תוצאת חיפוש

פריקה אחורית של המפרק הסטרנו-קלוויקולרי היא פציעה נדירה, המתרחשת לרוב כתוצאה מחבלה ישירה לקדמת בית החזה. המפרק הסטרנו-קלוויקולרי הוא בלתי יציב מבחינה אינהרנטית בשל מבנהו הגרמי, ומירב היציבות בו מושגת על ידי הרקמה הרכה העוטפת אותו. בקרב ילדים ובני נוער חשוב להבדיל בין פריקה של המפרק הסטרנו-קלוויקולרי לבין שבר דרך לוחית הצמיחה של עצם הבריח בקצה המדיאלי של עצם הבריח. קיימת סמיכות אנטומית גבוהה בין המפרק הסטרנו-קלוויקולרי לבין מבנים רטרוסטרנליים מדיאסטינליים, כגון כלי הדם הגדולים בבית החזה, ופריקה טראומטית של המפרק הסטרנו-קלוויקולרי יכולה לפגוע במבנים אלו במהלך החבלה או הטיפול בפריקה, וליצור תסמינים משמעותיים ולעיתים אף מסכני-חיים.  אבחון פריקה אחורית של המפרק הסטרנו-קלוויקולרי הוא מאתגר, מאחר שהוא מחייב בדיקה גופנית ממוקדת ובדיקות דימות הכוללות צילומים וטומוגרפיה מחשבית (CT). הטיפול בפריקה אחורית של המפרק הסטרנו-קלוויקולרי הוא שחזור של הפריקה בהקדם האפשרי, על פי רוב בגישה פתוחה, וייצוב המפרק על ידי קיבוע פנימי. שחזור פתוח וייצוב המפרק הוא טיפול יעיל ובטוח, עם שיעור סיבוכים נמוך, המאפשר חזרה מהירה ומלאה לתפקוד מלא של הגף ומניעת תסמינים וסיבוכים ארוכי טווח.

האורתופדיה (גם – כירורגיה אורתופדית) היא תחום ברפואה העוסק במחלות, ליקויים, זיהומים, שאתות וחבלות במערכת השלד, המפרקים והשרירים שבגוף האדם.

המונח אורתופדיה (מיוונית Orthos – יישור, Pais – ילד) נטבע לראשונה בשנת 1741 על ידי המנתח הצרפתי ניקולס אנדרי (Nicolas Andry de Bois-Regard) מאזור ליון שבצרפת לתיאור תיקון ומניעת עיוותים של עמוד השדרה בילדים. רק במחצית השנייה של המאה ה-18 נפרדה האורתופדיה מהכירורגיה הכללית והפכה להתמחות נפרדת ברפואה.

התפתחות רבה בתחום האורתופדיה הושגה בעקבות המלחמות השונות והתוצאות הבלתי נמנעות שלהן – הפציעות הקרביות, ובעקבות התפתחויות שונות ברפואה כמו הבנת חשיבות הסטריליות בניתוחים, האפשרות לערוך ניתוחים בהרדמה כללית, התחלת השימוש באנטיביוטיקה, התפתחות הארתרוסקופיה והמכשור הסיבי-אופטי, ואפשרויות הדימות השונות.

המאמר נועד לסקור ציוני דרך בהתפתחות האורתופדיה משחר ההיסטוריה בימי מצרים העתיקה ועד ימינו, ואת צעדיה הראשונים של האורתופדיה בארץ ישראל.

דן נמט, גיורא גוטסמן, אבישלום פומרנץ, ולנטינה שנקר, דבר אופיר, ברוך וולך ויוסף עוזיאל

התהליך הדלקתי בצווארת (torticollis) מערב את שרירי הצוואר, הצבים ומעטפת מיפרקי החוליות, ומוביל להטיית הראש ולכאב בהנעת הצוואר. מרבית המקרים של צווארת חדה שאינה מפגיעה הם טבים, ואינם מחייבים התערבות רפואית, למעט טיפול מסייע נגד תסמיני המחלה. אולם בחלק מהילדים מהווה הצווארת הנרכשת סימן ראשוני למחלה קשה, המצריך בירור מעמיק ולעתים אף אישפוז.

המטרה במאמר זה היא לדווח על המאפיינים האפידמיולוגיים והקליניים של מחלת הצווארת, ועל הסיבות לצווארת נרכשת שאינה מפגיעה (non-traumatic) בקרב ילדים המאושפזים בבית-החולים מאיר.

למטרה זו נסרקו תיקיהם הרפואיים של 45 ילדים ובני-נוער, אשר אושפזו במהלך 10 שנים עקב צווארת נרכשת חדה שלא מפגיעה בבית-החולים מאיר.

