תוצאת חיפוש

לאורך ההיסטוריה, חזרו פצועים ונכים לביתם בלא שתחכה להם מערכת טיפולית ושיקומית מסודרת. מלחמות העולם והמגפות שהופיעו אחריהן ('השפעת הספרדית' 1919-1918 ומגפת שיתוק הילדים של שנות הארבעים והחמישים), דחפו את הממסדים הצבאי והאזרחי, בייחוד במדינות המערב, להקים מרכזי שיקום לנכי המלחמות.

בישראל, ניצני המערכת השיקומית נוסדו בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20, אך הייתה זו מלחמת השחרור, שבמהלכה ואחריה נוסדו מערכות השיקום הרפואיות הפעילות עד היום.

חזון המחלקה לרפואת ילדים בבית החולים לילדים באוניברסיטת טורונטו בקנדה מגדיר את ההוראה והחינוך כערך עליון, ובהתאם לכך מתנהל  בית החולים לגבי מתמחי התמחות הבסיס ברפואת ילדים והתמחויות העל. קיימת מחלקה לחינוך רפואי שבראשה המנהל הרפואי להתמחות במעמד של סגן מנהל בית החולים. במחלקה מספר אנשי צוות ייעודיים: רופאים, פסיכולוגיות ומזכירות בתקינה ייעודית. בכל יחידה או מחלקה אשפוזית בבית החולים מוגדר מנהל תכנית התמחות אשר חלק מהתקן במשרתו מוקצב לכך. לכל מתמחה קיים חונך (מנטור) בכיר המלווה אותו במהלך ההתמחות. בנוסף, יש ועדות מעקב המלוות את כלל המתמחים באופן סדיר לפי תכנית התמחות סדורה, תוך מתן משובים תכופים. המורים מקבלים משובי הוראה באופן קבוע והצטיינות בהוראה מהווה חלק חשוב בקידום האקדמי. מושם דגש גם על סוגיות ביו-אתיות, יחסים בין אנשי הצוות, מגדר ועוד. בהתמחות הבסיס ברפואת ילדים קיימים 13 סבבים של 4 שבועות כל אחד בשנה השנייה להתמחות, המחולקים בין כל מקצועות העל ותת ההתמחויות ברפואת ילדים. ניתן להגדיר את תקופת ההתמחות כ"עבודה תוך כדי למידה", הגדרה המתארת מצב מיטבי (אופטימלי), לעומת "למידה תוך כדי עבודה" הקיימת במקומות שבהם אין את המשאבים התואמים לצורך כך.

גבר בן 61 שנים עם רקע קרדיווסקולרי מורכב ומחלת כליות כרונית, אושפז עם STEMI קדמי ובמהלך צנתור נמצאו חסימות חמורות במספר עורקים כליליים. החולה טופל ב-PCI ובהמשך עבר ניתוח מעקפים דחוף. יום לאחר הניתוח פיתח כאבי בטן חדים (אקוטיים), וב-CTA הודגמה פקקת ב-SMA עם איסכמיה של המעי הדק –  מצב שטופל בכריתה בניתוח ובתרומבוקטומיה.

הקדמה: כאב גב תחתון הוא תסמין שכיח בקרב האוכלוסייה הכללית ואחד הגורמים הנפוצים במדינות המערב לפנייה לטיפול רפואי. בפועל, מתוך אותם אנשים הפונים לטיפול במסגרת הרפואה הראשונית, רק מעט סובלים מסיבה רפואית חמורה למחלה, ואלו לרוב מציגים גורמי סיכון או תסמינים נוספים.

מטרות: ניתוח הספרות וההנחיות הקיימות לצורך הבנת ההיבטים השונים בהקשר לבירור ואבחון יתר של כאבי גב תחתון בקהילה, על מנת לקדם הבנה של התופעה ואיתור דרכי התמודדות.

שיטות מחקר: נערכה סקירה מקיפה של מאמרים רלוונטיים וסינתזה של הנתונים הרלוונטיים לצורך חקירת היחסים בין הנתונים, ניתוח איכותני-כמותי של הנתונים ויצירת סיכום מובנה. נכללו מאמרים איכותניים וכמותיים הדנים באופן ישיר או עקיף בהיבטים השונים של בירור ואבחון יתר של כאבי גב תחתון בקהילה.

