• כרטיס רופא
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        יוני 2022
        דלאל נאסר-סמעאן, גרייס יונס, ניר חייא, עופר לביא, יורם אברהמוב, עמ' 342-348
        הקדמה: תיקון צניחה מתקדמת של אברי האגן כולל לעיתים קרובות כריתת רחם לדנית (נרתיקית) ובנוסף קיבוע של כיפת הלדן לעומק האגן בגישה לדנית כדי למנוע צניחה חוזרת שלה. העוגנים שאליהם ניתן לקבע את כיפת הלדן עשויים להיות בין היתר הרצועות האוטרוסקרליות או הרצועות הסקרוספינליות. 

        מטרות: השוואת תוצאות קיבוע סקרוספינלי לעומת קיבוע אוטרוסקרלי גבוה של כיפת הלדן לאחר כריתת רחם לדנית כטיפול בצניחת אברי האגן.

        שיטות מחקר: זהו מחקר רטרוספקטיבי שכלל איסוף נתונים מתיקים רפואיים של מטופלות אשר נותחו במחלקתינו בין השנים  2017-2006 לתקופת מעקב של עד שנה לאחר הניתוח. נאספו נתונים דמוגרפיים כגון: גיל, מספר לידות, רקע רפואי, ניתוחים בעבר, תרופות קבועות, עישון, שנים של אל-וסת ושימוש בתכשירים אסטרוגניים ללדן. בנוסף תועדו תסמינים המיוחסים לצניחת אברי האגן, וכן תסמינים הקשורים במערכות השתן והעיכול תוך שימוש בשאלוני איכות חיים מתוקפים שמולאו על ידי המטופלות באופן שגרתי לפני ולאחר הניתוח (PFDI= Pelvic Floor Distress Inventory). בנוסף נאספו נתונים אודות שיעור הסיבוכים הבתר-ניתוחיים בשתי טכניקות הניתוח כולל זיהומים, חום, משך האשפוז, אשפוזים חוזרים, הערכת אובדן דם, צורך בעירוי דם, וכן סיבוכים במערכת השתן ובמערכת העיכול.  

        תוצאות: נכללו 164 מטופלות אשר תאמו לקרטיריוני ההכללה של המחקר, מתוכן 118 נשים שעברו כריתת רחם עם קיבוע של כיפת הלדן לרצועות האוטרוסקרליות ו-46 נשים שעברו כריתת רחם עם קיבוע של כיפת הלדן לרצועה הסקרוספינלית. הנתונים הדמוגרפיים והקליניים היו באופן כללי דומים בשתי הקבוצות. שיעור היארעות סיבוכים בתר-ניתוחיים היה נמוך משמעותית בקבוצת הקיבוע הסקרוספינלי בהשוואה לקבוצת הקיבוע האוטרוסקרלי 17.8%) לעומת 39.3%, P = 0.01). שיעור חזרת צניחה בינונית-מתקדמת של אברי האגן היה דומה בשתי הקבוצות (33.3%-35.8%). לא נצפו הבדלים משמעותיים בין שתי הקבוצות בשיעור תסמינים במערכת השתן או העיכול לאחר הניתוח.

        מסקנות: קיבוע סקרוספינלי של כיפת הלדן לאחר כריתת רחם לדנית נמצא כרוך בשיעור נמוך יותר של סיבוכים בתר-ניתוחיים בהשוואה לקיבוע אוטרוסקרלי. עם זאת, שיעורי חזרת הצניחה והיארעות תסמינים במערכת השתן והעיכול במעקב לטווח בינוני נמצאו דומים בשתי הקבוצות.

        סיכום: לפי תוצאות המחקר הנוכחי לא ניתן לקבוע עליונות ברורה לאחת מטכניקות הניתוח, אם כי נראה ששתיהן כרוכות בשיעורי הצלחה סבירים ובשיעור סיבוכים בתר-ניתוחיים נמוך למדי.

         
        אוקטובר 2021
        מאיר שכטר, עופרי מוסנזון, עמ' 671-678

        בשנת 2015 התפרסם מחקר ה-MPA-REG  שבדק את בטיחות התרופה empagliflozin בחולי סוכרת. תרופה זו מעודדת הפרשת גלוקוזה בשתן דרך עיכוב הנשא המשותף לגלוקוזה ונתרן מסוג 2 (SGLT2) –המתבטא בתאי המקטע הראשון של האבובית הקריבנית (proximal tubule) בכליה. המחקר בוצע כחלק מהדרישות הרגולטוריות להוכחת בטיחות קרדיווסקולרית של תרופות לטיפול בסוכרת. אולם להפתעת קהילת החוקרים והרופאים, נמצא כי נוסף על היותה בטוחה, התרופה גם יעילה בהפחתת תחלואה ותמותה קרדיווסקולרית ובהורדת סיבוכי כליה, בהשוואה לאינבו. מחקר זה היה סנונית ראשונה שבישרה את הגעתם של מחקרים שהדגימו, כי תרופות נוספות ממשפחת מעכבי SGLT2 משפרות תוצאים קרדיווסקולריים ותוצאי כליה במגוון רחב של אוכלוסיות עם סוכרת – החל מאוכלוסיות שבהן רוב החולים עם תפקודי כליה תקינים (מחקר ה-DECLARE-TIMI 58), המשך במטופלים עם מחלת כליות בשלב מוקדם עד בינוני (ה-EMPA-REG וה-CANVAS) וכלה באוכלוסיות עם אי ספיקת כליות כרונית בדרגה 3 ופרוטאינוריה (ה-CREDENCE). לאחרונה אף מצטברות עדויות ליעילותן הקרדיווסקולרית ולכליה באוכלוסיות נוספות בסיכון גבוה עם או ללא סוכרת: חולים עם אס"כ פרוטאינורית (DAPA-CKD), או עם אי ספיקת לב ומקטע פליטה ירוד (ה-DAPA-HF וה-EMPEROR-Reduced). בסקירה זו נעסוק במחקרי התוצא הגדולים שבדקו את מעכבי ה-SGLT2 בהיבט של הכליות. נדון באוכלוסיות השונות שנבדקו, בהגדרות תוצאי הכליה בהיררכיה של תוצאי הכליה במחקר, בממצאים ובמסקנות. לסיום, נדון בקצרה במנגנונים המוצעים להגנת התרופות על הכליות, וכן בקשר שבין תוצאי הכליה לבין התוצאים הקרדיווסקולריים

