• כרטיס רופא והטבות
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        מרץ 2012
        איגור אויפה ויובל מלמד

        איגור אויפה, יובל מלמד

        המרכז לבריאות הנפש לב השרון, נתניה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

        רבות נכתב על הטיפול הכפוי במרפאה בעולם בכלל ובישראל בפרט. עקרונות ההגנה על חולי נפש ושיפור הטיפול הרפואי – כפי שאומצו על ידי העצרת הכללית של האו"ם בהחלטה 46/119 מיום 17.12.91 – נקבעו בחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991. מתכונת טיפול זה נקבעה על פי שיטה שהייתה נהוגה כבר בעולם. היה זה חידוש לעומת חוק הטיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955 – גם בכך שהחוק איפשר טיפול במרפאה בכפייה, על פי סעיף 11.

        ינואר 2012
        נועם יהודאי, עמית וולפוביץ, סקר מסעוד, יעקב בן דוד ומיכל לונץ



        נועם יהודאי, עמית וולפוביץ, סקר מסעוד, יעקב בן דוד, מיכל לונץ

         

        מחלקת אף אוזן וגרון, ניתוחי ראש וצוואר, המרכז הרפואי בני ציון, הפקולטה לרפואה של הטכניון – המוסד הישראלי לטכנולוגיה, חיפה,

        מחברת מכותבת:

        מיכל לונץ, מנהלת מחלקת אא"ג וניתוחי ראש צוואר

        המרכז הרפואי בני ציון והפקולטה לרפואה, הטכניון

        חיפה ת.ד. 4940 , חיפה 31048

        טלפון: 04-8359544

        פקס: 04-8361069

        e-mail: [email protected]

         

        רקע: ליקוי שמיעה תחושתי-עצבי פתאומי יכול להיות התסמין הראשון של נֵירוֹמַת עֲצַב הַשֵּׁמַע (Acoustic neurinoma). דימות תהודה מגנטי של המוח ותעלות השמע הפנימיות מהווה בדיקת הבחירה לזיהוי פגיעות בתר שבלוליות, הודות לשיעורי רגישות וסגוליות גבוהים. במחקר קודם נמצא שיעור נמוך (46%) של היענות לביצוע דימות תהודה מגנטי לאחר אירוע של ליקוי שמיעה תחושתי-עצבי פתאומי. בקרב 15% מהחולים שביצעו את הבדיקה אובחנו נגעים בתר שבלוליים.

        מטרה: לבדוק את שיעור ההיענות להמלצה לביצוע דימות תהודה מגנטי של המוח ותעלות השמע הפנימיות, לאחר ליקוי שמיעה תחושתי-עצבי פתאומי.

        שיטות: בעבודה נכללו 41 חולים, 24 נשים ו-17 גברים בגיל ממוצע של 16.8±49.8 שנים (טווח, 78-16) אשר אושפזו לצורך טיפול בליקוי שמיעה תחושתי-עצבי פתאומי בתקופה שבין דצמבר 2009 עד יוני 2010.

        תוצאות: חודשיים לאחר השחרור מבית החולים, 29 חולים בלבד (70.7%( התייצבו לביקורת. מתוכם, רק 21 (שהם 51.2% מהחולים שאושפזו (עברו דימות תהודה מגנטי של המוח ותעלות השמע הפנימיות, כפי שהומלץ במכתב השחרור מבית החולים. בשלושה מהחולים שעברו דימות תהודה מגנטי התגלתה פתולוגיה בתר שבלולית. בעשרים מהחולים (48.8%( שאושפזו ולא עברו דימות תהודה מגנטי, לא ניתן היה לשלול פתולוגיה בתר שבלולית.

        מסקנות: שיעור ההיענות לביצוע דימות תהודה מגנטי לאחר ליקוי שמיעה תחושתי-עצבי פתאומי לא השתנה בשנים האחרונות. נראה כי הסיבה העיקרית לאי ביצוע הבדיקה היא היענות נמוכה מצד החולים, רופאי המשפחה וקופות החולים. ביצוע דימות תהודה מגנטי לצורך זיהוי פתולוגיות בתר שבלוליות הניתנות לטיפול מהווה סטנדרט רפואי מקובל וחשיבותה אינה מוטלת בספק. יש לרענן ולאכוף את ההנחיות לביצוע דימות תהודה מגנטי של המוח ותעלות השמע הפנימיות  בחולים המאובחנים עם ליקוי שמיעה תחושתי-עצבי פתאומי.

