תוצאת חיפוש

מערכות בריאות מוגדרות כתשתיות חיוניות, ולכן נדרשות להמשיך לפעול גם בתקופות של מלחמה ואירועי חירום רחבי היקף. מצב זה מציב את אנשי הצוות הרפואיים בעמדה מורכבת, שבה הם נדרשים להמשיך בתפקודם המקצועי תוך חשיפה לאיום ביטחוני, עומס עבודה חריג ודאגה לבני משפחתם. מאמר זה בוחן את הדפוסים המרכזיים המאפיינים את התנהגותם של צוותים רפואיים במצבי מלחמה, תוך שילוב בין ספרות מחקרית עדכנית לבין ניסיון ארגוני שנצבר במערכת הבריאות בישראל.

סקירת הספרות מצביעה על מספר מאפיינים: תחושת משמעות ושליחות מקצועית גבוהה, עלייה בלכידות צוות ויכולת הסתגלות ארגונית למציאות משתנה. לצד זאת, מתועדים גם עומסים רגשיים משמעותיים, העלולים להוביל לשחיקה מקצועית ותשישות חמלה. ממצאים אלו מדגישים את חשיבותם של גורמים ארגוניים כגון תקשורת ניהולית ברורה, נוכחות הנהלה בשטח, מנגנוני תמיכה לעובדים ולמשפחותיהם ותחושת ביטחון ארגוני.

בנוסף, מובא במאמר ניסיון ארגוני של מערכת הבריאות בישראל, המתאר צעדים שננקטו לשמירה על רציפות תפקודית לצד תמיכה בצוותים בתקופת לחימה. לבסוף, מוצע כיוון למחקר אמפירי שיבחן באופן שיטתי את הקשר בין משתנים ארגוניים לבין תחושת החוסן והמחויבות של אנשי צוות רפואיים בזמן מלחמה.

סיכום ומסקנות: חוסן צוותים רפואיים תלוי במידה רבה באופן שבו הארגון מנהל ומתנהל בתוך מצב החירום ותומך באנשיו.

הקדמה: אאוזינופיליה ממושכת ומתונה בדם היקפי (פריפרי) היא ממצא שכיח אשר במקרים רבים משמעותו אינה ברורה. עם זאת, ממצא זה עלול להיות הסימן הראשון לאחת המחלות ההיפר-אאוזינופיליות דוגמת תסמונת היפראאוזינופילית  HES, hypereosinophilic syndrome)) או דלקת עורקים אאוזינופילית עם גרנולומטוזיס (EGPA, eosinophilic granulomatosis with polyangiitis). לשתי מחלות אלו קווי חפיפה קליניים ומעבדתיים רבים, ולעיתים האבחנה המבדלת ביניהן אינה ברורה בעת ההסתמנות הקלינית הראשונית. במאמר זה מובאת פרשת חולה אשר מציגה את שני הצדדים לתחלואה אאוזינופילית ואת הגישה הטיפולית.

מפרשת החולה: נערה בת 19 שנים אשר מגיל 15 סובלת מתסמינים נשימתיים האופייניים לגנחת. היא טופלה במשלב טיפולים כולל טיפול ביולוגי למחלה זו. במהלך שנים אלו חלה התקדמות מחלתה, עם פגיעה רב מערכתית, שכללה את מערכת הנשימה, הלב, העור ומערכת העצבים המרכזית, ולוותה בעלייה בספירת האאוזינופילים. מאפייני מחלתה תאמו לאבחנה שלEGPA  וכן לאבחנה של HES. היעדר סימנים מובהקים לדלקת עורקים, ו/או עדות לנוגדנים מסוג- Anti-neutrophil cytoplasmic autoantibody ANCA בנוסף לחפיפה הקלינית בין שתי תסמונות אלו, הותירו את האבחנה בין שתי המחלות בספק. טיפול בסטרואידים מערכתיים הוביל להטבה מהירה עם זאת מחלתה נשנתה בכל ניסון להפחית את מינון הסטרואידים. בשנים האחרונות עם המהפכה בטיפול בתחלואה אאוזינופילית, ניתן היה להציע למטופלת משלב טיפולי אשר הוביל לשליטה מלאה במחלתה וגמילה משימוש בסטרואידים סיסטמיים. משלב זה אשר כלל טיפול בנוגדן חד-שבטי (מונוקלונלי) ל-CD20 (rituximab) ונוגדן חד-שבטי כנגד IL-5 (mepolizumab) ניתן למטופלת והוביל להחלמה כולל נורמליזציה של ספירת האאוזינופילים, שיפור ניכר בתפקודי הריאה והיעלמות של התסמינים הנוירולוגיים והעוריים.

