תוצאת חיפוש

בנימין רוטברג, גילה שן, גיל זלצמן

המרכז לבריאות הנפש גהה, פתח-תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הפרעות חרדה של גיל הילדות וההתבגרות הן בעיות שכיחות, המלוות בפגיעה משמעותית בתיפקוד. רוב הילדים אינם מאובחנים ואינם זוכים לטיפול. מהלך המחלה הוא לעיתים קרובות ממושך ומעלה את הסיכון ללקות בתחלואה נוספת כמו דיכאון, צריכת חומרים ממכרים ואף אובדנות. גורמי-הסיכון להפרעות חרדה כוללים גורמים סביבתיים וגנטיים. הטיפולים שנמצאו יעילים במחקרים מבוקרים הם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי וטיפול בתרופות מעכבות קליטה מחדש של סרוטונין. דרוש מחקר נוסף בתחום האיבחון המוקדם של הפרעות אלה ברפואה הראשונית.

בנימין רוטברג, גיל זלצמן, אברהם ויצמן

המרכז לבריאות הנפש 'גהה', פתח-תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הפרעה טורדנית-כפייתית של גיל הילדות וההתבגרות היא מחלה שכיחה, משפחתית וכרונית, המלווה בפגיעה משמעותית בתיפקוד ובמצוקה רבה. ההפרעה מתבטאת במחשבות או בדימויים חודרניים אשר גורמים לחרדה, ובהתנהגות נשנית או טקסית המכוונת להפחית את החרדה. בשנים האחרונות מצטברות עדויות רבות לבסיס הביולוגי המוצק של ההפרעה. רבים מהלוקים בה אינם מאובחנים ואינם זוכים לטיפול. מספר שאלות סקר פשוטות עשויות לאפשר לזהות את הילדים והמתבגרים החשודים כלוקים בהפרעה, ולהפנותם להערכה וטיפול מוקדמים. הטיפולים שנמצאו יעילים במחקרים מבוקרים הם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי וטיפול בתרופות מעכבות קליטה מחדש של סרוטונין.

חמצת שמסוכרת היא סיבוך חד של סוכרת, בעיקר סוכרת מסוג 1, וסיבוכיה הם הסיבה השכיחה ביותר לאישפוז ולתמותה שמסוכרת בילדים ומתבגרים. למרות הבנת מנגנון התהוות החמצת והשיפור הניכר באמצעי ובדרכי הטיפול, הרי ששכיחותה נשארה קבועה במרבית מדינות המערב, וכך גם היארעות בצקת במוח, שהיא סיבת התמותה העיקרית מחמצת שמסוכרת. לכן, מטרת הצוותים המטפלים בסוכרת היא מניעת החמצת במאובחנים חדשים על-ידי איבחון מוקדם של הסוכרת, ובחולי סוכרת ידועים על ידי טיפול נכון במחלות חדות, והתערבות משפחתית ופסיכו-חברתית, כנדרש. בנוסף, למרות התוצאות הסותרות של מחקרים שונים בדבר גורמי-הסיכון להתהוות בצקת במוח, הרי שהפרוטוקול הטיפולי המקובל כיום מורה על תיקון איטי במתן נוזלים איזואוסמוטיים, ללא מתן תמיסת ביקרבונט אלא במקרים חריגים, תוך דאגה רציפה לרמות הגלוקוזה, הנתרן והאשלגן, ולתקינות הנירולוגית של המטופל. קווים מנחים לטיפול והצעות לדרכי מניעת החמצת מובאים בסקירה זו.