         
         

        אוקטובר 2010
        טובה נתיב, אלונה פז, אילנה פטרפרוינד וישראל פוטסמן

        טובה נתיב1,2, אלונה פז1,3, אילנה פטרפרוינד2, ישראל פוטסמן1,3

         

        1היחידה למחלות זיהומיות ומניעת זיהומים צולבים, 2הנהלת הסיעוד, מרכז רפואי בני ציון, חיפה, 3הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

         

        רקע: היענות עובדי בריאות לחיסונים נגד שפעת ירודה. הסיבות לכך אינן לגמרי ברורות. למרות שהחיסונים הללו ניתנים בחינם, ולמרות שהעברה נוזוקומית של הנגיף עלולה לגרום לשיעור גבוה של תחלואה ותמותה, בייחוד בקרב מדוכאי חיסון, שיעור המתחסנים בקרב העובדים נמוך.


        מטרות: להבין את הסיבות להיענות הנמוכה לחיסונים נגד שפעת.


        שיטות: שאלונים אנונימיים שחולקו לעובדי בית החולים בני ציון בחיפה. השאלון כלל רכיבים דמוגרפיים, ידע ועמדה בנושא שפעת וחיסונים נגד שפעת.


        תוצאות: מולאו 255 שאלונים מתוך 275 שהופצו (108 רופאים, 117 אחיות ו-30 עובדים אחרים). רק 21% מממלאי השאלונים חוסנו בסתיו 2007. לא נמצאו הבדלים משמעותיים בשיעור המתחסנים בקרב המגזרים  השונים. שיעור המתחסנים במחלקות הילדים היה גבוה משמעותית לעומת השיעור שנרשם במחלקות הפנימיות: 45% ו-10%, בהתאמה (p<0.01). שיעורי ההתחסנות הושפעו ישירות מרמת הידע: 11% התחסנו בקרב אלה שהפגינו ידע ברמה נמוכה, 16% התחסנו בקרב אלה שהפגינו ידע ברמה בינונית ו-42% התחסנו בקרב אלה שהפגינו ידע ברמה גבוהה p< 0.001)). מאלה שהאמינו ביעילות החיסון, 33% התחסנו, לעומת 14% בלבד מאלה שלא האמינו ביעילותו (p< 0.001). אותם עובדים שהבינו כי הם מצויים בסיכון גבוה להידבק בנגיף בשל עבודתם, התחסנו בשיעור גבוה משמעותית מאלה שלא האמינו בכך: 26% בהשוואה ל-9%, בהתאמה (p<0.01 ). עובדים שהאמינו כי הם מסכנים את החולים שלהם באי התחסנותם, התחסנו בשיעור גבוה משמעותית מאלה שלא נתנו דעתם לכך: 27% ו-14%, בהתאמה (p<0.05).


        מסקנות: קיים קשר מובהק בין ההיענות לחיסון נגד שפעת לבין רמת הידע על החיסון, האמונה ביעילותו ומדדים התנהגותיים. תוצאות המחקר מצביעות על מדדים היכולים לנבא מיהם העובדים שיתחסנו כנגד מחלת השפעת, ובמי יש להתמקד כדי להשיג היענות גבוהה יותר לחיסון. הנחלת הידע מהווה נדבך ראשון וחשוב בהעלאת שיעור המתחסנים בקרב צוותים רפואיים.
         

        אפריל 2010
        לילי קרמונה, רונית לובצקי ושמעון רייף

        לילי קרמונה2, רונית לובצקי2,1, שמעון רייף2,1

        1מחלקת ילדים א', בית חולים לילדים דנה, מרכז רפואי סוראסקי תל אביב, 2הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

        *כל המעוניין בקבלת השאלון המצוין במאמר מוזמן לפנות למחבר המכותב המצוין לעיל.