דיון: פרשת החולה במאמרנו ממחישה מצד אחד את החפיפה הקלינית והמעבדתית בין התסמונות ההיפראאוזינופיליות השונות המציבות אתגר אבחנתי במרפאות העוסקות בתחום זה, ומצד שני את ההתקדמות הגדולה בטיפול בתחלואה אאוזינופילית והיפראאוזינופילית המציבה אופק חדש ומבטיח ללוקים במחלות אלו.

ניקל הוא החומר השכיח ביותר שגורם לדלקת עור ממגע. ההסתמנות הקלינית השכיחה היא דלקת עור באזורי מגע עם מוצרים העשויים ניקל או מכילים אותו. עם זאת, יש הסתמנויות קליניות שכיחות פחות לאלרגיה זו. במאמר זה מובאות שתי פרשות חולים, מטופלים עם הסתמנות לא שכיחה לאלרגיה לניקל. הראשון, מטופל שנחשף בעבודתו לאדים מעל אמבטיות חימום ניקל שגרמו לדלקת עור מפושטת, והשנייה, מטופלת שנחשפה לניקל במחטים בהזרקות קצרות ופיתחה דלקת עור באזורי ההזרקה. יש לזכור כי יש הסתמנויות קליניות נדירות יותר לאלרגיה ממגע, ויש להביא אבחנה זו בחשבון בחולים עם דלקת עור שאינה מוסברת. ברוב המטופלים אנמנזה מדויקת מסייעת במציאת הגורם.

עובדי מערכת הבריאות בתחומים השונים, רפואה, סיעוד, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק וכדומה, מטפלים ועובדים בתנאי סביבה עם חשיפה גדולה, לעיתים יום-יומית, למצבים הדורשיםהתמודדות נפשית ומוסרית עם דילמות אתיות. עשרת הדיברות התנכיים הקדימו את זמנם, ביצירת מסגרת של כללי עשה/אל תעשה, המשמשים ככלי מרכזי וחשוב בהתמודדות זו.

הוראת כללים אלה והדרך ליישומם אמורים להיות חלק מההוראה הבסיסית, כבר בשלבים הראשונים של הוראת מקצוע הרפואה – זאת על ידי יישום זהיר, נחוש, מתעדכן ומושכל לתנאי העבודה במקצועות הבריאות, תוך שמירה על החוקים המשפטיים והמקצועיים המהווים תוספת והשלמה לכללי יסוד שנטבעו כבר בעשרת הדיברות התנכיים, המשותפים לדתות שונות: יהדות, נצרות, אסלאם.

מטרתנו במאמר זה לבחון את "עשרת הדיברות" בראי ימינו ולסקור את יישומם בנוסחים משתנים במקצועות הבריאות השונים.

הקדמה: שברי צוואר הירך הקריבנית הם מקור משמעותי לתחלואה לתמותה באוכלוסייה המבוגרת. הם נגרמים כתוצאה מנפילה הקשורה באנרגיה נמוכה. שברים של תל הירך (פרטרוכנטריים) הם כמחצית מסך שברי צוואר הירך.

מטרות: הערכת ההשפעה של גיל החולה על דפוס השבר והקשר בין דפוס השבר, גיל החולה והסכנה לתמותה בשנה הבתר ניתוחית במטופלי שברים פרטרוכנטריים של הירך הקריבנית.