_____________________________

¹ ח"צ – חמצת שמסוכרת
 

התסמינים האופייניים הנובעים מחשיפה לאירוע חבלה (Trauma) קיצוני מסווגים לשלוש קבוצות תסמינים: אירוע החבלה נחווה מחדש בהתמדה; קיימת הימנעות מגירויים הקשורים לחבלה; מופיעים תסמינים מתמידים של עוררות-יתר. מעבר למיסגרת התסמינים המקובלים של הפרעת הדחק הבתר-חבלתית (Post Traumatic Stress Disorder) קיים מערך של תסמינים נלווים שקשורים בחשיפה לדחק קיצוני ומתמשך כגון ניצול מיני בילדות, אלימות גופנית, כליאה במחנות ריכוז. עם הצטברות העדויות לתסמינים אלו החל ניסיון המשגה לתיסמונת מורכבת יותר, הנובעת מדחק קיצוני הכוללת, אך אינה מוגבלת לתסמינים של הפרעת דחק בתר-חבלתית. במיסגרת סקירה זו ברצוננו לגעת במספר סוגיות הקשורות להפרעת דחק בתר-חבלתית מורכבת, אשר כשמה היא מהווה נושא מורכב ושנוי במחלוקת. ראשית מוצג המושג של הפרעת דחק בתר-חבלתית מורכבת, דרך התפתחותה וכיצד הנושא בא לידי ביטוי בספרי האבחנות הפסיכיאטריות. שנית, נסקרת הסיפרות המקצועית הרלבנטית להפרעה זו, ולבסוף מוצג הפולמוס המתנהל בין העוסקים בחקר ההפרעות הבתר-חבלתיות בנוגע לתקפות, מהימנות והצורך באבחנה נפרדת לתסמינים אלו.

תכשירים ארגוגניים (מהמילה היווניתrgon   שמשמעותה עבודה) ניטלים כדי לשפר את יכולת ניצול האנרגיה של הספורטאי. בשנים האחרונות חלה עלייה בהשתתפות ילדים ובני-נוער בספורט תחרותי ועמה עלייה בנטילת תכשירים האמורים לשפר את יכולת הספורטאי. נטילת תכשירים אלו על-ידי ילדים ומתבגרים מתרחשת בתקופה שבה חלים שינויים הורמוניים רבים והתפתחות מינית עצמונית. התפתחות זו יכולה, מחד-גיסא, להיות מושפעת מעצם נטילת התכשירים, ומאידך-גיסא הרמה הגבוהה של ההורמונים האנאבוליים בגיל ההתבגרות יכולה להשפיע על יעילות מתן חיצוני של חומרים אלה. בין הסמים האסורים נכללים חומרים ממריצים, משככי כאבים, משַתנים, סטרואידים אנאבוליים והורמונים חלבוניים. מסקירת הסיפרות עולה, כי מחד-גיסא לא נמצאה עדות לכך שמתן חומרים ממריצים, סטרואידים אנאבוליים או הורמון גדילה אכן תורמים לשיפור היכולת הספורטיבית באוכלוסיית הילדים והמתבגרים, ומאידך-גיסא, שמתן חומרים אלה במינונים על-פיזיולוגיים בניסיון לשפר את היכולת, מגביר את הסיכון לפתח השפעות-לוואי.

בשנים האחרונות חל שינוי בדפוס הפעילות הגופנית בילדים. מחד-גיסא, רוב הילדים עוסקים כיום פחות בפעילות גופנית, עובדה המובילה לעלייה ניכרת בשכיחות ההשמנה וסיבוכיה, ומאידך-גיסא חלה עלייה בהשתתפות ילדים ובני-נוער בספורט תחרותי מאורגן. במקביל חלה עלייה ניכרת במספר הילדים הפונים להערכה וטיפול דחופים עקב תחלואה הקשורה לספורט. פגיעות הקשורות לספורט מהוות כשליש מכלל הפגיעות בילדים. בין הפגיעות השכיחות נמנות חבלות ראש, עמוד-שידרה של הצוואר וחבלות בבית-החזה. בנוסף, העיסוק בפעילות גופנית עלול להביא לידי ביטוי תחלואת לב שבמקרים נדירים עלולה לגרום למוות או לנכות. מצבים אחרים העלולים לסכן ילדים העוסקים בפעילות גופנית קשורים להתפתחות נזקי חום או תופעות אלרגיות קשות. בסקירה זו נדונים דרכי האיבחון, הטיפול, ודרכי מניעה אפשריות של מצבים דחופים אלה.

הפרעה מדומה באמצעות מתווך נותרת אחת מההפרעות הפחות מוכרות והשנויות במחלוקת בפסיכיאטרייה. בסקירה הנוכחית ההתייחסות היא לגישה העדכנית להפרעה, לשכיחותה, לגורמי-הסיכון, לתהליך האיבחון, לאיפיוניה הייחודיים, לדרכי הטיפול ולהתמודדות.