         

        המטרה באבחון ובטיפול האנטיביוטי המוקדם בזיהום בדרכי השתן היא מניעת נזק קבוע לכליות, דהיינו צלקת. בתקופת עריכת המחקר ננקטה גישת בירור וטיפול ישנה, שבה לאחר אבחנה וטיפול אנטיביוטי ראשוני בזיהום בדרכי השתן, הומלץ טיפול מונע עד להשלמת בירור רנטגני שנועד לאבחן זרימה חזרה (רפלוקס) וחריגויות (אנומליות) במערכת השתן, המהוות גורמי סיכון לזיהום בדרכי השתן. במסגרת הבירור נערכו בעת ביצוע המחקר סקירת על שמע של הכליות ו-Voiding cystourethrogram (VCUG, ציסטוגרפיה). הורים רבים לא ביצעו את בדיקת ה-VCUG (ציסטוגרפיה) שהומלצה לאחר האשפוז, בין היתר עקב החשש מהטראומה, הכאב ואי הנוחות העלולים להיגרם לתינוקם.

         

        המטרה בעבודה: לבדוק את היענות ההורים לביצוע בדיקת הציסטוגרפיה לאחר אשפוז בשל זיהום בדרכי השתן והגורמים המשפיעים על היענותם.

         

        שיטות העבודה: מחקר רטרוספקטיבי שבו הוכללו באוכלוסיית המחקר כל הילדים שאושפזו בבית החולים לילדים דנה, בעקבות אבחון זיהום דרכי שתן ראשוני במשך שנתיים, החל מינואר 2004 עד דצמבר 2005. תיקי האשפוז והמעקב במרפאה נאספו ונלקחו מהם הנתונים הדרושים. לאחר מכן מילאו הורי הילדים שאלון טלפוני מובנה בנוגע לביצוע בדיקת הציסטוגרפיה.

         

        תוצאות: מתוך 227 ילדים שהוכללו במחקר ונתוניהם נאספו, 179 ילדים (78.85%) ענו לשאלון הסקר. חמישים ושניים אחוזים מהנבדקים לא עברו את בדיקת הציסטוגרפיה, דהיינו רק 48% עברו אותה. הסיבות שדווחו על ידי ההורים לאי הפניית ילדיהם לבדיקה כללו חשש מקרינה (%55.91), חשש מכאבים (%43.03), חשש מנזק בלתי הפיך לדרכי השתן (%40.86), חוסר במידע מספק בנוגע למהלך הבדיקה, חשיבותה או השלכותיה (%35.48) והמלצת רופא קופת חולים (30%). מבין מבצעי הבדיקה, 98.83% עברו אותה בעקבות הסבר משכנע של הרופאים ו-63.95% בשל הרצון להפסיק את הטיפול האנטיביוטי אם הבדיקה תתגלה כתקינה. נמצא, כי ככל שההסבר לגבי הבדיקה היה מפורט וברור יותר, וככל ששאלות ההורים נענו בפירוט יתר, כך עלתה הבנת ההורים לגבי נחיצות הבדיקה, גברה שביעות רצונם ו-65% מהילדים עברו אותה. כשנתונים אלו לא התקיימו, רוב ההורים, 93% מהם, לא שלחו את ילדיהם לבדיקה זו. 

         

        מסקנות: ממצאי העבודה מצביעים על קשר ישיר בין הסבר על חשיבות ביצוע בדיקת הציסטוגרפיה, מהלכה והשלכותיה בעת השחרור ממחלקת הילדים, לבין שיפור היענותם של ההורים שילדיהם יעברו את הבדיקה.
         

        אוקטובר 2009
        יעקב דרורי ויריב גרבר

        יעקב דרורי1, יריב גרבר2, בשם קבוצת המחקר על אוטם ראשון בשריר הלב

         

        1החוג לשיקום, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, 2החוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

         

