• כרטיס רופא
  • אתרי הר"י
  • צרו קשר
  • פעולות מהירות
  • עברית (HE)
  • מה תרצו למצוא?

        תוצאת חיפוש

        מרץ 2022
        יעל שבירו-שס"ג, יאיר שפירא, יוסי ווייס, עמ' 168-173

        הקדמה: בית החולים הוא מערכת מורכבת ורוויית סיכונים, הכוללת תהליכים ופעולות בעלי פוטנציאל לסיכון ולפגיעה בבריאותם של המטופלים. באופן מסורתי, צוותי הרפואה והסיעוד נתפסים כתורמים העיקריים ואולי היחידים לבטיחות הטיפול. מחקר זה מנסה לתאר את חשיבות תרומתם של צוותי המזכירות הרפואיות, לשמירה על בטיחות הטיפול ברשת 'אסותא מרכזים רפואיים'.

        מטרות המחקר: הערכה של השפעת תפיסת בטיחות הטיפול בקרב מזכירות רפואיות, על בטיחות הטיפול, ברשת 'אסותא מרכזים רפואיים' ובבית החולים 'אסותא אשדוד הציבורי', לאורך זמן, לפני ואחרי התערבויות.

        שיטת המחקר: נערך מחקר עוקבה רטרוספקטיבי.

        אוכלוסיית המחקר: 610 מזכירות רפואיות משבעה מרכזים רפואיים ברשת 'אסותא מרכזים רפואיים' ומבית החולים 'אסותא אשדוד ציבורי'. (500 ו-110, בהתאמה).

        קבוצת המחקר: הוכללו 200 מתוך 500 מזכירות רפואיות מרשת 'אסותא מרכזים רפואיים', קבוצה שנחשפה להתערבויות ופעילויות לקדום בטיחות הטיפול. קבוצת הבקרה כללה 40 מתוך 110 מזכירות רפואיות מבית החולים 'אסותא אשדוד הציבורי'. קבוצה שלא נחשפה.

        המחקר מבוסס על נתונים, שנאספו באמצעות שאלונים להערכת תפיסת הבטיחות. משך המעקב אחרי קבוצת המחקר הוא שנתיים ותשעה חודשים, בין אוקטובר 2015 ליוני 2018.

        תוצאות: נמצא קשר משמעותי וחיובי בין רמת תפיסת הבטיחות לבין הנכונות לדיווח של צוותי המזכירות הרפואיות בקרב קבוצת המחקר, במיתאם (קורלציה) Spearman (R=0.54762, p=0.1600). ציוני רכיבי תפיסת בטיחות הטיפול, בקרב קבוצת המחקר, לאחר התערבויות, נמצאו גבוהים יותר בהשוואה לקבוצת הבקרה.

        דיון: התערבויות בשגרה ופעילויות לאורך זמן, לקידום תחום הבטיחות, בקרב המזכירות הרפואיות ב'אסותא מרכזים', הביאו לעלייה משמעותית בכמות הדיווחים על 'כמעט אירועים' שדווחו על ידן.

        מסקנות: התוצאות משקפות את החשיבות והתועלת שבהתערבויות ובפעילויות לקדום נושא הבטיחות, בהעלאת רמת בטיחות הטיפול בבתי החולים גם בקרב המזכירות הרפואיות.

        סיכום: המחקר הנוכחי תרם להבנת החשיבות והתרומה של המזכירה הרפואית לבטיחות הטיפול בבית החולים.

        דבורה פיקל, עמ' 162-167

        הקדמה: הדרכת צוותים רפואיים ובכללם רופאים היא כלי משמעותי מאוד בהטמעת ניהול סיכונים בבית החולים. אסטרטגיות למידה במבוגרים, ובפרט ברופאים אשר ביססו לעצמם אסטרטגיות למידה, הן מאתגרות. במחקר שערכנו, בדקנו את העדפתם של רופאים ממקצועות שונים בנוגע לשיטות למידה שונות של ניהול סיכונים ובטיחות המטופל, וכן את האפקטיביות של שיטות הדרכה שונות בנושא זה לאורך זמן.

        מטרות: לבדוק איזו שיטת הדרכה המועדפת על ידי הלומד תביא ללמידה משמעותית ואפקטיבית יותר בטווח המידי והארוך.