        מרץ 2021
        זאב מינר,ענת מרמור, מוראד ג'אלג'יל, שמעון שירי, איזבלה שוורץ, עמ' 148-154

        הקדמה: במגפת שיתוק הילדים (פוליומיאליטיס) בשנות החמישים של המאה העשרים חלו בישראל יותר מ-7,000 איש שבמשך השנים גילו יכולות התמודדות והשתלבו במעגל העבודה. בשנים האחרונות הם מפתחים החמרה ניכרת במצבם התפקודי על רקע הזדקנות מואצת וכן בשל הופעת תסמונת פוסט-פוליו.

        מטרות: מחקר חתך חוזר לקביעת מאפיינים תפקודיים, תעסוקתיים ונפשיים של חולי שיתוק הילדים בירושלים בהשוואה למחקר קודם לפני 10 שנים.

        שיטות מחקר: נתונים דמוגרפים, תעסוקתיים, סוציאליים ותפקודיים של נפגעי שיתוק ילדים יהודים וערבים בירושלים נאספו על ידי העברת שאלון ייחודי. חומרת תסמיני שיתוק ילדים נבדקה על פי מדד IPPS, תסמינים פסיכולוגיים נבדקו על פי  מדד GHQ, מדד התקווה ומדד שביעות רצון מהחיים.

        תוצאות: נבדקו 145 חולי שיתוק ילדים, הגיל הממוצע היה 0.±866.4 לעומת 57.8±12.8 שנים במחקר הקודם. 75.9% מן הנכללים היו יהודים ו-28.3% עדיין עבדו בהשוואה ל-75% ו-37.3% במחקר הקודם, בהתאמה. לגבי כל החולים נמצאה עליה בחומרת תסמיני שיתוק ילדים על פי מדד IPPS וכן ירידה ברמת תפקודי ADL, אך לא נמצאה החמרה מבחינה נפשית במדד GHQ. מצבם הנפשי והתעסוקתי ושל חולי שיתוק ילדים הערבים גרוע מזה של מקביליהם היהודים.

        מסקנות: תסמיני מחלת שיתוק ילדים מחמירים עם השנים ונמצאים במתאם עם הירידה בתפקוד היום יומי. מבחינה נפשית נראה שלחולי שיתוק ילדים יש עמידות למרות מצבם הגופני המחמיר, ושעבודה היא מקור חשוב של עמידות ויכולת התמודדות.

        דיון: למחלת שיתוק הילדים השפעה משמעותית על מצבם הגופני והתפקודי של החולים גם לאחר שנים רבות. המחלה גורמת לתופעות של הזדקנות מוקדמת אצל החולים, ולפיכך קיימת חשיבות רבה לקידום תכניות שיקום ייחודיות למניעת התדרדרות תפקודית כולל התאמת סביבת העבודה בצורה מרבית ליכולותיהם.

        סיכום: נפגעי שיתוק ילדים סובלים מירידה תפקודית ונפשית הקשורות לחומרת מחלתם שהולכת ומחמירה עם השנים

        אפריל 2020
        ג'יורג'יו רובין, יוסי לביב, טל ארד, דניס פושקוב ספיר לב, שגיא הרנוף, עמ' 247-250

        הקדמה: לאחרונה חוקרים הטילו ספק בהתנהלות הנוכחית של ביצוע טומוגרפיה מחשבית (CT) של המוח באופן שגרתי לאחר כריתת שאת טבה במוח (benign brain tumor), לשלילת ממצאים רדיולוגיים לאחר ניתוח ללא ביטוי קליני.

        מטרות: מטרת המחקר היא לקבוע האם ביצוע טומוגרפיה מחשבית תוך 24 שעות מתום הניתוח הוא מוצדק במטופלים עם שאתות טבות במוח, בהיעדר החמרה נוירולוגית.

        שיטות מחקר: קבוצת המחקר כללה 257 מטופלים שעברו כריתה של שאת טבה במוח בין השנים 2016-2012. בוצעה אנליזה של בדיקות הדימות לפני ואחרי הניתוח. הממצאים הרדיולוגיים אשר הוגדרו משמעותיים היו כדלקמן: (1) דימום בגודל לפחות 50% ממיטת הניתוח; (2) סימני איסכמיה במוח; (3) בצקת חדשה במוח או החמרת בצקת קיימת.

        הערכנו את הקשר בין ממצאי הטומוגרפיה המחשבית לאחר ניתוח לבין הנוירולוגיה שהציג המטופל, ובנוסף הערכנו האם הממצאים הרדיולוגים השפיעו על המשך הניהול הקליני שלו.

        תוצאות: בקרב 247 מטופלים (96%) לא נמצאו סיבוכים רדיולוגיים משמעותיים בבדיקות טומוגרפיה מחשבית שלאחר הניתוח.

        מתוך עשרת המטופלים הנותרים (4%) – בחמישה הודגמה בצקת מוגברת במוח, ואילו בחמשת האחרים הודגם דימום משמעותי במוח. לממצאי CT פתולוגיים הייתה השפעה על שינוי הניהול הרפואי בשישה מתוך עשרת המטופלים הללו.

        באותה עת אף מטופל לא נפטר או נזקק לניתוח חוזר.

