תוצאת חיפוש

הקדמה: ניתוח לכריתה של בלוטת התריס היא פעולה כירורגית נפוצה מאוד ברפואת אף-אוזן-גרון.  בשיטה הקונבנציונלית הניתוח מתבצע על ידי חתך בעור בקדמת הצוואר. בשנים אחרונות פותחו מספר גישות אנדוסקופיות מרוחקות, ללא השארת צלקת בצוואר, לכריתה של בלוטת התריס. נקיטת גישות אנדוסקופיות צובר תאוצה בשנים האחרונות במטופלים בוגרים, אך דיווחים במטופלים פדיאטריים הם מוגבלים.

מטרה: תיאור של סדרת פרשות חולים, במקרה זה מטופלות צעירות (מתחת לגיל 18 שנים) שעברו כריתה מלאה של בלוטת התריס בגישה אנדוסקופית דרך חלל הפה (TOETVA).

שיטות: נערכה סקירה רטרוספקטיבית של מטופלות מתחת לגיל 18 שנים TOETVA במהלך שנת 2022 במרכז הרפואי תל אביב סוראסקי. הנתונים שנבדקו כללו פרמטרים קליניים, פתולוגיים, נתונים תוך-ניתוחיים, סיבוכים ותוצאות לאחר הניתוח.

תוצאות: נכללו במחקר ארבע מטופלות שעברו TOETVA. הגיל החציוני היה 14 שנים, כל הניתוחים הושלמו בגישה אנדוסקופית, משך הניתוח החציוני היה 239.5 דקות, לא נרשמו סיבוכים תוך ניתוחיים. במהלך הפוסט ניתוחי שתי מטופלות חוו היפוקלצמיה זמנית שטופלה עם תוספי סידן. לא הייתה פגיעה בעצב החוזר באף אחת מהמטופלות. מעקב ארוך טווח הראה כריתה מלאה של הבלוטה תוך שמירה על אסתטיקה מרבית של הצוואר.

מסקנות: ממצאי המחקר שלנו מצטרפים לשורה של דיווחים אודות הבטיחות והיעילות של הגישה האנדוסקופית דרך חלל הפה במטופלים פדיאטריים. בשל היתרונות האסתטיים של הגישה והיעדר צלקת חיצונית בצוואר, שעשויים להשפיע משמעותית על מטופלים צעירים, אנחנו ממליצים לצוות הרפואי לשקול להפנות מטופלים מתאימים למרכזים שמתמחים בביצוע הגישה אנדוסקופית.

הקדמה: תווית של "אלרגיה לפניצילין" בקרב מאושפזים עלולה להוביל לטיפול באנטיביוטיקה חלופית אשר לעיתים קרובות פחות יעילה.  כמו כן, הוכח כי תווית כזו קשורה להארכת משך האשפוז, להגדלת הסיכון להתפתחות חיידקים עמידים ואף לעלייה בשיעורי התמותה. עם זאת, כ-90% מהדיווחים על אלרגיה לפניצילין אינם מדויקים, ולעיתים משקפים תופעות לוואי או פרשנות שגויה של האנמנזה הרפואית.

מטרות: בירור אלרגיה לפניצילין בקרב מטופלים מאושפזים באמצעות תכנית התערבות חינוכית.

שיטות מחקר: מחקר פרוספקטיבי ובו הוטמעה תוכנית התערבות, שמטרתה הסרת תווית מיותרת (De-labeling) של אלרגיה לפניצילין, במטופלים מאושפזים במחלקות פנימיות וכירורגיות, על ידי רופא המחלקה. תוכנית ההתערבות לוותה על ידי מומחים בתחומי אלרגיה ואימונולוגיה, מחלות זיהומיות ורוקחות קלינית. במסגרת התוכנית נתנו הרצאות בנושא אלרגיה לתרופות והדרכה קלינית על ביצוע תגר לפניצילין. תגר מוצלח הוביל להסרת התווית "אלרגיה לפניצילין" מהרשומה הרפואית.

