• כרטיס רופא
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        יוני 2022
        לירון ורדי דוד, רמי דוד, עמ' 367-370
        תסמונת לכידת עצב בין צלעי (ACNES Anterior cutaneous nerve entrapment syndrome –) נמנית על הגורמים לכאבי בטן כרוניים. מאפייני התסמונת כוללים כאב בטן כרוני עז, נקודתי המושפע משינויי תנוחה ומאמץ. בולט במיוחד היעדר ממצאים חולניים בבדיקות מעבדה ובבדיקות דימות שונות, מהבסיסיות ועד למתקדמות ביותר. אבחון נכון וטיפול מתאים תלויים בקיום חשד קליני מלווה בממצאים אופייניים בבדיקה גופנית. אישור לאבחנה מתקבל על ידי הזרקת מאלחש מקומי לנקודת רגישות היתר. טיפול מקובל כולל הזרקות מקומיות (מאלחש מקומי ולעיתים גם סטרואידים), טיפול בגלי רדיו (radiofrequency neurotomy) ואם ונכשל – ניתוח. אבחנה מדויקת וטיפול נכון מביאים להקלת כאב במרבית החולים. 
        יניב טריאור סימונוביץ', נדב רינות, יניב קרן, עמ' 361-366
        רכיבת אופניים בארץ ישראל היא ענף ספורט נפוץ, אשר נחשב המועיל לבריאות. עם זאת, עולות שאלות לגבי ההשפעה על בריאות העצם, עקב פרסומים המדווחים על ירידה בצפיפות עצם ברוכבי אופניים והימצאות שברים המאפיינים אוכלוסייה מבוגרת ברוכבים צעירים באופן יחסי.

        הוכח שאורח חיים ספורטיבי – פעילות גופנית בכלל ורכיבת אופניים בפרט – מוריד את הסיכוי לשברים של עצם הירך הקריבנית.

        במספר מחקרים הוכח, כי רכיבת אופניים באופן קבוע, בפרט רכיבת כביש, ללא שילוב של רכיבת שטח/ ריצה/ אימוני דחק, מובילה לירידה בצפיפות העצם בעיקר באזור מפרק הירך. התופעה נראית בכל הגילים (מתבגרים ומבוגרים), בנשים ובגברים.

        האפשרויות היחידות אשר הוכחו שמעלות ערכי צפיפות עצם, הן שילוב של ספורט העמסה או נושא משקל (impact exercise) כגון ריצה, רכיבת שטח וכדומה או הוספה של אימוני רטט כלל גופי לשגרת האימונים.

        לסיכום: על אף ההנחה הרווחת כי פעילות ספורטיבית תורמת לבריאות העצם, ואי לכך להפחתה בסיכון לשברים, מסקירת הספרות הרפואית עולה כי באופן פרדוקסלי, לרכיבת אופני כביש יש השפעה שלילית על מדדי חוזק העצם, ולכן היא מציבה גורם סיכון לשברים בעצם הירך הקריבנית. כדי למנוע זאת, מומלץ לשלב שגרת האימונים: אימוני ריצה/ רכיבת שטח/ אימוני משקלים/ רטט כלל גופי. כמו כן, מומלץ לשמור על דיאטה מאוזנת, תוך הקפדה על צריכת סידן מספקת.

         
        עודד כהן, מוחמד מסאלחה, נדאל אסדי, צור קירשנבאום, אבי חפץ, עמ' 355-360
        הקדמה: הגישה האנדוסקופית ללא צלקת בצוואר לניתוחי בלוטת התריס (TOETVA) ויותרת התריס  ((TOEPVA הפכה להיות נפוצה בישראל ובעולם. עד כה יושמה גישה זו על אלפי מטופלים בעולם, כולל בישראל.

        מטרות: מטרת העבודה הנוכחית היא לתאר את ניסיוננו ב-100 מטופלים שעברו כריתה של בלוטת התריס ויותרת התריס בגישה זו, באחת הסדרות הגדולות בעולם. 

        שיטות מחקר: נערך מחקר פרוספקטיבי  של כל החולים שעברו כריתת בלוטת התריס או יותרת התריס בגישה אנדוסקופית פומית ללא חתך צווארי (TOEVA). מטרות העבודה: (1) הצלחה ניתוחית – היכולת לסיים את הניתוח בגישה אנדוסקופית (2)פרופיל הבטיחות של השיטה. מטרות משניות כללו זמני הניתוח ועקומת הלמידה. 