שיטות מחקר: נערך מחקר עוקבה רטרוספקטיבי של חולים שטופלו באופן ניתוחי בשברים פרטרוכנטריים במרכז הרפואי קפלן בשנים 2013-2010. בעבור כל חולה נאספו משתנים דמוגרפיים, לרבות הישרדות של שנה ממועד הניתוח לקיבוע השבר. בעבור כל חולה בוצעה הערכה של צילומי הרנטגן שבוצעו בהגעה והשבר סווג לאחת מתשע תתי קטגוריות לפי סיווג ה-AO. בוצע סיווג נוסף לשברים יציבים ולשברים שאינם יציבים. בוצעה רגרסיה לחישוב הקשר שבין גיל החולה ומאפייני השבר ולמציאת מנבאי תמותה.

תוצאות: סך הכול 644 חולים נכללו בקבוצת המחקר, 544 עמדו בקריטריונים להכללה במחקר. לא נמצא קשר בין דפוס השבר או מידת יציבותו לבין גיל החולה. מין וגיל החולה נמצאו במנבאי תמותה בשנה הבתר-ניתוחית, כאשר גברים נמצאו בסיכון עודף של 1.77 לתמותה (95% CI 1.079-2.603, ערך פי 0.022) וכל שנת חיים העלתה את הסיכון לתמותה ב-8.3%.

סיכום: לא נמצא קשר בין גיל החולה למאפייני השבר האינטרטרוכנטרי ויציבותו. מין זכר וגיל מבוגר מהווים גורמי סיכון לתמותה מוגברת בשנה שלאחר ניתוח לקיבוע שברים פרטרוכנטריים של הירך הקריבנית.

מספר ניתוחי החלפת המפרקים עולה בקצב מהיר בשנים האחרונות. הזדקנות האוכלוסייה היא גורם ראשון האחראי לכך. כמו כן, השיפור הניכר בתוצאות הניתוחים הללו אחראי גם הוא לעלייה בשכיחותם. מזה למעלה משני עשורים, מנתחים החלו להשתמש ברובוטים המסייעים בניתוחי החלפת המפרקים. בפרק זמן זה, הצטברו ראיות רבות המאששות את הסברה שניתוחי החלפת המפרקים הרובוטית מניבות תוצאות קליניות ורנטגניות טובות. עם התקדמות הטכנולוגיה, פותחו מגוון מערכות רובוטיות, הנבדלות זו מזו בתכונות ובעקרונות העומדים בבסיסן. חלק מהבדלים אלו הם: שונות מידת ההתערבות הרובוטית בניתוח, סוגי המשתלים שאליהן מתאמת המערכת הרובוטית, וסוג בדיקת הדימות הנדרשת בשלב ההכנה הטרום-ניתוחית.

מטרות סקירתנו הנוכחית הן להציג את הספרות העדכנית הדנה בסוגי המערכות השונות הנמצאות בשימוש, השוואת התוצאים הקליניים והרנטגניים של ההחלפות הרובוטיות,  ודיון מסכם בהתאמות הנדרשות לנוכח ממצאים אלו.

קעקועים הם חלק מהתרבות האנושית מזה מאות שנים, ובשנים האחרונות הם צברו פופולריות רבה בקרב תרבויות שונות והפכו לחלק מתרבות המיינסטרים. כיום, נפוץ מאוד לקעקע חלקי גוף שונים בקעקועים רבים בגדלים מגוונים. אולם רבים מן המקועקעים אינם מודעים לסכנות הטמונות בכך. בשנים האחרונות דווח אודות הקשר בין קעקועים ומחלות אוטואימוניות. סרקואידוזיס היא מחלה דלקתית רב-מערכתית הנגרמת מסיבה שאינה ידועה. המחלה מתאפיינת ביצירת גרנולומות שאינן גבינתיות ועשויה לערב איברים רבים, כולל העיניים. מעורבות העין הנפוצה במחלה זו היא דלקת הענביה (אובאיטיס), אשר עשויה לעיתים להופיע כתסמין ראשון במחלה.