תוצאות: ההנחיות הרפואיות הבין-לאומיות הגדולות נותנות עדיפות לגישות לא-רפואיות לחולים עם כאבי גב תחתון. למרות ההנחיות, מערכות בריאות רבות אינן מתוכננות לתמוך בגישה זו, כאשר יישום רפואי התואם את ההנחיות דורש שינויים כלל מערכתיים.

מסקנות: שינויים רב מערכתיים הדרושים כדי לשפר את הטיפול בחולים עם כאבי גב תחתון צריכים לתת מקום רב יותר לחינוך רופאים ראשוניים ולהתמודדות עם החסמים הקיימים, כדי לצמצם הפניות מיותרות הן לבירור דימותי והן לייעוץ רופאים מומחים.

דיון וסיכום: בירור יתר של כאב גב תחתון בקהילה מכביד על המערכת ופוגע במטופלים, מסיבות רבות ומגוונות. כדי להתקדם לפתרון הבעיה, יש לעשות סדר בכל הנוגע להנחיות הקיימות בנושא ולהטמיען בקרב הרופאים הראשוניים, במקביל ליצירת מעטפת מערכתית מלאה ואחידה התומכת בגישה העדכנית לבירור וטיפול בנושא.

הפרדת אצבעות מאוחות (סינדקטיליה) היא הליך ניתוחי שמטרתו להחזיר את תפקוד כף היד והאצבעות תוך שמירה על מראה טבעי של מרווח התפר (קומיסורה) ככל הניתן.  תזמון הניתוח תלוי במורכבות האיחוי, גילו של המטופל ומצבו הרפואי הכללי. הטכניקה המסורתית מבוססת על חתך זיג-זג ושימוש בשתלי עור בשילוב מתלים מקומיים, אך קשורה לשכיחות גבוהה יחסית של סיבוכים כגון נדידת המרווח הבין-אצבעי, צלקות היפרטרופיות, נמק מתלה, וקונטרקטורות. במאמר זה סקירה כללית של המצב הרפואי, בהתייחס לטכניקה ניתוחית חליפית, המצמצת את הצורך בשתלי עור, מקצרת את משך ההחלמה, ומשפרת את התוצאות האסתטיות והתפקודיות. 

רקע: המפגש בין המטופל לרופא הוא אירוע עתיר מידע והחלטות, ובו פער בידע ובתחושות בין הרופא והמטופל, המתעצם במצבים רגישים וברפואת נשים בפרט, ומלווה בתחושת אובדן שליטה, פגיעה בפרטיות, מבוכה ואי נוחות. פער רגשי זה התעצם בשנה האחרונה בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. ההכשרה הרפואית הנוכחית של סטודנטים לרפואה ומתמחים אינה מרחיבה בנושא.

המטרה: לגבש מודל למידה חווייתי כוללני לטיפול מיודע-טראומה. 

שיטה: ועדת היגוי מיפתה עקרונות לגיבוש ההכשרה ויישומה: ההתמודדות עם מטופלים שחוו טראומה וזיהוי מאפייני התופעה,  סוג והיקף התקשורת והכלים ליישומה ועיבוד תחושת המטפל להקניית ביטחון מקצועי רלבנטי לסיטואציה.

שיטות: נאספו משובי מטופלות כבסיס לסדנאות שכללו הרצאות תיאורטיות, עדויות ממטופלות וסימולציות שחקנים.

תוצאות: הוכשרו 27 מתמחים (במרכז הרפואי שמיר) ו-35 גינקולוגים בכירים מ-15 מוסדות בריאות ברחבי הארץ. ניתוח התובנות שיקף את התועלת הנתפסת למקצוענות, חשיבות רכישת כלים מקצועיים והצורך בתוספת ידע תוך הגברת חוויית הטיפול והשרות. המשתתפים ציינו את העמקת המסוגלות לזיהוי התופעה ולהתמודדות עם מטופלות שחוו טראומה.

מסקנות: חשוב לקדם בדיקה רגישת טראומה בקרב גינקולוגים ברמה ארצית בפרט בתחומי אורו-גינקולוגיה, פוריות, היריון ולידה, ובמקצועות קליניים נוספים (אורולוגיה, כירורגיה ועוד). מומלץ לחשוף סטודנטים לרפואה במחלקות הקליניות ולאפשר התנסות במהלך ההתמחות לכלל הרופאים. הדבר יכול להניב שיפור הקשר המקצועי וחוויית המטופלים ברמה מערכתית, ולהגדיל את האיכות הכוללת של מתן השירות הרפואי בישראל.

