• כרטיס רופא
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        ספטמבר 2017
        ישראל הניג, יעקב רואו, נוהאד חדאד, ריבה פיינמן, נועם בנימיני, צילה צוקרמן. עמ' 589-594
        השתלת לשד עצם מיועדת לרוב לטיפול במחלות ממאירות המטולוגיות. ההשתלה העצמית מאפשרת מתן כימותרפיה רבת עוצמה לצורך הריסת תאי שאת (Tumor) שאריים מבלי שהחולה יישאר באפלזיה של לשד העצם. ההשתלה האלוגנאית מאפשרת מתן כימותרפיה כנגד השאת, והטמעת לשד עצם חדש ומערכת חיסון חדשה שתוכל להגיב ולהרוס תאי שאת שאריים או נשנים.

        הניסיונות הראשונים בבני אדם החלו כבר משנת 1939. גילוי מערכת האנטיגנים הליקוציטים, עם פיתוח היכולת הטכנית לסווג רקמות וההבנה שיש צורך במתן טיפול מדכא חיסון בכדי למנוע ולהחליש את התגובה החיסונית של השתל כנגד המושתל, הביאו ליכולת המעשית לבצע השתלות אלוגנאיות כשיטת טיפול. משנות ה-70 החלו מרכזים בארה"ב ובאירופה לבצע השתלות לשד עצם במספר גדל והולך של חולים. בארבעת העשורים מאז ועד דצמבר 2012 בוצעו בעולם מיליון השתלות לשד עצם. בין ספטמבר 1995 למאי 2014 בוצעו ברמב"ם 2,000 השתלות: שליש היו אלוגנאיות מתורם ושני שלישים היו עצמיות.

        בעולם כולו חל בעשור האחרון שיפור משמעותי בהישרדות המושתלים, עקב שיפור בטיפול התומך ומעבר למשלבים כימותרפיים מכינים מופחתי רעילות ועוצמה, המתבססים על התגובה החיסונית של השתל כנגד השאת. מחלת השתל נגד המאחסן נותרה בעיה משמעותית, ושיפור תגובת השתל נגד השאת מבוצע כיום על ידי מתן ייעודי של עירוי לימפוציטים מהתורם. שיטות חדשות למנוע את מחלת השתל נגד המאחסן תוך הגברת תגובת השתל נגד השאת, מתבססות על שליטה בהרכב תאי ה-T בשתל ועל יצירת תאי T מהונדסים כנגד תאי שאת או מזהמים. בשנים הבאות יש לצפות להשתלות מורכבות יותר, מותאמות יותר אישית ויעילות הרבה יותר.

         
        ספטמבר 2012
        נעם גיא, דן ג'וסטו, יפה לרמן ואלכסנדר רבינוביץ'



        נעם גיא, דן ג'וסטו, יפה לרמן, אלכסנדר רבינוביץ'

         

        המערך לגריאטריה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

         

        הקדמה: קשישים עם מחלה חדה המרותקים למיטתם עלולים להיחשף לאובדן מסת שריר, וכן לירידה בניידות ובתפקוד. מצב זה נקרא נסיגת כושר משנית לאשפוז. נסיגה כזו מצריכה לעיתים קרובות שיקום באשפוז. ככל הידוע לנו, משך השיקום באשפוז ותוצאותיו בקשישים עם נסיגת כושר משנית לאשפוז לא נחקרו עד כה בישראל.

        מטרות: חקר הגורמים הקשורים באופן בלתי תלוי במשך השיקום באשפוז ובתוצאותיו בקשישים עם נסיגת כושר משנית לאשפוז.

        שיטות מחקר: מחקר חתך רטרוספקטיבי. נסקרו התיקים הרפואיים של כל הקשישים (מעל גיל 65 שנים) העוקבים עם נסיגת כושר משנית לאשפוז, שעברו שיקום במחלקות הגריאטריות במרכז הרפואי סוראסקי במהלך שנת 2009. בכל תיק תועדו הנתונים הבאים: גיל, מין, מחלות הרקע, המחלה החדה שגרמה לנסיגת כושר משנית לאשפוז, רמת האלבומין בנסיוב בהתקבלות לשיקום, הציון בתבחיןMini-Mental Status Examination (MMSE) בשבוע הראשון לשיקום, ניידות הקשיש בקבלתו לשיקום, ניידות הקשיש במהלך השיקום ובסיומו. ניידות הקשיש נמדדה באמצעות סולם Functional Independence Measure  (FIM) במעברים ובהליכה.

        תוצאות: המדגם כלל 103 קשישים: 57 (55.3%) נשים ו-46 (44.7%) גברים. הגיל הממוצע של כלל הקשישים היה 6.0±83.6 שנים. שלוש הסיבות השכיחות ביותר לנסיגת כושר משנית לאשפוז היו: דלקת ריאות, חיתוך הגולגולת (קרניוטומיה) בשל דמם תוך גולגולתי ללא נזק עצבי והחמרה באי ספיקת לב. ציוני FIM-מעברים ו-FIM-הליכה ממוצעים בשחרור מן השיקום היו 0.9±5.3 ו-0.8±5.2, בהתאמה. משך השיקום הממוצע היה 12.5±20.6 ימים. בתסוגה ליניארית הודגם, כי ציון FIM-מעברים בשחרור, ציון FIM-הליכה בשחרור ומשך השיקום, היו קשורים באופן בלתי תלוי בניידות הקשישים בקבלה לשיקום (0.0001p<, 0.0001p<, 0.024p= בהתאמה). נמצא גם קשר בלתי תלוי בין משך השיקום לבין רמת האלבומין בנסיוב בקבלה לשיקום (0.008p=).