תוצאות: בין החודשים ינואר 2024 לאוקטובר 2024 אושפזו במחלקות הפנימיות ובמערך הכירורגי בבית חולים מאיר 26,985 מטופלים, מתוכם 2001 מטופלים ולהם תווית של אלרגיה לפניצילין (7.4%). מתוך המטופלים הללו, 114 מטופלים (5.7%) עברו בירור לאלרגיה לפניצילין באשפוז. בתקופת זמן זו, במחלקות הפנימיות אושפזו 16,791 מטופלים, מתוכם 1320 מטופלים אשר להם תווית של אלרגיה לפניצילין (7.8%), ההתערבות הופעלה על 54 מטופלים (4%). במחלקות הפנימיות בהן הופעלה התוכנית, ההתערבות בוצעה על 27 מטופלים מתוך 530 מאושפזים מול 27 מטופלים מתוך 790 מאושפזים במחלקות הפנימיות בהן לא בוצעה התערבות (5% מול 3.4%, P=0.1). במערך הכירורגי אושפזו באותה התקופה 10,194 מטופלים, מתוכם 681 מטופלים ולהם תווית של אלרגיה לפניצילין (6.6%) מתוכם ההתערבות הופעלה על 60 מטופלים (8.8%). במחלקות הכירורגיות בהן הופעלה התוכנית (נשים, אא"ג, אורתופדית), בוצעה התערבות ל-38 מתוך 200 מאושפזים לעומת 22 מתוך 481 מאושפזים במחלקות הכירורגיות שבהן לא הופעלה התוכנית (19% לעומת 4.5%, p < 0.01)

מסקנות: תוכנית ההתערבות במטופלים מאושפזים השיגה עליה קלה בלבד בשיעור הסרת התווית במטופלים עם תווית של אלרגיה לפניצילין. עם זאת, הצלחה יחסית נרשמה במחלקות הכירורגיות. אנו סבורים כי עקומת הלמידה של תהליכים אלו מחייבת תקופת הטמעה ממושכת. המשך יישום ושיפור ההתערבות, הן במחלקות לרפואה פנימית והן במחלקות הכירורגיות, עשוי להוביל לעלייה נוספת בשיעורי ההסרה של תוויות אלרגיה שגויות.

רקע: אנשים הסובלים מקיהיון (דמנציה) מתקדם בדרך כלל מפתחים קשיים באכילה. ההמלצה היא להאכלה ידנית זהירה, אך זה לא תמיד ישים. מחקרים שנועדו להעריך את היעילות של האכלה באמצעות צינור הזנה לא הראו יתרון מובהק, אך קיימות הטיות משמעותיות במחקרים אלו, המערערות את תקפות ממצאיהם.

מטרות: השוואה בין תוצאות ההאכלה בדרך פומית לבין תוצאות ההאכלה באמצעות צינור הזנה בקרב חולים הסובלים מקיהיון מתקדם בשנה האחרונה לחייהם.

שיטות: בוצע ניתוח רטרוספקטיבי של נתוני תיקים רפואיים של מטופלים עם קיהיון מתקדם שנפטרו במחלקות הפנימיות והגריאטריות במרכז הרפואי שערי צדק בשנת 2022. קבוצת המחקר כללה מטופלים עם הזנה באמצעות צינור גסטרוסטומיה אנדוסקופית דרך העור, בעוד שקבוצת הביקורת כללה מטופלים עם הזנה פומית. בוצעה השוואה בין הנתונים הדמוגרפיים, תחלואות נוספות, אשפוזים, ימי אשפוז, דלקת ריאות כתוצאה משאיפה, פצעי לחץ ורמות אלבומין. 

תוצאות: נכללו סך הכול 199 חולים הסובלים מקיהיון  מתקדם. שלושים וחמישה חולים הוזנו באמצעות גסטרוסטומיה אנדוסקופית דרך העור לפני האשפוז האחרון, ו-164 חולים אכלו בדרך פומית. מספר האשפוזים וימי האשפוז היו גבוהים משמעותית בקבוצת המחקר לעומת קבוצת הביקורת (4 לעומת 2, , p<0.001  ו-27 לעומת 15,  p=0.01, בהתאמה). לא נמצאו הבדלים בשכיחות פצעי הלחץ או בחומרתם בהשוואה בין הקבוצות. בבדיקת הנתון של משך האשפוז כגורם בלתי תלוי נמצא, כי מטופלים עם אשפוזים ארוכים יותר (מעל 17 ימי אשפוז בשנה) היו עם יותר אבחנות נשימתיות, יותר פצעי לחץ ופצעים בדרגות חומרה גבוהות יותר.

מסקנה: המחקר הראה כי חולים עם הזנה באמצעות גסטרוסטומיה אנדוסקופית דרך העור  חוו יותר אשפוזים ומשך אשפוזים ארוך יותר בהשוואה לחולים שניזונו בדרך פומית. לא נמצא קשר בין הזנת צינור לאירועי דלקת ריאות, שיאופים (אספירציות) או מספר פצעי הלחץ ודרגתם. מטופלים עם קיהיון מתקדם ששהו יותר ימים בשנה האחרונה לחיים באשפוז היו עם סיכוי גבוה יותר להזנה בגסטרוסטומיה אנדוסקופית דרך העור, ובסיכוי גבוה יותר לפתח פצעי לחץ ודלקת ריאות שאיפתית.