        מסקנות: מטופלים אשר מנותחים אלקטיבית לשאתות טבות במוח ללא סיבוכים, לעיתים נדירות בלבד מפיקים תועלת מסקירות טומוגרפיה מחשבית שגרתיות לאחר הניתוח. ברוב המקרים, ניתן להמיר את מעקב הדימות במעקב נוירולוגי תדיר. הרופא האחראי יכול להחליט על שינוי בניהול המטופל בהתאם לשיקולים קליניים או להיקף המשאבים המקומיים.

        דצמבר 2019
        אנשראח סגייר, מאיה פרנק וולף, עמ' 802-806

        השראת לידה אלקטיבית היא השראת לידה יזומה המתבצעת ללא הוריה רפואית. יחד עם זאת, השראת לידה יכולה להתבצע מסיבות רפואית או מיילדותית כגון יתר לחץ דם, האטה בגדילה התוך הרחמית, מיעוט מי שפיר או היריון עודף. אם הוחלט על השראת לידה אלקטיבית, מומלץ לבצעה מעבר לשבוע 39 ו-0 ימים, מאחר שחלה עלייה בסיבוכים ובתמותה הסב-לידתית אם היא מתבצעת בשלבים מוקדמים יותר. השיעור הנמוך ביותר של תמותת עובר במועד הוא בשבוע 39, עם עלייה מתמדת בשיעור התמותה מעבר לשבוע הזה, ולכן מומלצת השראת לידה בהוריית היריון עודף בין השבועות 42-41 בנשים בהיריון בסיכון נמוך, כאשר הסיכון לתמותה עוברית בשלב הזה הינו 2-3 ל-1,000 לידות. יתרונות השראת לידה אלקטיבית בשבוע 39 להיריון כוללים הפחתה בשיעורי תמותת עובר ובשיעורי מקרוזומיה על השלכותיהם, הפחתה בתסמונת שאיפת מקוניום והאפשרות לתזמן את מועד הלידה. מנגד קיימים גם חסרונות להשראת לידה אלקטיבית והם כוללים משך אשפוז ממושך יותר עד הלידה, הגברת העומס בחדרי הלידה ועלויות כלכליות נוספות הכרוכות בתהליך.

        כיום, לא קיימת המלצה ברורה להשראת לידה בין השבועות 39 ו-0 ימים ל-40 ו-6 ימים, מהחשש להעלות את שיעורי הסיבוכים לאם ולעובר, ואת שיעורי הניתוחים לחיתוך הדופן, במיוחד בקרב נשים מבכירות עם ציון בישופ נמוך. ניהול קליני זה מתבסס בעיקר על עבודות קודמות רטרוספקטיביות שהעלו עלייה בשיעורי הניתוחים לחיתוך הדופן לאחר השראת לידה אלקטיבית בהשוואה לנשים בלידה עצמונית, בייחוד בקרב נשים מבכירות. במחקרי תצפית מהעשור האחרון ומחקרים אקראיים שפורסמו לאחרונה, נערכה השוואה בין נשים מבכירות שעברו השראת לידה אלקטיבית לעומת קבוצת שכללה נשים אשר נוהלו באופן שמרני. מתוצאות המחקרים הללו, לא הודגמה עלייה בשיעור הניתוחים לחיתוך הדופן לאחר השראת לידה אלקטיבית, ובחלקם אף נצפתה ירידה בשיעורי הניתוחים לחיתוך הדופן ובשיעורי הסיבוכים הסב לידתיים והסיבוכים לאם. מטרת מאמר זה היא סקירת ספרות עדכנית בנושא השראת לידה אלקטיבית בנשים מבכירות בשבוע 39 לעומת ניהול שמרני, והשפעתה על תוצאות סב לידתיות ותוצאות באם, ועל שיעורי הניתוחים לחיתוך הדופן.

        נובמבר 2019
        מרינה מרקס קזצקר, רמי סמור, שלומי שגיא, עמ' 728-731

        בעת האחרונה, התפתח בקהילה הרפואית דיון בנוגע לגישה לממצא מבודד של מיעוט מי שפיר (Isolated Oligohydramnios). הדיון מתמקד בשאלות: האם זהו ממצא פתולוגי והאם ממצא זה מחייב ניהול שונה של ההיריון והלידה.

        קיימות שתי שיטות לאבחן מיעוט מי שפיר, AFI ו-MVP. בשנים האחרונות הוכיחו במספר מחקרים, לרבות סקירת Cochrane, כי שימוש ב-MVP מפחית את שיעור האבחון של IO. כתוצאה מכך, הודגמה ירידה בשיעור הפעלות הלידה והניתוחים לחיתוך הדופן ("קיסריים"), וזאת מבלי לפגוע בתוצאים עובריים. בעקבות זאת יצאו איגודים מקצועיים רבים בהמלצה על שימוש ב-MVP.

        כאשר בוחנים את הקשר בין IO לבין תוצאים (outcomes) מיילדותים ועובריים, עולה כי אבחון IO מכפיל את שיעור הניתוחים לחיתוך הדופן. הספרות שנויה במחלוקת לגבי הגורמים לביצוע ניתוחים לחיתוך הדופן בקבוצה זו. יש הטוענים כי ניתן להסביר זאת על ידי גורמים כגון שיעור הפעלות הלידה והלידות הראשונות בקבוצת ה IO שהינו גבוה יחסית. הקשר בין אבחון IO לתוצאים עוברים שליליים גם הוא שנוי במחלוקת: יש מחקרים אשר לא נמצאו בהם הבדל בתוצאים עובריים, אך ישנם מחקרים המצביעים על ציוני אפגר נמוכים (<7), אשפוזים בפגיה ושאיפת מקוניום בשכיחות גבוה יותר. יש לציין כי חלק גדול מהמחקרים מצביע על קשר בין IO ללידות ראשונות ו-SGA לא מאובחן.

