תוצאת חיפוש

במאמר זה מסוכמת הגישה האבחונית והטיפולית ללוקים בעצירות כרונית, כפי שסוכמה על ידי חברי החוג הישראלי לנירוגסטרואנטרולוגיה. במאמר מדווח על ההגדרות לעצירות, הגורמים לעצירות, הגישה הקלינית לאבחון עצירות והגישות השונות לטיפול בעצירות (בתרופות, בניתוח, ובשינוי התנהגות).

המאמר מיועד הן לרופא הראשוני המבקש להבין את המנגנונים המרכזיים הגורמים לעצירות ואת הטיפול בלוקה בה, והן לרופא המומחה בגסטרואנטרולוגיה המבקש לאבחן חולים עם עצירות עמידה לטיפול ולקבוע להם טיפול הולם.

ששון מנחם, אינה רויטגרץ, פסח שורצמן

המחלקה לרפואת משפחה, שירותי בריאות כללית מחוז דרום, מרכז סיאל – מרכז מחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

רקע: אשפוז בבית החולים הוא מצב משבר למטופל ומשפחתו, העלול גם לפגוע ברצף הטיפולי ולטעויות, עקב תקשורת לקויה בין הרופא הראשוני וצוות בית החולים. 

מטרות: להעריך את הקשר בין הרופא הראשוני המטפל לצוות הרפואי בבית החולים, למטופל ומשפחתו בזמן האשפוז.

שיטות: נשלחו 269 שאלונים לכל רופאי מחוז הדרום של שירותי בריאות כללית. מאה ותשעה עשר (119) שאלונים (44.2%) הוחזרו מלאים.

תוצאות: מחצית הרופאים הראשוניים סברו שיש צורך ליצור קשר תמיד או כמעט תמיד עם המחלקה המאשפזת במקרים של אשפוז פנימי, אונקולוגי, כירורגי או ילדים, אך שמירת הקשר בפועל לפי הצהרתם הייתה רק בשליש מהאשפוזים. שמירת קשר טלפוני שכיחה יותר מאשר ביקור אצל המטופל במחלקה. תקשורת ממוחשבת בין רופאי בית חולים לרופאים הראשוניים עדיין אינה מפותחת דיה, אך 96.6% מהרופאים הראשוניים מתחברים לתוכנה ממוחשבת לשם קבלת מידע על מטופליהם המאושפזים. הסיבות העיקריות לביקור המטופל המאושפז הן מצב בריאותי חמור או ספק באבחנה. 79% מהרופאים סברו שביקור המטופל המאושפז מחזק את האמון בין הרופא למטופל. קיימים קשיי תקשורת ומחסומים בין הרופא הראשוני לרופאי המחלקה, לעיתים עקב מסירת מידע חלקי ודחייה מצד רופאי בית החולים. המחסומים העיקריים לביקור הרופא את מטופלו הם עומס בעבודה וחוסר הקצאת זמן לכך בתוכנית העבודה. בהשוואה בין רופאים ראשוניים עם מאפיינים אישיים ודמוגרפיים שונים, לא נמצא הבדל מובהק סטטיסטית ביניהם בשמירת קשר עם הצוות המטפל באשפוז.

מסקנות: יש לשפר את הקשר של הרופא הראשוני עם רופאי בית החולים, במטרה לשפר את איכות הטיפול, להשגת מטרה זו, על המוסדות האקדמיים, קופות החולים ומשרד הבריאות לקיים סדנאות משותפות ולפתוח ערוצים מקדמי תקשורת.

¹המחלקה לרפואת המשפחה, מרכז סיאל – מרכז מחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, ²שירותי בריאות כללית, מחוז דרום, ³היחידה לרפואת ילדים ראשונית, החטיבה לבריאות בקהילה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

רקע: על פי החוק בישראל, מתן טיפול רפואי לקטין מחייב קבלת הסכמה מדעת של הוריו. בפועל, צעירים מתחת לגיל 18 שנים פוקדים מרפאות בגפם, בליווי בגיר שאינו הורה או בליווי קטין אחר. בדרך כלל מטרת הביקור היא לבדיקה, לקבלת טיפול שגרתי או להוצאת אישור רפואי. בשנים האחרונות נעשו בישראל מספר מהלכים לשינוי החוק, אך אף לא אחד מהם הגיע לשלב יישום.

