תוצאת חיפוש

הפרק העוסק בהפרעות נוירוקוגניטיביות במהדורה החמישית של מדריך הסיווג והאבחון האמריקאי להפרעות נפשיות –ה-DSM-5 , מציג שינויים ניכרים בנומנקלטורה, סיווג ותוכן.



המדריך מביא גישה אבחונית המתבססת על פגיעות בשישה תחומים קוגניטיביים (קשב מורכב, תפקוד אקסקוטיבי, למידה וזיכרון, שפה, פרצפטואלי-מוטורי, קוגניציה סוציאלית) ו-23 תתי-תחומים שעליהם מתבססת האבחנה, מגדירם, מתאר כיצד לבדקם, וקובע אחוזונים וסטיות תקן מהממוצע לקביעת דרגות חומרה. DSM-5 מעדיף שימוש במבחנים נוירופסיכולוגיים רשמיים, סטנדרטיים, מותאמים לגיל, מין, השכלה, שפה ותרבות, על פני מבחני סינון קוגניטיביים קצרים בעלי נקודות-חיתוך לירידה קוגניטיבית, אך אין הוא נוקב בשמות מבחנים נוירופסיכולוגיים ספציפיים.



המאמר מציג חמש סוללות נוירופסיכולוגיות מרכזיות ועדכניות שהמבחנים בהן חופפים בחלקם לתחומים הקוגניטיביים, תת-התחומים והגדרות DSM-5, המנסות לצמצם באורך ומורכבות סוללות נוירופסיכולוגיות קודמות, עם הגברת יעילותן ביישום בקשישים עם ירידה קוגניטיבית והנגשה בחלקן לקהל קלינאים רחב. המאמר משווה בן חמש הסוללות, מסווג מחדש את המבחנים שלהן בהתאם לתחומי, תת-תחומי והגדרות DSM-5.



תוך מבחני הסוללות נבחרו מבחנים נוירופסיכולוגיים אחדים, העומדים בדרישות והגדרות ה-DSM-5, הם קצרים, נגישים, ולאחר שנלמדו ניתנים להעברה על ידי רופאים בכל מסגרת רפואית. הדיון עוסק בסטטוס השימוש במבחנים קוגניטיביים, נוירופסיכולוגיים בעיקר, בישראל.

מחלות טרופובלסטיות בהיריון מורכבות מספקטרום של שאתות הקשורות להיריון כתוצאה מחלוקה לא תקינה של תאי טרופובלסט. ספקטרום זה מורכב משאתות טבות כגון: היריון מולרי מלא או חלקי, ומשאתות ממאירות, לרבות מולה חודרנית, כוריוקרצינומה, שאת טרופובלסטית במיטת השליה ושאת טרופובלסטית אפיתליואידית.



קבוצת המחלות הממאירות מכונה בשם כולל Gestational trophoblastic neoplasia (GTN). הטיפול במחלות טרופובלסטיות הוא הצלחה גדולה בעולם הרפואה. עד שנות ה-60 כריתת רחם הייתה טיפול בחירה בנשים עם מחלות טרופובלסטיות ממאירות. כמו כן, שיעור ההישרדות לחמש שנים לאחר כריתת רחם היה כ- 40% במחלה מקומית וכ- 20% בנשים עם פיזור משני.



הטיפול בכימותרפיה והתאמת פרוטוקול הטיפול לפי גורמי הסיכון השונים, כמו גם השימוש בערכי hCG- β כסמן למעקב אחר המחלה, הביאו לשיעור ריפוי העולה על 98% תוך שימור פוריות האישה והימנעות מכריתת רחם. בשל העובדה שהמחלה נדירה, עם פרוטוקולי טיפול מורכבים, בנוכחות פוטנציאל גבוה להשפעות לוואי,



ברוב המדינות בעולם קיימים מרכזים שלישוניים המרכזים את הטיפול והמעקב במחלות אלו. בסקירת ספרות זו נסכם את ההיארעות, גורמי הסיכון, פרוטוקולי טיפול והמעקב במחלות טרופובלסטיות בהיריון על סוגן.