        אין הסכמה בספרות לגבי הניהול ומועד היילוד המומלצים. בחלק מהמחקרים עולה המלצה על יילוד מוקדם, בעוד שבמחקרים אחרים מובעת הסתייגות מכך. כיום, לאור המודעות העולה לתחלואה הקשורה בלידות early term וסיבוכים יאטרוגנים, גם מחקרים המראים קשר בין IO לתוצאים פרינטליים שליליים טוענים כי ייתכן וניתן לחכות לשבועות 39-38. נציין כי לפי ה-ACOG, מיעוט מי שפיר הוא הוריה ל השראת לידה החל משבוע 36. יש מעט מחקרים על תת קבוצות של IO, כגון מיעוט קיצוני (anhydramnios), הטוענים כי יש מקום לשקול ניתוחי חיתוך דופן מתוכננים בקבוצה זו. במחקרים שבחנו האם מיום (הידרציה) של האם יכול לשפר IO, נמצא כי תיתכן עלייה בכמות מי השפיר, אך לא הודגם קשר לתוצאים מיילדותיים ועובריים.

        לסיכום, מתוך סקירת הספרות עולות שאלות רבות, העומדות בעינן פתוחות. יש מקום לערוך מחקר RCT, פרוספקטיבי, שיקדם את הבנתנו ויסייע בגיבוש המלצות גורפות בנושא.

        יולי 2019
        דניאל ארגו, משה אברמוביץ, גדי לובין, איגור ברש, עמודים 427-431

        רקע: מדינת ישראל הסדירה את הטיפול בחולי נפש באמצעות חוק טיפול בחולי נפש – 1991. לפי חוק זה, הסמכות העליונה לכפיית אשפוז כפוי או ביטולו הוטלה על גוף משפטי-שיפוטי (ועדה פסיכיאטרית מחוזית וביהמ"ש מחוזי כסמכות ערעור) ולא על שיקול הדעת הבלעדי של הסמכות הרפואית.

        לאחרונה פרסמנו, כי החלטות הרופאים לשחרר חולים המאושפזים בכפייה היו עדיפות משמעותית על פני החלטות הוועדות (לאחר נטרול של גיל, מגדר, אבחנה וכו'), מבחינת חזרה לאשפוז. כדי לברר את הסיבות לעדיפות זו – ערכנו השוואה גיאוגרפית לפי מחוזות ובתי חולים בין החלטות הרופאים לבין החלטות הוועדות.

        שיטות מחקר: לצורך ביצוע המחקר התקבלו נתונים מקובץ האשפוזים של משרד הבריאות של כלל המאושפזים – אשר לפחות חלק מהזמן היו מאושפזים בכפייה – ושוחררו מאשפוז בתוקף החלטת ועדה פסיכיאטרית בניגוד לעמדת רופאי המחלקה בשנת 2013 (N=972). לאחר ניפוי בשל גיל (מעל 64 או מתחת 18), אבחנות Z ואבחנות כגון אוטיזם, פיגור שכלי, תמותה, וסטטוס משפטי של צווי אשפוז והסתכלות, נותרו סך הכול 4,636 החלטות (בקבוצת הוועדות N=471 ובקבוצת הרופאים N=4165) המייצגות 3,949 אנשים שונים (בקבוצת הוועדות N=443 ובקבוצת הרופאים N=3506). לשם ביצוע השוואה בנינו מדד איכות אשר מדד את "ההצלחה" ו"הכישלון" של הוועדות והרופאים, המתבסס על מדד שיעורי החזרה לאשפוז לאורך זמן, המקובל בישראל ובעולם כמדד איכות אמין.

        תוצאות: מצאנו כי השונות בשיעורי ההצלחה של החלטות הרופאים על פי בתי החולים השונים הייתה נמוכה יחסית (27.1= σ2), בעוד שהשונות בשיעורי ההצלחה של הוועדות הפסיכיאטריות על פי המחוזות הגיאוגרפיים הייתה גבוהה (80.4=σ2 ).

        מסקנות: מתוצאות המחקר ניתן ללמוד כי שיעורי ההצלחה (כמדד האיכות, כאמור, המתייחס לחזרה לאשפוז בזמנים קצובים ככישלון) של ההחלטות הרפואיות בבתי החולים השונים בארץ יותר הומוגניים, לעומת הפערים המשמעותיים יותר בשיעורי ההצלחה בקבלת ההחלטות בהשוואה בין הוועדות במחוזות השונים (לדוגמה, בין 61.1% במחוז ת"א לבין 86.4% במחוז הדרום). שונות מתונה זו בקרב הרופאים מצביעה על קיומו של שיקול קליני אחיד ומובנה אשר עומד במרכז ההחלטה על שחרור.

        על מנת לצמצם את השונות של שיעור ההצלחה ולנסות להגיע למדיניות שחרור יותר אחידה, ניתן לדעתנו לבחון סטנדרטיזציה של הליכי הדיון בוועדות ואימוץ מדיניות מעשית של "פטרנליזם רך" (soft paternalism). פטרנליזם רך מצדיק הגבלות של חירות האדם כאשר מפאת מחלתו פגום שיפוטו בצורה ניכרת ואינו מסוגל לקבל החלטה מושכלת בעניינו.

        יוני 2019
        זוהא מיעארי, דוד טנה, סילביה קוטון, עמ' 367-371

        הקדמה: אירוע מוח הוא גורם מוביל לתמותה, למוגבלות ולפגיעה בתפקוד. אנו מציגים במאמר זה תוצאי תפקוד ומדדים המדווחים על ידי המטופלים שלושה חודשים לאחר אירוע מוח שעברו, מקרב הנכללים ברישום הלאומי לאירוע מוח בישראל (The National Acute Stroke Israeli registry- NASIS) לשנת 2016.