        במאמר הנוכחי מוצגים ממצאים ראשוניים של המחקר, שדווח במאמר הקודם, לגבי המצב הרפואי, ההיענות ואיכות החיים. בתקופת המעקב נפטרו 28% מהמשתחררים ו-83% לקו באירוע לב אחד לפחות. ניתוח מעקפים בוצע ב-35% מכלל הנחקרים ואנגיופלסטיה כלילית ב-38%. בקרב 55% מהמטופלים בניתוח מעקפים ו-75% מהמטופלים באנגיופלסטיה כלילית נצפתה הישנות תעוקה או אוטם. אחד מכל שבעה נחקרים לקה באירוע מוח. בעת הראיון החמישי, לקו שליש מהשורדים בתעוקת בית החזה, וקרוב למחצית פיתחו תפקוד לקוי של חדר שמאל. רוב הנחקרים לא הקפידו על ברות (דיאטה) (64%) ועל פעילות גופנית סדירה (56%), יתר כולסטרול בדם היה מאוזן בקרב 25%-20%, סוכרת בקרב 51% ויתר-לחץ-דם בקרב 57%. ארבעים-ושניים אחוזים (42%) מבין המעשנים עד לאוטם עישנו בעת הראיון. פחות מ-20% השתתפו בתוכנית שיקום לב במועד כלשהו מאז האוטם. לאחר האוטם, שיעורי החזרה לעבודה ולפעילות מינית בקרב הפעילים לפני האוטם היו 83% ו-88%, בהתאמה. בעת הראיון החמישי, היה שיעור המועסקים 44% ושיעור הפעילים מבחינה מינית – 65%. איכות החיים הקשורה בבריאות הייתה גרועה יותר בקרב הנחקרות לעומת הנחקרים ולעומת מדגם נורמטיבי של נשים. משתנים סוציו-דמוגרפיים, רפואיים ופסיכו-סוציאליים ניבאו את משתני התוצאה מכל הקטגוריות.

        מסקנות: במעקב ארוך טווח, לקו רוב הנחקרים באירועי לב, גורמי הסיכון לא היו מאוזנים כנדרש, וההשתתפות בשיקום הייתה דלה. גורמים נפשיים-חברתיים השפיעו על כל משתני התוצאה. למעמד חברתי-כלכלי נמוך הייתה השפעה שלילית מובהקת. השלכות לקובעי המדיניות: 1) קיים צורך במאמץ מערכתי לשיפור שירותי המניעה המשנית ושיקום הלב בישראל, 2) יש להעריך את מצבם הנפשי-חברתי של חולי הלב ולהתייחס לממצאים בעת יישום הטיפול המונע והשיקומי, דבר שאינו מתבצע כיום, 3) מן הראוי שיישומם של שירותי הבריאות המונעים יתמקד באנשים משכבות חברתיות-כלכליות חלשות.

        אוגוסט 2009
        יעקב דרורי ויריב גרבר

        יעקב דרורי1, יריב גרבר2, בשם קבוצת המחקר על אוטם ראשון בשריר הלב

        1החוג לשיקום, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, 2החוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

        רקע: גורמים סוציו-דמוגרפיים, רפואיים ופסיכו-חברתיים משפיעים על התהוות מחלת הלב הכלילית, על מהלכה ועל ההסתגלות הנפשית-חברתית למחלה. אולם קיימים מחקרי אורך מעטים בלבד לגבי תרומתם הייחודית של גורמים אלה. במאמר הנוכחי מדווח על מחקר אורך שנערך החל משנת 1992 בקרב חולים שלקו באוטם ראשון בשריר הלב.

        מטרות: 1) לקבל תמונת מצב מקיפה לגבי מכלול האפיונים הסוציו-דמוגרפיים, הרפואיים והפסיכו-חברתיים במעקב ארוך טווח אחר הלוקים באוטם שריר הלב בישראל, 2) להעריך את תרומתם של משתנים סוציו-דמוגרפיים, רפואיים ופסיכו-חברתיים בסמוך לשחרור מבית החולים למהלך הרפואי, להיענות ולאיזון גורמי הסיכון, ולהסתגלות הנפשית-חברתית ואיכות החיים.

        שיטות: מחקר עוקבה הכולל 1,626 נחקרים המהווים את כלל החולים עד גיל 65 שנה, שאושפזו בשמונה מרכזים רפואיים במרכז הארץ, ביחידה לטיפול נמרץ או במחלקה פנימית, במשך שנה (15 בפברואר 1992 עד 15 בפברואר 1993). שיעור הנחקרים שנכללו במעקב לטווח ארוך (13-10 שנים) היה 98%. הנחקרים רואיינו חמש פעמים: סמוך למועד השחרור מבית החולים, כשבוע לאחר האוטם, 6-3 חודשים לאחר האוטם, 2-1 שנים לאחר האוטם, כ-5 שנים לאחר האוטם, ו-13-10 שנים לאחר האוטם. איסוף הנתונים התבצע באמצעות שאלון מובנה, שאלונים פסיכו-סוציאליים סטנדרטיים ועיון בתיעוד הרפואי.