הקדמה: שברי צוואר הירך הם גורם משמעותי לתחלואה ולתמותה באוכלוסייה המבוגרת. גורמים רבים קשורים לפרוגנוזה לאחר ניתוח שברי צוואר ירך וביניהם ניתוח בחלון זמן של עד 48 שעות לאחר השבר. ניתוח מאוחר כרוך בתחלואה ותמותה מוגברים. אחד הגורמים העלולים לעכב את הניתוח הוא טיפול בנוגדי קרישה בגלל הצורך לחכות לירידת רמות נוגדי הקרישה בדם כדי להימנע מדמם ניתוחי.

מטרות: בחינת הקשר בין טיפול בנוגדי קרישה לבין זמן ההמתנה לכניסה לניתוח לתיקון שבר צוואר ירך.

שיטות: נערך מחקר עוקבה רטרוספקטיבי של חולים מעל גיל 65 שנים, אשר טופלו במחלקות האורתופדיות או הגריאטריות במרכז הרפואי שיבא-תל השומר בין השנים 2018-2014. זמני הכניסה לניתוח הושוו בין קבוצת המטופלים לקבוצה ללא טיפול. ביצענו אנליזה רבת משתנים על מנת לבחון את הקשר בין נטילת נוגדי קרישה לזמן כניסה לניתוח.

תוצאות: נכללו 1,030 חולים מתוכם 151 טופלו בנוגדי קרישה ו-865 ללא טיפול נוגד קרישה.  הוצאו מהמחקר 17 מטופלים שלא עברו ניתוח באשפוז. שיעור המטופלים שחרגו מהמתנה של 48 שעות לניתוח היה 24.6% במי שטופל בנוגדי קרישה לעומת 12% בקבוצה ללא טיפול (p=0.0001). משך הזמן החציוני עד הכניסה לניתוח היה ארוך באופן מובהק בקבוצת המטופלים לעומת הלא מטופלים (32 שעות ו24.6 שעות בהתאמה, p=0.0001). בין נוגדי הקרישה החדשים מצאנו כי אפיקסבן היא התרופה היחידה אשר אינה מאריכה את זמן הכניסה לניתוח. טיפול נוגד קרישה היה הפרמטר היחידי באנליזה רבת משתנים שהשפיע באופן איחור בניתוח.

מסקנות: חולים עם שברי צוואר ירך המטופלים בנוגדי קרישה מנותחים מאוחר יותר ובשיעור נמוך יותר בחלון הזמן המומלץ על פי ההנחיות הקליניות.

הקדמה: ההנחיות לטיפול בפרפור פרוזדורים ללא מחלה של מסתמי הלב, ממליצות על מתן נוגדי קרישה מסוג Direct Oral Anticoagulants (DOACs). בבית החולים בבית החולים בילינסון ניתנה למנהלי המחלקות הפנימיות הסמכות לאשר מנהלית את הטיפול למבוטחי שירותי בריאות כללית.

מטרות: להעריך את ההיענות וההתמדה לטיפול ב-DOACs בטווח הקצר והארוך, והקשר למתן האישור המנהלי במהלך האשפוז.

שיטות מחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי על מאושפזים במחלקות הפנימיות בבית החולים בילינסון במהלך שנת 2017 ובששת החודשים הראשונים של שנת 2018. הקריטריונים להכללה היו: מעל גיל 18 שנים, מבוטחים בשירותי בריאות כללית, לוקים בפרפור פרוזדורים שלא על רקע מסתמי הלב ואשר במהלך אשפוזם הוחל טיפול בתכשיר NOACs . הוערכו: אחוז החולים שלהם ניתן אישור מנהלי לטיפול ב- DOACs במהלך האשפוז, משך הזמן שנדרש לאישור לאחר השחרור, ההיענות לרכישת התרופות כעבור 30 יום ושנה והקשר למועד מתן האישור.

תוצאות: במהלך המחקר הוחל טיפול ב-DOACs ב-373 מאושפזים. מתוכם, הוכללו במחקר 263 מאושפזים (71%). לסך של 59 מאושפזים (23%) ניתן אישור מנהלי לטיפול במהלך האשפוז ול-204 (77%) התרופות אושרו לאחר השחרור בתוך חציון של 3 ימים (טווח 10-1). לא נמצאו הבדלים מהותיים בין הקבוצות במאפיינים הדמוגרפיים, הקליניים ובמשך האשפוז. ההיענות ברכישת התרופות לאחר חודש הייתה כ-60% וכעבור שנה כ-57% בלבד. בהערכת ההיענות כעבור 30 יום נמצאה נטייה בלבד לטובת מקבלי האישור באשפוז (63% לעומת 57% ,p=0.3 ), אשר התהפכה כעבור שנה (54% לעומת 61% ,5p=0.). 