        מסקנות: משך השיקום באשפוז בקשישים עם נסיגת כושר משנית לאשפוז וניידותם בתום השיקום, קשורים בניידותם בקבלה לשיקום. משך השיקום באשפוז בקשישים עם נסיגת כושר משנית לאשפוז קשור גם ברמת האלבומין בנסיוב בקבלה לשיקום.

        פברואר 2008
        אלון אייזן, אהוד שוומנטל ויהודה אדלר

        אלון אייזן1, אהוד שוומנטל2, יהודה אדלר2

         

        1המח' לרפואה פנימית ד', מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא, 2המכון לשיקום לב, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

         

        תופעת ההסתגלות האיסכמית (Ischemic preconditioning) של הלב ידועה כבר כשני עשורים. בתופעה זו, אירוע קצר של איסכמיה בשריר הלב מגדיל את סבילות הלב באירוע איסכמי נוסף, ארוך ומאוחר יותר, ובכך מקטין את הנזק בשריר הלב שנגרם בשל איסכמיה זו. תופעה זו הוכחה בתחילה בחיות מעבדה, ובשנים האחרונות היא הוכחה אף בתאי שריר לב של אדם, בתרבית ריקמת שריר לב של אדם (In vitro), ובנוסף – ואולי אף הכי מבטיח – גם בבני-אדם (In vivo).

         

        תופעת ההסתגלות האיסכמית מסווגת לשני מרכיבים עיקריים: האחת היא ההסתגלות המוקדמת או הקלאסית (Early preconditioning) והשנייה היא ההסתגלות ארוכת-הטווח (Delayed preconditioning). כל אחת מהתופעות הללו משפיעה על הלב בפרקי זמן שונים, וכל אחת מהן מופעלת ככל הנראה על-ידי מנגנון ביולוגי שונה.

         

        הבנה מקיפה של תופעת ההסתגלות האיסכמית בראייה קלינית היא חיונית וחשובה בתחום המחלות האיסכמיות של הלב, שכן הבנת התהליך האנדוגני עשויה לעזור בפיתוח גורמים אקסוגניים ש"יחקו" את התופעה הנ"ל ויהוו מכשיר טיפולי או מונע במחלות קרדיוואסקולריות.

        מרץ 2002
        אורי ניצן, אוריאל הרשקו ופסח ליכטנברג

        אורי ניצן, אוריאל הרשקו ופסח ליכטנברג

         

        חקר השפעת האינבו הוא שדה פורה, אך הקהילה המדעית-רפואית משדרת יחס אמביוולנטי כלפי תחום זה עקב היותו לא מדויק. המטרה בסקירה הנוכחית היא לדווח על היקף התופעה, על נוכחותה המרשימה בתחומים רבים של הרפואה, ולהציג את חזית המחקר העוסק במנגנונים נירוכימיים ופסיכוביולוגיים, העומדים בבסיס תופעת האינבו.

        "Placebo” היא מילה בלטינית שפירושה "אני אשביע רצון", מקור המילה הוא פסוק מספר תהילים, פרק קט"ז, פסוק ט': "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". שורה זו, שבלטינית מתחילה במילה placebo, פתחה את התפילה מסורתית שהכומר נשא עבור נשמות המתים, ועם השנים הפכה המילה לסמל ביקורתי כלפי תפילה זו, הבאה לסבר את אוזנו של האבל ולגדוש את כיסיו של הכומר.

        החל משנות ה-50 של המאה העשרים הוענקה משמעות חדשה למילה placebo (אינבו) – הענקת תרופה למטופל מבלי שידע כי מדובר בתרופת סרק. התרופה אכן עוזרת למטופל, ברמה זו או אחרת, אך קיים ממד של הונאה – לא מספקים למטופל את כל המידע, ובאופן זה מבטיחים את הפעולה המוצלחת של התרופה.

        הגדרות רבות ניתנו להשפעת האינבו, וכון שנויות במחלוקת. הגדרה מוצלחת יחסית היא זו של Johnson: "כל השפעה המיוחסת לגלולה, שיקוי או הליך, אך לא לתכונות הפארמקודינאמיות הסגוליות המיוחסות לאותה תרופה". השפעת האינבו מצריכה ידיעה ואמון של המטופל במטפל, ודגמה קיצונית לכך היא תופעת ה- "voodoo death" בחברות השיבטיות בהאיטי ובשבטים אחרים בעולם, המיוחסת לאמונה הקיצונית שיש לקורבן בכוחותיו של המכשף, עד כדי מוות הנגזר מאמונת הקורבן ברצון המכשף במותו (המוות עצמו, על-פי Engel, מיוחס למעברים מהירים בין ההשפעות של המערכת הסימפאתטית והפארהסימפאתטית על המערכת הקרדיוואסקולרית). נראה שעד המאה ה-19 של המאה העשרים התבסס חלק ניכר מהרפואה על השפעת האינבו, ודבריו של תומס ג'פרסון ממחישים את תפקידו המרכזי ברפואה של ימיו: "אחד מהרופאים המוצלחים ביתר שהכרתי, סיפר לי שהוא משתמש ביותר גלולות לחם, טיפות מים צבועות ואבקות אפר, מאשר בכל שאר התרופות ביחד... אני מחשיב זאת כהונאה רחומה". ואכן, עם התקדמות המדע, המחקר האמפירי והתפשטות הרציונליזם, נדחק האינבו לזווית פינה, הפך מנת חלקם של שרלטנים ורופאי אליל, ותפקידו המסורתי כ"תרמית שופעת חסד" נשכח והוצא אל מחוץ למחנה הרפואה המערבית.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303