        מאי 2005
        יובל מלמד, אוסנת קליין, ג'ורג'ינה בזורה, בוריס פינקל, אבי בלייך וג'ק ברנהיים

        יובל מלמד1, אוסנת קליין2, ג'ורג'ינה בזורה1, בוריס פינקל1, אבי בלייך1, ג'ק ברנהיים2,

         

        1המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב-השרון, נתניה, 2המכון לנפרולוגיה, בית-חולים מאיר, כפר-סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

         

        יכולת ההתמודדות של חולי הנפש עם מצבי חיים שונים מוגבלת עקב מחלתם הנפשית. הדבר קשה שבעתיים בהתמודדות עם מחלות גופניות קשות, כגון אי-ספיקת כליות, צורך בדיאליזה, או השתלת כיליה.

        בעבר, חולי נפש הלוקים בתחלואה נפשית רבא (Major illness) או במחלות פסיכוטיות ממושכות כסכיזופרניה, לא נכללו במועמדים לקבל טיפול בדיאליזה, בדומה ללוקים במחלות גופניות קשות אחרות. כיום אין הורית-נגד כזו, אך עדיין קיים חשש שחולי הנפש, בהיותם מתקשים בשיתוף-פעולה לאורך זמן בטיפול, לא ימלאו בקפדנות אחר ההוריות ולא יצליחו לשרוד בדיאליזה לאורך זמן, ובחולים שעברו השתלת כיליה עלול השתל במצב כזה להידחות.

         

        מדווח במאמר זה על חמישה חולים הלוקים באי-ספיקת כליות במצב סופני, ופרשות אלה מייצגות את הדילמות בנושא הטיפול בדיאליזה והשתלה בחולי נפש.

         

        יש צורך בשיתוף פעולה הדוק בין צוותי הפסיכיאטרים והנפרולוגים, כדי לנסות ולהביא לתוצאות המקוות.

        פברואר 2005
        גדי מנדלסון, יהושע בן-ישראל

        גדי מנדלסון, יהושע בן-ישראל

         

        המרכז הגריאטרי המשולב ע"ש שהם, פרדס חנה

         

        נפילה היא אירוע שכיח באוכלוסייה מבוגרת ויש לה גורמים רבים. נפילות זוכות לתשומת לב רבה בסיפרות הרפואית בתחום הגריאטריה וזאת בעיקר בשל סכנת שברים הנגרמים בעטיין, ובייחוד שבר בצוואר הירך. נפילה גורמת לקשיש נזקים גופניים ונפשיים, ופעמים רבות אף לירידה בתיפקוד. דיירי בתי האבות מהווים את אחת מקבוצות הסיכון הגבוה ביותר לנפילות ולנזקיהן. מאמצים רבים מושקעים, ותוכניות התערבות מגוונות בכדי לנסות ולצמצם את מיספר הנפילות, אולם במיקרים רבים אין זה מספק. עקב כך, גוברת והולכת בשנים האחרונות, בעולם כולו, ההסתייעות במגני ירכיים חיצוניים כאמצעי להקטנת הסיכון לשבר בצוואר הירך כתוצאה מנפילה. מטרתה העיקרית של סקירה זו היא לתאר את יעילותם של מגני הירכיים החיצוניים תוך שימת דגש על הערכת ההיענות של הקשישים להיעזר בהם ולשפרה, במיוחד בקרב דיירי בתי אבות.

        יולי 2003
        גל שובל וצבי זמישלני

        גל שובל (1), צבי זמישלני (1,2)

         

        (1) מחלקה ג', המרכז לבריאות הנפש "גהה", פתח-תקווה, (2) הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

         

        הפסקת טיפול תרופתי היא תופעה מוכרת בקרב חולים לוקים במחלות ממושכות. בקרב חולי נפש ההיענות לטיפול היא חשובה במיוחד, שכן אלו מחלות עם החמרות נישנות, הגורמות סבל לחולה ולמשפחתו, ומלוות באישפוזים נשנים ובעלות רבה למערכת הבריאות. לדוגמה, 700% מהלוקים בסכיזופרניה המפסיקים את הטיפול התרופתי, לוקים בתוך שנה באירוע פסיכוטי נישנה: בעבודה זו נסקרות הסיבות לאישפוז והאבחנות שנקבעו ל-100 חולים עוקבים, שהתקבלו לאישפזז במחלקה סגורה במרכז לבריאות הנפש גהה מה-1.4.2000 ועד ה-23.6.2000.