        תוצאות: סך הכול נכללו במחקר 100 מטופלים. מתוכם 81 (81%) עברו כריתת בלוטת התריס TOETVA והשאר (19 מטופלים, 19%) עברו כריתת בלוטת יותרת התריס TOEPVA. מתוך 81 מטופלים שעברו TOETVA, 73 (90.1%) עברו כריתה חלקית של בלוטת התריס, והשאר  (9.9%) עברו כריתה מלאה. שיעור ההצלחה הכולל לניתוחי בלוטת התריס היה 98.8% (80/81). לא היה כל סיבוך בתר ניתוחי קבוע. היו שישה מטופלים עם פגיעה זמנית בעצב החוזר (6.7% מכלל עצבים בסיכון), שכולם קרו בתקופה הראשונה של המחקר. לא נצפתה היפוקלצמיה  קבועה באף אחד מהמטופלים שעברו כריתה מלאה. זמן הניתוח הממוצע לניתוח כריתה חלקית של הבלוטה היה 2.6±0.9 שעות. כריתת שאת ממאירה (malignant tumor) ב-TOEVA בוצעה ב-51 מטופלים (63.0%), כולן נכרתו בשוליים נקיים. במטופלים שעברו TOEPVA  האדנומה אותרה ב-94.7% (18/19) מהמטופלים.  רמות הסידן  חזרו לנורמה ב-100% (19/19) מהמטופלים, בהתאמה. לא היה כל סיבוך בתר ניתוחי.  כל המטופלים עברו את הניתוח האנדוסקופי בהצלחה, לאחר שלא היה צורך בפתיחת הצוואר. 

        מסקנות: ניתוח בלוטת התריס ויותרת התריס ללא צלקת בצוואר המבוצע בגישה אנדוסקופית דרך הפה הוא בטוח, ומציג שיעורי הצלחה גבוהים מאוד לרבות כריתות שלמות של בלוטת התריס וכריתת שאתות ממוינות בדרגה ראשונית של בלוטת התריס. 

         
        מאיה וינשטיין, יהודה ספקוטי, ניר גתר, אלי היימן, מרדכי לורברבוים, יהודית לוקמן, משה זר-ציון, יצחק פריד, מיכאל לוי, עמ' 349-354
        הקדמה: שיעור אחד לערך (מעל 81,000 חולים) מהאוכלוסייה בישראל לוקה בכפיון (אפילפסיה). הטיפול העיקרי במחלה זו הוא תרופתי, אך כשליש מהחולים מוגדרים כחולים הלוקים בכפיון עמיד לטיפול תרופתי בישראל. כחמשת-אלפים חולי כפיון חדשים מאובחנים מדי שנה מתוכם 3,000 ילדים. עבור חולים עמידים נדרשת הערכה במרכזים ייעודים לשם אבחון מוקדים אפשריים והצעת חלופות טיפוליות נוירוכירורגיות. 

        מפרשת החולה: במאמר זה מוצג מודל שילוביות (בירור רב מקצועי ורב ממדי) תלת שלבי לאיתור וטיפול ברשת האפילפטית בגישה זעיר-פולשנית באמצעות תיאור פרשת חולה: (א) יצירת היפותזה אודות הרשת האפילפטית בהתבסס על אבחון לא פולשני רב מקצועי ורב ממדי. שלב זה כולל אבחון הסמיולוגיה, הערכה נוירופסיכולוגית, רישום Video EEG וביצוע בדיקה חדשנית PET-MRI-FMRI-EEG מסונכרנת; (ב) אישוש ההיפותזה ותכנון הגישה הטיפולית באמצעות אבחון זעיר-פולשני באמצעות אלקטרודות stereo EEG (SEEG) והגדרתה של יתירות קורטיקלית (redundancy) לשם אופטימיזציה של תוצאות הטיפול; (ג) ביצוע טיפול באמצעות SEEG-guided radiofrequency של המוקדים שאותרו ללא כל ניתוח נוסף ובאופן שיכול להוות לעיתים חלופה לניתוחים קלאסיים. פרוצדורה חדשנית זו מבוצעת תחת ניטור קליני (חולה ער במהלך הטיפול) וניטור EEG רציף.

        דיון: ההערכה הטרום ניתוחית זיהתה כפיון מוקדי צמוד לאזור המוטורי השולט על יד ימין. העמקת האבחון באמצעות PET-FMRI-MRI-EEG משולב אפשר זיהוי יתירות – משמע העתקה של פונקציות מוטוריות מעבר למוקד הכפיון (המוקד האפילפטי). בהתבסס על כך בוצעה השתלה ממוקדת, זוהו מוקדי הכפיון ובוצעו צריבות ממוקדות תוך כדי ניטור קליני ו-EEG רציף, אשר הביאו להפסקת הפרכוסים במקביל להעלמות האות הפתולוגי ב-EEG, כל זאת תוך כדי שימור תפקוד ידה של המטופלת.

        לסיכום: בתיאור פרשת החולה הוצג מודל השילוביות המבוצע על ידי צוות רב-מקצועי ובשילוב טכנולוגיות חדשניות ומסונכרנות. מודל זה חיוני לשם דיוק האבחנה ודרכי הטיפול באפילפסיה עמידה ומוקדית ומאפשר לשמר תפקודים חיוניים בהתבסס בין היתר על זיהוי יתירות קורטיקלית. 

         
        דלאל נאסר-סמעאן, גרייס יונס, ניר חייא, עופר לביא, יורם אברהמוב, עמ' 342-348
        הקדמה: תיקון צניחה מתקדמת של אברי האגן כולל לעיתים קרובות כריתת רחם לדנית (נרתיקית) ובנוסף קיבוע של כיפת הלדן לעומק האגן בגישה לדנית כדי למנוע צניחה חוזרת שלה. העוגנים שאליהם ניתן לקבע את כיפת הלדן עשויים להיות בין היתר הרצועות האוטרוסקרליות או הרצועות הסקרוספינליות. 