מטרות: בחינת עמדות של רופאים במרפאות הראשוניות לגבי המצב החוקי העדכני בסוגיה של פניית מתבגרים ללא ליווי הורה, הערכת ממדי התופעה, הגורמים המשפיעים לדעת הרופאים על תופעה זו ועמדתם ביחס אליה, והעלאת המודעות הציבורית לסוגיה סבוכה זו.

שיטות: מחקר תיאורי שבוסס על מילוי עצמי של שאלונים, שדוורו בשנת 2005 לרופאים הראשוניים במרפאות של שירותי בריאות כללית ביישובים היהודיים במחוז הדרום. השאלונים כללו פרטים דמוגרפיים ושאלות הקשורות למטרות המחקר, וכן מספר תסריטים שעליהם התבקשו המשתתפים לחוות דעתם.

תוצאות: מניתוח 103 שאלונים עלה, כי פניית קטינים למרפאה ללא ליווי הורה היא תופעה שכיחה. כגורמים לה מנו הרופאים בעיקר את ההיכרות עם המשפחה, חוסר פניות של ההורים והערכתם כי הנער או הנערה "מספיק בוגרים". בקיאות הרופאים במצב החוקי הקיים במדינת ישראל, כפי שמשתקפת ממילוי השאלונים, לוקה בחסר. שיעור העונים באופן שגוי על שאלות, שעליהן המענה החוקי ברור, היה 56%, ובמרבית השאלות היו רבים שהצהירו כי "אינם יודעים" את התשובה הנדרשת. רוב הרופאים סברו, כי תופעת הפנייה העצמית של קטינים אינה תקינה, וחשו כי חסרים להם הידע והכלים לטיפול בה, ורק 6% מהם עברו השתלמות כלשהי בנושא.

מסקנות: הסוגיה של פניית קטינים למרפאה ללא ליווי הורה ראויה לדיון, מצריכה חקיקה עדכנית וברורה, ומחייבת עדכון הידע הלוקה בחסר של הרופאים הראשוניים, לנוכח תוצאות המחקר.
 

יעל לנדאו¹, שלמה וינקר^1,2, מיכל שני^1,2, ששון נקר^1,2,

¹המח' לרפואת המשפחה, מחוז מרכז, שירותי בריאות כללית, ראשון לציון, ²החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

משך הביקור אצל רופא המשפחה הוא משאב יקר ערך, וחשוב לבחון האם מיפגש רפואי ארוך יותר מביא בהכרח לתוצאות טובות יותר בהיבטים של תחלואה ותמותה, ושל שביעות רצון המטופל והרופא.

בבעיות רפואיות דומות נע משך המיפגש הרפואי בין  2-3 דקות עד 30 דקות. המטלות החדשות על רופא המשפחה בתחומים כמו רפואה מונעת, טיפול בחולה המורכב ותחום בריאות הנפש, גורמות לרופאים רבים לחוש כי משך הביקור אינו מספיק.

בסקירת הסיפרות נמצאו מחקרי תצפית שנמדד בהם משך הביקור, מתוך ניסיון לחפש קשר בין משך הביקור למדדי איכות רפואיים. כן נמצאו מחקרי התערבות שנקבע בהם מראש משך המיפגש ונבדקו תוצאות המיפגש.

בסקירה הנוכחית נתמקד בהשפעת משך הביקור על מדדי האיכות שנבדקו: שביעות-רצון המטופלים והרופאים, לחץ הרופא בזמן הביקור, שיעור הביקורים הנשנים, איתור בעיות נפשיות על-ידי רופא המשפחה, ביצוע פעולות רפואה מונעת והמלצות על אורח-חיים בריא בזמן הביקור, איבחון וטיפול בבעיות חדות ובמחלות כרוניות, וכן צריכת משאבים כגון תרופות, בדיקות עזר והפניות לייעוצים.

