומרת התסמינים לריכוזי הציטוקינים השונים.

שיטות: קבוצה של 25 מטופלים המאובחנים כלוקים בדיכאון, שאושפזו בגין החמרה חדה במצבם, עברו הערכה פסיכיאטרית הכוללת מילוי שאלון Hamilton Rating Scale for Depression ובאמצעות הערכה בסולם Clinical Global Impression (CGI). במקביל, נמדדו ריכוזי ציטוקינים שונים (IL-2R, IL-6, IL-8, IL-10) בדגימות הדם של חולים אלה ובדגימות שנלקחו מ-25 נבדקים בריאים בקבוצת בקרה בעלת פרופיל דמוגרפי דומה באמצעות תבחין ELISA ייעודי מסחרי.   

תוצאות: ריכוז ה-IL-6 היה גבוה יותר בקרב אלה שלקו בדיכאון ראשוני בהשוואה לבריאים. נמצא מיתאם חיובי בין חומרת התסמינים בקרב חולי הדיכאון הראשוני כפי שנמדדה על ידי שאלון Hamilton לבין CGI (חוזק 0.697, α=0.0001); כמו כן נמצא מיתאם שלילי בין ריכוז 6-IL לבין חומרת תסמינים כפי שנמדדה על ידי CGI (חוזק -0.460, p<0.05); ומיתאם חיובי בין ריכוז IL10 לבין ריכוז IL-6 (חוזק 0.439, p<0.05).

מסקנות: מציאת מיתאם שלילי בין עוצמת התסמינים בקרב הלוקים בדיכאון כפי שנמדדו באמצעות שאלון Hamilton סתרה את הממצאים במחקרים קודמים. אולם היא מאששת את אחת התיאוריות הטוענת כי לטיפול תרופתי בנוגדי דיכאון השפעה בהורדת רמות ה-IL-6 במקביל לעלייה בריכוז IL-10. ייתכן שממצאים אלו יתמכו בעתיד בטיפול הקליני בציטוקינים אלו כסמנים (ביו-מרקרים) לחומרת הדיכאון או לאיתור מוקדם של הישנותה. לנוכח ההשפעה של הטיפול התרופתי נוגד הדיכאון על ריכוזי הציטוקינים, ייתכן שניתן יהיה לבחון בעתיד טיפול בציטוקינים כסמנים להצלחת הטיפול וליעילותו, ואולי אף לשלב ציטוקינים כמנגנון טיפול בעתיד.

אירית בן אהרון^1,5, שפרה אש^2,5, אבי בן הרוש^3,5, גלי פרל¹, גליה אורון^3,5, חיים פנקס^3,5, נפתלי פרויד^4,5, דרגן קרברושיץ^4,5, רונית אביר^3,5, אונית ספיר^3,5, ארנון ויז'ניצר^3,5, ברוך ברנר^1,5, יצחק יניב^2,5, סלומון שטמר^1,5, בני פיש^3,5

¹המכון לאונקולוגיה, מרכז דוידוף, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ²המערך להמטולוגיה-אונקולוגיה ילדים, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה, ³היחידה להפריה חוץ-גופית ופוריות, בית החולים לנשים שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ⁴המחלקה לכירורגיה ילדים ונוער, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה, ⁵הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הקדמה: שיעור המחלימים מסרטן עולה בעשור האחרון הודות לשיפור בטכנולוגיות האבחון והטיפול. לפיכך, סוגיות כגון פוריות לאחר הטיפול האונקולוגי מקבלות משנה תוקף בחולים צעירים. הדיסציפלינה החדשה הקרויה "אונקופרטיליטי", מהווה מימשק בין תחום האונקולוגיה לתחום הפוריות בהיבט הקליני ובהיבט המחקר.

שיטות: במאמר זה, אנו מדווחים על תוכנית רבת-צוותים ייעודית לשימור פוריות בחולי סרטן פדיאטריים ובוגרים צעירים, המהווה גם נדבך למחקר פרוספקטיבי אורכי של תוצאי פוריות באוכלוסיה זו.

תוצאות: מנתוני פעילות התוכנית עולה כי שיעורי הפניית החולים לשימור פוריות עלו משמעותית, בייחוד של חולים שלא נחשפו לכימותרפיה. בשלוש השנים הראשונות לפעילות התוכנית הופנו אליה 235 חולים.

מסקנות: תוכנית רבת-צוותים ייעודית, המהווה ממשק פעיל בין מומחים מדיסציפלינות שונות, מעבדה מיומנת והליך הפנייה וטיפול במסגרת זמן מצומצמת, מביאה לתועלת מרבית הבאה לידי ביטוי בשיעורי שימור פוריות גבוהים יותר.