במהלך 10 השנים שנסקרו אושפזו 45 ילדים (23 בנות ו-22 בנים) עקב צווארת נרכשת חדה שלא מפגיעה. הגיל הממוצע של החולים היה 6 שנים. כל החולים דיווחו על כאב עז בצוואר כתלונה עיקרית. תהליך זיהומי היה הגורם השכיח ביותר לאישפוז. שבעים-ושלושה אחוזים מהילדים אושפזו בעונת הסתיו-חורף. עשרים-ושישה ילדים עברו בדיקות דימות, וב-10 מהם (38%) הודגם מצב חולני שכלל מידה של תת-פריקה בחוליות הצוואר העליונות ובאזור המירווח הקדם-חולייתי.

הטיפול כלל משככי-כאב ואנטיביוטיקה בחולים עם חשד קליני לתהליך זיהומי חיידקי. חמישה-עשר ילדים טופלו במשיכת צוואר ושניים נזקקו לניתוח. משך האישפוז הממוצע היה 4.1 ימים, והיה קצר יותר במחלקת הילדים בהשוואה למלקות אף-אוזן-גרון ואורתופדיה.

לסיכום, נדרשת הערכה קלינית ודימותית לזיהוי הגורמים להתהוות צווארת חדה נרכשת שלא מפגיעה. זיהומים מקומיים של דרכי-הנשימה העליונות היו הסיבה השכיחה לצווארת. טיפול מסייע שמרני מוביל לרוב להחלמה תוך פרק זמן קצר.

בנימין שלומי, יעקב לוי, עדי קהן ויצחק הורוביץ

אוכלוסיית המבוגרים בתל-אביב נמצאת במגמת עלייה. שברים בעצם הלסת התחתונה המדולדלת (mandible) (שעל"ת), אינם שכיחים. אולם חומרת הפגיעה והעובדה שהיא מתרחשת בחולים קשישים בדרך-כלל, הלוקים לעתים בעיות רפואיות מורכבות, הופכת את הטיפול בלוקים בפציעה זו לאתגר ממשי לכל העוסקים בפגיעות בעצמות הלסת והפנים (maxillofacial traumas). שיעור הסיבוכים, כגון זיהום ואי-איחוי, הוא גבוה בהרבה בהשוואה לטיפול בשברים בלסת התחתונה בצעירים. בעבודה זו נסקור את הביולוגיה של שעל"ת, ואת אפשרויות השיחזור והקיבוע באמצעות שתלי עצם. כמו-כן, נדווח על ניסיוננו בחמש השנים האחרונות בטיפול בפגיעה ייחודית זו במרכז הרפואי תל-אביב.

Sacrospinous Ligament Fixation for Vaginal Vault Prolapse

M. Neuman, B. Zuckerman, O. Lavie, U. Beller

Division of Gynecological Surgery and Oncology, Shaare Zedek Medical Center, Jerusalem

Sacrospinous ligament fixation is a well-known method for correction of vaginal vault prolapse. The procedure is primarily indicated after hysterectomy and as a prophylactic measure for total uterine prolapse.

8 women with post-hysterectomy vaginal vault prolapse aged 48-72 years, were referred 1-25 years following primary surgery. Sacrospinous ligament fixation was elected to enable simultaneous correction of cystocele and rectocele, and to preserve sexual function. All operations were completed without significant complications.

In 6 of the 8 patients located for long-term interview, 1 reported mild bulging of the introitus, another mild urinary stress incontinence, urgency and frequency and 1 reported frequency only. Sexual function in 4 was without complaints. Defecation in all patients was normal.
We conclude that this operation is safe and effective. We encourage gynecologic surgeons to consult an experienced tutor prior to performing this procedure, as this type of surgery is quite dangerous and many gynecologists are not familiar enough with it.  

Open Reduction and Internal Sternal Fracture Fixation

Y. Kluger, Y. Paz, N. Gebart, B. Sagie, A. Kremer

Rabin Trauma Center and Dept. of Cardiothoracic Surgery, Tel Aviv-Souraski Medical Center and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

We describe a 63-year-old woman who sustained a sternal fracture after a motor vehicle crash. Due to persistent pain, open reduction and internal fixation of the sternal fracture were performed; recovery was uneventful.

Conversion Total Hip Replaceafter Failed Internal Fixation of Intertrochantric Fracture

M. Kligman, M. Roffman

Dept. of Orthopedic Surgery, Carmel Medical Center, Haifa

Between 1933-1995, 16 patients underwent conversion-total hip replacement after internal fixation of an intertrochanteric fracture failed. Clinical results were unsatisfactory compared to primary total hip replacement. There was a high incidence of intra- and postoperative complications, including femoral fracture, wound infection, and aseptic loosening. This study should increase the surgeon's awareness of the difficulties encountered in conversion of failed intertrochanteric fractures to total hip replacement.