המטרה במאמר הנוכחי הייתה להעריך את הידע של רופאים ראשוניים צעירים בהנחיות איגוד הלב האמריקאי משנת 1997 לנטילת אנטיביוטיקה מונעת לפני טיפול שיניים למטופלים הנמצאים בסיכון ללקות בדלקת פנים לב זיהומית.

השתתפו במחקר 43 רופאים, עם חציון של שנתיים מסיום לימודי הרפואה, המשרתים כרופאים גדודיים בצה"ל. בפני המשתתפים הוצגו שמונה מצבי לב ועשרה סוגים של טיפולי שיניים, והם התבקשו לענות האם אנטיביוטיקה מונעת נדרשת לפני טיפולי השיניים השונים במטופלים עם מצבי הלב השונים שנבדקו. בנוסף התבקשו המשתתפים לכתוב מירשם לאנטיביוטיקה מונעת עבור מטופל שאינו רגיש לתרופות.  

השיעור הממוצע של תשובות נכונות עבור מחלות הלב וטיפולי השיניים היה 78% ו-75%, בהתאמה. חוסר ידע בלט במיוחד בנוגע להנחיות במקרה של מחלה היפרטרופית של שריר הלב והסרת אבנית. שמונים-ואחד אחוזים מהמשתתפים רשמו נכון את מינון האנטיביוטיקה הנדרש לפני טיפול שיניים בחולה שאינו רגיש, אך שליש מהמשתתפים רשמו גם מנת אנטיביוטיקה לאחר טיפול השיניים, שאינה נחוצה.  

לסיכום, למרות שהידע המוצג על-ידי המשתתפים במחקר זה גבוה יחסית למחקרים קודמים, עדיין יש מקום להטמעת ההנחיות העכשוויות של איגוד הלב האמריקאי בקרב מטפלים. חינוך הרופאים, שבמקרים רבים נדרשים לייעץ למטופליהם ולרופא השיניים בנושא זה, נחוץ לשם העלאת הידע ומניעת אי-מתן טיפול או טיפול-יתר באנטיביוטיקה, עם ההשלכות הנלוות.
 

אורית כהן קסטל^1,2,3, אריק שכטר², גלעד עמיאל³, דליה גלעד³, שמואל רייס^2,3

¹חיל רפואה, צה"ל, ²המח' לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה רפפורט, ³המח' לחינוך רפואי, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

חיל הרפואה חרת על דיגלו את שיפור איכות הטיפול הרפואי בחיילי צבא ההגנה לישראל בכלל ואת שיפור איכות הרפואה הראשונית בצה"ל בפרט. כחלק מהחתירה להשגת יעד זה, עוסק חיל הרפואה באופן שוטף בפיתוח תוכניות ללימודי המשך להכשרת רופאים ראשוניים ומשקיע משאבים בהפעלת מערך בקרת האיכות ברפואה ראשונית.

המטרה במחקר הייתה לבדוק האם ובאיזו מידה יכול ה- OSCE - Objective Structured Clinical Examination, או המקא"ם (מבחן קליני אובייקטיבי מובנה), לשמש ככלי הערכה לקביעת רמת תיפקודו של הרופא הצבאי בנושאים מרכזיים ברפואה הראשונית בצבא.

ארבעים-ואחד (41) רופאים בשרות סדיר השתתפו במבחןOSCE  בן 10 תחנות. המקרים הקליניים נבחרו בהתאם לרשימת הבעיות השכיחות ברפואה ראשונית בצבא על-פי נתוני השנתון הסטטיסטי של חיל הרפואה בין השנים 1988-1998. כל בעיה היוותה בסיס לסיפור מקרה (תחנת בחינה) שהוצג על-ידי חולה מדומה. לכל תחנת בחינה היו שני חלקים: בחלק א' נבדקו כישורי הראיון הרפואי, היכולת לבצע בדיקה גופנית ממוקדת לבעיה וכישורי התקשורת הבין-אישית. בחלק ב' נדרש הנבחן לרשום את האבחנה המבדלת ואת תוכנית האיבחון והטיפול. שני החלקים הוערכו באמצעות טפסים  מובנים שתוקפו על-ידי צוות מומחים.