מיכאל מ' קראוס, איתמר אשכנזי, ריקרדו אלפיסי

המערך לכירורגיה, מרכז רפואי הלל יפה, חדרה

בסקירה זו, מסוכמות ההוריות ושיטות הביצוע להשתלה עצמית Auto transplantation)) של בלוטת יותרת התריס במבוגרים ובצעירים, עם דגש מיוחד על שיטות ההשתלה והשימור בקירור לטווח ארוך.

השתלה עצמית היא שיטת ניתוח הננקטת במטרה למנוע הופעת תת פעילות של בלוטת יותרת התריס, לאחר ניתוחים שבהם נפגעות כל ארבע בלוטות יותרת התריס באופן בלתי הפיך במהלך כריתה שלמה של בלוטת התריס. בהיפרפלזיה של כל ארבע בלוטות יותרת התריס, מבצעים כריתה מכוונת של כל ארבע הבלוטות (או שלוש וחצי בלוטות) ושותלים באופן מידי בלוטה אחת בשריר הסטרנומסטואיד (השתלה עצמית מיידית).

כאשר בעת הניתוח מתעורר ספק אצל המנתח אם נשמרה אספקת הדם של בלוטות יותרת התריס (בעיקר בניתוחים נשנים), מקובל לשמור בקירור עמוק בלוטה אחת ולשתול אותה בשריר הזרוע של החולה לאחר מספר ימים (השתלה עצמית מאוחרת).

התקופה שבה ניתן לשמור בקירור את בלוטות יותרת התריס שנכרתה בניתוח, מבלי שיאבדו מתפקודן לאחר ההשתלה, היא עד כשנתיים. המצבים העיקריים שבהם קיים סיכוי גבוה להופעת תת פעילות של בלוטת יותרת התריס לאחר ניתוח, ובהם מומלץ לבצע השתלה עצמית של הבלוטה הם: (1) היפרפלזיה ראשונית ומשנית של בלוטת יותרת התריס, (2) ניתוחים נרחבים או נשנים בצוואר הכוללים כריתה שלמה של בלוטת התריס, (3) כריתת זפק גדול או זפק רטרוסטרנלי, בעיקר בילדים. מידת ההצלחה של השתלה עצמית של בלוטת יותרת התריס שעליה מדווח בספרות היא שונה, ותלויה בעיקר בעיתוי ההשתלה ובמשך שימור הבלוטה בקירור. אמנם לרוב העדיפות היא שימור כלי הדם של הבלוטה In Situ, אך בחולים שבהם נפגעה אספקת הדם לבלוטה, ביצוע השתלה עצמית מונע התפתחות תת פעילות לאחר הניתוח. ניתוח השתלה עצמית של בלוטת יותרת התריס צריך להתבצע במרכזים בעלי ניסיון שהתמחו בטיפול זה. לאחר ביצוע הניתוח במרכזים אלו, לא נמצא הבדל משמעותי בהתפתחות תת פעילות של בלוטת יותרת התריס בהשוואה בין מבוגרים ולצעירים.

לי טיבי כהן¹, קרן ריינר נוי^1,2, איילת שמולביץ³, עודד ארבל³

¹המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המרכז לשירות פסיכולוגי, שער הנגב, באר שבע, ³מירפאת המיינדפולנס, המרכז לבריאות הנפש באר שבע

הקדמה: שורשיהם של טיפולים מבוססי קשיבות (Mindfulness) נטועים במסורת הבודהיסטית, ובמרכזם מצוי טיפוח של מיומנויות כגון תשומת לב פתוחה, קבלה וחמלה. בישראל יש מיעוט של מחקרים בתחום הקשיבות בכלל ועבור אוכלוסייה הטרוגנית (קלינית ולא קלינית) בפרט. במירפאת המיינדפולנס במרכז לבריאות הנפש באר שבע, מתקיימות סדנאות קשיבות לקהל רחב ומגוון החווה התמודדויות שונות כגון עקה יומיומית, כאב כרוני, דיכאון ועוד.

המטרות במחקר: במאמר הנוכחי מדווח על השפעתן של סדנאות מבוססות קשיבות על קהל יעד מגוון, על ידי בחינת משתנים של איכות חיים, תסמיני דיכאון וחרדה, קשיבות, חמלה עצמית וביקורת עצמית.

שיטה: שאלוני דיווח עצמי שהועברו לפני תחילת הסדנה ולאחר סיומה.