        שיטות מחקר: המשתתפים במחקר זה סווגו לשלוש קבוצות, לכל אחת מהקבוצות הועבר תוכן זהה בשיטה שונה. האחת הודרכה בהרצאה, השנייה השתתפה בסדנת לימוד והשלישית הודרכה בביצוע לומדה במחשב. בסיום כל הדרכה התבקשו המשתתפים למלא שאלון שבדק הן את שביעות רצונם והן את מידת הטמעת החומר הנלמד. המשתתפים חזרו על מילוי השאלון שבועיים לאחר ההדרכה ושלושה חודשים לאחר ההדרכה, על מנת לבדוק שינוי או התמדה הן בהעדפת שיטת הלמידה והן בהטמעת החומר הנלמד.

        תוצאות: ממצאי העבודה מראים שוני בהעדפת שיטת לימוד של ניהול סיכונים בין רופאים ממקצועות שונים. ממצא נוסף בעבודה הראה, כי למידה באמצעות לומדת מחשב מביאה לרכישת הידע המהירה יותר, אך ידע זה נוטה להתפוגג מהר יותר בהשוואה לשיטות למידה אחרות.

        מסקנות: יש שוני בין העדפותיהם של רופאים בהתאם למקצועם ולוותק שלהם באשר לשיטות ההדרכה הרצויות. נמצא, כי לומדות מועדפות על ידי רופאים בכירים ומביאות לרכישת ידע מהיר יותר אך גם להתפוגגות מהירה יותר של ידע.

        דיון וסיכום: הדרכה היא חלק בלתי נפרד מניהול סיכונים ברפואה והינה למעשה למידת בוגרים בה יש משמעות רבה ליצירת הינע וענין אצל הלומדים. הדרכת ניהול סיכונים צריכה להיות מותאמת למקצוע ולוותק הלומדים על מנת להשיג הדרכה יעילה.

        רעות רון, רועי ברנע, בלה עזריה-סופר, מרטין שיפר-קרביץ, עמ' 156-161

        הקדמה: תהליך "ההסכמה מדעת" לקראת טיפול רפואי נמצא בימים אלה בבחינה של ועדת היגוי במשרד הבריאות, במטרה לבחון היבטים שונים התהליך, ולהמליץ על דרכים לשיפור שביעות הרצון של המטופלים והמטפלים. במסגרת ועדה זו, התגבשה היוזמה לבחון את עמדות המטופלים ותפיסותיהם, בדגש על ההיבטים הטכניים והלוגיסטיים של תהליך ההסכמה.

        מטרת המחקר: לתאר את תפיסות המטופלים מתהליך קבלת הסכמה מדעת לניתוח, על ידי בחינה סובייקטיבית של משתנים שונים בהליך ההסכמה.

        שיטות המחקר: ראיון טלפוני מבוסס על תסריט שיחה בנוי, עם 100 מטופלים, אשר עברו הליך של קבלת הסכמה מדעת לקראת ניתוח אלקטיבי מתחום הכירורגיה הכללית בבית החולים אסותא רמת החייל בחודש ינואר 2020.

        תוצאות: כל המרואיינים ציינו כי הרופא המנתח הוא שהחתים אותם על טופס ההסכמה, וכי ההחתמה בוצעה בתום מפגש ההסבר. רוב המטופלים במחקר (70%) העידו כי הפגישה עם ההסבר על הניתוח ארכה 20-10 דקות. רק 35% דיווחו כי הרופא השתמש באמצעי עזר. כמעט כל הנשאלים (96%-99%)  ציינו כי ההסבר שניתן על ידי הרופא היה ברור, מספק, ונמצא בהלימה לתהליך הניתוח וההחלמה בפועל.

        מסקנות ודיון: לנוכח הנתונים שעולים ממחקר זה, נראה כי תהליך קבלת הסכמה מדעת בקרב מטופלים המנותחים בבית החולים אסותא רמת החיל, מתקיים בצורה יעילה, טובה ובהתאם להנחיות החוק. ניתוח ממצאי המחקר לפי הגורם המממן את הניתוח, לא העיד על הבדלים משמעותיים בחוויית המנותחים, פרט לשאלת ההסתייעות בעזרים נוספים במהלך ההסבר על תכנית הטיפול והניתוח, היבטים אלה ייבדקו במחקר המשך שבכוונתנו לערוך.