מדי שנה נפגעים ילדים רבים בישראל בתאונות בעת רכיבה על אופניים, קורקינטים, סקייטבורדים וגלגיליות. בניתוח נתוני פגיעות ילדים מתאונות אופניים נמצא, כי פגיעות ראש מהוות את הפגיעה השכיחה ביותר לתמותה או היפגעות קריטית. קסדה היא האמצעי היעיל ביותר למניעת פגיעות ראש ומוח: במחקרים שונים נמצא כי קסדה מפחיתה 85%-88% מפגיעות ראש ומוח.

החקיקה היא אמצעי יעיל ביותר לקידום חבישת קסדות. במדינות שבהן יש חוק המחייב חבישת קסדה לרוכבי אופניים נמצא כי שיעורי חבישת הקסדה גבוהים יותר, וכי חלה ירידה משמעותית בשיעור פגיעות הראש בקרב רוכבי אופנים שהיו מעורבים בתאונות.

במדינות רבות קיימת חקיקה המחייבת לחבוש קסדת מגן מתאימה בעת רכיבה על אופניים, גלגיליות, רולרבליידס וסקייטבורד. בישראל אין חקיקה המחייבת חבישת קסדות. סקר טלפוני שנערך על-ידי 'בטרם' בקרב הורים לילדים עד גיל 15 שנה העלה, כי שיעור התמיכה בחוק המחייב חבישת קסדה גבוה במיוחד ועומד על  89%.

היפגעות רוכבי אופניים בישראל: מנתוני רישום הטראומה בעשרה בתי-חולים עולה, כי בשנת 2003 נפגעו כרוכבי אופניים 649 ילדים בגילאי 0-17 שנה, מתוכם 77 נפגעו פגיעה בינונית ו-58 פגיעה חמורה. תאונות האופניים היו הגורם לכשליש (32.6%) מכלל האישפוזים מתאונות דרכים בקרב ילדים בגילאי 0-17 שנה.

עלות תועלת: חקיקת חוק חבישת קסדות לרוכבי אופניים בישראל תביא במהלך חמש שנים לחיסכון ישיר למשק של 44.2 מיליון דולרים, להפחתה של כ-57 מקרי מוות, 2,544 אישפוזים ו- 13,355 ביקורים בחדרי-מיון.

לסיכום, על בסיס הראיות המדעיות שהצטברו בעולם ליעילות הקסדות כאמצעי לצימצום חומרת פגיעות הראש ולמניעתן, ולנוכח היעילות המוכחת בחקיקת חוק חבישת קסדות, יש מקום להתגייסות הקהילה הרפואית לקידום וליישום חוק חובת חבישת קסדה בעת רכיבה על אופניים, קורקינט, רולרבליידס, סקייטבורד וגלגיליות.
 

פסידומונס ארוגינוזה (פ"א)¹ נחשב כחיידק בעל יכולת ירודה או חסרה לייצר ניטריט.

המטרה הייתה לבדוק את שיעור הזיהומים בדרכי-השתן (זד"ש)² בילדים הנגרם על-ידי פ"א ונרכש בקהילה שבהם נמצא תבחין ניטריט בשתן המפורש כחיובי.

לשם כך נסקרו תיקיהם הרפואיים של 38 ילדים (18 בנות) שאושפזו עקב זד"ש הנגרם מפ"א במהלך תקופה של 7 שנים. בדיקת השתן לניטריט נבדקה על-ידי מקלוני בדיקת שתן (Dipstrips) ודווח על תשובות המפורשות כחיוביות או כשליליות.

מבין 38 חולים, ב-17 נמצאו תשובות של תבחין ניטריט המפורש כחיובי לעומת 21 ילדים עם תבחין ניטריט המפורש כשלילי (פרופורציה חיובי 0.45, 95% רווח בר-סמך 0.29-0.61). ליקוציטים במשקע השתן ניצפו ב- 13/17 מהחולים עם תבחין ניטריט המפורש כחיובי וב- 5/21 עם תבחין ניטריט המפורש כשלילי (P=0.003). המידע לגבי סריקת על-שמע של הכליות היה מצוי ב-35 חולים, כשב-20 הבדיקה נמצאה לא תקינה: 14/17 בקבוצה שבה נמצא תבחין ניטריט המפורש כחיובי לעומת 6/18 בקבוצה שבה נמצא תבחין ניטריט המפורש כשלילי(P=0.003) .