תוצאות: תוצאות ראשוניות מדגימות כי עבור 18 נכללים בסדנאות קשיבות בין נובמבר 2013- מרץ 2014, נצפה שיפור מובהק ובכיוון המשוער במרבית המדדים. גודלי האפקט עבור המשתנים השונים היו בינוניים ומעלה, כאשר גודל האפקט המשמעותי ביותר נמצא עבור השינוי בחמלה עצמית.

דיון: תוצאות ראשוניות אלה מדגימות את יעילותה של סדנת קשיבות עבור אוכלוסייה מרקע מגוון בפרק זמן מוגבל. לנוכח מיקומה הגיאוגרפי של המירפאה, ניתן לשער כי סדנאות מבוססות קשיבות עשויות לתת מענה טיפולי יעיל או בעל אופי מונע ("מניעתי") עבור תושבי הדרום, אשר מתמודדים עם איום ביטחוני מתמשך בשנים האחרונות. בעתיד יש לבחון השערה זאת באופן אמפירי.

לילך אברמסקי-ארזי¹, זאב קפלן^1,2, חגית כהן^1,2

¹החטיבה לפסיכיאטריה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²יחידת המחקר לטראומה וחרדה, המרכז לבריאות הנפש באר שבע, משרד הבריאות

רקע: תסמונת הדחק הבתר חבלתית (Post-Traumatic Stress Disorder - PTSD) היא מחלת נפש המתפתחת בעקבות חשיפה לאירוע/אירועים הנתפסים כבעלי סכנה גופנית או נפשית לחייו או שלמותו של הנחשף. בהגדרתה הנוכחית מורכבת תסמונת זו ממספר קבוצות של תסמינים הכוללים חודרנות ושיחזור החוויה החובלנית (טראומה), הימנעות מאזכור האירוע, עוררות יתר פיזיולוגית ושינויים במצבי הרוח, הגורמים למצוקה ולליקויים בתפקודים חברתיים, תעסוקתיים ומשפחתיים. בשנים האחרונות, היוו התהליכים הקוגניטיביים המעורבים בתסמיני החודרנות נושא מחקר עיקרי בספרות. דווח כי הימנעות והדחקת מחשבות הם מנבאים מרכזיים בהתפתחות התסמונת, שימורה והפיכתה למחלה ממושכת.

מטרות: במחקר זה בחנו, האם קיימים הבדלים בתהליך הדחקת מחשבות מאיימות שאינן קשורות לאירוע החובלני (לטראומה) בהשוואה בין חולי תסמונת הדחק הבתר חבלתית לבין קבוצת חולי חרדה ובהשוואה לקבוצת נבדקים בריאים.

שיטות: תהליך הדחקת מחשבה מאיימת נימדד בניסוי הדחקת מחשבות באמצעות שני מדדים שונים: תדירות הופעת המחשבה המאיימת ומשך זמן ממוצע למחשבה מאיימת.

תוצאות: בעוד שלא התקבלו הבדלים מובהקים במספר המחשבות המאיימות בהשוואה בין קבוצות המחקר, הרי שחולי תסמונת הדחק הבתר חבלתית חשבו זמן ארוך יותר על המחשבה המאיימת בהשוואה לקבוצת הבקרה בכל שלושת התנאים של ניסוי הדחקת מחשבות. ההבדל הגדול ביותר התקבל בתנאי הדחקה שבו נדרשת הפעלת שליטה קוגניטיבית. בעת מתן מסיח ממוקד, התקצר ההבדל במשך זמן ההדחקה בהשוואה בין הקבוצות. דיון: אנו סבורים ההבדלים בתהליך הדחקת מחשבות עשויים לשקף הבדלים ביכולות התמודדות עם איום. לכן, השתהות למשך זמן ארוך יותר על מקור האיום כפי שהתקבל בחולי תסמונת הדחק הבתר חבלתית, מהווה מאפיין קוגניטיבי שאינו תוצאה של האירוע החובלני, אלא שנוכחותו היא זו שגרמה להתפתחות התסמונת (נטייה קודמת) ושימורה.

סיכום: זיהוי והבנת התהליכים הקוגניטיביים המעורבים בתהליך הדחקת מחשבות יוכלו בעתיד לשמש ככלי לאיתור מוקדם לפגיעות, להתפתחות ולשימור תגובות בתר חבלתיות. הבנת תהליכים אלו פותחת צוער לאפשרות טיפול הממוקדת בנוסף על עיבוד הפרשנויות השליליות והלא תפקודיות (דיספונקציונליות) שחולי התסמונת מייחסים לתסמיני החודרנות, גם לימוד ואימון של טכניקות הסחה מחשבתית וויסות רגשי.