        שיטות מחקר: ברישום NASIS נכללים כל החולים שלקו באירועי מוח ואושפזו בכל המחלקות בבתי החולים הכלליים בישראל במהלך חודשיים, בתדירות של פעם בשלוש שנים. בעבודה הנוכחית מוצגים ממצאי מעקב של 710 שורדים לאחר אירוע מוח איסכמי או דימום תוך-מוחי ב- NASIS 2016. התוצאים הוערכו באמצעות סולם הרנקין (modified Rankin Scale- mRS), שאלות על תפקוד בתחומים מוגדרים ומדדים המדווחים על ידי המטופלים באמצעות שאלון ה-10 PROMIS.

        תוצאות: נכללו 710 חולים, מהם 696 (94.2%) שעברו אירוע מוח איסכמי ו-41 (5.8%) עם דימום תוך-מוחי, ממוצע הגיל היה 70.2 שנים ו-58% היו גברים. שלושה חודשים לאחר אירוע המוח, ציוני ה -mRS היו 1-0 עבור 43% מהחולים, 3-2 עבור 29% ו-5-4 עבור 28%. הפגיעה בתפקוד הייתה קשה יותר בחולים שלקו בדימום תוך-מוחי בהשוואה לאירוע מוח איסכמי. שלושה חודשים לאחר אירוע המוח, ציוני ה-10 PROMIS היו נמוכים בקרב המשתחררים מבית החולים עם פגיעה תפקודית בהשוואה לאלה שהשתחררו ללא פגיעה בתפקוד. ממצא זה היה עקבי עבור כל הפריטים בסולם פרט לתשישות (p=0.874) ורמת כאב (p=0.188).

        סיכום ומסקנות: שלושה חודשים לאחר אירוע המוח, מעל למחצית החולים היו זקוקים לעזרה בתפקוד היום-יומי. מרבית השורדים עם פגיעה בתפקוד לאחר אירוע המוח דיווחו על מדדים נמוכים ב-PROMIS 10. יש חשיבות למקד תוכניות שיקום לאחר אירוע מוח בשיפור תוצאים בעלי ערך עבור המטופלים, כפי שבאים לידי ביטוי במדדים המדווחים על ידי המטופלים עצמם.

        אוגוסט 2017
        שלי מזעקי-טובי. עמ' 496-497

        במשך עשרות שנים הדעה הרווחת הייתה כי הסיבה לשיתוק מוחין נעוצה בקושי במהלך הלידה. תחלואי הילודים שלקו בשיתוק מוחין נקשרו באופן אינטואיטיבי לסיבוכים בלידה. האחריות והאשמה הונחו בקלות ראש, בפזיזות מדעית ובצדקנות, לפיתחם של רופאים, רופאות ומיילדות מסורים, שהואשמו על לא עוול בכפם בכך שלא מילאו את תפקידם כראוי. כמעט שאין אח ורע בעולם הרפואה לעלילת דם מדעית מעין זו, אשר לפיה צוות רפואי מואשם במעשה או במחדל, בפגיעה במטופל לאורך שנים רבות וללא תימוכין מדעיים. במאמרו המתפרסם בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', סוקר בליקשטיין (Blickstein) את התימוכין המדעיים אודות הקשר בין תשניק בלידה ובין שיתוק מוחין, ומפריך את הטענה הרווחת כי סיבוכים בלידה הם הסיבה היחידה לשיתוק מוחין. למעשה, מהעובדות המדעיות עולה כי רק מתי מעט מאירועי שיתוק המוחין נגרמים עקב סיבוכים בלידה.           

        מאי 2016
        נטע קונפורטי, יותם ליאור, חיים לוי, נדב בלפר, נטליה בילנקו, טובה ליפשיץ, איתמר קלמפרר ובוריס קניאזר.  עמ' 267-271

        נטע קונפורטי1, יותם ליאור3, חיים לוי1,2, נדב בלפר1,2, נטליה בילנקו1, טובה ליפשיץ1,2, איתמר קלמפרר1,2, בוריס קניאזר1,2

        1הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, 2מחלקת עיניים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, 3המרכז למחקרים קליניים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

        הקדמה: פגיעות עיניים חודרות מהוות סיבה שכיחה לאשפוזים במחלקות העיניים. פגיעות עיניים חודרות עם גוף זר תוך עיני נגרמות לרוב באוכלוסייה הצעירה והעובדת, ומהוות נטל כלכלי קשה.

        מטרות: לדווח על אוכלוסיית החולים ולזהות גורמים מנבאים לתוצאות ראייה סופיות במטופלים עם פגיעות עיניים חודרות וגוף זר תוך עיני בנגב.

        שיטות: המחקר רטרוספקטיבי. נכללו חולים אשר לקו בפגיעת עין חודרת עם גוף זר תוך עיני, טופלו ונותרו במעקב שישה חודשים לפחות במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה בין השנים 2011-1995. אוכלוסיית המחקר סווגה לשתי קבוצות לפי השינוי בחדות הראייה ההתחלתית לעומת חדות הראייה הסופית: (1) "הצלחה", (2) "אי הצלחה" (נבדק הקשר בין השינוי בחדות הראייה לחמישה משתנים: זמן בין פציעה לאשפוז, זמן בין אשפוז לניתוח, חדות הראייה בהתקבלות לאשפוז, מיקום תוך עיני של הגוף הזר ופגיעות עיניים חודרות.

        תוצאות: הגיל הממוצע היה 15.3±28.7. הרוב היו גברים (97.1%). 73.5% מהגופים הזרים התוך עיניים היו מתכתיים. מרבית הפציעות התרחשו בעבודה (48.5%). אזור 1 היה השכיח ביותר לפגיעה חודרת בעין היה (הקרנית והגובלת) (62%) וב-65% הגוף הזר נמצא במקטע האחורי. חדות הראייה המתוקנת בזמן ההתקבלות הייתה שונה בין הקבוצות (p value=0.02), ממוצע חדות הראייה בהתקבלות (ב-LogMAR) היה גבוה יותר (1.2±1.3) בקבוצה (n=54) שהוגדרה כ"הצלחה" מאשר בקבוצה (n=14) שהוגדרה "אי הצלחה" (0.6±1.1). 85.1% מהמטופלים הגיעו לחדר מיון ו-91% נותחו תוך פחות מ-24 שעות מזמן הפציעה. זמן הגעה לטיפול או זמן ההמתנה לניתוח לא נמצא כבעל חשיבות.