        מטרות: השוואת תוצאות קיבוע סקרוספינלי לעומת קיבוע אוטרוסקרלי גבוה של כיפת הלדן לאחר כריתת רחם לדנית כטיפול בצניחת אברי האגן.

        שיטות מחקר: זהו מחקר רטרוספקטיבי שכלל איסוף נתונים מתיקים רפואיים של מטופלות אשר נותחו במחלקתינו בין השנים  2017-2006 לתקופת מעקב של עד שנה לאחר הניתוח. נאספו נתונים דמוגרפיים כגון: גיל, מספר לידות, רקע רפואי, ניתוחים בעבר, תרופות קבועות, עישון, שנים של אל-וסת ושימוש בתכשירים אסטרוגניים ללדן. בנוסף תועדו תסמינים המיוחסים לצניחת אברי האגן, וכן תסמינים הקשורים במערכות השתן והעיכול תוך שימוש בשאלוני איכות חיים מתוקפים שמולאו על ידי המטופלות באופן שגרתי לפני ולאחר הניתוח (PFDI= Pelvic Floor Distress Inventory). בנוסף נאספו נתונים אודות שיעור הסיבוכים הבתר-ניתוחיים בשתי טכניקות הניתוח כולל זיהומים, חום, משך האשפוז, אשפוזים חוזרים, הערכת אובדן דם, צורך בעירוי דם, וכן סיבוכים במערכת השתן ובמערכת העיכול.  

        תוצאות: נכללו 164 מטופלות אשר תאמו לקרטיריוני ההכללה של המחקר, מתוכן 118 נשים שעברו כריתת רחם עם קיבוע של כיפת הלדן לרצועות האוטרוסקרליות ו-46 נשים שעברו כריתת רחם עם קיבוע של כיפת הלדן לרצועה הסקרוספינלית. הנתונים הדמוגרפיים והקליניים היו באופן כללי דומים בשתי הקבוצות. שיעור היארעות סיבוכים בתר-ניתוחיים היה נמוך משמעותית בקבוצת הקיבוע הסקרוספינלי בהשוואה לקבוצת הקיבוע האוטרוסקרלי 17.8%) לעומת 39.3%, P = 0.01). שיעור חזרת צניחה בינונית-מתקדמת של אברי האגן היה דומה בשתי הקבוצות (33.3%-35.8%). לא נצפו הבדלים משמעותיים בין שתי הקבוצות בשיעור תסמינים במערכת השתן או העיכול לאחר הניתוח.

        מסקנות: קיבוע סקרוספינלי של כיפת הלדן לאחר כריתת רחם לדנית נמצא כרוך בשיעור נמוך יותר של סיבוכים בתר-ניתוחיים בהשוואה לקיבוע אוטרוסקרלי. עם זאת, שיעורי חזרת הצניחה והיארעות תסמינים במערכת השתן והעיכול במעקב לטווח בינוני נמצאו דומים בשתי הקבוצות.

        סיכום: לפי תוצאות המחקר הנוכחי לא ניתן לקבוע עליונות ברורה לאחת מטכניקות הניתוח, אם כי נראה ששתיהן כרוכות בשיעורי הצלחה סבירים ובשיעור סיבוכים בתר-ניתוחיים נמוך למדי.

         
        מאי 2022
        טליה פליישמן, פסח שוורצמן, עמ' 327-332
        חולים עם מחלת כליות כרונית מתקדמת בדרגה 5 מתמודדים עם נטל תחלואה גבוה, תסמינים פיסיים ונפשיים ופגיעה באיכות החיים. דיאליזה הפכה לטיפול בחירה בשנים האחרונות, אך אינה מהווה תחליף מלא לכליה שמתפקדת. חולי דיאליזה, בייחוד המבוגרים והשברירים, סובלים מעומס תחלואה גבוה, נזקקים לטיפולים רפואיים יקרים, אשפוזים חוזרים, ותוחלת החיים שלהם אינם ארוכה מאלה שבחרו שלא להיות מטופלים בדיאליזה. ארגון הבריאות העולמי מדגיש את הצורך בטיפול פליאטיבי במחלות קשות וחשוכות מרפא, כגון מחלת כליות כרונית דרגה 5. המטופלים סובלים מתת־אבחון ותת־איזון של תסמינים, חלקם מתחרטים על כך שהחלו בטיפולי דיאליזה. טיפול שמרני כחלופה מוצע במקרים מועטים, וחלק קטן בלבד מהמטופלים חתמו על הנחיות רפואיות מקדימות. זאת למרות שהמטופלים מעוניינים לקבל מידע על הפרוגנוזה ולהרגיש שהינם שולטים בתהליך הטיפול. מספר עולה והולך של מדינות מאמצות את רעיונות הגישה הפליאטיבית־תומכת בחולה, גם בחולים עם מחלת כליות כרונית. גישה זו מקדשת איכות חיים על פני אורך החיים ורואה במטופל ומשפחתו שותפים פעילים בתהליך קבלת החלטות קריטיות.