לסיכום, תבחין ניטריט בשתן בילדים עם זד"ש מפ"א עשוי מפורש כחיובי. לפיכך, תבחין המפורש כשלילי אינו שולל זד"ש מפ"א.

_________________________________________

¹פ"א – פסידומונס ארוגינזה.

²זד"ש – זיהום בדרכי-השתן.
 

פגיעות ילדים ממסירי שומנים קרים הן קשות במיוחד. המטרות במאמר הנוכחי היו  לבחון את הידע, המודעות וההתנהגות המדווחת של הורים בנושא מסירי שומנים קרים, ולעקוב אחר המגמות לאורך זמן, לפני תוכנית התערבות והסברה, ולאחריה, וכן ללמוד את התרחישים השכיחים של פגיעות ממסירי שומנים, על-מנת להעמיק את ההבנה ולקדם פעולות מניעה.

בוצעו שלושה סקרים טלפוניים בקרב מידגם מייצג של הורים לילדים עד גיל 15 שנה באוכלוסייה היהודית בישראל בין החודשים ינואר 2004 עד יוני 2005. הדגימה בוצעה בשני שלבים: דגימת שכבות ודגימה אקראית בכל אחת מהשכבות. מימצאי המחקר נותחו תוך התייחסות לקבוצות הגיל השונות של הילדים ולמאפיינים חברתיים-דמוגרפיים של המשפחות. במקביל, נערכו תחקירים למשפחות שילדן נפגע ואושפז עקב מסירי שומנים. התחקירים נערכו במחלקות ילדים ומחלקות כירורגיה של ילדים בשבעה בתי-חולים בישראל, החל מינואר 2004 ועד יוני 2006.

שיעור ההורים המודעים לסכנה בבליעת מסירי שומנים קרים עלה באופן מובהק (P<0.05) מ-22% בינואר 2004 ל-40% ביוני 2005. רק כמחצית מההורים במידגם ינואר 2005 (53%) היו מודעים לכך שמגע העור עם מסירי שומנים קרים מסוכן יותר מאשר עם אקונומיקה. כשני-שלישים מההורים במידגם יוני 2005 נוהגים לאחסן את חומרי הניקוי במקום בטוח: 46.5% מאחסנים חומרי ניקוי בארון גבוה ו-18% מאחסנים בארון נמוך נעול. נותחו 13 תרחישים שבהם נפגעו ילדים ממסירי שומנים: הפגיעות התרחשו לרוב בבית, כתוצאה מטעות אנוש, אי-הערכת הסיכון לתינוקות ופעוטות ומשילוב של שתי סיבות אלו. עוד עולה כי הפגיעות התרחשו הן בילדים בגיל הרך (תינוקות ופעוטות עד גיל 4 שנים) והן בילדים צעירים (6-8 שנים), וכי מספר לא מבוטל של מקרי הפגיעה ממסירי שומנים קרים התרחשו במיגזר הערבי.

לסיכום, ניצפתה מגמת שיפור בידע ההורים בנוגע לסכנה הקיימת במסירי שומנים קרים. המגמה התרחשה בתקופת הזמן שבה פעל אירגון 'בטרם' בשיתוף משרד הבריאות בנושא. מכיוון שהמעקב נערך רק בפריסה של 3 נקודות זמן לאורך שנתיים, לא ניתן בוודאות ליחס אותה לתוכניות ההתערבות ולהסברה שיושמה. יש להמשיך ביישום תוכניות ההתערבות דרך אנשי מקצוע, לקדם את שינויי המוצר, ולהמשיך גם במאמצי המחקר וההערכה לקידום הנושא.
 