הפקולטות לרפואה בוחנות את המאפיינים האקדמיים והאישיים (לא אקדמיים) של המועמדים ללמוד רפואה. הראשון מבוסס על ראיות לכך שתלמידים עם הישגים אקדמיים גבוהים בעבר טובים יותר מתלמידים אחרים במהלך הסבבים הקליניים. איתור מועמדים עם מאפיינים לא אקדמיים רצויים עונה לציפייה שאלו שנבחרו יהיו רופאים טובים יותר מאלה שנבחרו לפי סטנדרטים אקדמיים בלבד. עם זאת, גם אם תכונות לא אקדמיות תורמות לזיהוי מועמדים עם ביצועים משופרים בעתיד, אני מאמין שיש לבחון מחדש את השימוש בהם משתי סיבות. ראשית, מועמדים שנדחו בגלל הישגים אקדמיים גרועים יבינו מדוע לא התקבלו. לא כך אלה ש"נכשלים" במבחנים לא אקדמיים: דחייתם עלולה להשפיע על הערכתם העצמית. אני מוטרד מכך שהמקצוע שלי, המונחה על ידי העיקרון "אל תזיק", אינו מתחשב בנזק של תהליכי קבלה שמתיימרים לבחור מועמדים בעלי סגולה. שנית, החברה זקוקה לא רק לקלינאים, אלא גם לרופאים בעלי תת התמחויות אחרות הדורשות תכונות שונות: חמלה חשובה להתמחויות מוכוונות אנשים, אך פחות להתמחויות מוכוונות טכנולוגיה. לכן, אני מאמין שהבחירה של סטודנטים לרפואה שמתבססת אך ורק על ביצועיהם האקדמיים בעבר תהיה לא רק זולה יותר, אלא גם עונה יותר לצרכים החברתיים ותואמת יותר את הדרישה האתית לא להזיק.

מחלת אוסגוד-שלטר היא פגיעה שכיחה משנית לפעילות חוזרת ונשנית שמופיעה לרוב בילדים ומתבגרים. המחלה מאופיינת בכאב, נפיחות ודלקת באזור גבשושית השוקה. המחלה נגרמת על ידי כוחות מתיחה חוזרים וממושכים הנוצרים כתוצאה מפעילויות ספורט עצימות כמו ריצה וקפיצות, במיוחד בתקופות של גדילה מואצת של השלד. המחלה עוברת שלבים של התלקחות דלקתית ראשונית, לאחריה תלישה חלקית של הסחוס מגבשושית השוקה, ובמקרים קיצוניים יותר – היווצרות עצמים (Ossicles). הטיפול במחלת אוסגוד-שלטר הוא לרוב שמרני, ומתמקד בהפחתת הדלקת וכאב באמצעות מנוחה זמנית מפעילות מאומצת, משככי כאבים, קירור מקומי, פיזיותרפיה ותרגילי חיזוק ומתיחה. ניתוחים נדרשים רק כפתרון אחרון במקרים עמידים של חוסר שיפור גם לאחר גיל הבגרות.

שברים בראש הרדיוס הם פציעה שכיחה במפרק המרפק אשר לרוב נגרמת במנגנון של נפילה על יד מושטת (FOOSH - Fall onto an outstretched hand). שיעורם של שברים אלו הוא כ-30% מכלל השברים במרפק במבוגרים וכ-11% משברי רדיוס מקורב בילדים. מבחינה קלינית, מטופלים אלו מתלוננים על כאבים במרפק המלווים בנפיחות וסימני חבלה וכאבים בתנועת פרונציה וסופינציה. פגיעות אלו מלוות לעיתים בפציעות נוספות, כגון שברים בעצם הסירה (סקפואיד), פגיעה במפרק הרדיוס-אולנה הרחיקני, שבר קורונואיד ופגיעה ליגמנטרית.

האבחנה והסיווג מבוססים על צילומי רנטגן. כחלק מהבירור בבדיקות הדימות, יש לבצע צילומי אמה ושורש כף יד על מנת לזהות מוקדם פציעות נלוות אשר משפיעות על המשך הטיפול.