        שימוש בגישה הפליאטיבית עשוי למנוע סבל מיותר ולהוזיל עלויות הטיפול.

        סקירתנו הנוכחית מציגה בהרחבה את הנתונים שפורסמו בנושא בספרות.
        רתם תלם, יעל אוריון, רון צ'ליק, אורלי ברק, עמ' 322-326

        הקדמה: טיפול פליאטיבי מוגדר כגישה טיפולית המיועדת לחולים הסובלים ממחלות מסכנות חיים שמטרתה לבצע הערכה קפדנית של סימפטומים וסבל ולבנות תכנית טיפולית, מבוססת מטרות, להתמודדות עם סבלם של חולים בני משפחותיהם ולשפר את איכות חייהם ככל האפשר. טיפול פליאטיבי הוגדר לחולים במחלות פרוגרסיביות מסכנות חיים, הן אונקולוגיות והן לא אונקולוגיות. במחלות לא אונקולוגיות יש חסר בכל הנוגע לזיהוי, ברור העדפות ומתן טיפול פליאטיבי לאורך המחלה ובסוף החיים. בין השאר ישנו חסר במערכות ייעודיות למתן מענה כזה בחולים לא אונקולוגים. רוב הפטירות בישראל מתרחשות בבתי החולים, על כן יש טעם בבניה של המענה הפליאטיבי במוסדות אלו. כמו כן, רוב הפטירות באוכלוסייה זו הן צפויות מראש ומגיעות לאחר תהליך התדרדרות, צעדים פליאטיביים חשובים הם זיהוי חולה בסוף החיים, בירור העדפות טיפול רפואיות ומתן מענה תסמיני ורגשי הולם להם ולבני משפחותיהם. בינואר 2018 הוקמה יחידת אשפוז פליאטיבי במחלקה פנימית גריאטרית במרכז הרפואי סוראסקי, תל אביב. היחידה מטפלת בחולים אונקולוגים ולא אונקולוגים הזקוקים לטיפול פליאטיבי.

        מטרות: להציג את הניסיון מצטבר שרכשנו בעת טיפול בחולים הסובלים ממחלות לא אונקולוגיות במצב סופני שנפטרו במחלקה תחת טיפול פליאטיבי

        שיטות: מחקר רטרוספקטיבי של כל החולים שנפטרו במחלקה פנימית גריאטרית בתאריכים 1.1.2018 עד 31.7.2020

        תוצאות: בתאריכים 1.1.2018-31.7.2020 אושפזו במחלקה פנימית גריאטרית 2,335 חולים. מתוך החולים שאושפזו נפטרו באשפוז 371 חולים (16%). 257 חולים נפטרו תחת טיפול פליאטיבי ממחלות אונקולוגיות, 8 חולים נפטרו באופן לא צפוי, ו- 106 חולים נפטרו תחת טיפול פליאטיבי ממחלות לא אונקולוגיות. חולים שנפטרו ממחלות לא אונקולוגיות היו מבוגרים יותר, אושפזו לזמן קצר יותר (9.6 ימים לעומת 10.5), סיעודיים יותר. סיבת המוות השכיחה היתה זיהומים (48%), בראשם דלקת ראות. רוב החלטות סוף החיים בוצעו באשפוז באמצעות אדם קרוב.

        סיכום ודיון: חולים הסובלים ממחלות לא אונקולוגיות מהווים נתח משמעותי מהחולים הזקוקים לטיפול פליאטיבי. עם זאת, יש בזיהוי הצרכים הפליאטיביים שלהם, קביעת הפרוגנוזה שלהם ולאור זאת מציאת מסגרת טיפול מתאימה. הצגנו דוגמה למסגרת כזו במסגרת מחלקה פנימית גריאטרית מותאמת לטיפול פליאטיבי.

        נועה בן עמי, פסח שוורצמן, עמ' 316-321

        הקדמה: שיחות מוקדמות בנוגע למטרות טיפוליות בחולים עם סרטן מתקדם נמצאו קשורות לקבלת טיפול פחות אגרסיבי לקראת סוף החיים ולאיכות חיים טובה יותר בסמוך למוות. על אף זאת, שיחות אלו בין אונקולוגים למטופליהם לא תמיד מתקיימות.

        מטרות: בחינת גישתם של אונקולוגים בישראל בנוגע לשיחות סוף חיים והנחיות רפואיות מקדימות וזיהוי חסמים המקשים עליהם לדון בנושאים אלו עם מטופליהם.

        שיטות מחקר: במחקר נכללו רופאים אונקולוגים מבתי חולים בישראל אשר נתבקשו למלא שאלון במטרה להעריך חסמים לשיחות סוף חיים בין רופאים למטופלים. כלי המחקר ניבנה על בסיס שאלון מחקר קנדי שנבדק בקרב רופאים בבתי חולים בקנדה והותאם למחקרנו, המשתתפים התבקשו לדרג את חשיבות החסמים השונים.