חולה בן 81 שנים, הסובל מפרפור פרוזדורים, לאחר השתלת קוצב והחלפת מפרק ירך, אושפז באבחנה של דלקת ריאות. במהלך האשפוז אובחן אלח דם מסטפילוקוק זהוב עם עדות לזיהום בשתל הירך, אשר בגינו טופל באוקסצילין.



כשבועיים לאחר מכן הופיעה תפרחת כתמית שעירבה את רוב שטחי גופו. הנגעים הפכו לשלפוחיות שהתייבשו והותירו קילוף של העור, בהסתמנות התואמת תגובת רגישות יתר מאוחרת לתרופה. אטיולוגיות אפשריות אחרות לתפרחת נשללו. הטיפול האנטיביוטי הומר לצפמיזין, מאחר שבניגוד לתגובות אלרגיות מיידיות לתכשירים בטא-לקטמים, תגובות מאוחרות לפניצילין לרוב אינן צולבות לתרופות ממשפחת הצפלוספורינים. עם החלפת הטיפול, במקביל לנסיגה של התגובה הקשה בעור, חלה החמרה בתפקוד הכליות, אשר לאחר בירור מקיף הסתברה כתגובת רגישות יתר מאוחרת לצפלוספורין.



רגישות יתר לפניצילין ותרופות אחרות מקבוצת בטא-לקטמים מדווחת ב-10% מהאוכלוסייה ומאוששת בתבחינים אלרגיים ייעודיים רק בכ-1/10 ממקרים אלה.  תגובות רגישות יתר מאוחרות שכיחות יותר מתגובות של רגישות יתר מיידית, ומופיעות תוך ימים ועד שבועות מהחשיפה לתרופה  האנטיביוטית. תגובות אלה מסווגות כרגישויות מסוג II-IV על פי סיווג  ג'ל-קומבס, ותגובה מסוגIV  היא השכיחה יותר בפרשת חולה ייחודית זו, מוצגות שתי תגובות מאוחרות לשתי תרופות שונות, אשר הופיעו באותו החולה במהלך אשפוז אחד, אשר מעלה את החשיבות של אפיון תגובות רגישות יתר שונות לתרופות ממשפחת הבטא-לקטמים.



קיימת חשיבות מכרעת לאבחנה של רגישות יתר, היות שהתגובה מסכנת חיים, ובו זמנית, הפיכה במרבית המקרים שבהם הוחלט על  הפסקת הטיפול התרופתי.

שכיחות מוגבלויות באוכלוסייה הכללית אינה זניחה, ויש פערים גדולים בבריאות בין אנשים עם או ללא מוגבלות. תוחלת החיים של אנשים עם מוגבלות בעלייה, אך עדיין יש הרבה תחלואה ותמותה עודפת הניתנת למניעה. לאנשים עם מוגבלות יש צרכים וציפיות, והם צריכים להיות שותפים לתהליך המניעה, הטיפול, והמעקב אחרי מצב הבריאות שלהם. השירות הרפואי המוענק להם לפי מחקר עדיין אינו עומד בסטנדרטים המבוססים על ראיות.

בטיחות המטופל היא סוגיה מרכזית באיכות הטיפול הרפואי וזה נכון גם לגבי הטיפול באנשים עם מוגבלות. תקשורת, סטיגמה, חוסר ידע ומיומנויות, הם גורמים מרכזיים המעכבים את מתן השרות הרפואי באיכות גבוהה לאוכלוסייה זו ואחראים לחלק ניכר מאירועים חריגים וטעויות בטיפול באדם עם מוגבלות.

ההתייחסות לגורמים אלו היא קריטית ומתבקשת לאורך טווח הטיפול הרפואי מהקהילה ועד בית חולים, ומרפואה מונעת ועד הטיפול המורכב ביותר שאדם עם מוגבלות זקוק לו.