        מסקנות: לראשונה הצגנו גישה שונה וחדשנית להצלחה ואי הצלחה מבחינת חדות ראייה כתוצאה הסופית במטופלים עם פגיעות עיניים חודרות וגוף זר תוך עיני. ראינו שמטופלים עם חדות ראייה גרועה יותר בהתקבלות לבית החולים הם בעלי סיכוי לשיפור גבוה יותר בסוף תקופת מעקב בהשוואה למטופלים בעלי ראייה התחלתית טובה יחסית.

        פברואר 2016
        גיל גוטוירץ, יעל באומפלד, איריס שהם ואייל שיינר. עמ' 94-98

        גיל גוטוירץ*, יעל באומפלד, איריס שהם, אייל שיינר

        החטיבה למיילדות וגניקולוגיה, המרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

        *המאמר נכתב כחלק מהדרישות האקדמיות לקבלת תואר MD בפקולטה למדעי הבריאות של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע.

        הקדמה: השרשה ולמנטוזית של חבל הטבור (Velamentous cord insertion – VCI) נועדה לתאר מצב רפואי, שבו השרשת חבל הטבור בשליה איננה מרכזית וכלי הדם של העובר מחבל הטבור עוברים דרך קרומי שק ההריון לפני הגעתם לגבול השליה. במהלכם זה עד כניסתם לשליה, הם אינם מוגנים ונותרים חשופים ללחץ ופציעה במהלך ההריון.

        המטרה במחקר: בחינת גורמי סיכון, סיבוכי הריון ותוצאות לידה של הריונות עם השרשה ולמנטוזית של חבל הטבור.

        שיטות: ערכנו מחקר קוהורט רטרוספקטיבי על נשים שילדו במרכז הרפואי סורוקה בין השנים 2011-1988 ושוחררו עם אבחנה של השרשה ולמנטוזית של חבל הטבור. נבחנו גורמי הסיכון, סיבוכי ההריון ותוצאות הלידה של ההריונות עם השרשה ולמנטוזית של חבל הטבור לעומת שאר הלידות בתקופה זו ללא השרשה ולמנטוזית של חבל הטבור.

        תוצאות: בתקופת המחקר קיים מידע על כ-246,488 לידות, מתוכן 200 לידות שבהן אובחנה השרשה ולמנטוזית של חבל הטבור.

        בעיבוד רב משתנים נמצא, כי הריון מרובה עוברים ( OR=9.2), הריון לאחר טיפולי פוריות (OR=4.3) ויתר לחץ דם כרוני (OR=2.2) הם גורמי סיכון בלתי תלויים לנוכחות השרשה ולמנטוזית של חבל הטבור. בנוסף, בהריונות אלו נמצא קשר מובהק עם מספר סיבוכי הריון ולידה כגון עיכוב גדילה תוך רחמי (OR=4.3), ריבוי מי שפיר (OR=2.3), מומים מלידה (OR=2.2), היפרדות שליה (OR=8.2), לידה מוקדמת (OR=4.6), לידה בניתוח לחיתוך הדופן ("קיסרי") (OR=3.3) וציון אפגר נמוך (OR=2.3). כמו כן, נוכחות השרשה ולמנטוזית של חבל הטבור נמצאה כגורם סיכון (OR=4.07) לתמותה סב-לידתית.

        מסקנות: הריון מרובה עוברים והריון לאחר טיפולי פוריות נמצאו כגורמי סיכון עצמאיים לנוכחות השרשה ולמנטוזית של חבל הטבור. הריונות אלה קשורים בסיבוכים שונים במהלך ההריון, כגון עיכוב גדילה תוך רחמי, לידה מוקדמת, ריבוי מי שפיר, מומים מלידה ותמותה סב-לידתית.

        לנוכח התוצאות, יש לשקול מעקב צמוד אחר הריונות עם גורמי הסיכון ובעיקר הריונות מרובי עוברים ובהם לשקול ביצוע בדיקות אולטרסאונד עם זרימות דם מכוונות לזיהוי השרשת חבל הטבור לשליה במהלך בדיקות הסקר של ההריון.

        ספטמבר 2015
        גיל מורבסקי, גבי עתליה אלבז-גרינר, סער מנחה, טלי טרבולוס, צחי בר, ג'אן ביי תחאוחו, צבי ורד ואלכס בלאט. עמ' 560-562

        גיל מורבסקי1,2, גבי עתליה אלבז-גרינר1,2, סער מנחה1,2, טלי טרבולוס1,2, צחי בר2, ג'אן ביי תחאוחו 2, צבי ורד1,2, אלכס בלאט1,2

        1המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין,  2הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

        מבוא: הוכח, כי טיפול בקירור מתון יעיל בהפחתת שיעורי תמותה ותחלואה נירולוגית בקרב חולים שעברו החייאה מוצלחת כתוצאה מדום לב על רקע הפרעת קצב קטלנית. יעילות זו נמצאה בתחילה במחקרים רטרוספקטיביים ובהמשך במחקרים פרוספקטיביים בעלי הקצאה אקראית. כתוצאה מכך, בשל ההוכחה לצמצום הנזק הנוירולוגי, נכלל טיפול זה בהנחיות לטיפול לאחר החייאה. המלצה זו מבוססת על מחקרים שבהם נבדקו התוצאים הקליניים (מדדי התמותה והנזק הנירולוגי) של החולים בזמן האשפוז, ורק בקצתם נבדקו ההשלכות לפרקי זמן ארוכים יותר.