        תוצאות: השאלונים מולאו על ידי 84 רופאים. מרבית המשיבים (97%) סברו כי חשוב לנהל שיחות בנוגע למטרות הטיפול עם המטופלים ו-67% סברו כי חשוב להחתים את המטופל על טפסי הנחיות רפואיות מקדימות. המשתתפים דירגו את קבוצת החסמים הקשורים למטופל ולמשפחתו כחסמים המשמעותיים ביותר. מתוכם, החשובים ביותר היו קושי של המטופל וקושי של משפחתו לקבל את הפרוגנוזה הקשה של המטופל, אלו דורגו כחשובים על ידי 90% ו-78% מהמשתתפים, בהתאמה. בנוסף, קושי של המטופל להבין את המגבלות והסיבוכים בטיפול מאריך חיים דורג על ידי 81% מהמשיבים כמחסום חשוב. חסמים הקשורים לרופא המטפל ולמערכת הרפואית דורגו כחשובים פחות, אך מתוכם, מחסור בזמן והרצון לשמור על תקוות המטופל קיבלו גם הם ציון גבוה יחסית, 80% ו-74%, בהתאמה.

        מסקנות: אונקולוגים דירגו חסמים הקשורים למטופל ולמשפחתו כחשובים ביותר לדיון בנושא סוף חיים. גם מחסור בזמן ורצון לשמור על התקווה נמצאו כמחסומים חשובים יחסית.

        דיון: דרושה עבודה נוספת כדי להעריך גם את תפיסתו של המטופל והעדפותיו, ולפתח דרכים להתמודדות עם המחסומים.

        איריס פריד, רונית וינטראוב, סיגלית ברטוב, עמ' 311-315

        הקדמה: ששירות לטיפול תומך (פליאטיבי) עוסק באיזון תסמינים גופנים, נפשיים, חברתיים ורוחניים של חולים עם מחלות מסכנות חיים. טיפול תומך הוכר כמרכיב חיוני בטיפול אך זמינותו לילדים חולים ומשפחותיהם בארץ מוגבלת.

        מטרות: המאמר מתאר הקמה ותפקוד של מערך לטיפול תומך בילדים בבית החולים וילף-שערי צדק, המלווה את הילדים באשפוז ובבית לאורך זמן.

        שיטות: סיכום רטרוספקטיבי של נתונים מתוך מאגרי הנתונים של בית החולים

        תוצאות: הוקם מערך טיפול תומך רב מקצועי שהוא חלק מבית החולים לילדים, והוא מלווה את הילדים בכל המסגרות כולל אשפוז, קהילה ואשפוז בית, בהתאם לשלב המחלה. במהלך השנתיים האחרונות ליווה המערך 75 ילדים עם מחלות מסכנות חיים. הצוות המטפל כלל אנשי רפואה, סיעוד, צוותים פסיכו-סוציאליים, חינוך ורפואה משלימה. שלושים-ושניים (32) ילדים נפטרו, מתוכם 15 במסגרת אשפוז בית באחריות המערך. עשרה מהילדים שלוו באשפוז ביתי יצאו למסגרת זו כתחליף יחיד  לאשפוז ממושך בבית החולים. בנוסף עסק המערך בתמיכה בציוותי בית החולים לילדים. פעילות המערך מוסדרת במסגרת האשפוז, והיא עם התחייבויות מהקופה כאשר החולים אינם מאושפזים.

        מסקנות: מערך טיפול תומך מבוסס בית חולים לילדים עם מחלות מסכנות חיים עשוי להקל על המשפחה והצוותים. המשכיות טיפול במערך כזה מאפשרת יציאה מיטבית הביתה גם לילדים עם תסמינים קיצוניים.

        דיון: הטיפול בילדים בסוף חיים מחייב מעורבות של אנשי צוות רבים מתחומי הרפואה ומקצועות הרפואה השונים. במצבים רבים בשלב זה אין מנהל מקרה מרכזי, אין הובלה רפואית של ההכנה לקראת סוף החיים, ועומס רפואי ונפשי גדול נופל על כתפי ההורים. יצירת צוות אחד המאפשר הובלה רפואית כזו חיונית להורים ולכל הצוותים המטפלים.

        סיכום: הפעלת מערך טיפול תומך בילדים עם מחלות מסכנות חיים אפשרית במסגרת הציבורית ותורמת רבות לילדים, למשפחות ולמסגרות המטפלות.

        קציעה כהן, אהוד פז, עמ' 304-310

        הקדמה: פרוגנוסטיקה היא מיומנות הכוללת את היכולת לחזות מהלך של מצב רפואי, ואת היכולת לתרגם מידע זה למטופל בתהליך קבלת החלטות משותף. להערכה פרוגנוסטית השפעה על החלטות קליניות, היערכות פסיכו-סוציאלית, ומדיניות. בספרות המחקר מוזכרות שתי שיטות מרכזיות להערכת תוחלת חיים: האחת מבוססת על ניסיונו של הקלינאי והשנייה באמצעות כלים מובנים. בהיות המצב התפקודי גורם עקבי בניבוי תוחלת חיים, מצוי לראותו משולב ברבים מהכלים הפרוגנוסטיים.

        מטרה: במחקר הנוכחי נבחן השימוש בכלי הערכה תפקודי מותאם לחולים עם צרכים פליאטיביים (PPS-Palliative Performance Scale), כאמצעי להערכת תוחלת חיים בקרב אנשים עם מחלות מאיימות חיים המאושפזים בבית חולים כללי.