מסקנות: ללא קשר למקום וזמן מתן האישור המנהלי, ההיענות וההתמדה קצרת הטווח והארוכה ירודות ולא מספקות.

דיון: הממצאים מבטאים נתוני עולם אמתי, כשמחקרים אחרים מצביעים על תוצאות שונות בהתאם למאפייני קבוצות המחקר התנהלותו.

סיכום: נדרשים מחקרים נוספים להבהרת הסיבות להיענות וההתמדה הירודים בטווח הקצר ובטווח הארוך.

הקדמה: המועצה המדעית אחראית על הכשרת הרופא במדינת ישראל, ובין היתר, על בחינות ההתמחות. הבחינות במקצועות הבסיס כוללות שני שלבים: שלב א' (בחינה בכתב), שהיא בחינת אמצע התמחות, ושלב ב' (בחינה בעל פה), שהיא בחינת סיום ההתמחות ולתוצאותיה השלכות כבדות משקל על המערכת הרפואית. מגפת הקורונה העולמית (COVID-19) פרצה בישראל מספר שבועות לפני מועד אביב 2020 של בחינות שלב ב' במקצועות הבסיס, והלכה והחמירה במהירות ככל שהתקרב מועד הבחינות. מלבד ההשפעה העצומה על מערכות הבריאות והכלכלה, היו למגפה השלכות מרחיקות לכת על בחינות ההתמחות.

מטרות: לתאר את פעילות המועצה המדעית ואת המאמץ לקיום בחינת שלב ב', מועד אביב 2020 בעת משבר הקורונה, וזאת בהשוואה למה שקרה בעולם, ולהפיק לקחים למקרי משבר בריאותי / מלחמה בעתיד.

שיטות מחקר: תיאור פעילות המועצה המדעית לאחר פרוץ משבר הקורונה בנוגע לבחינות ההתמחות על פי מסמכים רשמיים ומקורות מידע אחרים; חיפוש בפרסומים אינטרנטיים לגבי בחינות התמחות בארצות זרות והשוואה בין ישראל לעולם.

תוצאות: לאחר החמרה מהירה של המגבלות, עד שאסרו לחלוטין על כל התכנסות וצמצמו את הפעילות במשק למינימום, הוחלט לבטל את בחינות שלב ב', מועד אביב 2020. לאור חשיבותן הוחלט שיש לקיימן במועד אחר, קרוב ככל שניתן. למעשה, הוחלט על "דחיית" מועד הבחינות לקיץ 2020 ולא על "ביטולו". החלטה זו גרמה גם לדחיית יתר מועדי בחינות ההתמחות ולדחיסת חמישה מועדי בחינה לפרק זמן של 10 חודשים בלבד במקום 14 חודש בשגרה. צוות הבחינות של המועצה המדעית הכין את בחינות המועד החדש בקיץ בהנחה מחמירה של התפרצות נוספת של הקורונה. ואכן, ישראל הוגדרה "מדינה אדומה" עם מחלת קורונה פעילה והגבלות התכנסות חמורות. למרות מגבלות אלו, כל הבחינות שתוכננו בוצעו כמתוכנן וברמת ביצוע מופתית. עם התפרצות המגפה והתפשטותה ברחבי העולם בוטל רובן המוחלט של הבחינות בעולם, חלקן ללא תאריך חלופי.

דיון ומסקנות: בהשוואה לעולם, המועצה המדעית היא היחידה שדאגה למועד חלופי קרוב לבחינות בעל פה שבוטלו, וזאת בטווח של עד ארבעה חודשים בלבד ממועד הבחינה המקורי. ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו בוצעו בהצלחה, פיזית, בחינות בעל פה בצל מגפה פעילה ותחת מגבלות התכנסות והתקהלות חמורות. זאת בזכות מתווה בחינה שעמד במגבלות החמורות ביותר של תקופת הקורונה ומאמץ עילאי מצד כל המעורבים בבחינות ההתמחות.

סיכום: התגייסות מלאה של כל הנוגעים בדבר והכנת הבחינות בהנחה מחמירה של מחלה פעילה עם מגבלות מקסימליות, אפשרו בפועל את קיום הבחינות שבוטלו למרות שמשבר הקורונה עדיין היה קיים במלוא עוצמתו, ויאפשרו לקיימן גם במקרי משבר בריאותי או מלחמה בעתיד

הקדמה: השימוש בשתלים דנטליים כתחליף לשיניים שנעקרו הוא פתרון מודרני ומקובל שהשימוש בו נמצא בעולם כולו במגמת עלייה. אחד הסיבוכים של התקנת שתל דנטלי הוא חדירת השתל לגת הלסת.