לשברים ללא תזוזה יש פרוגנוזה טובה עם טיפול שמרני. עם זאת, חשוב לזהות שברים לא יציבים עם תזוזה בהקדם לטובת התאמת ניתוח מתאים וחזרה מוקדמת לתפקוד, כדי למנוע הגבלה בטווחי תנועה ושינוי ציר התנועה.

האפשרויות לטיפול שמרני כוללות קיבוע במתלה ועידוד תנועה מוקדמת. האפשרויות הניתוחיות כוללות קיבוע, החלפת ראש הרדיוס או הסרה של ראש הרדיוס.

מרפק טניס (Lateral epicondylitis) מאופיין בכאב באזור החיבור של מוצא השריר Extensor Carpi Radialis Brevis  (ECRB) מהאפיקונדיל הלטרלי של ההומרוס. נמצא קשר בין מרפק טניס לבין פעילות חוזרת (רפטטיבית) עם עומס על אזור זה. בחולים הסובלים מכאבים במרפק, מרפק טניס הוא הגורם הנפוץ ביותר. התופעה משפיעה על 1%-3% מהאוכלוסייה הבוגרת בכל שנה. האבחנה הקלינית של מרפק טניס נקבעת בעיקר על פי אנמנזה ובדיקה גופנית. קיימים מספר טיפולים אפשריים, החל מתרופות נוגדות דלקת ופיזיותרפיה, המשך בזריקות מקומיות מגוונות (סטרואידים, חומצה הילורונית ועוד) וכלה בניתוח להטרייה או לשחרור מוצא ה-ECRB.

בשנים האחרונות חל גידול מרשים בפיתוח וביישום כלי עבודה של בינה מלאכותית ברפואה, המבוססים על מודלים גדולים של שפה. במאמר זה מובאים הכלים העיקריים הקיימים ומגוון היישומים שלהם. נצביע על כך ש-ChatGPT  אינו הכלי היחיד, למרות הפופולריות שלו, וכי לעיתים עדיף להשתמש בכלים אחרים. נסקור השוואות במסגרת מחקרים בין הכלים השונים לגבי יעילותם בביצועים שונים. נראה כי בביצועים מסוימים כגון דיוק ואמינות במתן מידע, ובהבנת הקשר קליני וביצוע אבחנה, כלים אלו לוקים בחסר. מספר המחקרים בנושאים אלו מועט, ולעיתים התוצאות המוצגות בהם מנוגדות זו לזו. דרושים מחקרים איכותיים נוספים כדי לאפיין ולשפר כלים אלו, ולייעד כלים ייחודיים ליישומים השונים ברפואה. למרות היתרונות הרבים והפוטנציאל העצום הטמון במודלים אלו יש להשתמש בהם בזהירות ולזכור כי הם רק כלי עזר לרופא המטפל, ואינם מחליפים את הידע שלו, ניסיונו המקצועי ושיקול דעתו האנושי.

משנות ה-50 של המאה הקודמת, החינוך הרפואי התרכז בנושאים כלליים המבוססים על ההתמחויות השונות, כגון הסיווג למערכות: לב, ריאות וכדומה. בשנית ה-90 הוחל באימוץ מודל החינוך הרפואי המבוסס על כשירויות (CBME). בעוד שבמערכות חינוך מסורתיות יחידת ההתקדמות מבוססת על זמן והיא מרוכזת במידע אותו מעביר המורה, הרי שבחינוך המבוסס על כשירויות, יחידת ההתקדמות היא שליטת המתלמד בכשירות, והלומד הוא במרכז.

תנועת ה-CBME החלה בהגדרת הרופא על פי כשירויות ליבה. ההנחיות הקנדיות (CanMEDS) התקבלו כתבנית ובה שבע כשירויות בסיסיות של הרופא: מומחיות רפואית (Medical expert), תקשורת בין אישית (Communicator), שיתוף פעולה ועבודת צוות (Collaborator), ניהול וארגון (Manager), שאיפה לבריאות (Health advocate), השכלה (Scholar)  ומקצוענות (Professional). תבניות דומות נקבעו על ידי המועצה האמריקאית ואומצו במערכות רבות בעולם.