        שיטה: בוצעה בדיקה רטרוספקטיבית לתוחלת חייהם של מאושפזים במרכז רפואי העמק בין ינואר 2015 לספטמבר 2018, מיום שבו תועד מדד PPS כחלק מהערכה של צוות ייעוץ פליאטיבי, ועד יום פטירתם.

        תוצאות: בבחינת תוחלת חייהם של 588 מאושפזים שנכללו במחקר, נמצא קשר חיובי ומובהק בין מצב תפקודי, המבוטא בערך PPS לבין תוחלת חיים בימים. באוכלוסיית המחקר הנוכחי נמצאו הבדלים בין אבחנות שונות במצב התפקודי ובתוחלת חיים בימים ממועד הייעוץ. כמו כן נחשף כי תוחלת חייהם של מרבית הנבדקים בעלי מצב תפקודי של PPS-40 ומטה אינה עולה על שישה חודשים.

        סיכום ומסקנות: מחקר זה מחזק את הקשר שבין מצב תפקודי לתוחלת חיים, והוא הראשון בישראל התומך בשימוש בכלי ה-PPS כחלק מהליך הערכת פרוגנוזה בחולים עם מגוון מחלות חשוכות מרפא. הצגת הממצאים בטווחי הישרדות על פי ערך ה-PPS ייחודית למחקר זה, וביכולתה לסייע לצוותים רפואיים, הן בקבלת החלטות קליניות והן בבחירת הטרמינולוגיה המותאמת להליך הרגיש והמורכב של מסירת פרוגנוזה לחולה ויקיריו.

        אהוד פז, עודד ופסי, קציעה כהן, עמ' 299-303

        תרופות ממשפחת האגוניסטים האופיואידים הן ממשככי הכאב העוצמתיים ביותר הידועים לנו ואין להן תקרת מינון. לפיכך, הן משמשות תכופות כטיפול עיקרי ומרכזי במצבי כאב עוצמתי המלווה מחלה אונקולוגית. לקבוצת תרופות זו פרופיל תופעות לוואי משותף, מוכר ושכיח אך לעיתים רחוקות, תופעות נדירות, ופחות מוכרות. תופעת Opioid Induced Hyperalgesia (OIH) היא תגובה פרדוקסלית (הפוכה) למתן אגוניסט אופיואידי. במצב זה, עם העלייה במינון ותדירות מתן אופיואידים, גוברת עוצמת הכאב המורגשת. אבחון מוטעה של תופעה זו עלול להוביל לנטילה מופרזת וגוברת של אופיואידים עד מצב של תלות גוברת, ריבוי והחמרה של השפעות לוואי, ללא כל אפקט מקל. בפרשת החולה המובאת להלן מוצג צעיר שפנה למחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד) בשל משבר כאב על רקע סרקומה על שם יואינג (Ewing's Sarcoma). בשנה טרם פנייתו טופל הכאב המחמיר באופיואידים שונים שמינונם הועלה במאות אחוזים בפרק זמן קצר יחסית על ידי צוותים רפואיים, עד לטיפול במתדון במינון של פי עשרה מהמינון המרבי המקובל. הוא פנה למלר"ד בשל משבר כאב עצים (Intractable) אשר אינו מגיב עוד למתן כל מינון שהוא של אופיואידים. על מנת להקל על כאבו וסבלו הוא הורדם, הונשם ואושפז ביחידה לטיפול נמרץ. במהלך אשפוזו אובחן כסובל מ-OIH ועבר תהליך של גמילה מהירה מאופיואידים Ultra-Rapid Opioid Detoxification (UROD). לאחר חמישה ימי אשפוז, שוחרר לביתו עם טיפול במשככי כאב קלים ללא אופיואידים. מאמר זה מתאר את פרשת המטופל ודן בדילמות טיפוליות העולות בהתמודדות עם איזון כאב בחולה עם משבר כאב קיצוני, עמידות טיפולית ונסיבות ייחודיות ומאתגרות

        ולדה שור, תלמה קושניר, ורד דלבר, דנה זילברמן-קרביץ, טלי סמסון, פסח שוורצמן, עמ' 293-298

        הקדמה: מגמת העלייה במספר החולים במחלקות אשפוז כלליות הסובלים ממחלה חשוכת מרפא מחייבת את אנשי הצוות להיות מסוגלים להעניק טיפול פליאטיבי. מסוגלות עצמית לטיפול פליאטיבי היא גורם מרכזי המנבא התנהגות מקצועית בעתיד. לא נמצא כלי בשפה העברית שבוחן את תפיסת המסוגלות העצמית לאיזון תסמינים ולמתן מענה פסיכוסוציאלי במסגרת הטיפול התומך.

        מטרות: תיקוף שאלון Palliative care self-efficacy scale" " לשפה העברית בקרב צוותים סיעודיים העובדים במחלקות אשפוז שונות.

        שיטות מחקר: מחקר חתך שנערך בארבעה בתי חולים בקרב צוותים סיעודיים העובדים במחלקות אונקולוגיות, פנימיות, כירורגיות ורפואה דחופה.

