תוצאת חיפוש

הקדמה: בשנים האחרונות נמצא, כי אנלוג ארוך טווח של אוקסיטוצין, קרבטוצין, מציע יתרון קליני על פני האוקסיטוצין הנפוץ בשימוש.

מטרות: להעריך את היתרונות הקליניים והכלכליים של קרבטוצין בהשוואה לאוקסיטוצין במניעת דימום לאחר לידה (Postpartum Hemorrhage – PPH) במהלך ניתוח חיתוך הדופן (קיסרי).

שיטות מחקר: ניתחנו תוצאות סב לידתיות (פרינטליות) תוך השוואה בין שתי תקופות, לפני (קבוצה 1, עידן האוקסיטוצין) ואחרי (קבוצה 2, עידן הקרבטוצין) יישום הקרבטוצין כמניעה ל-PPH  במהלך ניתוח חיתוך הדופן.

תוצאות: שיעורי ה-PPH היו נמוכים משמעותית בקבוצה 2 בהשוואה לקבוצה 1, כפי שניכר בדרישות נמוכות יותר לעירויי דם (1% vs. 4.1%, p=0.003), עם ירידה בהמוגלובין לאחר הניתוח של ≥ 3 ג'/ד"ל

(5.2% vs. 10.3%, p=0.008). מספר מנות הדם שניתנו (4 vs. 27, p=0.002), הפרש ברמת ההמוגלובין בשחרור (1.3 +/- 0.9 vs. 1.6 +/- 1.2, p=0.002), משך האשפוז ושיעור האשפוזים החוזרים היו כולם ביתרון בקבוצת הקרבטוצין. היתרון הכלכלי אף הוא היה גבוה משמעותית בטיפול בקרבטוצין (112,237 ₪ לעומת 125,106.5 ₪, הפרש עלות של 12,869.5 ₪).

מסקנות: הוכח, כי הטיפול בקרבטוצין מפחית שיעורי PPH ומספק יתרון עלות-תועלת בהשוואה לאוקסיטוצין, התרופה הנפוצה בשימוש.

דיון: הדגמנו מספר יתרונות הקשורים למתן קרבטוצין בהשוואה לתרופה הנפוצה ביותר, אוקסיטוצין, למניעת דימום לאחר ניתוח חיתוך הדופן.

סיכום: ראיות המחקר תומכות קלינית וכלכלית ביישום שגרתי של מתן קרבטוצין למניעת PPH במהלך ניתוח חיתוך הדופן.

תמותת אימהות היא מצב קטסטרופלי וטרגי, הנחשב לאירוע החמור ביותר במיילדות. בעידן המודרני, המטרה המרכזית היא למנוע את התרחשותו. תמותת אימהות משקפת את גבולות היכולת הרפואית ואתגרי המערכת, גם במדינות עם שירותי בריאות מתקדמים. בישראל, השיעור של תמותת אימהות נמוך יחסית בהשוואה לעולם, אך עדיין יש מקרים שבהם התערבות רפואית הייתה עשויה למנוע מוות, ואחרים שבהם גם טיפול מיטבי לא הספיק. בעוד שבמדינות מסוימות גורמי התמותה העיקריים כוללים אלימות, התאבדות וחשיפה לחומרים מסוכנים, בישראל מרבית מקרי התמותה נובעים מסיבוכים מיילדותיים ישירים. השאלה המרכזית היא מה ניתן לעשות כדי למנוע מקרים אלו. לצד הישגים משמעותיים, האתגר נותר במניעת סיבוכים בלתי צפויים ושיפור התגובה למצבי החירום המיילדותיים, על ידי למידה מתמשכת, קידום המחקר ויישום אסטרטגיות חדשות לשיפור הטיפול בנשים הרות ויולדות.

הקדמה: פעילות גופנית מפחיתה את הסיכון למחלות רבות, משפרת איכות חיים ומאריכה תוחלתם. פעילות גופנית בהיריון היא בטוחה ומפחיתה את הסיכון לסיבוכי היריון. אי פעילות גופנית בהיריון ועלייה עודפת במשקל במהלך ההיריון נמצאו כגורם עצמאי להשמנה של האם ולסיבוכי היריון. תקופת ההיריון היא הזדמנות פז לקדם אורח חיים בריא ולהטמיע הרגלים נכונים.