עדי ניב-יגודה

עורך-דין ומגשר, מרצה בתחום רפואה ומשפט, ונושא מעמד בילד במשפט הרפואי

עניינו של מאמר זה הוא ניסיון לבחון את יכולותיו של קטין המטופל במערכת הרפואית להיות שותף להליך הטיפולי הנוגע לגופו הוא. נבחנת אפשרות החלתו של חוק זכויות החולה על קטין, למרות הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, השוללות באופן גורף מכלל הקטינים את האפשרות למעורבות ושיתוף בטיפול הרפואי. בשלב השני, בהתייחס לדעות הרווחות בתקופה שבה אנו חיים כיום ותוך דיון במרכיבים השונים של עקרון ההסכמה מדעת – חובת גילוי המידע, הבנתו, והליך ההסכמה בהיבטו הטכני – ניתן לראות כי כישוריו של הקטין עולים על אלה שהיו ברשותו של קטין בשנות ה-60 של המאה הקודמת, בעת "המודרני" שנחקק חוק הכשרות המשפטית. נראה כי מחובתנו החוקית והמוסרית להתאים את המצב הנוהג כיום, שבו ככלל אין לקטין זכות להיות שותף בהליך הרפואי, למעט בחריגים מסוימים, למצב שבו זכויותיו ייגזרו על-פי רמת התפתחותו והבנתו של הקטין.

מאמר זה נכתב תוך התאמה לנוהל המקובל בעולם ביחס לזכויות העומדות לקטין המטופל במערכת הבריאות, אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד, מסקנות וועדת רוטלוי וחוק החולה הנוטה למות – כל זאת במטרה להביא לשינוי חשיבתי-תרבותי ביחס של המערכת הרפואית  אל הטיפול בקטין ובני-משפחתו.

גיורא קפלן, מרגריטה פריימוביץ, פביאן סיקרון

מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, קופת-חולים מאוחדת, בית-ספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה.

הקשר בין הגירה לבריאות ידוע כחזק ביותר. גיל ההתבגרות הוא תקופה גדושת משברים, והקשיים הכרוכים במעבר חד למקום זר מזינים האחד את השני. לגיל ההתבגרות ייחוד גם מבחינה בריאותית בכך שבעיות הבריאות הן פחות גופניות ויותר בעלות היבט פסיכו-חברתי.

המטרות במאמר הנוכחי היו לספק מידע מקיף על אוכלוסיית הנוער העולה מבריה"מ לשעבר בתחומים של מצבי בריאות גופנית ונפשית, התנהגויות סיכון ופנייה לשירותי בריאות, ולערוך השוואה עם ילידי ישראל ועולים ותיקים.

נכללו באוכלוסיית הסקר תלמידים תושבי ראשון-לציון ילידי ישראל ועולים, הלומדים בכיתות חטיבת ביניים ותיכון: 246 עולים ו-615 ילידי ישראל.  כלי המחקר היה שאלון אנונימי מובנה למילוי עצמי.

לגבי הבריאות הגופנית, לא נמצאו הבדלים בין עולים חדשים לבין עולים ותיקים וילידי ישראל. שמונים-ושניים אחוזים (82%) מבני-הנוער דיווחו לפחות על בעיה אחת, כגון כאבים או עייפות. כחמישה אחוזים (5%) דיווחו על מחלה כרונית (בעיקר גנחת) וכ-9% על עודף משקל.

שמונים-אחוזים (80%) מבני-הנוער דיווחו על בעיה אחת לפחות מהתחום הנפשי, כאשר למשתנה העלייה לא הייתה השפעה. אחד-עשר אחוזים (11%) מהעולים דיווחו על עישון לעומת 5% בקרב ילידי ישראל, אך בניתוח רב-משתנים נמצא כי עלייה אינה משפיעה על שיעור המעשנים. כארבעים אחוזים (40%) מהעולים נהגו לשתות מדי פעם משקה אלכוהולי לעומת 25% מהישראלים.  רבע מהילדים הכירו מישהו שצרך סמים בשלב כלשהו. שיעור הבנות שדיווחו על מעורבות במכות היה גדול יותר בקרב העולות  (21% לעומת 12%). עולים ביקרו פחות אצל רופא שיניים, גם כאשר היה פיקוח על משתנים נוספים.  

לסיכום, נמצא שלבני-הנוער מספר רב של בעיות, הן גופניות והן רגשיות. לא נמצאו הבדלים כמעט בשום מדד בריאותי בין עולים חדשים לבין עולים ותיקים וילידי ישראל. העולים דיווחו בשיעור גבוה הרבה יותר על התנהגויות מסכנות בריאות.    