        מטופלים ושיטות: מחקר זה הוא מחקר פרוספקטיבי עם קבוצת בקרה היסטורית. גויסו למחקר בצורה רציפה כל החולים שעומדים בהוריה לטיפול בקירור: חולים שעברו דום לב כתוצאה מפרפור חדרים ויוצבו המודינמית לאחר החייאה מוצלחת. לאחר השלב החד, נערך מעקב קליני רציף לאחר שבוע, חודש, שישה חודשים ושנה. במקביל, נבנתה בצורה רטרוספקטיבית קבוצת בקרה היסטורית – קבוצת חולים בפרק זמן דומה, שעמדו באותן הוריות לטיפול בקירור, אך לא טופלו בקירור משום שלא היה קיים באותה עת.

        תוצאות: גויסו 54 חולים רציפים שטופלו בקירור מתון אשר נתוניהם הושוו ל-41 חולים בקבוצת הבקרה בפרק זמן דומה. רוב המטופלים היו גברים בשתי הקבוצות (88% ו-74%, בהתאמה). החולים בקבוצה שטופלה בקירור היו צעירים יותר 16.3±54 לעומת 14.5±61.1, ((p<0.04. שיעור סיבוכי תסחיפים עורקיים היקפיים היה שכיח יותר בקבוצה שטופלה בקירור מתון – 11.1% כנגד 0% ((p<0.035. יתר המאפיינים הקליניים היו ללא הבדלים בעלי משמעות סטטיסטית. נמצאה נטייה לירידה בשיעור התמותה והתחלואה הנירולוגית לטובת הקבוצה שטופלה בקירור מתון לעומת קבוצת הבקרה, אך הנטייה לא הגיעה לכדי משמעות סטטיסטית פרט לתקופה של חצי שנה לאחר מכן ((p<0.044.

        מסקנות: לא נמצא הבדל משמעותי סטטיסטית בהישרדות ארוכת הטווח בין חולים אשר שרדו דום לב כתוצאה מהפרעת קצב חדרית וטופלו בקירור מתון לעומת אלו אשר לא טופלו בטיפול זה. הבדל בהישרדות לטובת הטיפול בקירור נרשם בשלב החד  בלבד.

        יוני 2015
        אריאל שאמי, בנימין פרסון, ריאד חדאד, יואב בן-שחר, מריאנה שטיינר ואריה ביטרמן. עמ' 365-368

        אריאל שאמי1, בנימין פרסון1, ריאד חדאד1, יואב בן-שחר1, מריאנה שטיינר2, אריה ביטרמן 1

        המחלקה לכירורגיה א' 1והמכון לאונקולוגיה2, המרכז הרפואי כרמל, חיפה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

        הקדמה: בעשורים האחרונים עולה והולך שיעור האוכלוסייה המבוגרת בעולם המערבי. בעבר היווה גיל מבוגר הוריית נגד לטיפולים רפואיים רבים.

        מטרות: מעקב אחר תוצאות של ניתוחי כבד, לבלב וקיבה באוכלוסיה מעל גיל 75 שנים.

        חומרים ושיטות: סקירה רטרוספקטיבית של מטופלים מעל גיל 75 שנים שעברו ניתוח מתוכנן (אלקטיבי) למטרת ריפוי בעקבות אבחנה משוערת של שאת ממאירה (Malignant tumor) בקיבה, בלבלב או בכבד במחלקה לכירורגיה א', בבית החולים כרמל, מינואר 2005 עד דצמבר 2009. 

        תוצאות: בוצעו 258 ניתוחים, מהם 80 ניתוחים (31%) ב-79 חולים מעל גיל 75 שנים: 46 (57.5%) בגברים ו-34 (42.5%) בנשים בגיל ממוצע של 79 שנים. חולה אחד נותח פעמיים.

        בקרב 68 חולים (85%) הייתה המחלה ראשונית וב-12 חולים (15%) שילחה גרורות. השאתות היו: 28 (35.4%) בקיבה הרחיקנית ו-13 (16.5%) בקיבה הקריבנית. 13 שאתות (16.5%) היו בראש הלבלב ו-8 (10.13%) היו בגוף או בזנב הלבלב, 17 חולים היו עם שאתות בכבד (21.5%). 68 ניתוחים (85%) בוצעו בגישה פתוחה ו-12 (15%) בגישה לפרוסקופית. משך האשפוז החציוני היה  12 (± 7.48) ימים, ומשך האשפוז בטיפול נמרץ היה 2 (+/-3.53) ימים. סיבוכים לאחר הניתוח הופיעו ב-53 חולים (66.3%). המעקב נמשך 23 חודשים (± 23 חודשים). לגבי 76 חולים נמצאו נתוני מעקב מלאים, מהם 33 (43.40%) חיים ללא עדות למחלה, 12 (15.8%) חיים עם מחלה פעילה, 25 (32.89%) נפטרו מהמחלה ושישה (7.8%) נפטרו מסיבה לא קשורה למחלה.

        מסקנות: הגיל הכרונולוגי כמדד יחיד אינו צריך להוות הוריית נגד לטיפולים רפואיים נרחבים (רדיקליים).

        דיון וסיכום: התוצאות הטובות של ניתוחים אונקולוגיים גדולים בבטן העליונה באוכלוסיה המבוגרת, מאפשרות לייחס פחות חשיבות לגיל הכרונולוגי לצורך החלטה על ניתוח אונקולוגי.