טל פלג-שגיא¹^,²

¹המחלקה לפסיכולוגיה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המרכז לבריאות הנפש, באר שבע

הקדמה: נשים במקצוע הרפואה חוות רמות גבוהות של מתח-לחץ (Stress), המתבטא בין השאר בתסמיני דיכאון ובתסמינים גופניים. במחקר מקדים נמצאו רמות גבוהות של תסמיני דיכאון בקרב סטודנטיות לרפואה מאוניברסיטת בן גוריון בנגב.

מטרות: לבדוק אם תמיכה חברתית ממתנת את הקשר בין תסמיני הדיכאון ובין התסמינים הגופניים.

שיטות מחקר: 145 סטודנטיות, סטאז'ריות ומתמחות לרפואה מכל הפקולטות לרפואה בישראל, אשר נמצאו במערכות יחסים ארוכות טווח (חצי שנה ויותר), מילאו שאלונים הנוגעים לתסמיני דיכאון, לתמיכה חברתית ולתסמינים גופניים.

תוצאות: תסמיני דיכאון ניבאו באופן מובהק תסמינים גופניים. בנוסף, התקיימו יחסי גומלין (אינטראקציה) בין תסמיני דיכאון לבין תמיכה חברתית בניבוי תסמינים גופניים, כאשר בקרב נבדקות עם שיעור גבוה של תסמיני דיכאון, ניבאה ירידה בתמיכה החברתית באופן מובהק עלייה בתסמינים הגופניים.

מסקנות ודיון: סטודנטיות לרפואה עשויות להשתיק ולהסוות תסמיני דיכאון, מהלך אשר עשוי להתבטא בהופעת תסמינים גופניים. יש להעריך, לאתר ולטפל בדיכאון סמוי ומושתק. בנוסף, תמיכה חברתית בתוך הפקולטה לרפואה ומחוצה לה עשויה להוות אמצעי יעיל להפחתת תסמיני דיכאון ותסמינים גופניים בקרב סטודנטיות, סטאז'ריות ומתמחות לרפואה.

אור כהן-ענבר^1-4

¹המחלקה לנירוכירורגיה ומרכז הרדיוכירורגיה וסכין הגמא, המרכז הרפואי של אוניברסיטת וירג'יניה ארה"ב, ²המחלקה לנוירוכירורגיה, רמב"ם הקריה הרפואית לבריאות האדם, חיפה, ³המעבדה לאימונולוגיה מולקולארית, טכניון מכון טכנולוגי לישראל, חיפה, ⁴הפקולטה לרפואה, טכניון מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

למרות התקדמות מרשימה בתחום הכירורגיה, תחלואה בתר ניתוחית ממשיכה להעיב על הכריתה המלאה של נגעים טבים רבים בבסיס הגולגולת (מנינגיומות, אדנומות של יותרת המוח וכן שוונומות). השיעור של פגיעה חולפת או בלתי הפיכה בעצבי הגולגולת מגיע ל-44% ו-56%, בהתאמה, ושיעור התמותה מגיע ל-9%. לפיכך, נירוכירורגים רבים בוחרים בכריתה תת שלמה על מנת לשמר תפקוד נירולוגי. קצב גדילה של מנינגיומה לאחר כריתה חלקית ללא טיפול משלים דווחו ב-70% מהחולים. לעומת זאת, שיעורי הישרדות ללא התקדמות המחלה לאחר רדיוכירורגיה לשייר הניתוח היו גבוהים (>90%). לפיכך, פרדיגמת הטיפול השתנתה, מניסיון כריתה נרחבת לגישה טיפולית נירוכירורגית-רדיוכירורגית משולבת, לנוכח העובדה כי הניסיון להשיג כריתה מאקרוסקופית מלאה מלווה בסיכון גבוה לתחלואה עקב ניתוח.

רדיוכירורגיה משמשת באופן מסורתי לטפל בשאתות הקטנות מ-4-3.5 ס"מ (או קטנות מנפח של 16-14 ס"מ³). רדיוכירורגיה מנטרלת את תאי המטרה באופן שאינו תלוי בפעילותם המיטוטית או רגישותם לקרינה. כאשר המרחק בין השאת למערך הראייה הקדמי (Anterior Visual Pathway) הוא <3 מ"מ, קיימת הוריית נגד לרדיוכירורגיה חד מקטעית, בשל הקושי להעביר מנת קרינה אפקטיבית לשאת, תוך שימור רמת חשיפה נסבלת למערך הראייה הקדמי.