טיפולים מערכתיים באונקולוגיה מתבססים על התערבויות תרופתיות נוגדות סרטן שמטרתן לפעול באיברים שונים בגוף שאליהם התפשטו תאי השאת. התכשירים כוללים טיפולים כימיים-ציטוטוקסיים הגורמים למוות תאים העוברים חלוקות תכופות, התערבויות הורמונאליות המשנות את סביבת השאת ומשפיעות על יכולתו לשרוד ולשגשג, טיפולים ביולוגיים כנגד חלבונים פגומים הנוצרים במהלך ההתמרה הממארת וקשורים ביתרון הישרדותי לתאי השאת, וטיפולים אימונולוגיים המעודדים את מערכת החיסון לזהות את תאי הסרטן כזרים לגוף ולתקוף אותם.

המונח "רפואה מותאמת אישית" באונקולוגיה, מתייחס לטיפול שנועד להיות יותר יעיל ופחות רעיל. המועמדים לטיפול מזוהים גם קלינית – בהוריה לקבלת טיפול וביכולת לעמוד בהשפעות הלוואי – וגם פתולוגית-מולקולרית על יד בחינת תאי השאת וסביבתם הקרובה לשינויים הביולוגים הדומיננטיים. נדרש טיפול ייעודי המשפיע על שאתים שעברו שינויים אלו ושהוכח כבטוח ויעיל. השינויים הביולוגים הייחודיים בתאי השאת ובסביבתם הקרובה מכונים "ביו מרקרים" והם מסמנים לרב הופעת תהליכים פתולוגיים ברקמה שעברה התמרה ממארת שיש להם משמעות בהתהוות השאת ובשגשוג המתמשך שלו.

הבדיקות הרלוונטיות לטיפול מיטבי בגישה של רפואה מותאמת אישית מזהות את הביו-מרקרים ברמת החלבון או החומר הגנטי (דנ"א או רנ"א). נדרשות רמות דיוק ואמינות גבוהות, ורצוי לאפשר קבלת תשובה בפרק זמן קצר ככל הניתן. בנוסף, כדאי שהצוות המפענח את הבדיקות המולקולריות יוכל לתקשר עם הצוות שנתן תשובה פתולוגית לשאת. בדיקות מקיפות של שינויים בעד כ-500 גנים בשאתות זמינות כיום במעבדות לפתולוגיה בישראל

רקע: אסירים ועצירים רבים נזקקים לטיפול רפואי בבתי החולים בישראל. לפי הדין, איזוק אדם בזמן שהות בבית חולים הוא אמצעי בלתי שגרתי שיש להשתמש בו רק כאשר קיים חשד ממשי לאלימות ו/או בריחה. בישראל לא מתבצע רישום שיטתי של צורת איזוק אסירים בבתי החולים.

מטרות: לתאר את היקף האיזוק בקרב אסירים ועצירים המטופלים בבתי החולים בישראל ולאפיין את צורת איזוקם.

שיטות: מחקר רב-מרכזי ב-12 בתי חולים בישראל בשנים 2021-2020. הנתונים נאספו על ידי נציגים מבתי החולים, חלקם נאספו פרוספקטיבית וחלקם רטרוספקטיבית מרישומי מחלקות הביטחון. בחלק מבתי החולים נאספו נתונים עבור מאושפזים בלבד ובחלק גם עבור מטופלים אמבולטוריים, אך בכל מקרה הניטור היה שיטתי.