המהימנות הכוללת של המבחן הייתה a=0.9. הציון הממוצע היה 59 (סטיית-תקן 10). בניתוח שאלון המשוב דירגו הנבחנים את אמינות השחקנים כטובה (4 מתוך 5) והעריכו את המקרים כרלוונטיים לרפואה צבאית (4 מתוך 5). 92% מהמשיבים הביעו את רצונם לקבל משוב על ביצועיהם במבחן.

לסיכום, במחקר מבוא זה, ה-OSCE נמצא ישים, בעל מהימנות ותקפות גבוהות, ואף הוערך לטובה על-ידי הרופאים הנבחנים. כלי זה ראוי להוות כלי להערכת רופאים ראשוניים בצה"ל, למתן משוב ואיתור פערים לצורך הוראה מתקנת.
 

What Primary Care Physicians Think of Israel's Health Policy Reform

Revital Gross, Hava Tabenkin, Shuli Brammli-Greenberg

JDC Brookdale Institute, Jerusalem, HaEmek Hospital, Afula; and Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Opinions of the National Health Insurance (NHI) Law held by primary care physicians were surveyed. A questionnaire was submitted (April-July 1997) to 930 primary care physicians employed by sick funds, including general practitioners, family physicians, pediatricians and internists. Response rate was 86%.

They supported the main components of the NHI law. It was considered desirable "to a great" or "very great extent" to allocate funds to sick funds based on age and number of members (76%), to require them to accept all applicants (72%), to designate a uniform basket of services (65%), to allow members to transfer freely between funds (63%), and to allow sick funds to sell supplemental insurance (59%). However, only 41% were satisfied with the implementation of the law.

Multivariate analysis showed that employment by Maccabi, Meuhedet, or Leumit sick funds had an independent effect on low satisfaction with the law as implemented, and on negative opinions about the uniform basket of services, the accepting of all applicants, and allocation of funding based on age and number of members. Those employed by the Maccabi and Meuhedet funds were in favor of allowing sick funds to sell supplemental insurance.

The findings of the study have implications for policy-makers interested in increasing support for national health reform by physicians. It is important to examine possibilities of developing direct channels of communication between national policy-makers and physicians, as well as institutionalizing mechanisms that involve physicians directly in formulation of national policy.

Knowledge and Practice of Primary Care Physicians Relating to Streptococcal Pharyngitis

S. Leshem, H. Tabenkin, E. Dan, A. Tamir

Family Medicine Dept., Emek Medical Center and Northern District of Kupat Holim; and Northern Branch of Specialization Institute, Faculty of Life Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

Knowledge and practice of primary care physicians as to diagnosis and treatment of group A, b-hemolytic streptococcal pharyngitis, and the degree to which they agreed with the medical literature and current clinical guidelines were examined. The study was conducted in a group of 195 general physicians, pediatricians, and family medicine specialists and residents. The data were collected using questionnaires which included personal information and questions relating to b-hemolytic streptococcal pharyngitis and were analyzed by chi-square and t-tests, and logistic regression, as appropriate. A new dependent variable, good clinical practice (GCP), was defined as the total number of correct answers to the questions in the questionnaire. 147 of the 195 eligible physicians returned completed questionnaires, a compliance rate of 76%.

96.6% cited pV as the drug of choice at a daily dosage of 1 g (43.7%) or 2 g (25.4%), for 10 days (90%). 133 physicians (90%) stated that the goal of penicillin therapy for beta-hemolytic streptococcal pharyngitis is to prevent late complications. 116 physicians (82%) cited rheumatic fever as a complication of group A beta-hemolytic streptococcal pharyngitis, preventable by appropriate antibiotic therapy. However, only 84 (59%) cited glomerulonephritis as a preventable complication.

When the knowledge and attitudes of the respondents was analyzed in terms of the new variable, GCP, a significant association (p<0.001) was found between physicians’ attitudes and variables such as where they had studied medicine, and work seniority. Those with less seniority and or medical graduates of the Americas demonstrated greater knowledge and better clinical judgment than their more senior colleagues and graduates of European and Asian medical schools. Most primary care physicians in northern Israel treat group A b-hemolytic streptococcal pharyngitis as recommended in the medical literature.