רדיוכירורגיה מקטעית (קיטוע זמני או נפחי) פותחה, על מנת להתגבר על המגבלות של טיפול חד מקטעי בהקשר לנפח המטרה לטיפול ושיפוע הירידה בקרינה. זו צריכה להישקל בחולים עם שאתות אוכפיות (Sellar), פארא-אוכפיות (Parasellar) או פארא-אקוסטיות (Para-acoustic) המסרבים לניתוח או אינם כשירים אליו, כאשר השאת מערבת כלי דם גדולים וכאשר לשאת יש שטח מגע נרחב עם מערך הראייה הקדמי, גזע המוח או עצבי גולגולת אחרים.

אור כהן-ענבר

המחלקה לנירוכירורגיה ומרכז הרדיוכירורגיה וסכין הגמא, המרכז הרפואי של אוניברסיטת וירג'יניה, ארה"ב, המחלקה לנירוכירורגיה, רמב"ם, הקריה הרפואית לבריאות האדם, חיפה, המעבדה לאימונולוגיה מולקולארית, טכניון, מכון טכנולוגי לישראל, הפקולטה לרפואה, טכניון, מכון טכנולוגי לישראל

כללי: הטיפול בחולים עם שוונומה וסטיבולארית (מיקרו–כירורגיה, רדיוכירורגיה או קרינה במקטעים) מיועד לחולים תסמיניים או לחולים שהודגם בהם קצב גדילה מהיר של השאת למרות גיל מתקדם ותחלואה נלווית. קצב גדילה מהיר (< 2.5 מ"מ בשנה), משויך באופן מובהק לשיעור נמוך יותר של שימור שמיעה. עם זאת, ללא קשר לקצב הגדילה של השאת, טיפול שמרני מלווה בהחמרה הדרגתית בשמיעה בקצב הנע בין 5.39-2.77 דציבלים בשנה.

מיקרוכירורגיה: הגישה המיקרוכירורגית הרטרוסיגמואידית משויכת לשיעור גבוה יותר של שימור שמיעה ושימור של תפקוד עצב הפנים בשאתות הגדולות מ־ 1.5 ס"מ בקוטר מרבי, בעוד שנראה כי הגישה המיקרוכירורגית מהגומה האמצעית מאפשרת שיעורי שימור שמיעה ותפקוד עצב פנים טובים יותר בשאתות הקטנות מ־ 1.5 ס"מ. בגישה הרטרוסיגמואידית, נראית היארעות גבוהה יותר של זליגת נוזל שידרה וכאבי ראש בתר ניתוחיים מאשר בגישות אחרות. הגישה המיקרוכירורגית הטרנס־לבירינטית שמורה לחולים עם פגיעה משמעותית עד כדי אובדן של השמיעה בצד המנותח.

רדיוכירורגיה: רדיוכירורגיה מאפשרת שליטה מצוינת בקצב הגדילה של הגידול ובשימור תפקוד עצב הפנים יחד עם שימור שמיעה בשיעורים מתונים. תוצאות מחקרים עדכניים בדרגת הוכחה שנייה מצביעות על כך שרדיוכירורגיה מאפשרת שימור שמיעה ותפקוד עצב פנים גבוהים יותר, בשילוב עם רמת תפקוד פונקציונאלית גבוהה יותר, וזאת ללא פגיעה בשליטה בקצב גדילת השאת בהשוואה לטכניקות מיקרוכירורגיות שונות.

סיכום: רדיוכירורגיה מהווה את טיפול הבחירה לשוונומה וסטיבולארית הקטנה מ־ 3 ס"מ.

עבור שאתות הגדולות מ־ 3 ס"מ, מיקרוכירורגיה עם כריתה בטוחה מרבית נותרת טיפול הבחירה.

לשימור מרבי, מנתחים רבים בוחרים להקטין בניתוח את נפח השאת ולטפל בשארית השאת ברדיוכירורגיה. רדיוכירורגיה במקטעים (Hypofractionated radiosurgery) או קרינה קונבנציונאלית במקטעים, מהוות חלופה טיפולית נוספת בשאתות < 3 ס"מ בחולים המסרבים לעבור ניתוח.