        סיכום: תוצאות מחקר זה מצביעות על שיעור גבוה מאוד של ביצוע תהליך של קבלת הסכמה מדעת, בהתאם להוראות החוק והנחיות משרד הבריאות על ידי הרופאים המנתחים.

        פוריה שחף, ציפי אימבר-שחר, רנית ג'רסי, אורלי ווינשטיין, יעקב דרייהר, עמ' 149-155

        הקדמה: בעבודות רבות נמצא שסוג התביעה השכיח ביותר בתביעות על רשלנות רפואית הוא "כשל או איחור באבחנה".

        מטרות: לזהות מאפיינים הקשורים לנזק משמעותי ומוות באירועים הקשורים לעיכוב באבחנה או כשל באבחון בתביעות על רשלנות רפואית.

        שיטת מחקר: נערכה בקרת רשומות של תביעות בגין רשלנות רפואית נגד כללית עקב איחור באבחנה בין השנים 2019-2010. נאספו נתונים דמוגרפיים, נתוני המוסד נגדו הוגשה התביעה, משך העיכוב באבחנה, סוג הטעות, האבחנה השגויה והנכונה, מאפייני הרופא שזיהה את האבחנה הנכונה, ונבדק הקשר בינם לבין חומרת הנזק שנגרם.

        תוצאות: נותחו 354 אירועים (60.9% גברים, גיל חציוני 48 שנים). בשליש מהאירועים התביעה הוגשה גם נגד מרפאת הקהילה. האבחנות הנכונות השכיחות ביותר היו מחלות לב וכלי דם (20.6%), זיהום (18.9%), וסרטן (15.8%). ל-37.6% נגרם נזק בינוני, 23.9% – נזק חמור ו-24.8% מתו. בניתוח רב משתנים, הגורמים הקשורים לנזק חמור היו גיל המטופל, אבחנת סרטן או מחלות לב וכלי דם, המחלקה המעורבת (ילדים, פנימית ורפואת המשפחה – בסיכון מוגבר לנזק חמור) ומומחיות הרופא שנדרש לשם קביעת האבחנה (נוירולוגיה ונוירוכירורגיה בסיכון מוגבר לנזק חמור). הגורמים הקשורים למוות היו גיל המטופל, אבחנת סרטן או מחלות לב וכלי דם, מעורבות של המחלקה הפנימית ומומחיות הרופא שנדרש לקביעת האבחנה (כאשר הרופא היה פנימאי הסיכון למוות היה מוגבר).

        מסקנות: במחצית מהתביעות על רשלנות הכרוכות באיחור באבחנה או כשל באבחון נגרם נזק חמור או מוות. גורמים הקשורים לנזק הם גיל המטופל, האבחנה, והמומחיות הרפואית המעורבת בתביעה.

        דיון: המאמר סוקר פתרונות אפשריים על מנת לצמצם כשל באבחון או איחור באבחנה.

        סיכום: חשוב להכיר את נושא הכשל באבחון כגורם משמעותי בתביעות ואת הדרכים להקטנתו.

        אורי גבאי, דוד הומינר, פזית קנטר, רויטל פייגה גרוס-נבו, דוד דגן, יבגני ברקוב, עמ' 145-148

        הקדמה: איכות הטיפול מוגדרת כ"שיפור הסיכוי לתוצא בריאותי רצוי". משמעות ההגדרה היא תוחלת סטטיסטית הניתנת למדידה באוכלוסייה או קבוצה, אך אינה ישימה להערכת הטיפול במטופל פרטני. עם זאת, הערכת הטיפול במטופל פרטני חיונית לצרכים חינוכיים והדרכתיים, להבטחת איכות ולתחקירים. הערכת תהליך טיפול קליני ספציפי במצבים ומחלות מוגדרים הנה חלק משגרת בקרת עמיתים במחלקות האשפוז, למשל בישיבות הבוקר ובסבבים הקליניים.

        מטרה: להציע מתווה גנרי להערכת טיפול קליני במטופל הפרטני.

