• כרטיס רופא
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        מרץ 2021
        שמואל רייס, עמ' 175-180
        "מומחיות" היא התרגום המילולי של "אקספרטיזה" בלעז, והיא גם התואר שמעניקה המדינה, לאחר אישור המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית ומשרד הבריאות, לרופאים שעמדו בדרישות לקבלת תואר מומחה ב-56 מקצועות המומחיות המוכרים בישראל. אין מחלוקת על כך שאין זהות בין שני המושגים  הללו: המומחה והאקספרט – המומחה בקיא בפעולות שגרתיות שעליהן הוא חוזר במשך שנים, בעוד שהאקספרט מסוגל להתמודד עם מצבים בלתי צפויים ולהרחיב את ידיעותיו ותחומי מומחיותו במהלך השנים. המועצה המדעית מגדירה את המומחה שהיא מסמיכה כמי שמסוגל לתפקד עצמאית בתחום המקצועי שאליו הוסמך. הספרות המקצועית העוסקת בתחום מציגה מדרג מורכב בין "מתחיל" (novice), "מתחיל מתקדם", מיומן (competent), בקי (proficient), אקספרט, ולבסוף מאסטר. המחקר באקספרטיזה מזוהה עם שמו של אנדרס אריקסון, והוא שקבע את המושג של "עשרת אלפים שעות" כזמן הממוצע הנחוץ להשגת אקספרטיזה. יחד עם זאת, אריקסון גם מדגיש שלא מדובר רק בזמן אלא גם בשיטה. קרי: אימון מוכוון מומחיות (אמ"מ - deliberate practice) שבו הלומד חייב לעזוב את אזור הנוחות שלו, להתמקד בתרגול שמטרותיו ברורות ומובחנות ולקבל משוב חיצוני. ניתן לסכם את רוח הדברים של אריקסון, שעשרת אלפים השעות הן המינימום, ושבמהלכן המומחה, אם ברצונו להיות אקספרט, לא יחזור על אותן פעולות שגרתיות. בספרות מתוארות פדגוגיות ברוח אמ"מ המאיצות השגת אקספרטיזה, ויש גם מחקר ענף שמודד מדדים פיזיולוגיים של ביטוי שלבי התפתחות אקספרטיזה במוח ובמערכות אחרות. מתוארות גם סכנות הכרוכות בהתפתחות אקספרטיזה שהחמורות שבהן הן נוקשות וחוסר צניעות. בעוד שבמקצועות הכירורגיים נמדדה עלייה בביצועים כפונקציה של ותק ונפח ניתוחים, הרי שבמקצועות הלא־כירורגיים יש שחיקה במיומנות כפונקציה של ותק בהיעדר תשתית של כישורי למידה לחיים מוכווני אמ"מ. מוצעת פרדיגמה חדשה ומבוססת מידע מהימן: מטרת ההכשרה של רופאים היא השגת אקספרטיזה (מסתגלת ולא שגרתית), ולא בקיאות או מיומנות בסיסית בלבד, שהיא משמעות המונח מומחיות (שגרתית ולא מסתגלת), אף על פי שהפרדיגמה מגובה בנתונים תיאורטיים ואמפיריים מרובים, מעבר לכישורים
        יולי 2007
        אברהם סהר

        חוות-דעת רפואית מהווה תנאי הכרחי להגשת תובענה בעניין שברפואה. באמצעותה מובא בפני בית-המשפט הידע הנחוץ להערכת הראיות המדעיות, שאינו כלול ב"ידיעתו השיפוטית".

         

        * המחבר הוא פרופסור אמריטוס לנירוכירורגיה, אוניברסיטת תל-אביב, משפטן
         

        דוד רבינרסון1, יוסי גרין2

        סכסוכים משפטיים בעניינים שברפואה, כגון בתביעת פיצויים בגין נזקי גוף או בגין רשלנות רפואית, מוכרעים, בין השאר, בסיוע מומחה בתחום הנדון. בעלי הדין ובאי-כוחם, כמו גם בית-המשפט והמושבעים (במקום שבו הם קיימים), חסרים השכלה רפואית, ועליהם להסתייע בשירותיו של המומחה בתחומו, התורם בהבאת ראיות, בפירושן ובהכרעת הדין. לרוב, בסכסוכים בעניינים שברפואה, מצרף כל אחד מבעלי הדין חוות-דעת של מומחה מטעמו, כך שלפני בית-המשפט מונחות שתי חוות-דעת סותרות של מומחים בתחום הנדון, הנשענות ביסודן על אותה מסכת עובדתית. הרופאים המומחים המעידים במשפט מקבלים שכר עבור השירות שהם נותנים לבעלי הדין או לבית-המשפט אם מונו על-ידו. הקשר הכלכלי בין בעל הדין לעד הרפואי המומחה זכה לא אחת לביקורת הן במערכת הרפואית והן במערכת המשפטית. לפיכך, נעשים בעולם ניסיונות ל"מיסוד" ו"האחדה" של עדויות רופאים מומחים, על-מנת להתגבר על הביקורות המוטחות על רופאים שכאלה. בסקירה זו מפורטות כמה מן הטענות כלפי הרופא כעד מומחה לצד כמה מן הפיתרונות המתגבשים ובכלל זה הצעתם של המחברים.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303