        דצמבר 2014
        אריאלה בר-גיל שטרית, ערן גולדין וסורינה גריסרו-גרינובסקי 742-746

        אריאלה בר-גיל שטרית1, ערן גולדין1, סורינה גריסרו-גרינובסקי2

        1המרכז למחלות מעי דלקתיות במערך לגסטרו-כירורגיה, 2היחידה לסיבוכי הריון, מחלקת נשים, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

        מחלות מעי דלקתיות שכיחות בנשים בשיא תקופת פוריותן. שאלות רבות מתעוררות בקרב החולות הצעירות: מהי יכולת הפוריות שלהן, אילו השפעות הדדיות אפשריות בין מחלת הרקע להריון, מהי השפעת התרופות על הריונן, מהו אופן הלידה המומלץ והאם הנקה אפשרית. ראשית, נודעת חשיבות מרובה לייעוץ טרום הריון על ידי צוות רב תחומי. צוות זה מבהיר למטופלות את החשיבות הקריטית שבכניסה להריון בזמן הפוגה של המחלה.

        הריון בזמן התלקחות מחלת מעי דלקתית, מנבא פעילות של המחלה או אף החמרה שלה בשני שלישים מהנשים. התלקחות זו כרוכה בשכיחות יתר של סיבוכים לאם ולעובר. שנית, ניתן דגש על הטיפול התרופתי, אשר מהווה מקור לחרדה רבה בקרב המטופלות. מטופלות רבות מפסיקות את הטיפול הרפואי גם ללא המלצה רפואית, לאחר שנחשפו למידע לא עדכני. למעשה, הרוב המוחלט של התרופות הניתנות כטיפול במחלות מעי דלקתיות נחשבות בטוחות ואינן כרוכות בהופעתם של מומים מלידה או סיבוכים מילדותיים אחרים. לפיכך, יש צורך בהמשך נטילת הטיפול התרופתי במהלך ההריון על מנת להמשיך ולשמור על רגיעת המחלה. מושם בנוסף דגש על איזון המצב התזונתי טרם הכניסה להריון ועל הפסקת עישון. באשר ללידה, ככלל, ההנחיה במרבית החולות היא ביצוע לידה לדנית בהיעדר הוריה מילדותית אחרת. מעקב רציף כמפורט בסקירתנו זו, יש בכוחו לעקור את החששות והפחדים הקשורים בהמשך נטילת תרופות מדכאות חיסון בהריון ולאפשר לכל מטופלת  את התנאים המיטביים להגיע לקו הגמר, ולחבוק בסופו של דבר תינוק בריא ושלם.

        נעמה סרבניק, אהוד מרגליות, גאונה אלטרסקו, דורון גולדברג, ראובן ברומיקר, מיכאל שימל וטליה אלדר גבע 701-704

        נעמה סרבניק1, אהוד מרגליות2, גאונה אלטרסקו3, דורון גולדברג2, ראובן ברומיקר4, מיכאל שימל4, טליה אלדר גבע2

        1המחלקה למיילדות וגינקולוגיה, 2היחידה להפריה חוץ גופית, 3המחלקה לגנטיקה, 4המחלקה לילודים ופגים, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

        הקדמה: הריונות המושגים בעקבות טיפולי הפריה חוץ-גופית מצויים בסיכון מוגבר ללידות מוקדמות ומשקלי לידה נמוכים. אך לא ידוע האם הסיכונים הללו נובעים מהטיפול או מאי הפוריות הבסיסית של הזוגות.  

        מטרות: לבחון האם דגימת רקמות (ביופסיה) מעובר במסגרת אבחון-טיפול טרום השרשה (Preimplantation Genetic Diagnosis – PGD) משפיעה על הילודים. 

        שיטות מחקר: נערך מחקר קוהורט פרוספקטיבי, שהושוו בו 291 ילודים שנולדו כתוצאה מטיפולי PGD (198 ילודים להריון עובר יחיד, 49 זוגות תאומים ושלישיה אחת), לקבוצה של 244 ילדים שנולדו כתוצאה מטיפולי ICSI  (הזרקה תוך ציטופלסמית) (158 לידות יחיד ו-43 לידות תאומים). כמו כן, בוצעה השוואה ל-663 ילודים שנולדו כתוצאה מהריונות עצמוניים (429 לידות יחיד ו-117 לידות תאומים).  הילודים הותאמו לפי גיל האם, מספר הלידות בעברה ו-BMI. נבדקו המשתנים הבאים: גיל הריון בעת הלידה, משקל הלידה, שיעור לידות מוקדמות (<37 וכן <34 שבועות הריון), שיעור הילודים במשקל נמוך מ-2,500 גרם ומ-1,500 גרם, וכן שיעור הילודים עם פיגור בגדילה תוך רחמית (<אחוזון 10 לגיל ההריון).

        תוצאות: בלידות יחיד, משקל הלידה הממוצע היה גבוה יותר בהריונות PGD בהשוואה ל-ICSI , אך לא בהשוואה להריונות עצמוניים. גיל ההריון בעת הלידה היה נמוך יותר עבורPGD  בהשוואה להריונות ספונטניים, אך גבוה יותר בהשוואה להריונות ICSI. שיעורי ילודים מתחת למשקל 2,500 גרם ושיעור האטה בגדילה תוך רחמית היו גבוהים יותר בהריונותICSI  לעומת הריונותPGD  ועצמוניים. בהריונות תאומים, משקלי הלידה בהריונותPGD  היו גבוהים יותר לעומת ICSI , אך לא לעומת הרינות עצמוניים. כמו כן, שיעור הילודים במשקל נמוך מ-2,500 גרם היה נמוך יותר בהריונות PGD בהשוואה ל-ICSI ודומה להריונות עצמוניים. לא נמצא הבדל בסוג הביופסיה (בלסטוציסט או גופיף פולארי) בתוצאות המיילדותיות.

        מסקנות: דגימת רקמות העובר כשלעצמה לא גרמה להאטה בגדילה התוך רחמית או ללידת ילודים במשקל נמוך בהשוואה להריונות עצמוניים, למרות גיל הריון נמוך יותר בעת הלידה בהריונות PGD.

        דיון וסיכום: התוצאה הפחות טובה של ICSI  לעומת PGD  נובעת ככל הנראה מאי הפוריות עצמה.   

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303