אפרים אייזן^1,2,3, אימאן הנדאוי¹, מוחמד חיג'אזי¹, עאטף מריח¹, חאתם שהלה¹, אחמד אבואליונס^1,4

¹המרכז הגריאטרי שפרעם (בית אלענאיה), ²המרכז הגריאטרי שיקומי פלימן, חיפה, ³הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, ⁴לשכת הבריאות המחוזית, חיפה

הקדמה: ריבוי תרופות, טיפול בתרופות בסיכון והשפעות לוואי לתרופות, מהווים בעיות קליניות שכיחות ביותר בקרב קשישים המתגוררים במוסדות. במעט מאוד מחקרים נבדקו תוכניות מבוקרות להפחתה במינון או להפסקת טיפול בתרופות באוכלוסיה זו.

מטרות: להשוות את היעילות של תוכנית מבוקרת להפחתה במינון או הפסקת טיפול בתרופות לעומת הטיפול הרגיל בקרב קשישים המתגוררים במוסדות.

שיטות: תוכנית ההתערבות בוצעה בשתי מחלקות סיעודיות במרכז הגריאטרי שפרעם (בית אלענאיה), בעוד שדיירי שתי מחלקות סיעודיות בבית הורים חמדת אבות בחיפה היוו קבוצת בקרה. ההתערבות כללה הפחתת מינון מבוקרת הדרגתית של תרופה יחידה, או הפסקה מוחלטת של נטילתה, מתוך ארבע קבוצות של תרופות. התוצאות העיקריות היו הפסקה או הפחתת מינון של התרופה עם הטבה בתסמינים, ללא הישנות סימני או תסמיני המחלה.

תוצאות: 55 דיירים הוכללו וסיימו את המעקב בקבוצת ההתערבות. בקרב 65.5% מהנכללים בקבוצת ההתערבות הצליח הניסיון בהפסקת התרופה, לעומת 27% בקבוצת הבקרה [הפרש של 73% (95%CI,58%-85%) מיתאם פנימי 0.001, המספר הנדרש לטיפול 2.60]. הפחתת מינון הושגה בקרב 11% נכללים נוספים מקבוצת ההתערבות. בניתוח רב משתנים לגיל (מעל 80 שנים לעומת מתחת ל-80 שנים), מין ומספר התרופות (מעל 10 ימים לעומת מתחת ל-10 ימים) לא היו השפעות על שיעורי ההצלחה של ההתערבות.

מסקנות: תוכנית התערבות מבוקרת להפחתה במינון או הפסקת טיפול בתרופות בקרב קשישים המתגוררים במוסדות, נמצאה ישימה ויעילה. קיים צורך בהיערכויות נוספות במסגרת עבודות מפורטות יותר, עם הקצאה אקראית של התערבויות מסוג זה.

אבי הרלב¹*, מראם אבופול-עזב²*, איריס הר ורדי¹, אליהו לויטס¹, איתן לוננפלד^3,1, מחמוד חליחל^3,2

¹היחידה לפוריות והפריה חוץ גופית, החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המחלקה למיקרוביולוגיה, אימונולוגיה וגנטיקה על שם שרגא סגל, ³ המרכז לחקר מתקדם וחינוך ברבייה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע.

*השתתפו במחקר באופן שווה.

הקדמה: שימור פוריות בקרב מטופלים העוברים טיפול רפואי שעלול להופכם לבלתי פוריים, הוא כיום חלק מחייב מהטיפול. עם זאת, בעוד שבזכרים בוגרים ניתן להקפיא זרע לצורך שימור פוריות, הרי שבילדים טרם גיל ההתבגרות עדיין לא נוצרים תאי זרע הניתנים להקפאה ושימור רקמת אשך, וניסיון זה נמצא עדיין בשלבי מחקר. במכרסמים הצלחנו להדגים יכולת הבשלה של תאי הנבט לתאים דמויי תאי זרע המסוגלים לעבור תגובת אקרוזום.

מטרות: לגדל, להרבות ולשמר תאי נבט מרקמת אשך של ילדים בתנאי מעבדה, על מנת לאפשר פוריות עתידית לילדים לפני גיל ההתבגרות המיועדים לטיפול גונדוטוקסי תוקפני (אגרסיבי).

שיטות: ילדים המיועדים לעבור כימותרפיה במינון גבוה, אשר עלולה לפגוע בפוריותם, הופנו למרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה. נלקחה דגימה מרקמת אשך אחד. רוב דגימת האשך הועברה להקפאה לצורך שימור, וחלק מהרקמה הועבר לצורך ניסיון גידול והבשלת תאי הנבט (ספרמטוגוניות) בתנאי מעבדה.

