בתיעודים מן ההיסטוריה, מספר הנשים שנפלו בשבי היה תמיד נמוך משמעותית מזה של הגברים, שכן ברוב המלחמות הן לא נטלו חלק פעיל בלחימה. בשני האירועים שבהם נשים ישראליות נשבו, במלחמת העצמאות ובמלחמת חרבות ברזל בעקבות אירועי השבעה באקוטובר (7.10.2023), רוב השבויות היו אזרחיות.
מטרתו של מאמר זה היא לבחון את חוויית השבי הנשית, על מאפייניה הייחודיים, דרך סקירת מקרים קודמים של שבי נשים בעולם ובארץ. הדיון מתמקד הן בקשיים הייחודיים לנשים בשבי ובצרכיהן המיוחדים, והן ביכולות ההתמודדות וההישרדות שהן מפגינות בתנאי קיצון אלו. חוויית השבי הנשית מדגישה מצד אחד את הסיכון המוגבר לפגיעות מיניות ולאונס, ומצד אחר את היכולת לשמר – אף אם באופן חלקי בלבד – תחושת נורמליות, סולידריות ואחווה אנושית גם בתנאים של דה-הומניזציה ודיכוי.
נפילה בשבי במלחמה היא חוויה טראומטית קיצונית, אינטנסיבית ועמוסה במצבי דחק קשים, חוויה שגורמת במרבית המקרים להתפתחות של תסמונת דחק בתר-חבלתית (פוסט-טראומטית) (PTSD), שעלולה לגרום גם לחולי פיזי. שבויי מלחמה מדווחים יותר על תסמינים סומטיים, סובלים מאבחנות רפואיות רבות יותר והם בעלי תפקוד גופני ירוד יותר בהשוואה ללוחמים שלא חוו שבי. מספר מחקרים אפידמיולוגיים רחבי היקף הראו כי PTSD קשורה באופן עצמאי לסיכון מוגבר משמעותית להתפתחות של מחלות לב וכלי דם, מחלות אוטואימוניות ולהתפתחות מחלות ממאירות. בנוסף, שבויי מלחמה נמצאים בסיכון מוגבר להזדקנות מואצת, ושיעורי התמותה בקרב אוכלוסייה זו גבוהים יותר מהאוכלוסייה הכללית.