        שיטות: המחקר כלל שלושה מרכיבים: (1) תצפיות בישיבות בוקר מחלקתיות והסקת מסקנות כללית; (2) סימולציה של ההסתמנות הקלינית ב-50 אבחנות השחרור הנפוצות ביותר במרכז הרפואי והאתגרים הנגזרים מהם; (3) סבבי דיון התייחסות ועדכון (שיטת דלפי) על ידי מומחים בתחומים קליניים, סיעודיים ופרה קליניים מגוונים. אוכלוסיית היעד היא כלל המאושפזים. הוחלט על הדרת מאושפזות יולדות או אשפוזים הקשורים למיילדות ולידה.

        תוצאות: המתווה הגנרי להערכת הטיפול כולל למעלה מ-20 נדבכים אותם צריך לבחור ולהתאים לחולה הפרטני ולמצב הנבדק. הערכה בקבלה תכלול, למשל, את ההיגדים הבאים: (1) האם חומרת ודחיפות מצב המטופל הוערכה כראוי? (2) האם התגלו מצבים מסכני חיים מידיים, ואם כן, האם ננקטו אמצעי ייצוב מידיים? האם המטופל תאם להגדרת ה"חולה הנוטה למות"? אם כן, האם זוהה והאם העדפותיו לגבי סוף החיים נשקלו (לדוגמה, הימנעות מהחייאה do not resuscitate DNR)?

        דיון ומסקנות: פיתחנו מתווה גנרי להערכת תהליך הטיפול במטופל פרטני בבית חולים למחלות חדות בגישה פרוספקטיבית היסטורית (כלומר, מה שהיה ידוע בזמן מפגש מטפל מטופל הנתון להערכה, בלי קשר לתוצא). המתווה הגנרי אינו מצביע על בדיקה או טיפול ספציפיים, אלא על היעדים והתהליכים שהיו צריכים להילקח בחשבון ואם אכן בוצעו.

        לסיכום: ככל הידוע לנו, זהו הניסיון הראשון למסד מתווה כללי להערכת טיפול קליני פרטני.

         

        ארנה טל, דוד קרייזלר, עמ' 139-144

        הקדמה: המיקוד בחינוך הרפואי המסורתי לסטודנטים לרפואה הוא מקצוענות (ידע, מיומנות, התנהגויות וערכים) לצד חמלה. בשנים האחרונות מתעצמת חשיבות תפיסת איכות, הגברת בטיחות ומניעת טעויות בטיפול. הרציונל בהוראת סטודנטים הוא כי הקניית מושגים, כלים ותובנות של איכות כמכלול, לא רק תקדם בטיחות אלא גם תגביר את יעילות הטיפול, שביעות רצון המטופלים, ומחויבות הצוות.

        האתגרים בחינוך לשמירת בטיחות המטופל והמטפל עצמו העמיקו בעת מגפת הקורונה, בשל מגבלות הריחוק החברתי וההתמגנות הכבדה של סטודנטים. הקשיים ליישום הוראה מיטבית התבטאו: (1) בהפחתת למידה ליד מיטת החולה; (2) בצמצום סימולציות ודיוני עמיתים בקלרקשיפ; (3) בשימת דגש בהוראה על ניהול סיכונים ומניעת זיהומים במקביל לדגשים קליניים (אנמנזה ובדיקה גופנית).

        מטרה: בחינת עמדות כלפי חינוך לבטיחות כחלק מלימודי רפואה בקרב סטודנטים ומלמדיהם.

        שיטה: סקר בקרב סטודנטים בשנים פרה-קליניות, מנהלי מחלקות וטיוטורים, ודיון בקבוצת מיקוד של מנהלים.

        תוצאות: סטודנטים לרפואה דרגו את למידת עקרונות הבטיחות בטיפול הרפואי בחשיבות מרבית, במקביל לידע אקדמי, מיומנות קלינית וחמלה. מנהלי מחלקות ורופאים מלמדים דרגו חמלה ובטיחות בחשיבות מרבית, יותר מסקרנות מחקרית, ערכים, חוסן, שיתוף המשפחה ומיומנות קלינית, והרבה יותר ממיומנויות טכניות והתחשבות בהעדפות המטופל. בגל המגיפה הראשון דורג החינוך לבטיחות גבוה יותר בקבוצת המיקוד של מנהלים רפואיים בהשוואה לרופאים המלמדים, במקביל לחוסן, חמלה מיומנות וידע. אולם דירוג החשיבות של בטיחות הטיפול בקרב מנהלי המחלקות עלה בגל השני. החשש להדביק משפחה דורג גבוה יותר מהחשש העצמי לחלות/למות.