תוצאה: לראשונה, הצלחנו לגדל תאי רקמת אשך למשך תקופה של יותר מחודשיים. בתרבית נצפו תאים בודדים או בצברים בגדלים שונים. חלק מהתאים נצבעו ו/או ביטאו סמנים ייחודיים לשלב הטרום-מיוטי, ובנוסף לכך תאים אחרים ביטאו סמנים ייחודיים לשלב המיוטי.

מסקנות: תוצאות חיוביות ומעודדות של גידול התאים בתרבית וסימנים לחלוקות מיוטיות הודגמו לראשונה בתנאי מעבדה. יש צורך בהמשך המחקר על מנת להגיע להבשלת זרע מלאה בתנאי מעבדה, תוך בחינת תקינות תאים אלו מבחינת גנטית ואפיגנטית לפני הזרקתם לביציות לצורך הפריה ויצירת עוברים.

רונית בק פרוכטר¹, אליעזר שלו^{2, 1}

¹היחידה לטיפול בליקויי פוריות, מחלקת נשים ויולדות, מרכז רפואי העמק, ²הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

החברה הישראלית מעודדת ילודה ומדורגת במקום הראשון בעולם במספר מחזורי הפריה חוץ גופית לנפש [1]. בשנת 2011 בוצעו בישראל 38,284 מחזורי טיפול שהביאו ללידת 4.1% מילודי אותה שנה [2]. אומדן ההוצאה הלאומית על טיפולים אלו הוא כחצי מיליארד ₪ בשנה [3]. במהלך הטיפולים נוצרים עוברים עודפים המוקפאים ולעיתים נשארים במצב זה שנים ארוכות. במקרים רבים אובד הקשר עם המטופלים אשר להם שייכים העוברים. בארה"ב הוערך, כי כ-4% מכלל הביציות המופרות המוקפאות הן נטושות [4]. הוועדות לאתיקה של האיגוד האמריקאי לרפואת פוריות ושל האיגוד האירופאי לפוריות הגיעו למסקנה, כי הפשרתם של העוברים הנטושים אינה מהווה עברה אתית [5,4].

אפנאן חמד-אגבאריה¹, יעקב רוזנפלד^2,1

¹אוניברסיטת חיפה, ²שירותי בריאות כללית

הקדמה: דיכאון לאחר לידה הוא מצב נוירוטי שמופיע בדרך כלל תוך חודשיים אחרי הלידה. זהו הסיבוך השכיח ביותר של תקופת ההריון ומשכב הלידה, וסובלות ממנו 20%-15% מהיולדות. במדינת ישראל, מתוך 150,000 יולדות בשנה, סך הנשים הלוקות בדיכאון לאחר לידה עומד על יותר מ-20,000. הטיפול השגרתי בשיחות עוזר לשני שלישים מהנשים. התמשכות סימני הדיכאון אצל האם גורמת לפגיעה בתינוק ובמערך המשפחתי כולו.

מטרות: המטרה במחקר הייתה להעריך את התרומה של טיפול באמנות, בהשוואה לטיפול הסטנדרטי בשיחות בלבד, להיעלמות סימני הדיכאון.

שיטות: נערך מחקר פרוספקטיבי מבוקר ואקראי. הוכללו במחקר 141 נשים ערביות מאזור אום אל פאחם, עם סימנים של דיכאון לאחר לידה, בשנים 2013-2011. נערכה השוואה בין שתי קבוצות: קבוצת הבקרה קיבלה את הטיפול השגרתי בשיחות בלבד, ואילו קבוצת ההתערבות קיבלה בנוסף טיפול באמנות.

תוצאות: בשתי הקבוצות נמצאה ירידה ברמת סימני הדיכאון במהלך הטיפול. בקבוצת ההתערבות הירידה ברמת הדיכאון הייתה ניכרת יותר באופן משמעותי מבחינה סטטיסטית (p<0.05).

מסקנות: בעבודתנו נמצא, כי שילוב של טיפול באמנות ביחד עם הטיפול הסטנדרטי בשיחות מאפשר החלמה לרוב המכריע של המטופלות. במערכת בריאות הנמצאת במצוקת תקציב כרונית, הוספת קרטון ופלסטלינה לסל הטיפולים, ביחד עם מספר שעות של מטפלת מיומנת, היא בוודאי חלופה ראויה, בהתחשב בהיקף הבעיה ובמשמעות שלה מבחינת ההשפעה על האישה, הילד והמערך המשפחתי כולו.