מטרות: אפיון מטופלים שעברו החדרת שתלים דנטליים וחדרו לגת הלסת תוך הדגשת יתרונות הגישה הרב-דיסציפלינרית.

שיטות מחקר: מתוך רשומות מטופלים שטופלו בשנת 2018 במרפאת "סינוסים ושיניים" במרכז הרפואי מאיר ועברו אפיון ועיבוד נתונים באופן רטרוספקטיבי.

תוצאות: 15 מטופלים סך כל, שבהם השתלים נמצאו לרוב בגת הלסת השמאלי (פי שניים יותר בהשוואה לצד ימין) ובדופן המדיאלי התחתון. ההפניות מרופאי השיניים למרפאת "סינוסים ושיניים", לרוב קרובות למועד אבחון חדירת השתל לגת לעומת ההפניות מרופאי אף-אוזן-גרון שבהם ההפניה הייתה בממוצע מעל שמונה חודשים מהאבחון. בכל המטופלים לא נמצא נצור אורו-אנטרלי. עשרה מטופלים נותחו בגישה אנדוסקופית –שמונה דרך האף ושניים בגישה מחלל הפה. מהלך הניתוחי והבתר-ניתוחי היה תקין אצל כולם.

מסקנות: שיתוף הפעולה בין רופא אף-אוזן-גרון וכירורג פה ולסת, מאפשר אבחון עם מיצוי התנאים האידיאליים להוצאת השתלים. נמצא יתרון באבחון במפגש אחד ופתרון הבעיות שדורשות ניתוח, בפעולה אחת, שחוסכת זמן, אי נוחות, משאבים ומקצרת את זמני השיקום.

דיון: מטופלים עם שתלים שחדרו לגת הלסת באופן לא מבוקר הגיעו למרפאה המשותפת עם ממצאים התואמים את הגורם המפנה והזמן שחלף ממועד חדירת השתל. אם קיימת מעורבות גתות האף בתהליך הדלקתי, אז הגישה המועדפת היא הוצאת השתל בגישה אנדוסקופית מהאף, ואם אין מעורבות כזו, אזי ההחלטה נתונה לבחירת המטופל, מהאף או מהפה.

סיכום: שיתוף הפעולה בין שתי הדיסציפלינות מאפשר בחירת המועד להוצאת השתל, תוך הבנה עמוקה של משמעות הטיפול הדנטלי סביב נדידת השתל, וכן בחירת אופן הוצאת השתל בגישה שמטיבה עם המטופל בשני תחומים אלו, הנושקים זה לזה ומשפיעים זה על זה.

מבוא: כריתת בלוטת התריס ויותרת התריס דרך חתך צווארי תוארה לראשונה על ידי קוכר לפני כ- 140 שנה, ומאז היא הגישה המקובלת. במשך השנים תוארו מספר גישות ניתוחיות שנועדו להקטין או להחביא את הצלקת, אך הן אינם בשימוש רב. לפיכך, נמשך המאמץ למצוא גישה חדשנית ומועדפת אסתטית לניתוחי בלוטת התריס ויותרת התריס. בשנים אחרונות תוארה גישה חדשנית ללא חתך עורי חיצוני, הגישה הטרנס-וסטיבולרית באמצעות ציוד אנדוסקופי (TranOral Endoscopic TransVestibular Approach- TOETVA).

מטרה: לבדוק יעילות ובטיחות של הגישה הטרנס-וסטיבולרית (TOETVA) לניתוחי בלוטת התריס ויותרת התריס בישראל.

שיטות: סידרה ראשונה של מטופלות אשר עברו כריתת בלוטת התריס ויותרת התריס בגישה טרנס-וסטיבולרית. העבודה עברה אישור ועדת הלסינקי.

תוצאות: עשר מטופלות (חמש חולות עם שאתות בלוטת התריס וחמש עם אדנומה של יותרת התריס) עברו ניתוח בגישה טרנס-וסטיבולרית אנדוסקופית ונכללו בסדרה. משך הניתוח בממוצע היה שלוש שעות וחצי. כריתות בלוטת התריס בוצעו ללא תקלות, והאונה הנכרתת הוצאה בשלמותה. האדנומות של בלוטת יותרת התריס נכרתו גם הן בשלמות, וערכי קלציום ו-PTH ירדו לנורמה בכל החולות. מטופלת אחת סבלה משיתוק זמני של מיתר קול. מטופלת נוספת סבלה מחוסר תחושה זמני בסנטר ושלישית סבלה מסרומה קטנה אשר טופלה בשאיבה. כל הניתוחים עברו בהצלחה, ללא אירועים חריגים או סיבוכים קבועים.