        מסקנות: חשיפת עמדותיהם של סטודנטים לרפואה, הרופאים המלמדים ומנהלים עשויה לסייע בזיהוי הזדמנויות וחסמים לתכנית חינוך מקצועי מיטבי ומותאם לצו השעה.

        פברואר 2022
        מרינה פקר זלוטין, רון מימון, מורן לנדאו רבי, אייל שיינר, היא לי צור נעמן, איליה קליינר, טליה לוי, עמ' 125-126
        עידית מלניק, יעל רפסון, אהובה גרובשטיין, ערן שרון, עמ' 121-124

        היתרון המשמעותי של ממוגרפיה כבדיקת סקר הוא הירידה המוכחת בתמותה מסרטן השד. אולם לבדיקת הממוגרפיה מספר חסרונות: תוצאה חיובית כזובה (false positive), תוצאה שלילית כזובה  (false negative) רגישות נמוכה בנשים עם שד צפוף, אבחון יתר (over-diagnosis) וכן השלכות הקרינה כתוצאה מהבדיקה. לנוכח התועלת הרבה של הבדיקה לעומת הנזק, יש גישות שונות בישראל ובעולם לגבי ממוגרפיה כבדיקת סינון, כאשר מחד גיסא יש הטוענים כי יש להתחיל את בדיקת הסינון כבר מגיל 40 שנים, וכי יש לבצע את הבדיקה אחת לשנה, ומאידך גיסא יש המצדדים בביצוע הבדיקה החל מגיל 50 שנים, אחת לשנתיים. בישראל הוחלט להמשיך בתוכנית הסינון האוניברסלית לקבוצת הגיל 74-50 שנים לביצוע ממוגרפיה אחת לשנתיים.

        דניאל קידר, רוית ינקו, יואב ברנע, אמיר ענבל, אהוד פליס, אריק זרצקי, עמ' 115-120

        בצקת לימפתית היא מצב פתולוגי שבו יש הצטברות בין תאית של נוזל עשיר בחלבון המוביל לאורך זמן לדלקת, היפרטרופיה של רקמת שומן ולייפת (פיברוזיס). בצקת לימפתית משנית נגרמת מפציעה או חסימה של מערכת הלימפה ובעולם המערבי הגורם העיקרי הוא סרטן השד. בצקת כרונית בזרוע לאחר ניתוחי סרטן שד היא בעיה נפוצה עם שכיחות משוערת של אחת מכל חמש חולות לאחר טיפול בסרטן השד. במאמר זה אנו סוקרים את גורמי הסיכון העיקריים, גישות להפחתת הסיכון להתפתחות בצקת לימפתית לאחר טיפול לסרטן שד, גישות הטיפול הקיימות ללימפאדמה, כולל החידושים הניתוחיים בתחום זה וניסיוננו בגישות הניתוח החדשניות.

        במרכז הרפואי סוראסקי בוצעו עד כה 26 ניתוחים פיזיולוגיים בגישה מיקרו-כירורגית לטיפול בלימפאדמה. ניתוחים אלה עברו ללא סיבוכים משמעותיים, ושיפור גדול יותר נצפה בקבוצת המטופלים עם לימפאדמה שניונית.

        מעקף לימפתי ורידי והעברת קשריות במתלה חופשי הם פתרונות מבטיחים לטיפול בלימפאדמה המקושרת לסרטן שד. הכנסת טכניקות נוספות ושכלול ההליך ימשיכו ככל הנראה לשפר את התוצאות בעתיד.