        מתוך 100 חולים שאושפזו ל-54% היתה אנמנזה של הפסקת הטיפול התרופתי על-ידי המטופל בשנה האחרונה. הפסקת הטיפול לא היתה קשורה לאבחנה שנקבעה, למין החולה, לתרופה או לצורת מתן התרופה.

        בעיית חוסר ההיענות לטיפול צריכה להיעשות בשתי רמות: ברמת המטפל-מטופל וברמה המערכתית של אירגון שירותי בריאות הנפש. ברמת מטפל-מטופל יש צורך בהתאמת הטיפול באופן יחודי לכל חולה, כך שההשפעה תהיה מרבית והשפעות הלוואי מיקטיות, תוך יצירת קשר טיפולי ואמון עם החולה ובני-משפחתו. ברמה המערכתית חייבת בריאות הנפש להיכלל בחוק הבריאות הממלכתי ולעבור לאחריות הקופות המבטחות, בדומה למקצועות הרפואה האחרים.
        בצורה זו יוכלו חולי נפש להיות בטיפולו של רופא המשפחה, תוך שמירת הרצף המערכתי עם בית-חולים. בנוסף, יש להעתיק את מרכז הכובד של הטיפול מבתי-החולים אל הקהילה. הזמינות והנגישות של השירות בקהילה, והצמדתו למירפאות רפואיות, יסייעו להגברת ההיענות ולהורדת אות הקלון (STIGMA) בחולים הלוקים במחלות נפש.

         

        דצמבר 2002
        ורד בלוש-קליינמן, מיכאל פוירובסקי, דני קורן, מיכאל שניידמן, אברהם ויצמן ודן שניט

        ורד בלוש-קליינמן (1, 4), מיכאל פוירובסקי (2, 4), דני קורן (3), מיכאל שניידמן (4), אברהם ויצמן (5), דן שניט (1)

         

        (1) בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב, (2) הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, (3) החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה, (4) המרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל, (5) הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

         

        היענות (adherence) לטיפול התרופתי בתכשירים נוגדי- פסיכוזה מהווה בסיס לטיפול הכוללני הפסיכו-חברתי-שיקומי בתסמיני מחלת הסכיזופרניה. מימצאי מחקרים מעידים על כך, שלתופעת ההיענות לטיפול התרופתי השלכות רבות-משמעות עבור מהלך המחלה והפרוגנוזה. אולם למרות זאת, כ-50% מחולי הסכיזופרניה מגלים חוסר היענות לטיפול.

        במאמר הנוכחי נסקרת סוגיית ההיענות של חולי סכיזופרניה לטיפול התרופתי והגורמים המשפיעים על היענות

        או אי-היענות לטיפול, תוך שימת-דגש על ארבע קבוצות גורמים: גורמי מחלה, גורמים הקשורים לחולה, גורמי טיפול וגורמים סביבתיים. בנוסף יוצג דגם האמונות הבריאותיות, המשמש אחת המסגרות התיאורטיות להבנת התופעה ותידונה שיטות ההתערבות לשיפור ההיענות לטיפול.

        ספטמבר 2001
        רים ביאדסה-עתאמנה, שמואל רשפון, אירנה וולוביק ורונית סגל

        רים ביאדסה-עתאמנה (1), שמואל רשפון (1), אירנה וולוביק (2), רונית סגל (2)

         

        (1) לשכת הבריאות המחוזית, חיפה, (2) לשכת הבריאות הנפתית, חדרה

         

        מובאת בזאת פרשת 5 תושבי מחוז חיפה שחלו במלריה בשנת 1999, לאחר חזרתם לישראל מביקור באפריקה. אף אחד מהם לא נטל טיפול מונע.

        מלריה ממשיכה להיות סכנה משמעותית בקרב הנוסעים למדינות אנדמיות. ההקפדה על נטילת הטיפול המונע וההגנה מפני עקיצות יתושים. הן הדרכים היעילות ביותר למניעת המחלה.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303