מטרות: המטרה במאמרנו היא לסקור את ההמלצות העדכניות בנושא פעילות גופנית בהיריון. במאמר התמקדנו בהמלצות מתוך: הנחיות משותפות של החברה הגינקולוגית-מיילדותית הקנדית (SOGC) והחברה לפיזיולוגיה של המאמץ הקנדית (CSEP), דף העמדה של האיגוד הגינקולוגי-מיילדותי האמריקאי (ACOG) והנחיות לבדיקות ומרשם לפעילות גופנית של האקדמיה האמריקאית לרפואת ספורט (ACSM) – המהדורה האחת עשרה, שפורסמו בשנים 2019, 2020 ו-2022, בהתאמה.

דיון: לנשים בהיריון מומלץ לבצע 150 דקות שבועיות של פעילות גופנית אירובית בעצימות בינונית בשלושה מועדים לפחות ובנוסף אימוני כוח. המלצה זו תקפה גם לנשים שלא היו פעילות קודם להיריון, נשים שאובחנו עם סוכרת היריון ונשים עם עודף משקל או השמנה. נשים בהיריון עם הוריות נגד מוחלטות רשאיות להמשיך לבצע את הפעולות היומיות שלהן מבלי לבצע פעילויות עצימות יותר, נשים בהיריון עם הוריות נגד חלקיות צריכות לדון עם הרופא המטפל שלהן ביתרונות ובסיכונים של פעילות גופנית.

בתקופה לאחר הלידה ניתן לחזור לפעילות גופנית בהדרגה כתלות בסוג הלידה והאם היו בה סיבוכים.

לסיכום: פעילות גופנית בהיריון היא בטוחה ואף חשובה להפחתת סיבוכי היריון. לכל אישה בהיריון ללא הוריות נגד מומלץ לבצע 150 דקות שבועיות של פעילות גופנית אירובית ובנוסף אימוני כוח.

לנשים בהיריון נאמר שעלייה במשקל במהלך ההיריון חשובה לבריאות האם והילוד. עם זאת, היום ידוע שעלייה מופרזת במשקל במהלך ההיריון קשורה לתוצאות בריאותיות שליליות. מאמר זה מציג את הקשר בין עלייה במשקל בהיריון לבין שימור ארוך-טווח של המשקל לאחר הלידה, כמו גם אפידמיולוגיה רלוונטית, מנבאים לשמירה על המשקל לאחר הלידה, סיבוכים של התרחשותה.

בנוסף, בסקירה זו  אנו מעלים דרכי מניעה והתערבות אפשריים למניעת עלייה במשקל לאחר הלידה. שמירה על עלייה תקינה במשקל לאחר הלידה, הנתמכת במניעה והתערבות מתאימות לשמירה על המשקל לאחר הלידה – כגון ייעוץ לגבי תזונה בריאה ופעילות גופנית, תמיכה חברתית לנשים לאחר לידה ומודעות חברתית לנושא חשוב זה – עשויה לסייע בהפחתת הסיבוכים האפשריים בעתיד של שימור משקל.

נזק לרצפת האגן יכול להתרחש במהלך ההריון, במהלך הלידה או לאחריה, ומתבטא בתופעות כגון אי נקיטת שתן (Urinary incontinence), אי נקיטת צואה וגזים, בעיות בתפקוד המיני, צניחות אברי האגן וכאב אגני כרוני. חלק מהתסמינים באים לידי ביטוי בשלב מאוחר יותר של חיי האישה ולא באופן מיידי. רובן אינן מזכירות את בריאותן הכללית במפגשים עם רופא הנשים אלא אם הן נשאלות על כך באופן פרטני.

פיזיותרפיסטים, בהבנתם את האנטומיה של מערכת שלד-שריר, וביכולתם לאבחן את ההבדלים הייחודיים לכל אישה, יכולים לטפל בה בתקופה זו של חייה. ביצוע מעקב, פיזיותרפיה של רצפת האגן ותרגול, יעילים כטיפול וגם למניעה של הפרעות בתפקוד של רצפת האגן. במאמר זה נסקור את הביטויים השונים לפגיעה ברצפת האגן סביב הריון ולידה ואת אמצעי הטיפול מתחום הפיזיותרפיה.

כמו כן נדון בשאלה האם כל אישה לאחר לידה יכולה להפיק תועלת מתוכנית תרגול של שרירי רצפת האגן. פיזיותרפיה לשיקום רצפת האגן בישראל נמצאת במסגרת סל הבריאות, וניתן לאמץ את השימוש בה באופן רחב יותר לנוכח העדויות העדכניות העולות ממחקרים בנושא זה.