The level of medical studies in Israel and the Americas and the quality of training of residents in family medicine and pediatrics, have a positive influence on the degree of knowledge of as common a subject as b-hemolytic streptococcal pharyngitis. Emphasis should be placed on continuing medical education among primary care physicians, particularly veteran general physicians and those who studied in European or Asian medical schools.

Characteristics of Israeli Primary Health Care Physicians who Treat Depression

Jonathan Rabinowitz, Dina Feldman, Revital Gross, Wienka Boerma

Bar Ilan University, Ramat Gan; Israel Ministry of Health; JDC-Brookdale Institute, Jerusalem; and Netherlands Institute of Primary Health Care (NIVEL)

Primary health care physicians have a pivotal role in treating mental health problems. We determined the proportion of primary care physicians in Israel who treat depression and their characteristics. The study was based on a stratified national random sample of primary care physicians (n677, response rate 78%). From these physicians' reports 22% always treat depression, 36.6% usually, 28.6% sometimes, and 12.6% never. Based on a logistic regression model the physicians who always or usually treated depression were distinguished from the other physicians by their treating more medical conditions on their own, seeing themselves as having more first contact for psychosocial problems, having frequent contact with social workers and specializing in family medicine. Primary health care physicians play a major role in treating depression on their own. This raises new questions about how they treat depression themselves, and under what circumstances they treat or refer to a specialist.

Primary Care Physicians in Israel Compared with European Countries

P. Shvartzman, R. Gross, H. Tabenkin, D. Yuval, M. Grinshtein, B. Wienka

Dept. of Family Medicine, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba;

Brookdale Institute, Jerusalem; and Nivel Institute, Maastricht, the Netherlands

This study compares Israeli primary care physicians with those of European countries. In Israel a larger proportion of those in primary care are women. The Israeli physicians see many patients a day, but almost never make home visits. They also report for work the fewest hours a day, but spend 21 hours a month in continuous medical education. (more than Europeans?) The Israeli primary care physician scores high in screening for breast cancer and blood cholesterol level, but very low in the fields of minor surgery and alcohol and smoking prevention, contraception, nutrition counseling and normal pregnancy follow-up. Residency training and education may be inadequate, and more emphasis has to be put on the health system and recognizing environmental influences.

Patients' Opinions of the Role of Primary Care Physicians and the Organization of Health Care Services

Revital Gross, Hava Tabenkin, Shuli Bramli, Pesach Schvartzman

JDC-Brookdale Institute, Jerusalem; Dept. of Family Medicine, HaEmek Hospital, Afula; Kupat Holim Clalit, Northern District; Institute for Specialization, Ben-Gurion University, Northern Branch; and Dept. of Family Medicine, Ben-Gurion University of the Negev and Kupat Holim Clalit, Beer Sheba

Patients' opinions of the role of the primary care physician were studied. The study population consisted of Hebrew-speaking members of the Clalit Sick Fund, aged 18+, who visited primary care and specialty clinics. Interviews took place during January-March 1995 in the Emek and Jerusalem, and during August-October 1995 in Beer Sheba. A total of 2,734 interviews were conducted, and the response rate was 88%. 64% of the respondents preferred the primary care physician as the first address for most problems occurring during the day. Multivariate analysis revealed that the variables predicting this preference were: being over age 45, having completed less than 12 years of schooling, being satisfied with the physician, and when a child's illness was involved. Whether the physician was a specialist had only a marginal effect. The findings also show that among those who did go directly to a specialist for the current visit, 49% would still prefer the primary care physician to be the first address for most problems. However, half of the respondents initiated the current visit to the specialty clinic themselves. The findings also showed that a preference for the primary care physician to be the first address had an independent and statistically significant effect on the following aspects of service consumption: taking the initiative to go to a specialist, the intention to return to the primary care physician or to the specialist for continuing care, and the patient's belief that referral to a specialist was needed. The findings of the study may be of assistance to policy-makers on the national level and to sick funds in planning the role of the primary care physician, so that it corresponds, on the one hand, to the needs of the sick funds and the economic constraints in the health system, and on the other, to the preferences of the patient.