תוצאות: תועדו 1,857 אסירים/עצירים שטופלו בבתי החולים במהלך תקופת המחקר, מתוכם 1794 (96.6%) היו אזוקים. מתוך 241 מטופלים שאושפזו, 230 (95.4%) היו אזוקים. נתונים פרטניים על צורת האיזוק תועדו עבור 185 מטופלים מאושפזים כך שלפחות 63 מטופלים (68% מתוך המטופלים שלגביהם קיימים נתונים לגבי אופי האיזוק למיטה) נאזקו ביד ורגל בהצלבה. מתוך 1,523 האסירים/עצירים שקיבלו טיפול במסגרת אמבולטורית, 1,479 (97.1%) היו אזוקים. בפילוח על פי גורם האכיפה, אחוזי האיזוק היו 83% בצה״ל, 96.9% במשטרה ו-98.5% בשירות בתי הסוהר. בקרב 64 מקרים תועד מצב רפואי המגביל ניידות, ולמרות זאת 85.9% מתוכם היו אזוקים.

מסקנות: בישראל מתבצע איזוק לא סלקטיבי של אסירים/עצירים בניגוד לחוק ולנהלים. לרוב האיזוק בידיים וברגליים, ובזמן אשפוז לרוב בצורת שתי גפיים בהצלבה למיטה באופן המגביל משמעותית את תנועת המטופל למשך ימים. הממצאים מעלים את הצורך בתיעוד שגרתי של איזוק בבתי החולים בשל ההשלכות הרפואיות והאחריות של הצוות הרפואי למטופלים, בהתאם לכללי האתיקה ונהלי משרד הבריאות.

הקדמה: בית החולים הוא מערכת מורכבת ורוויית סיכונים, הכוללת תהליכים ופעולות בעלי פוטנציאל לסיכון ולפגיעה בבריאותם של המטופלים. באופן מסורתי, צוותי הרפואה והסיעוד נתפסים כתורמים העיקריים ואולי היחידים לבטיחות הטיפול. מחקר זה מנסה לתאר את חשיבות תרומתם של צוותי המזכירות הרפואיות, לשמירה על בטיחות הטיפול ברשת 'אסותא מרכזים רפואיים'.

מטרות המחקר: הערכה של השפעת תפיסת בטיחות הטיפול בקרב מזכירות רפואיות, על בטיחות הטיפול, ברשת 'אסותא מרכזים רפואיים' ובבית החולים 'אסותא אשדוד הציבורי', לאורך זמן, לפני ואחרי התערבויות.

שיטת המחקר: נערך מחקר עוקבה רטרוספקטיבי.

אוכלוסיית המחקר: 610 מזכירות רפואיות משבעה מרכזים רפואיים ברשת 'אסותא מרכזים רפואיים' ומבית החולים 'אסותא אשדוד ציבורי'. (500 ו-110, בהתאמה).

קבוצת המחקר: הוכללו 200 מתוך 500 מזכירות רפואיות מרשת 'אסותא מרכזים רפואיים', קבוצה שנחשפה להתערבויות ופעילויות לקדום בטיחות הטיפול. קבוצת הבקרה כללה 40 מתוך 110 מזכירות רפואיות מבית החולים 'אסותא אשדוד הציבורי'. קבוצה שלא נחשפה.

המחקר מבוסס על נתונים, שנאספו באמצעות שאלונים להערכת תפיסת הבטיחות. משך המעקב אחרי קבוצת המחקר הוא שנתיים ותשעה חודשים, בין אוקטובר 2015 ליוני 2018.

תוצאות: נמצא קשר משמעותי וחיובי בין רמת תפיסת הבטיחות לבין הנכונות לדיווח של צוותי המזכירות הרפואיות בקרב קבוצת המחקר, במיתאם (קורלציה) Spearman (R=0.54762, p=0.1600). ציוני רכיבי תפיסת בטיחות הטיפול, בקרב קבוצת המחקר, לאחר התערבויות, נמצאו גבוהים יותר בהשוואה לקבוצת הבקרה.

דיון: התערבויות בשגרה ופעילויות לאורך זמן, לקידום תחום הבטיחות, בקרב המזכירות הרפואיות ב'אסותא מרכזים', הביאו לעלייה משמעותית בכמות הדיווחים על 'כמעט אירועים' שדווחו על ידן.