סודי נמיר^1,2, אלון קרני^1,3

¹החטיבה לבריאות בקהילה, המחלקה לרפואת המשפחה, מרכז סיאל למחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית – הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ²שירותי בריאות כללית, מחוז שומרון, ³שירותי בריאות כללית, מחוז דרום

הקדמה: במאמר זה אנו מדווחים על פרשת חולה הרה עם עובר יחיד,  שנזקקה לניתוח דחוף לכריתת דיסק בסמיכות ללידה, בשל שמט דיסק נרחב (מאסיבי). הריון נוסף ומרובה עוברים (רביעייה) הסתיים בהצלחה וללא סיבוכים. אין בספרות הרפואית תיעוד של גורל הריון מרובה עוברים עוקב לאחר הריון שנסתיים בשמט דיסק נרחב.

מפרשת החולה: צעירה בת 21 ילדה בן זכר לאחר כאבי גב קשים מנשוא. לאחר הלידה היא פיתחה אצירת שתן, רפיון הסוגר של שריר פי הטבעת, ועברה כריתה של הדיסק הבין-חולייתי של המרווח  L5-S1.  בשל בעיית פוריות, עברה האישה טיפולים, הרתה בהפריה חוץ גופית והוזהרה באשר לסיכונים של הריון עם רביעייה. למרות הסיבוכים האפשריים, החליטו ההורים להמשיך את ההריון כרגיל ללא התערבות. בשבוע 31 להריון ילדה האם ארבעה בנים בריאים בעלי משקל מעל 1,200 גרם כל אחד, לאחר הריון בהשגחה צמודה, ללא כל תלונות מיוחסים לגב. פרשת חולה זו מדגימה מצב קליני חדש, שלא דווח עליו בעבר, של בעיה רפואית משמעותית לעמוד השידרה באישה הרה עם רקע ברור של פגיעות. 

דיון: למיטב ידיעתנו, זוהי פרשת החולה הראשונה שפורסמה בספרות על הריון מרובה עוברים לאחר פריצת דיסק קשה, שחייב ניתוח באישה בסמיכות ללידה במטרה למנוע נכות קשה. אף לא נמצאו סדרות על גורל הריונות רגילים לאחר פתולוגיה כה קשה של עמוד השידרה. התוצאה החריגה לטובה של פרשת חולה זו, מעודדת מאוד ומרגיעה אמהות פוטנציאליות שנקלעו למצב קליני מקביל.

סיכום: מפרשת חולה זו ניתן ללמוד, כי חשוב לנקוט מישנה זהירות במתן המלצות למטופלות בכלל ולמטופלות בהריון בפרט. בפרשות דומות נראה כי אין חובה להימנע מהריון בעתיד לתקופה בלתי מוגבלת, גם בנשים עם בלט דיסק נרחב קודם.

Treating Mother and Baby in Conjoint Hospitalization in a Psychiatric Hospital

Shmuel Maizel, Vladislav Fainstein, Sarah K. Katzenelson

Dept. B, Eitanim Mental Health Center, Jerusalem

Since 1990 we have been admitting mothers with postpartum psychiatric morbidity together with their babies to our open psychiatric ward. The aim of conjoint hospitalization is to maintain and develop the bond between mother and baby while treating the mother's psychiatric disorder. The presence of the infant in the hospital allows both a thorough evaluation of the mothers' maternal ability and to use the infant as a facilitator of the mothers' recovery by engaging maternal functions. It prevents the infants from being placed in a foster home for the duration of the mothers' hospitalization. Readily available in Britain and Australia, such conjoint hospitalization is controversial and rarely available elsewhere. In the past 5 years we hospitalized 10 women with 11 babies (1 woman was hospitalized twice, after different births). All women had received psychiatric treatment prior to childbirth, but this was the first psychiatric hospitalization for 2 of them. Diagnoses (DSM-IIIR) were chronic paranoid schizophrenia (4), disorder (4), schizo-affective schizophrenia (1) and borderline disorder (1). 8 were suffering from active psychotic symptoms on admission. They were treated pharmacologically, received individual and group psychotherapy, and participated in all ward activities. Families were engaged in marital, family and/or individual therapy according to need. All participated in cognitive-behavior treatment tailored to individual need to build and enrich the mother-infant bond. All improved significantly and were able to function independently on discharge, but in 1 case adoption was recommended.