התסמונת הבתר-אורגזמית –  Post-Orgasmic Illness Syndrome (POIS), היא תסמונת נדירה המאופיינת בתסמינים דמויי שפעת ואלרגיה, המופיעים זמן קצר לאחר השפיכה ונמשכים 7-2 ימים. לתסמונת שני דפוסים עיקריים: אחד המסתמן בגיל ההתבגרות, והשני מתחיל מאוחר יותר בחיים. למרות המצוקה הרגשית המשמעותית והירידה באיכות החיים בגברים הלוקים בתסמונת, שכיחותו של המצב אינה ידועה בשל תת דיווח ותת אבחון. ההשערה הרווחת להסבר המנגנון העומד בבסיסה שזו תופעה אימונולוגית, ובאופן ספציפי תגובה אלרגית לזרע המטופל החווה את התסמונת.

מספר מחקרים בחנו תיאוריה זו, והציגו ראיות משכנעות כי טיפול בהקהיית רגישות (היפוסנסיטיזציה –Hyposensitization) באמצעות זרע המטופל, מקל על תסמיני POIS. הראיות שהוצגו מצביעות על כך שתגובה חיסונית לרכיבי הזרע עשויה להיות הגורם העיקרי לתסמונת זו. עם זאת, הבנה מלאה של הפתופיזיולוגיה אשר בבסיס POIS מצריכה מחקרי המשך.

הקדמה: זיהוי המבנים במוח התורמים ליכולת המוטורית השיורית של חולי אירוע מוח הוא שלב חיוני בתהליך הפיתוח של שיטות מתקדמות לשיקום נפגעי מוח. הדבר חשוב במיוחד בטיפולים נוירו-מודולטוריים המיועדים להשפיע על תהליכים פלסטיים במוח הפגוע על ידי גריה לא פולשנית של אזורים המשפיעים על התפקוד המוטורי. במחקר זה, ניסינו לזהות אזורים קריטיים לתפקוד הגף העליון בחולי אירוע מוח, באמצעות שלוש שיטות שונות למיפוי מוחי סטטיסטי.

שיטות מחקר: נתוני נזק מנורמלים ותוצאות מבדק Fugl-Meyer להערכת היכולת המוטורית השיורית בגף העליון נבדקו בקרב 107 חולי אירוע מוח ראשון באמצעות Voxel-Based Lesion Symptom Mapping (VLSM), Region-Based Lesion-Symptom Mapping (RLSM) וMulti-Perturbation Shapley-value Analysis (MSA).

תוצאות: בחולים עם נזק להמיספרה שמאלית, זוהה מספר קטן יחסית של אזורים בקליפת המוח שחומרת הנזק בהם משפיעה משמעותית על התפקוד המוטורי בגף העליון הנגדי, לעומת חולים עם נזק להמיספרה ימנית. בהמיספרה השמאלית בלטה החשיבות של אזורים בקליפת המוח המעורבים בתכנון תנועה (Premotor Cortex; Supplementary Motor Area). בהמיספרה הימנית אותרו אזורים עם אפקט נזק משמעותי על התפקוד המוטורי בקליפת המוח הטמפורלית והפרונטלית, באינסולה וב-Cingulate Gyrus. בשתי ההמיספרות היה אפקט נזק משמעותי באזורים תת-קורטיקליים – גרעיני בסיס, Corona Radiata, הקופסית הפנימית וה-Superior Longitudinal Fasciculus.

מסקנות: למרות הבדלים בהערכת אפקט הנזק, שלוש השיטות למיפוי מוח סטטיסטי הצביעו על הבדלים בולטים בקשרי מבנה-תפקוד בין ההמיספרה השמאלית הדומיננטית להמיספרה הימנית הלא דומיננטית, והראשונה היא בעלת קישוריות גבוהה יותר המובילה, ככל הנראה, ליתירות ולעמידות יחסית לנזק מוקדי.