מסקנות: התוצאות משקפות את החשיבות והתועלת שבהתערבויות ובפעילויות לקדום נושא הבטיחות, בהעלאת רמת בטיחות הטיפול בבתי החולים גם בקרב המזכירות הרפואיות.

סיכום: המחקר הנוכחי תרם להבנת החשיבות והתרומה של המזכירה הרפואית לבטיחות הטיפול בבית החולים.

בשנתיים האחרונות הרפואה בארץ ובעולם מתמקדת באבחון, במניעה ובטיפול של המגפה העולמית בנגיף קורונה (CORONA-19). הנחת העבודה של כל ארגוני הבריאות הנה שמגיפה זו תחלוף בשנים הקרובות או תישאר איתנו ברמת תחלואה נמוכה בדומה למרבית המחלות הזיהומיות. למרות שינוי המיקוד של מערכת הרפואה בארץ, מחלת הסרטן עדיין מהווה את סיבת המוות הראשונה מבין המחלות השונות. יחד עם זאת, שיעור המחלימים ממחלות הסרטן נמצא גם הוא בעלייה מתמדת. חלק מהישג זה מבוסס על כניסת טכנולוגיות ותרופות חדשות לטיפול במחלות השונות.

בגיליון הנוכחי נביא מספר דוגמאות מתוך העשייה והחדשנות בישראל, באמצעות מאמרי מחקר, פרשות חולים וסקירות של התפתחויות טכנולוגיות

הקדמה: דלקת משתית שלפוחית השתן/תסמונת כאב שלפוחית השתן (Interstitial Cystitis/Bladder Pain Syndrome) מתבטאת בכאב שלפוחית שתן כרוני ובתסמיני דרכי השתן התחתונות, ופוגעת קשות באיכות החיים. התסמונת מציבה אתגר אבחוני וטיפולי, והטיפול הזמין מוגבל ביעילותו.

בביופסיות מדופן שלפוחית השתן ניתן לעיתים לזהות ריבוי תאי פיטום, החשודים כמעורבים בתסמונת. המשמעות הקלינית של הימצאותם איננה ברורה דיה, והאיגודים המקצועיים השונים חלוקים ביחס למקומן של ביופסיות שלפוחית השתן בסיווג התסמונת.

מטרה: לבחון האם לממצא של ריבוי תאי פיטום בביופסיה משמעות בחיזוי שיפור תסמיני ומשכו בתסמונת כאב שלפוחית השתן.

שיטות: אספנו נתונים אודות מטופלים עם תסמונת כאב שלפוחית השתן, שעברו מתיחת שלפוחית השתן במים (מתיחת שלפוחית השתן במים) (hydrodistension) בהרדמה וביופסיות מדופן שלפוחית השתן. ביצענו מבחנים סטטיסטיים לבדיקת הקשר בין ריבוי תאי פיטום וגורמים מנבאים אפשריים נוספים, של גיל, תחלואה נלווית ונגעי האנר, לבין שיפור בתסמינים.

תוצאות: 35 מטופלים (89% נשים, גיל חציוני 63.5 [טווח בין רביעוני 48.8 73.6] שנים) עברו מתיחת שלפוחית השתן במים בהרדמה ועבור 28 מהם (89% נשים, גיל 63.0 [44.8 73.1] שנים) נמצאו ביופסיות שלפוחית השתן. בקרב 11 (39%) מהם נמצא ריבוי תאי פיטום.

במשך מעקב חציוני של 8.8 [1.7 24.2] חודשים, חוו שיפור 11 (100%) מהמטופלים עם ריבוי תאי פיטום ו-9 (53%) ללא ריבוי תאי פיטום (p=0.007). משך השיפור היה ארוך בכשמונה חודשים (p=0.006) באלו עם ריבוי תאי פיטום. ברגרסיות לוגיסטיות בעלות משתנה יחיד, ריבוי תאי פיטום (p=0.004) ומדד צ'רלסון לתחלואה נלווית (p=0.044) נמצאו מובהקים סטטיסטית.