ג'ורג' מוגילנר, נדב סלייפר, יפים קנדליס, איגור סוחוטניק

המח' לכירורגיית ילדים, מרכז רפואי בני ציון, הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה

ניתוח בבטן בעקבות דלקת התוספתן הוא הניתוח הדחוף השכיח ביותר בקרב ילדים. עם זאת, קיימות עדיין מחלוקות רבות בין המנתחים באשר לאופן הטיפול בילדים עם דלקת תוספתן. המטרה בעבודה הנוכחית היא להגדיר את אופן הטיפול כיום בחולים אלה, ושהגדרה זו תהווה בסיס לעבודות נוספות אשר תיקבע בהן צורת טיפול מוסכמת.

חברים באיגוד כירורגיית הילדים הישראלית רואיינו באשר לתיזמון הניתוח, דימות טרום-ניתוחי, דעתם לגבי כריתה דחויה של התוספתן, לקיחת תרביות, שטיפת הבטן, השארת נקזים, אופן סגירת הפצע, הסתייעות בלאפרוסקופיה, הטיפול האנטיביוטי טרם הניתוח ואחריו ובאשר לתנאים המחייבים לשיחרור החולה מאישפוז.

מתוך 18 מחלקות של ניתוחי ילדים, נענו 14 מחלקות לסקר זה, ובהן 42 רופאים. 50% מעדיפים להמתין 3-8 שעות טרם הניתוח, וכאשר הילד מגיע בלילה, יעדיפו להמתין עד הבוקר כדי לנתחו. מירב העונים מעדיפים על-שמע טרום-ניתוחי על-פני טומוגרפיה מחשבית. למעלה מ-90% מהמנתחים ציינו כי הם לוקחים תרביות מנוזל הבטן באופן שגרתי, מסתייעים בנקזים תוך-בטניים ובקריסטלואידים לשטיפת חלל הבטן, ומבצעים סגירה ראשונית של חתך הניתוח, גם בנוכחות זיהום תוך-בטני. קיימת חלוקה שווה בין העדפת המנתח להתערבות לאפרוסקופית לעומת ניתוח פתוח. קיימת אי-תמימות-דעה באשר לחשיבות הדימות הטרום-ניתוחי באשר לסוג הכיסוי האנטיביוטי ומישכו ובאשר למדדים ברורים לשחרור מאשפוז.

לסיכום, קיימת הסכמה לגבי היבטים שונים של הטיפול הטרום-ניתוחי והטיפול הבתר-ניתוחי בדלקת של התוספתן בילדים בקרב חברי איגוד כירורגיית הילדים הישראלי. בעבודה זו מוצגות עמדות לגבי הטיפול המתאים בדלקת תוספתן בילדים, אשר תוכל להוות בסיס לעבודות נוספות.

ח'יתאם מוחסן^1,2, עבד עתמנה², דני כהן¹

¹החוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת – בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²מרכז מחקר ופיתוח אזורי המשולש, כפר קרע

קיים מידע חלקי בישראל המצביע על שכיחות גבוהה ותחלואה קשה יותר במחלות שלשולים בילדים ערבים לעומת ילדים יהודים. המטרות במחקר היו לקבוע את שיעורי ההיארעות, החומרה וגורמי-הסיכון של מחלות שלשולים בקרב ילדים ערבים בגילאי 3-5 שנים מיישובים ערביים בצפון ישראל המבקרים בגני טרום-חובה.