אספירין מקורו מקליפת עץ הערבה ומוכר כתרופה לשיכוך כאב כ-3,500 שנה, עוד מימי יוון העתיקה. במשך עשרות שנים טיפול באספירין נחשב כטיפול בחירה במניעה שניונית של מחלת לב (לאחר אוטם שריר הלב) ובמניעה ראשונית (לפני אוטם ראשון של שריר הלב). מחקרים פרוספקטיביים חדשים מראים שאין הדבר נכון לגבי מניעה ראשונית. יתר על כן, במחקרים כפולי סמויות מהעשור האחרון, החוקרים מצביעים על האפשרות שטיפול מונע באספירין עלול לגרום לתמותה מוגברת בשל דימום במוח.

ההחלטה לטפל באספירין במינון נמוך כטיפול מונע מומלצת לבני 59-40 שנים המצויים בסיכון של 10% ויותר לפתח מחלת לב וכלי דם תוך עשור, וגם החלטה זו חייבת להיות מבוססת על נתונים אישיים, תוך התאמת מערך טיפול אישי המבוסס על נתונים קליניים אישיים. יש המלצה כללית לא לתת אספירין כטיפול מונע למניעה ראשונית במבוגרים מעל גיל 60 שנים ויותר.  

הקדמה: חינוך רפואי מבוסס כישורים הוא גישת חינוך רפואי, המתמקדת בהערכת לומדים על סמך יכולתם לבצע מיומנויות או לרכוש כישורים ספציפיים. גישה זו מתאפיינת בהכשרה הדרגתית, מוכוונת למטרות הכשרה קליניות, בהתאם לצורכי המטופל ומערכת הבריאות. עד לאחרונה, היו פערים משמעותיים במסלול ההכשרה האורתופדית בישראל, בין הפריפריה והמרכז. שהתבטאו הן ברכישת הידע והן בהקניית העצמאות הנדרשת מבחינה קלינית וכירורגית בסיום תקופת ההתמחות. לכן, הוקם צוות ארצי, לבנייה מחדש של תכנית ההתמחות, תחת מתווה של חינוך רפואי מבוסס כישורים. נבנתה תכנית המתבססת על כלי למידה מתקדמים ומישוב. תכנית הדרגתית, בהתאם לרמת המתמחה, עם חלוקה לשלבים: מבוא, ליבה א׳, ליבה ב׳, ושלב ההתמקצעות. מטרת התוכנית, פרט לשיפור כישורי המתמחים וביצועיהם, היא יצירת שינוי ארגוני מערכתי, שעשוי להתבטא בשביעות הרצון של כל בעלי העניין ולהוביל לשיפור איכות הטיפול ולמקצוענות של מערך האורתופדיה בישראל.

מטרת המאמר: להציג את תכנית ההתמחות באורתופדיה, כפי שהוצעה למועצה המדעית.

מספר ניתוחי החלפת המפרקים עולה בקצב מהיר בשנים האחרונות. הזדקנות האוכלוסייה היא גורם ראשון האחראי לכך. כמו כן, השיפור הניכר בתוצאות הניתוחים הללו אחראי גם הוא לעלייה בשכיחותם. מזה למעלה משני עשורים, מנתחים החלו להשתמש ברובוטים המסייעים בניתוחי החלפת המפרקים. בפרק זמן זה, הצטברו ראיות רבות המאששות את הסברה שניתוחי החלפת המפרקים הרובוטית מניבות תוצאות קליניות ורנטגניות טובות. עם התקדמות הטכנולוגיה, פותחו מגוון מערכות רובוטיות, הנבדלות זו מזו בתכונות ובעקרונות העומדים בבסיסן. חלק מהבדלים אלו הם: שונות מידת ההתערבות הרובוטית בניתוח, סוגי המשתלים שאליהן מתאמת המערכת הרובוטית, וסוג בדיקת הדימות הנדרשת בשלב ההכנה הטרום-ניתוחית.

מטרות סקירתנו הנוכחית הן להציג את הספרות העדכנית הדנה בסוגי המערכות השונות הנמצאות בשימוש, השוואת התוצאים הקליניים והרנטגניים של ההחלפות הרובוטיות,  ודיון מסכם בהתאמות הנדרשות לנוכח ממצאים אלו.