במודל הישרדות חד משתנים, מהלך השיפור היה ארוך יותר במטופלים עם ריבוי תאי פיטום (p=0.01). במודל cox רב משתנים למשך השיפור, אף גורם מנבא אפשרי לא נמצא מובהק, אך ריבוי תאי פיטום היה הקרוב ביותר (p=0.055).

מסקנות: ריבוי תאי פיטום מגדיר קבוצת מטופלים מובחנת אשר תפיק תועלת רבה יותר מתוצאות מתיחת שלפוחית השתן במים ולמשך ארוך יותר.

דיון וסיכום: למרות המגבלות של מחקר רטרוספקטיבי וגודל המדגם, הצלחנו להראות כי ריבוי תאי פיטום הוא גורם מנבא לשיפור תסמיני לאחר מתיחת שלפוחית השתן במים כטיפול לתסמונת כאב שלפוחית השתן. נדרש מחקר פרוספקטיבי לאימות הממצא ולחקר המנגנונים האחראים לו

הקדמה: מעבר לתפקידו כקושר ומאחסן ברזל’ הפריטין מהווה גם כסמן לדלקת חדה. היפרפריטינמיה קיצונית מופיעה במצב דלקתי סוער, בזיהום חמור, בהפרעות במשק הברזל ובמחלות ממאירות. בספרות הרפואית דווח שקיים קשר ישיר בין ערכי הפריטין המוגברים לפרוגנוזה גרועה.

מטרות: מטרת העבודה היא אפיון נבדקים שבהם נצפו ריכוזי פריטין גבוהים בנסיוב לצורך בחינת האטיולוגיות האפשריות והערכת המתאם שבין ריכוז הפריטין לבין הפרוגנוזה והתמותה.

שיטות: נערך מחקר עוקבה היסטורי בין השנים 2016-2002 על בסיס נתוני מאגר המטופלים של שירותי בריאות כללית, שלו כארבעה וחצי מיליון מבוטחים. במחקר נכללו מטופלים חיים בני 18 שנים ומעלה עם ערך פריטין מעל 10,000 ננוגרם/מיליליטר אשר נקבע במסגרת אשפוזם בבתי חולים שונים בארץ ואמבולטורית דרך קופת חולים כללית נכללו במחקר.

לאחר מעבר על הרשומות הרפואיות של כל מטופל התבצעה הערכה וסיווג המאפיינים הדמוגרפיים. בוצעה חלוקה לאטיולוגיות ומדדי מעבדה נוספים רלוונטיים. חושבו פרופורציות של הנתונים הנ"ל והושוו לאוכלוסייה הכללית באמצעות מבחן חי בריבוע.

תוצאות: היארעות ההיפרפריטינמיה הקיצונית הייתה מובהקת סטטיסטית במטופלים עם מחלות אוטואימונית וראומטולוגיות בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. בין המטופלים המאושפזים, ב-62% מהם זיהום בחיידק או בנגיף היווה את הסיבה העיקרית להיפרפריטנימיה. במטופלים האמבולטוריים ההיפרפריטינמיה נותרה משנית לעירויי דם כרוניים במטופלים עם המוגלובינופתיות והיענות ירודה לטיפול במצמידי ברזל. מתוך 21 ביופסיות מאיברים מעורבים לרבות קשריות לימפה, לשד עצם וכבד, רק בחמישה מטופלים (6.8%) נצפתה המופגוציטוזה בביופסיה האופיינית ל Hemophagocytic lymphohistiocytosis.

מסקנות: היפרפריטינמיה קיצונית עם ערכים מעל 10,000 נ"ג/מ"ל נמצאה בזיקה למחלות שונות וביניהם מחלות אוטואימוניות ושגרון (ראומטיות), רק במקצת מהחולים ניתן לאתר את תסמונת Macrophage activating syndrome/ Hemophagocytic lymphohistiocytosis.