דיון: במאמר זה מדווח על סידרת חולים ראשונה בישראל של כריתת שאתות בלוטת התריס ויותרת התריס בגישה טרנס-וסטיבולרית אנדוסקופית (TOETVA). הכריתות בוצעו בהצלחה בכל החולות וללא סיבוכים קבועים. התוצאות שלנו עומדים בקנה אחד עם התוצאות המדווחות בשאר המרכזים ברחבי העולם המשתמשים בגישה זו.

מסקנות: גישה חדשנית טרנס-וסטיבולרית ללא חתך לכריתת בלוטת התריס ויותרת התריס צווארי בוצעה לראשונה בישראל. עשר החולות הראשונות נותחו בהצלחה, ונראה כי הגישה יעילה ובטוחה.

רקע: מטרת העבודה הייתה לסקור חבלות בפנים ובלסת כתוצאה מתאונות דרכים (חפ"ל-ת"ד) ולבחון האם שינוי לאורך זמן בגודל האוכלוסייה, בצפיפות כלי הרכב, בתשתיות, באמצעי ההגנה ובתרבות הנהיגה ישפיע על חפ"ל-ת"ד במגזר היהודי והערבי.

שיטות: נערך ניתוח רטרוספקטיבי של חבלות בפנים ובלסת (חפ"ל) מכלל נפגעי תאונות-הדרכים אשר אושפזו בשנים 2013-2000 במחלקה לכירורגיה פה-ולסתות בבית החולים הדסה עין-כרם.

תוצאות: בקרב 29,997 נפגעים אשר אושפזו בבית החולים בתקופת המחקר נמצאו 705 מקרי חפ"ל-ת"ד, אשר היוו הגורם המרכזי לחפ"ל (41%). הגיל הממוצע עמד על29.9±21.0 , ומרבית נפגעי חפ"ל-ת"ד היו גברים ומהמגזר היהודי (ביחס לנשים ולנפגעים ערבים, 1:4.3 ו-1:1.8, בהתאמה). מרבית הנפגעים היו נהגי מכוניות (41%) לעומת הולכי הרגל (30%). בעוד שמרבית הנפגעים בקרב הולכי רגל היו בקצוות הגילים (בילדים ובקשישים), נהגים נפגעים היו בעיקר בני העשורים השני עד החמישי. מרבית הנפגעים (44%) סווגו בדירוג פגיעה קשה או קשה מאוד (ISS>16). דירוג הפגיעה היה קשה יותר בקרב האוכלוסייה הערבית ובגברים, לעומת יהודים ונשים. מרבית נפגעי חפ"ל-ת"ד בקרב נוסעי רכב (54%) לא חגרו חגורת בטיחות.

השברים השכיחים ביותר בפנים ובלסתות בנפגעי חפ"ל-ת"ד נמצאו בלסת התחתונה (21%), בעצמות האף (20%), בעצם העול (זיגומה, 17%), בארובת העין (16%), בלסת העליונה (15%) ובשיניים (11%). מבין שברי הלסת התחתונה, שבר בסימפיזיס היה השכיח ביותר (30%) ולאחריו שבר סובקונדילרי (24%).



שבר בבסיס הגולגולת בחולי חפ"ל-ת"ד נמצא במתאם ישיר עם נוכחות שבר בלסת העליונה ובארובת העין ובמתאם הפוך עם נוכחות שבר בלסת התחתונה. 

דיון ומסקנות: על פי עבודתנו הנוכחית נמצאה היארעות גבוהה יותר של חפ"ל-ת"ד במגזר היהודי בהשוואה למגזר הערבי. עם זאת, פגיעה רב מערכתית קשה נצפתה יותר בין נפגעים ערבים וזכרים צעירים. הסברים לתוצאות שהתקבלו והשערות לגבי הנסיבות שהובילו אליהן מפורטים במאמר זה.

הטיפול בפקקת ורידים תסחיפית הוא מתן נוגדי קרישה. הטיפול הראשוני נמשך לרוב שלושה חודשים. לאחר פרק זמן זה, משך הטיפול שנועד למניעת הישנות המחלה נקבע בעיקר לפי דרגת הפרובוקציה שקדמה להיווצרות הקריש. קיימים גורמים נוספים העשויים להשפיע על משך הטיפול כגון מין החולה, נטילת בגלולות, מחלה ממאירה וכדומה. התרופות הפומיות הישירות החדשות הן בעלות יעילות דומה לזו של וורפרין, אך גורמות פחות לדמם משמעותי. יחד עם זאת, התרופות לא נבדקו בכל קבוצות החולים. קיימות עדויות ראשוניות שהתרופות יעילות גם בטיפול בפקקת ורידים תסחיפית בנוכחות מחלת סרטן. בסקירה זו נבחן את הסוגיות האלו בעזרת מקרים קליניים ונדון בסוגיות נוספות כגון הצורך בבדיקת תרומבופיליה, הצורך באשפוז, הצורך בגרביים אלסטיות הצורך לבדיקות לגילוי סרטן ועוד.