 יישומי בינה מלאכותית ברפואה נפוצים בעשורים האחרונים. למידת מכונה, ענף של בינה מלאכותית, היא מתודולוגיה המאפשרת למחשבים ללמוד מתוך דוגמאות ולהסיק מסקנות על נתונים חדשים. ההתקדמות בבינה מלאכותית ובלמידת מכונה עשויה למלא תפקיד מרכזי בקבלת החלטות קליניות בשיקום, באבחון לקויות, בפיתוח ושיפור פרוטוקולים קיימים ובבניית תוכניות שיקום מותאמות אישית. בנוסף, יישומי בינה מלאכותית בשיקום עתידים להשתלב בטיפול לצורך שיפור הלקות בתפקודי הגוף ובהפעלת עזרים ממוחשבים, לפיצוי על תפקודי גוף שלא ניתן להשיבם (שימוש בממשקי אדם-מכונה).

בשבעה באוקטובר 2023 החלה מתקפת פתע נרחבת של ארגוני טרור, ובראשם חמאס, על ישראל. כבר בימים הראשונים לאחר המתקפה עלה צורך ברור לספק מיד סיוע נפשי לאלפי אנשים שנחשפו לזוועות השבעה באוקטובר ולהשלכות המלחמה. לפיכך, בימים שלאחר המתקפה נפתחה במרכז הרפואי תל-אביב מרפאת "איכילוב עוטף נפש", במטרה להעניק עזרה ראשונה נפשית לנפגעי הקו הראשון. בהמשך, עם התפשטות הלחימה, השירות נפתח לכלל האוכלוסייה שנזקקה לטיפול. הייתה זו התערבות ראשונית, בשלב החד, לאחר החשיפה לאירועים הקשים, במטרה לקדם את תהליך ההחלמה הטבעי.

כדי לתאר את קווי המתאר של ההתערבות הראשונית שנעשתה בחודשים הראשונים, אנו מביאים במאמר זה פרשות חולים המדגימות שלושה מקרים מייצגים מבין מאות הפונים שקיבלו טיפול במרפאה. גישת הטיפול הייתה אינטגרטיבית וכללה התערבויות שפעלו בכמה מישורים: התבוננות וחיבור לסביבה ולמציאות הנוכחית, הפעלת תפקודים קוגניטיביים, ויסות חושי ורגשי, יצירת משמעות וחיבור למשאבים כמו גם הקניית כלים להפחתת הסבל והמצוקה. מספר סוגיות שבו והופיעו במרבית הטיפולים שניתן לסווגן על פי הצירים הבאים: תחושות חוסר אונים מול תחושות סוכנות; שבר באמון הבסיסי מול הצורך לתת אמון; אשמה מול חמלה עצמית; תחושות של כעס ונטישה מול רגשות סולידריות; ביתיות וזרות מול חיבור לעבר ולהווה; ייאוש מול תקווה; ואובדן מול קבלה והשלמה. 

אל מול התחושות הקשות שעלו בטיפולים, ההתערבויות  המרכזיות כללו מתן תוקף רגשי, הנעה לעבר השבת סוכנות עצמית, פיתוח תיקוף עצמי וחמלה עצמית, יצירת רצף בין חוויות עבר למציאות בהווה, חיבור לכוחות ומשמעות,  וחידוש החיבור לעצמי ולאחרים.

אנו מדווחים במאמר זה על פרשות חולים עם הופעת טנוסינוביטיס (דלקת המתפתחת במעטפת הגידים) של המדור המיישר הרביעי בלבד, ללא עדות לדלקת מערכתית, שקרתה במסגרת עבודתנו ובמקביל לשינויים במבנה סביבת העבודה על רקע מגפת הקורונה. ייתכן שזיהוי מוקדם של ההשפעות המזיקות שיש לעבודה וירטואלית/תלוית-טכנולוגיה הנעשית מהבית יכול לשפר, הן את הטיפול והן את המניעה של מצבים מסוג זה. אנו מתארים במאמר זה את התופעה ומציעים דרך טיפול בה.