        דן הרשקו, עמ' 110-114

        ניתוח אזורי בקשריות הלימפה בבית השחי הוא חלק בלתי נפרד והכרחי מהטיפול הכולל בסרטן השד. בראשיתה של הכירורגיה המודרנית בתחילת המאה הקודמת, בתירה רחבה של קשריות הלימפה הייתה הגישה הניתוחית היחידה המקובלת. יחד עם זאת, התחלואה הנלווית לסוג ניתוח זה הייתה קשה והביאה בהמשך לגישה ניתוחית מופחתת של בתירת קשריות הלימפה. למרות שהתחלואה ירדה, היא עדיין נותרה משמעותית. עם החלת בדיקות הסקירה לאיתור מוקדם והירידה במספר החולות המאובחנות עם גרורות בקשריות הלימפה בבית השחי יחד עם ההתקדמות בטיפולים תרופתיים וטיפולי קרינה חדשניים המותאמים אישית, המשמעות הטיפולית של בתירת קשרי הלימפה באופן שגרתי קטנה משמעותית. כך, כדי להימנע מניתוחים מיותרים, הוצעה דגימת בלוטת הזקיף (או קשרית הזקיף) כשיטה להערכת נוכחות גרורות בבית השחי. שיטה זו נמצאה אמינה מאוד במספר רב של מחקרים, ועד מהרה שיטה זו ייתרה את הצורך בהשלמת בתירת קשריות הלימפה בנשים שבהן קשריות הזקיף היו שליליות. ההוריה לבתירת בלוטות הלימפה נותרה באותה תקופה עבור נשים עם קשריות זקיף חיוביות, נשים עם קשריות נגועות בזמן האבחון וכאלו עם מחלה מקומית מתקדמת. בשנים הבאות הצטברו עדויות ממחקרים מבוססים, אשר תומכות בהימנעות מבתירת קשריות לימפה גם בחלק מהנשים עם בלוטות זקיף חיוביות ואף בנשים עם סרטן שד מתקדם לאחר טיפול תרופתי ראשוני. במאמר הסקירה הנוכחי נדון בהרחבה בהיסטוריה של ניתוח קשריות לימפה אזוריות בסרטן השד והשינוי שחל בגישה הכירורגית בשנים האחרונות.

        ארי רפאל, אמיר זוננבליק, עמ' 104-109

        פרופיל ביטוי גנים באמצעות טכנולוגיות מתקדמות מאפשר מדידה של אלפי גנים בו זמנית. עבודות שהשתמשו בכלים אלו הראו כי סרטן שד אינו מחלה אחת, כי אם קבוצת מחלות עם מאפיינים מולקולריים שונים. קבוצת השאתות החיוביות לקולטן לאסטרוגן (ER) סווגה על סמך כלים אלו לשתי קבוצות: לומינל A ו-לומינל B, בעלי פרופיל התמיינות שונה ומאפייני אגרסיביות נבדלים. בשנים האחרונות פותחו חמש בדיקות מסחריות שונות (אונקוטייפ, ממפרינט, פרוסיגנה, אנדופרדיקט ו-Breast Cancer Index), המסייעות לאונקולוג ולמטופלת כדי להבין יותר לעומק את סיכויי הישנות המחלה, התועלת הצפויה מכימותרפיה משלימה, והמטופלות שניתן לפטור אותן מכימותרפיה. במאמר זה, אנו סוקרים את סוגי הבדיקות השונות, ההבדלים בין הבדיקות ויישומן בפועל בטיפול בחולות סרטן שד לומינלי.

        איילת שי, עמ' 101-103
        במאמרם המתפרסם בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מדווחים גרינהאוס וחב' על פרשת חולה שאובחנה עם שיתוק בגפיים התחתונים משני ללחץ על חוט השדרה, תוך כדי זיהום חד בנגיף קורונה (Covid-10). באשפוז אובחן לראשונה סרטן שד בשלב IV, עם גרורות בעמוד השדרה אשר גרמו לסיבוך הנוירולוגי, שחייב אבחון וטיפול דחוף. המטופלת סבלה מכאבי גב במשך כשלושה חודשים לפני שאובחנה, וכחודש לפני האשפוז חלה החמרה במצבה, עם הופעת פצע שאתי בשד. ההחמרה במצבה התרחשה עם פרוץ מגפת הקורונה בישראל במרץ 2020, ובמהלך חודש זה טופלה החולה במסגרת טלה-רפואה בקהילה. למרות שלא יצאה מביתה, בתקופה זו גם נדבקה בקורונה. המטופלת אובחנה במהירות וקיבלה טיפול בקרינה דחופה תוך כדי אשפוז בבידוד וטיפול בתסמיני הקורונה. הודות לטיפול המהיר, חל שיפור במצבה הנוירולוגי והמטופלת חזרה להתהלך בכוחות עצמה
        נעמה הרמן, שלי ווסטגארד, דוויד ר' מקרידי, עמ' 95-100