זריקות נוגדות פסיכוזה ארוכות טווח (LAI AP) פותחו בעיקר במטרה לשפר את הדבקות בטיפול בקרב מטופלים הלוקים בסכיזופרניה, להפחית את שיעורי ההישנות ו ולצמצם את מספרם הגבוה של האשפוזים החוזרים הקשורים להפסקת הטיפול. נערכו מספר מחקרים המשווים בין זריקות נוגדות פסיכוזה ארוכות טווח לבין תרופות נוגדות פסיכוזה פומיות, בהם מחקרים אקראיים מבוקרים RCTs (הנחשבים ל"תקן הזהב" במערך ניסוי קליני) שהראו בדרך כלל כי ל-LAI AP אין יתרון על פני תרופות פומיות, בעוד שמחקרי תצפית מצביעים על יתרונן. ככל שמערך המחקר פרגמטי יותר, כך סביר יותר כי יתגלה יתרון ל-LAI AP לעומת טיפול פומי.

כיוון ששיעור המטופלים שכיום מטופלים ב-LAI AP קטן משיעור המטופלים שאינם דבקים בטיפול, ניתן לטעון כי קיים תת-טיפול מובהק ב-LAI AP. הטיפול בזריקות נוגדות פסיכוזה ארוכות טווח נעשה בעיקר במטופלים עם התסמינים החמורים ביותר, הדבקות הגרועה ביותר בטיפול, מספר האשפוזים הרב ביותר, והתוצאות הגרועות ביותר, דהיינו בשלבים המאוחרים יותר של המחלה. עם זאת, יותר ויותר מחקרים מצביעים על כך, כי מטופלים בשלבים המוקדמים של המחלה יכולים להפיק תועלת רבה יותר מטיפול ב-LAI AP, כאשר ההפרעה ניתנת יותר לטיפול, תוך מניעת הישנותם של התקפים ואשפוזים חוזרים והיא עשויה לטמון בחובה את היתרונות הגדולים ביותר.

כדי להוכיח את יתרון LAI AP על פני תרופות נוגדות פסיכוזה פומיות, התפתח סוג חדש של מערך ניסוי קליני המשלב את התכונות של מחקרים נטורליסטיים ושל RCTs. מערך מחקרי שכזה נקרא מחקר מבוקר אקראי פרגמטי.

דוגמה למחקר כזה היא מחקר EULAST (The European Long-acting Antipsychotics in Schizophrenia Trial). זהו מחקר עוקבה (cohort) אקראי הכולל מעקב נטורליסטי אחר מטופלים הלוקים בסכיזופרניה הנמצאים בשלב מוקדם של המחלה. תוצאות המחקר יוכלו לשפוך אור על יתרונות של השימוש ב-LAI AP לעומת תרופות נוגדות פסיכוזה פומיות.

הוכח, כי טיפול נוגד קרישה הוא יעיל במניעת אירועי מוח ותסחיפים מערכתיים בחולים עם פרפור פרוזדורים ובמניעת אירוע נשנה של פקקת ורידים או תסחיף ריאה בחולים אשר לקו במחלות אלו. בעשור האחרון נוגדי קרישה פומיים המעכבים באופן ישיר חלבוני קרישה Xa ותרומבין (המכונים (direct oral anticoagulants (DOACs) החליפו במידה רבה את התרופות נוגדות הקרישה הקודמות מסוג הפרין ונגזרותיו ונוגדי ויטמין K. תרופות חדשות אלו יעילות לפחות כמו מעכבי ויטמין K וקשורות במידה פחותה לדמם קשה, בייחוד תוך מוחי. יתרונות נוספים ל-DOACs הם מינון קבוע, השפעה קבועה על חלבוני הקרישה המייתרת הצורך בניטור מעבדתי, העדר השפעת מזון על פעילותן והשפעה מועטה יחסית של תרופות אחרות על פעילותן.

הטיפול השגרתי בתרופות ה-DOACs מצריך התייחסות והיערכות למספר מצבים קליניים, ביניהם בחירת המינון המתאים של כל אחת מהתרופות, הפסקת DOAC סביב פעולות חודרניות והטיפול בחולה המדמם או המועמד לפעולה חודרנית דחופה אשר מטופל ב-DOACs. מחקרים עדכניים מספקים מידע הנותן מענה למצבים אלה ומאפשר טיפול יעיל ובטיחותי בתרופות חדשות אלה.