        תוצאות: השאלון תורגם לעברית ומולא על ידי 588 אחים/יות. מקדמי אלפא קרונבך של הכלי נמצאו גבוהים:  0.89 עבור הכלי כולו, 0.82 עבור סולם המעריך את היכולת לענות על השאלות בהקשר לטיפול בסוף החיים, ו-0.85 עבור סולם המעריך את היכולת לתת מענה לתסמינים. בדומה לכלי המקורי, נמצאו שני פקטורים המסבירים 58.6% מהשונות: יכולת לתת מענה על שאלות בהקשר לטיפול בסוף החיים (46.43%) ויכולת לתת מענה לתסמינים  (12.2%).

        מסקנות: מאפייניו הפסיכומטריים של הכלי מעידים, כי ניתן  להשתמש בו לאומדן מסוגלות עצמית לטיפול פליאטיבי בקרב אחים/יות העובדים במחלקות אשפוז שונות.

        דיון וסיכום: יש חשיבות רבה להמשך בדיקת מאפייני הכלי בקרב אנשי מקצוע נוספים המעורבים בטיפול בחולה הנוטה למות. בנוסף, חשוב לבחון את יכולת של הכלי לזהות שינויים המתרחשים בתפיסת המסוגלות לאורך זמן.

        ליויה כסלו, לנה קורץ אלמוג, פדות ביר, רינה דיכל, מיכל אבידן, אלכסנדר וולר, עמ' 288-292

        הקדמה: אחד הנושאים שלגביו הוזנחו הטיפול והמחקר הוא מיניותם של אנשים החולים בסרטן הנוטים למות, כולל המוגדרים במצב סופי, וכן אלה הנושאים סרטן מתקדם שאינו בר ריפוי. חסר מידע אודות השינויים בחייהם המיניים והאינטימיים, טירדתם בעקבות שינויים אלה, מידת העניין והצורך שלהם בהעלאת הנושא על ידי הצוות המטפל ובקבלת התערבות מקצועית בנקודת הזמן הנוכחית.

        מטרה: לבדוק סוגיות הנוגעות לתפיסת מיניותם וחייהם האינטימיים של אנשים לנוכח תודעת קץ חייהם.

        שיטה: מחקר איכותני המבוסס על ראיונות, באמצעות תדריך ראיון, שנותחו בשיטת ההשוואה המתמדת. רואיינו 35 אנשים שחלו בסרטן נוטים למות או עם סרטן מתקדם שאינו בר ריפוי, דוברי עברית או רוסית.

        ממצאים: עלתה שוֹנוּת רבה בקרב המרואיינים בנוגע לכל הסוגיות שהועלו. חלקם דיווחו על היעדר שינוי מהותי בחייהם המיניים והאינטימיים, בעוד שרבים דיווחו על דעיכת המיניות עם או בלי חיים אינטימיים מספקים. השינויים גרמו למגוון טרדות דוגמת חוויה של חסך במין, דימוי עצמי ירוד, גרימת נזק לבן/בת הזוג וטרדות הנובעות מתודעת קץ החיים. חלקם לא הוטרדו משינויים אלה. נמצאה הטרוגניות גם בנוגע להרגלי אוננות. רוב המרואיינים ציינו שהעלאת הנושא בפני המטופלים חשובה ונחוצה וכשליש מהם הביעו צורך בקבלת ייעוץ מיני.

        דיון: למטופלים שונים נוטים למות ואף כאלה המוגדרים במצב סופי, יכולות להיות נקודות מבט שונות וצרכים שונים הנוגעים לחייהם האינטימיים והמיניים. לחלקם יש עניין לשוחח על השינויים שחלו בתפקודם המיני ואף לנסות לקבל טיפול, בעוד שלאחרים אין נחיצות או רצון לגעת בנושא או לקבל ייעוץ.

        מסקנות: החיבור בין שני נושאים הנתפסים לעיתים כטאבו – מין ומוות – עשוי להיות מאתגר עבור חברי הצוות הפליאטיבי. ראוי שהצוות יעלה את הנושא מיוזמתו ללא נקיטת עמדה מוקדמת כלשהי בנידון וכחלק בלתי נפרד משיחה והתערבות מקצועית הנוגעת לתהליך הפרידה מן העולם, הכוללת בין השאר גם פרידה מתפקוד מיני או מזהות מינית קודמת, ומציאת מלאוּת חדשה בסוף החיים.

        סיכום: סוגיית החיים האינטימיים והמיניים עשויה להיות רלוונטית עבור אנשים נוטים למות, ולצוות הפליאטיבי תפקיד חשוב במתן מענה לצרכים הייחודיים והמורכבים הנוגעים למיניות לנוכח קץ החיים.

        בוריס פונצ'יק, טלי סמסון, דוד שחם, תמר פרויד, סוזי מרציאנו, יאן פרס, עמ' 282-287

        הקדמה: קיהיון הוא מחלה חשוכת מרפא המתאימה לטיפול פליאטיבי בשלב הסופי במסגרת הוספיס.

        מטרות: לבחון את תוצאות הטיפול במסגרת פיילוט של הוספיס בית לאנשים מבוגרים עם קיהיון מתקדם.