דיון וסיכום: הופעת סימנים של דיכאון לאחר לידה היא אירוע חמור ושכיח. מאפיינים אלו הופכים את התופעה לבעיה משמעותית ביותר מבחינת בריאות הציבור. הטיפול השגרתי בשיחות מסייע לנשים רבות מאוד, אך מותיר נשים רבות עם סימני דיכאון גם לאחר הטיפול. הוספת המרכיב של טיפול באמנות מסייעת לרוב המכריע של הנשים לחזור למסלול חיים נורמטיבי.

נורית מטלון^1,2, עלוית וולף¹ , ארנה גייר<sup>1,2

1</sup>מחלקת עיניים, מרכז רפואי כרמל, חיפה, ¹הפקולטה לרפואה, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

מחלת הברקית פוגעת בתפקוד עצב הראייה ובשדה הראייה. גורם הסיכון העיקרי של המחלה הוא רמת הלחץ התוך עיני. אפשרויות הטיפול במחלה הן תרופות או ניתוח ומטרתן היא הפחתה בלחץ התוך עיני. 

שימושיו השונים של צמח הקנאביס (Cannabis Sativa) מוכרים מזה שנים רבות, וצריכתו מתבצעת בנטילה פומית, במתן לתוך הווריד, במתן מקומי או בשאיפה. החומר העיקרי הפעיל בקנאביס הוא ה-THC (Tetra-Hydro-Cannabinol), ואחת מהשפעותיו היא ירידה בלחץ התוך עיני.

בעבודות שונות הודגמה ירידה זמנית של הלחץ התוך עיני באנשים בריאים ובחולי ברקית בעקבות צריכה מקומית או מערכתית של קנאביס. עבודות אלו הדגימו גם משך השפעה קצר, התפתחות של עמידות לאחר צריכה ממושכת, והופעת השפעות לוואי מערכתיות ומקומיות בעיניים.

ניתן לשקול את הקנאביס כאפשרות טיפול במחלת הברקית. אולם משך השפעתו הקצר, התפתחות העמידות, ההשפעה הפסיכואקטיבית והשפעות הלוואי – כל אלה מגבילים מאוד את יעילות הטיפול ומעמידים את כדאיותו בספק. כיום, מתן קנאביס כטיפול במחלת הברקית אינו נראה מעשי ואינו מומלץ על ידי איגוד הברקית הישראלי או האמריקאי.

דוחא חאג' יחיא ¹, דוד פרג'^2,4, מיכאל לישנר^41,, אבישי אליס^3,4

¹המחלקה לרפואה פנימית ²והמחלקה לקרדיולוגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ³מחלקה לרפואה פנימית, בית חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ⁴הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

הקדמה: טיפול למניעה שניונית הכולל אספירין ו/או קלופידוגרל, חוסמי ביתא, נוגדי מערכת רנין־אנגיוטנסין־אלדוסטרון וסטטינים, מפחית את שיעור התחלואה והתמותה של החולים לאחר אירוע כלילי חד .

מטרות: לאמוד את שיעורי מתן הטיפול בתרופות למניעה שניונית לאחר אירוע כלילי חד לחולים המאושפזים במחלקה לרפואה פנימית, לזהות את המנבאים לטיפול במלוא הפרוטוקול ולבחון את הסיבות לאי מתן תרופות.

שיטות מחקר: בחינה רטרוספקטיבית של הרשומות הרפואיות של 399 חולים שאושפזו עקב אירוע כלילי חד בחמש המחלקות לרפואה פנימית במרכז רפואי אוניברסיטאי במהלך 2010 . נאספו נתונים דמוגרפיים וקליניים, נתוני האשפוז הנוכחי, הטיפול בתרופות טרם ההתקבלות ובשחרור והסיבות לאי מתן כל אחת מהתרופות למניעה שניונית.

תוצאות :כשני שלישים מהחולים שוחררו עם טיפול "מלא" למניעה שניונית. בנותרים, ברוב החולים הסיבות לאי מתן התרופות לא פורטו ולא ניתן היה לשחזרם.  המדדים המנבאים מתן "טיפול מלא" למניעה שניונית היו: "טיפול מלא" עוד טרם האשפוז, יתר לחץ דם, אוטם בשריר הלב ורווסקולריזציה בעבר, אשפוז נוכחי בגין אוטם שריר הלב ללא והרחבה מלעורית של עורק כלילי במהלך האשפוז. פרפור פרוזדורים היה  ST הרמת קטע גורם מנבא שלילי.

מסקנות: ה"טיפול מלא" למניעה שניונית לחולים לאחר אירוע כלילי חריף, המאושפזים במחלקה לרפואה פנימית הוא תת מיטבי. נדרשים מאמצים בכדי להשריש טיפול מבוסס הנחיות זה.