בילדים כבמבוגרים, תהודה מגנטית (MRI) בחולים עם טרשת נפוצה מדגימה הסתמנות טיפוסית, כאשר אחת מנקודות המפתח לאבחנה מבדלת בין תהליכים דמיאלינטיביים לתהליכים תופסי מקום היא העובדה שרוב הנגעים המופיעים בטרשת נפוצה אינם גורמים לאפקט מסה או לבצקת רבה סביבם. יש מספר הסתמנויות לא שכיחות של טרשת  נפוצה היכולות להופיע דווקא במתבגרים, לרוב כביטוי ראשוני לטרשת וכוללים  Marburg and Balò’s concentric sclerosisהמלווים במהלך קליני סוער ובאפקט מסה ניכר. הסתמנויות אלה מעוררות שאלה בנוגע ליכולת האבחנה המבדלת בין תהליכים שאתיים לדמיאלינטיביים.  במאמר זה אנו מביאים שתי פרשות חולים המציגות דילמה אבחנתית זו יחד עם סקירת ספרות נלווית.

הקדמה: סחרחורת היקפית התקפית טבה (Benign Paroxysmal Positional Vertigo – BPPV) מטופלת היטב באמצעות תמרון מתאים. אולם עד מחצית מהמטופלים חווים הישנות במהלך השנתיים לאחר ההתקף הראשון. כיום אין פתרון למניעת היווצרות הבעיה או הישנותה.

מטרות: לבדוק האם שינוי בהרגלי שינה יכול להשפיע על הישנות הבעיה.

שיטות מחקר: המטופלים נשאלו על הרגלי שנת הלילה שלהם. לאחר הטיפול בעזרת תמרון על שם אפלי, הם התבקשו לשנות את מנח שנתם כל שעתיים במהלך הלילה.

תוצאות: 266 מטופלים אובחנו עם סחרחורת היקפית התקפית טבה בתעלה החצי מעגלית האחורית. ממוצע הגיל היה 57 שנים (טווח גילים 87-14). סך הכול נכללו 167 מטופלים עם הפרעה בתעלה אחורית-ימנית ו-99 מטופלים עם הפרעה בתעלה אחורית-שמאלית. שיעור של 50% מהמטופלים (134 איש) דיווחו על כך שהם ישנים על צד ימין בדרך כלל. מהם, 112 (84%) אובחנו עם הפרעה בתעלה האחורית-ימנית. 33% (87 איש) מהמטופלים דיווחו שהם ישנים בדרך כלל על צד שמאל. מהם, 56 (64%) אובחנו כסובלים מהפרעה בתעלה אחורית-שמאלית. בקרב המטופלים אשר לא הביעו העדפה ביחס לתנוחות השינה שלהם (17%=45 איש) שיעור ההפרעות בתעלות מימין ומשמאל היו כמעט שווה (24 מימין ו-21 משמאל). שיעור של 4% מהמטופלים (11 איש) חזרו לטיפול בשל הישנות הבעיה. תשעה מתוכם היו עם בעיה באותה התעלה. כל המטופלים שסבלו מהישנות הבעיה לא מילאו אחר ההנחיה לשנות את תנוחת שנתם כל שעתיים.

מסקנות: במחקרנו נמצא מספר קטן משמעותית של מקרים חוזרים מהמקובל בספרות. תוצאותינו מצביעות על מעורבות של הרגלי שנת הלילה בהתפתחות של סחרחורת היקפית התקפית טבה, יחד עם דרך אפשרית לצמצום הישנות הבעיה על ידי שינוי הרגלי השינה. יש להמשיך ולחקור קשר זה לשם פיתוח התערבויות נוספות בקרב מטופלים הסובלים מהישנות הבעיה.