        שיטות מחקר: חולים בני 65 ומעלה העונים לקריטריונים של קיהיון מתקדם ומרותקים לבית טופלו במסגרת תכנית פיילוט של הוספיס בית לחולי קיהיון של שירותי בריאות כללית בבאר שבע. הטיפול כלל ביקורי בית של צוות רב מקצועי וכוננות 24/7. במהלך הטיפול נעשה שימוש בשאלונים מתוקפים להערכת מצב החולים, עומס על המטפלים ושביעות רצון של המטפלים מהטיפול.

        תוצאות: בתקופה בין אוגוסט 2017 עד יולי 2020 נכללו 44 חולים. הגיל הממוצע היה 86.1±6.2 שנים, 26 (59%) מהם היו נשים ו-38 (86.4%) מהחולים אובחנו כמחלת אלצהיימר. זמן השהייה הממוצע בהוספיס היה 129.4±155.5 יום (חציון 68 יום) ורוב החולים (36) נפטרו בבית. במהלך הטיפול חל שיפור מובהק סטטיסטית בעוצמת הפרעות ההתנהגות הקשורות לקיהיון, בעוצמת הכאבים ובמידת הסבל של החולים. במקביל, חל שיפור מובהק סטטיסטית ברמת המצוקה ובעוצמת הפרעות חרדה ודיכאון של המטפלים העיקריים, ונמצאה רמה גבוהה של שביעות רצון מהטיפול בסוף החיים.

        מסקנות: טיפול במסגרת תכנית פיילוט של הוספיס בית לחולים עם קיהיון מתקדם, המבוסס על צוות גריאטרי רב מקצועי ושימוש בכלים ייעודיים להערכת יעילות ההתערבות, מאפשר למנוע סבל של חולים אלו ובני משפחותיהם ולמות במקום המועדף עליהם.

        דיון: הוספיס בית הוא חלופה טיפולית ראויה לחולי קיהיון סופניים, אשר מעוניינים לסיים את חייהם בבית.

        סיכום: הטיפול במסגרת תכנית פיילוט של הוספיס בית מביא לתוצאות טובות הן בצורת הקלת הסבל של המטופל הזוכה לסיים את חייו במקום המועדף עליו והן בצורת הקלת מצוקת המטפלים העיקריים, המביעים שביעות רצון רבה מהטיפול.

        נתן ר' קאהן, דן אנדרי ויטמן, פסח שוורצמן, עמ' 277-281

        הקדמה: האגודה האמריקאית לאונקולוגיה קלינית הגדירה מתן כימותרפיה ללא בסיס ראייתי כאחת מתוך עשר הדוגמאות הנפוצות ביותר לטיפול חסר תוחלת, וזיהתה כימותרפיה בחודש האחרון לחיים כמדד איכות לטיפול אונקולוגי.

        מטרות: להעריך את הכימותרפיה ואת שיעור הפנייה לשירותי הבריאות, ולשירותים פליאטיביים בפרט, במהלך השנה האחרונה לחיים, בקרב חולי הסרטן בארגון בריאות ישראלי.

        שיטות מחקר: נערך מחקר חתך בקרב חברי לאומית שירותי בריאות (לאומית) אשר נפטרו מסרטן בשנים 2013-2009. הנתונים מתוך מאגר המידע של לאומית שירותי בריאות כללו: אבחנה, תרופות מטרה שנרשמו, צריכת שירותי בריאות ומידע דמוגרפי. המטופלים סווגו לקבוצות לפי מועד קבלת הטיפול נוגד הסרטן האחרון לפני המוות. הקבוצות הושוו לגבי נתונים דמוגרפיים, תחלואה, צריכת שירותי בריאות וקבלת טיפולים פליאטיביים בחצי השנה שלפני המוות.

        תוצאות: המחקר כלל 2,617 חולי סרטן שקיבלו כימותרפיה בשנה האחרונה לחייהם. מתוכם, 18.8% קיבלו כימותרפיה ב-14-0 ימים לפני המוות. השיעור הנמוך ביותר של מטופלים שקיבלו טיפול פליאטיבי היו אלו שקיבלו טיפול כימותרפיה אחרון 14-0 ימים לפני המוות (15.8%), והשיעור הגבוה ביותר היה בקרב המטופלים שקיבלו טיפול כימותרפיה אחרון יותר מ-180 ימים לפני המוות ((31.9%: P<0.0001. מטופלים שקיבלו כימותרפיה 14-0ימים לפני המוות זכו פחות לקבל טיפול פליאטיבי (16.1%). שיעור זה עלה בהדרגה ככל שעבר יותר זמן מהכימותרפיה האחרונה עד המוות והגיע ל-28.9% בקבוצה של 180-91 ימים (P<0.0001).

        מסקנות: הישרדות וסבירות קבלת טיפול פליאטיבי בסוף החיים קשורות באופן שלילי לסבירות לקבלת כימותרפיה.

        דיון וסיכום: יש להשקיע מאמצים בהעלאת המודעות בקרב אונקולוגים לכך שטיפול אגרסיבי במהלך שבועות החיים האחרונים עלול להיות חסר תוחלת.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303