במיסגרת מחקר פרוספקטיבי נערך מעקב אחר 343 ילדים שביקרו ב-9 גנים מהיישובים ג'סר אזרקה, פרדיס וכפר קרע. ניטור הופעת אירועי שלשולים היה יומיומי, על בסיס היעדרויות ילדים מגני הילדים. הוריהם של הילדים שנעדרו מהגן רואיינו לבירור סיבת ההיעדרות, ואם הסיבה הייתה מחלת שלשולים, התבקשו לענות על שאלון לאיפיון אירוע השלשולים. בחופשת הקיץ התבסס ניטור התחלואה על ראיון דו-שבועי להורים. בדיקת גורמי-סיכון פוטנציאליים למחלות השלשולים נערכה במיסגרת מחקר מקרה-בקרה מקונן (Nested). המידע על המשתנים נאסף בריאיונות אישיים לאמהות. במהלך 14 חודשי מעקב אותרו 100 אירועי שלשולים, שיעור ההיארעות היה 0.51 אירועים של שלשולים ל-12 חודשי ילד, ב-55% מהאירועים הייתה פנייה למירפאה. בניתוח רב-משתנים נמצא, כי הסיכון למחלות שלשולים היה מוגבר בבנים לעומת בנות OR 2.31 (95% 1.3, 4) , בילדים בגיל 4 שנים או פחות לעומת ילדים מעל גיל 4 שנים  OR  1.76 (95% CI 1.01,3.06) ובילדים לאמהות עם 8 שנות לימוד או פחות בהשוואה לילדים לאמהות עם השכלה גבוהה יותרOR 1.88 (95% CI 1.08, 3.26) . הימצאות אחים מתחת לגיל 5 שנים במשפחה הייתה קשורה בירידה בסיכון למחלות שלשוליםOR 0.57 (95% CI 0.3, 0.9) .

לסיכום, נמצא שיעור היארעות גבוה של מחלות שלשולים בילדים ערבים בגני טרום-חובה ביישובים מצפון ישראל. גורמי-הסיכון למחלות שלשולים באוכלוסייה זו קשורים באופן מובהק למאפיינים של הילד ומשפחתו, ללא השפעה משמעותית של גורמים סביבתיים הקשורים לגן או ליישוב.

דן נמט, מיכל פנטנוביץ, אלון אליקים

מרכז ספורט ובריאות לילדים ונוער, המחלקה לרפואת ילדים, המרכז הרפואי מאיר, כפר סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

אורח-חיים בלתי פעיל הוא גורם עיקרי לעלייה בשכיחות ההשמנה בילדים ולסיבוכים הנלווים לה. מאחר שילדים כיום מבצעים פחות פעילות גופנית בשעות אחר הצהרים, גוברת חשיבותה של הפעילות הגופנית בבית-הספר, בזכות יכולתה להעלות את רמת הפעילות של הילדים למשך הפעילות היומית המומלצת הדרושה לשמירה על בריאותם.

המטרות במאמר הנוכחי היו הערכה על-פי תצפיות של רמת הפעילות הגופנית במהלך שיעור חינוך גופני בילדים בגילאי חטיבת הביניים בישראל.

רמת הפעילות במהלך שיעור חינוך גופני הוערכה בעשרים ילדים בעלי משקל גוף תקין (10 בנים / 10 בנות) בשיטת SOFIT לצפייה ישירה. כל ילד הוערך פעמיים בהפרש של שבוע לפחות. ההערכה בוצעה ללא ידיעת הילד המוערך או המורה.

נמצא, כי במהלך שיעור חינוך גופני הנמשך 45 דקות, 5.3±0.94 דקות לא כללו כל פעילות גופנית. כלל התלמידים ביצעו פעילות גופנית מתונה עד עצימה משך 18.4±1.2 דקות (MVPA= הליכה וריצה המהווים 39%). בהתייחס לפעילות מתונה עד עצימה, תלמידים היו פעילים באופן משמעותי יותר מתלמידות (22.03±1.64 דקות לעומת 14.76±1.04 דקות, בהתאמה, P<0.002). משך הפעילות העצימה בכל התלמידים (ריצה קלה ומעלה) היה בממוצע 6.2±0.8 דקות. בתלמידות היה זמן הפעילות העצימה נמוך בהשוואה לתלמידים (4.54±0.51 דקות לעומת 7.89±1.34 דקות, בהתאמה, P<0.03). שישה תלמידים (המהווים 60% מהתלמידים) ואף לא תלמידה אחת (0%) היו ברמת פעילות מתונה עד עצימה במשך מחצית או יותר מזמן השיעור.

לסיכום, תלמידי חטיבת הביניים אשר נבדקו לא השיגו את רמת הפעילות הגופנית המומלצת בשיעור חינוך גופני. הגדלת זמן הפעילות בשיעורי חינוך גופני עשויה לקדם את ניסיונות המניעה והטיפול בהשמנת-יתר בילדים ולסייע בקידום בריאותם.