        הקדמה: בדיקות סקר לסרטן השד מבוצעות מתוך מטרה להפחית תחלואה ותמותה על ידי אבחון מוקדם. ההמלצות לבדיקות ומעקב סקר לנשים בסיכון מוגבר לסרטן השד, בשונה מכלל אוכלוסיית הנשים, כוללות MRI שד ובדיקת ממוגרפיה מדי שנה החל מגיל צעיר. נשים המוגדרות בסיכון גבוה לסרטן השד הן: (1) נשאיות של מוטציות פתוגניות כגון BRCA, CHEK2, NF, ;TP53 (2) נשים שעברו טיפול בקרינה לדופן בית החזה בילדות או בגיל ההתבגרות; (3) נשים בסיכון מוגבר בהתבסס על אנמנזה אישית או משפחתית שאינן נשאיות של מוטציה ידועה.

        מטרות: סקירת התחלואה והתמותה בקרב אוכלוסיית הנבדקות במרפאת המעקב לנשים בסיכון גבוה לסרטן שד במרכז האונקולוגי השלישוני Princess Margaret Cancer Center בטורונטו, קנדה. בדיקת יעילות תכנית הסקר באיתור מוקדם של סרטן השד, והתפלגות התחלואה והתמותה בהשוואה בין קבוצות הסיכון השונות הנמצאות במעקב.

        שיטות: מחקר עוקבה אחר 2,081 נשים במעקב המרפאה לסיכון גבוה בין השנים 2018-2011. נתוני הנשים הוכנסו למאגר מידע עם הצטרפותן לתכנית ועודכנו לאחר כל בדיקת סקר.

        תוצאות: 32% מן הנכללות היו נשאיות של מוטציה פתוגנית, 8% עם היסטוריה של קרינה טיפולית לדופן בית החזה, ו-60% בסיכון גבוה בשל אנמנזה אישית או משפחתית, אשר אינן עונות על שני הסעיפים הראשונים. בתקופה זו אובחנו 89 חולות בסרטן שד בגיל חציוני של 49 שנים. גודל חציוני בעת האבחנה היה 0.9 ס"מ (T1), ורק בארבע נכללות הייתה מעורבות של קשריות לימפה. היארעות סרטן השד הייתה דומה בנשאיות מוטציות פתוגניות ובנשים עם אנמנזה של קרינה, וגדולה פי שלושה מההיארעות בנשים בקבוצת הסיכון השלישית.

        ברוב המטופלות האבחנה נקבעה על סמך בדיקת MRI, ורק ב-6% מהנשים האבחנה נקבעה על סמך בדיקת ממוגרפיה בלבד. שלושים-ושמונה (1.8%) מאוכלוסיית העוקבה נפטרו במהלך תקופת המעקב, מהן 29 (76%) מסרטן השחלה, כולן נשאיות BRCA.

        מסקנות: מעקב הסקר במסגרת מרפאה ייעודית הוביל לאבחנה מוקדמת של סרטן השד באוכלוסיית הנבדקות. ממצא זה מדגיש את חשיבות איתור הנשים בסיכון גבוה – וביחוד נשאיות של מוטציות פתוגניות ונשים עם היסטוריה של קרינה לדופן בית החזה- והפנייתן למעקב על פי ההמלצות הייחודיות לאוכלוסייה זו.

        הבהרה משפטית: כל נושא המופיע באתר זה נועד להשכלה בלבד ואין לראות בו ייעוץ רפואי או משפטי. אין הר"י אחראית לתוכן המתפרסם באתר זה ולכל נזק שעלול להיגרם. כל הזכויות על המידע באתר שייכות להסתדרות הרפואית בישראל. מדיניות פרטיות
        כתובתנו: ז'בוטינסקי 35 רמת גן, בניין התאומים 2 קומות 10-11, ת.ד. 3566, מיקוד 5213604. טלפון: 03-6100444, פקס: 03-5753303