הקדמה: סרטן חלל הפה (Oral cancer) הוא אחת מהמחלות הממאירות הנפוצות ביותר בעולם (ה-11 במספר). למרות המגמה העולמית הכללית של ירידה קלה בשכיחות סרטן חלל הפה, שכיחותו של סרטן הלשון הניידת נמצאת במגמת עלייה. שיעור של כ-90% מהגידולים האוראליים שייכים לסוג קרצינומת תאי קשקש (Squamous cell carcinoma, SCC). שכיחותה של שאת זו ושיעורי התמותה ממנה משתנים מאוד בהתאם למיקום הגיאוגרפי. עם זאת, בעשור האחרון נצפתה עלייה בשיעור החולים הצעירים, בעיקר בסרטן הלשון. הגורמים האטיולוגיים ל-OSCC (Oropharyngeal Squamous Cell Carcinoma) מסווגים למספר קבוצות, והשפעתם שלהם תלויה במידה רבה במיקום הגיאוגרפי.

שיטות וכלים: נתונים המוזכרים בסקירה נאספו ממאגרי מידע עולמיים שעוסקים ברישום ההישרדות והשכיחות של סוגי שאתות שונות, כגון National Center for Health Statistics (NCHS) Surveillance, Epidemiology, and End Results (SEER), GLOBCAN (2012) IARC.

תוצאות: בשנת 2012 דווח על 369,200 חולים חדשים עם שאתות בחלל הפה בכל העולם, כאשר שני שלישים מהשאתות אובחנו במדינות מתפתחות. שאתות אלה גורמות ל-145,328 אירועי תמותה בשנה בעולם. השכיחות הגבוהה ביותר נצפתה בדרום ובדרום-מזרח אסיה ובחלק ממדינות דרום אירופה. השכיחות וההתבטאות הקלינית של OSCC משתנות מאוד ותלויות במידה רבה במיקום הגיאוגרפי. שיעור של 56.1% מהחולים ב-OSCC בכל העולם מאובחנים באסיה, כאשר הודו היא המדינה עם השכיחות הגבוהה ביותר בעולם

דיון: כפי שמתואר בסקירה הנוכחית, השכיחות של שאתות בחלל הפה ושיעור התמותה מהן מצביעים על בעיה בריאותית משמעותית במספר רב ממדינות העולם, כאשר בשנים האחרונות נצפה שינוי בהתנהגות השאתות. אנו עדים לשיעור גבוה יותר של תחלואת סרטן בלשון הניידת, ומחלה זו פוגעת בקבוצת גיל הצעירה בשני עשורים מקבוצת הסיכון הרגילה של סוגי סרטן אלה. כמו כן, מספר מדינות (כמו גרמניה), שעד לפי מספר שנים לא נחשבו למדינות בסיכון לשאתות חלל הפה, התווספו לרשימה, ומדווח בהן על עלייה ניכרת בשיעור השכיחות וההיארעות של שאתות מסוג זה. בארצות הברית דווח על היארעות דומה של המחלה, שגם בה חל שינוי בקבוצות הסיכון. כל הנתונים הללו מצביעים על כך שקיימים גורמים אטיולוגיים שונים הגורמים לשוני בהתנהגות השאתות, כגון גורמים נגיפיים, הקיימים בשכיחות גבוהה באירופה, בעיקר בגרמניה.

כרמיל עזרן¹, אריק דהן²

¹רוקחות קלינית, הרצלייה מדיקל סנטר, ²המחלקה לפרמקולוגיה קלינית, בית הספר לרוקחות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

ניתוח בריאטרי הוא הפיתרון היעיל ביותר הידוע היום לטיפול בהשמנת יתר חולנית. השינויים באנטומיה של מערכת העיכול לאחר הניתוח עשויים להוביל לשינויים פרמקוקינטיים משמעותיים בספיגת תרופות, אולם עקב היעדר מידע בספרות המקצועית ופערים ברמת המודעות לנושא מצד הצוות המטפל, עלולים מטופלים להשתחרר לבתיהם לאחר ניתוח בריאטרי ללא כל הוראות מיוחדות הנוגעות לטיפול בתרופות שהם נוטלים. במאמר זה, מטרותינו הן להציג את המנגנונים דרכם הניתוחים הבריאטריים השונים עשויים להשפיע על ספיגת תרופות הנלקחות דרך הפה, לסקור את המידע המדווח בספרות עד כה, ולסיכום, לרכז את ההמלצות לטיפול בתרופות לאחר ניתוח בריאטרי. נכון להיום, ועד שמחקרים נוספים עם חוזק מדעי יתפרסמו בנושא, ישנה חשיבות משמעותית למעקב וניטור צמוד של מטופלים לסימני יעילות ורעילות של תרופות ושינוי תרופות בהתאם, הן בתקופה המיידית לאחר הניתוח והן בתקופה הרחוקה יותר.