תוצאת חיפוש

מערכת הבריאות בישראל, ובפרט תחום האורתופדיה, עומדת בחזית העשייה הרפואית, ומציבה מודל למצוינות, לחדשנות ולמסירות ללא גבול. בשנים האחרונות, חווינו התקדמות טכנולוגית ומדעית מרשימה אשר חוללה מהפכה של ממש ביכולתנו לטפל במצבים מורכבים ולשפר את איכות חייהם של מטופלינו. בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', המוקדש לכירורגיה אורתופדית, מובאים מאמרי מחקר וסקירה המשקפים את הטכנולוגיות החדשות – החל מבדיקות דימות מתקדמות, והמשך ברובוטיקה, שתלים חכמים וגישות ניתוחיות חדשניות – אשר מאפשרות לנו דיוק חסר תקדים, צמצום סיכונים ושיפור משמעותי של תוצאות הטיפול והשיקום.

הקדמה: שילוב כלי עזר דיגיטליים תוך-ניתוחיים נועד לשפר את העבודה היום-יומית בחדר הניתוח על ידי שיפור התקשורת בין אנשי הצוות, שיפור הבטיחות ויצירת בסיס נתונים למחקר בעתיד.

מטרת המחקר: הערכת ההשפעה של כלי עזר דיגיטלי תוך-ניתוחי על זמן הניתוח הכולל, הסטנדרטיזציה בין מנתחים וכמות השימוש בפלואורוסקופיה.

שיטות: במחקר רטרוספקטיבי זה בדקנו חולים עם שברים פרטוכנטריים שטופלו בשחזור סגור וקיבוע פנימי עם מסמר צפלומדולרי קצר באמצעות מערכתPFNA  ((Proximal Femoral Nail Anti-rotation System). פרוטוקול הניתוח הוצג על מסך ונשלט על ידי דוושת רגל. הנתונים שנאספו כללו את זמן הניתוח הכולל ואת כמות הקרינה שנפלטה ב-millisievert (mSv). החולים סווגו לארבע קבוצות בצורה כרונולוגית על פי רבעונים שנתיים. זמן הפעולה הכולל הושווה לספרות.

תוצאות: השתמשנו במערכת ב-60 ניתוחים, מהם 44 בוצעו על ידי מנתחים צעירים ו-16 על ידי מנתחים ותיקים. זמן ההליך הממוצע היה 59.66 דקות. נצפתה ירידה בזמן הניתוח עבור כלל אוכלוסית המנתחים (ירידה של 2.27 דקות לחודש, p=0.0232, עבור מנתחים ותיקים וירידה של 1.71 דקות לחודש, p=0.0093 עבור מנתחים צעירים). לאחר ביצוע סטנדרטיזציה לא נראה הבדל משמעותי (p=0.201). משך הזמן הממוצע של קבוצה 4, שכללה ניתוחים שבוצעו בתקופה המאוחרת ביותר (n=15) היה 42.37 דקות בלבד – הרבה מתחת לערך המקובל בספרות - 60.62 דקות  .(p=0.00117) במהלך הפרוצדורות נעשה שימוש בפלואורוסקופיה בממוצע של 7.14 mSv, וערך זה לא השתנה באופן משמעותי לאורך המחקר (p=0.414).

מסקנות: הטמעת כלי עזר דיגיטלי תוך-ניתוחי הפחיתה את זמן הניתוח הכולל עבור כלל אוכלוסיית המנתחים, אך לא הביאה לירידה בשימוש בפלואורוסקופיה.

אוריאל גיבנבר¹, גיא רובין^2,1 , חגי אורבך¹, נמרוד רוזן^2,1

¹המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי העמק, עפולה, ²הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

דלקת ניוונית היא מחלת המיפרקים השכיחה ביותר בעולם ושכיחותה נמצאת במגמת עלייה. באוכלוסיות מערביות היא מהווה אחד הגורמים המשמעותיים לכאב, ירידה בתפקוד ונכות במבוגרים. הסיכון לחלות בדלקת ניוונית של הברך במהלך החיים הוא 40% ו-47% בקירוב לגברים ונשים, בהתאמה. אבחון דלקת ניוונית הוא הליך מורכב, לנוכח חוסר במימצאים גופניים ומעבדתיים סגוליים למחלה.

האיגוד האמריקאי לרימטולוגיה המליץ על הקריטריונים הבאים לאבחון דלקת ניוונית של הברך:

כאב כרוני (זה הנמשך יותר מששה שבועות), עם לפחות שלושה מתוך הבאים: גיל מעל 50 שנים, קשיון בוקר בברך הנמשך עד 30 דקות, חריקה (Crepitus) בעת הנעת ברך אקטיבית, רגישות במישוש גרמי, התעבות או גדילה של העצמות, היעדר חום מקומי במגע.

טיפול בדלקת ניוונית כולל הקלה בכאב, ניסיון תיקון עיוותים בציר המכאני, וכן אבחון תוצאות של חוסר יציבות במיפרק תוך קביעת טיפול לכך.

האקדמיה האמריקאית לאורתופדיה ניתוחית ( American Academy of Orthopaedic Surgeons – AAOS ) ערכה סקירת ספרות נרחבת. היא בחנה את המחקרים המדעיים והקליניים העדכניים ואיכותם, ופירסמה בשנת 2013 הנחיות קליניות חדשות הכוללות 15 המלצות באשר לטיפולים בדלקת ניוונית של הברך, כאשר כל הטיפולים פחות פולשניים מהחלפת ברך מלאה או חלקית. עם זאת, המלצות אילו אינן נוגעות להחלפת ברך מלאה או חלקית.

בסקירה זו, אנו מפרטים את הרקע, האבחון והטיפול בדלקת ניוונית של הברך ומביאים את תמצית ההמלצות לטיפול במצב רפואי זה.

חגי אורבך¹, גיא רובין^1,2, אלחנדרו וולובלסקי¹, מיכה רינות¹, אוריאל גיבנבר¹, נמרוד רוזן^1,2

¹המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי העמק, עפולה, ²הפקולטה למדעי הבריאות, הטכניון, חיפה

טיפוס, בין אם על הרים או סלעים (Bouldering), ובין אם בטבע או באולם סגור, הפך ספורט פופולארי בשנים האחרונות. עם התפתחות הענף בישראל, גוברת שכיחותן של פציעות במהלך טיפוס. נדרש מספר רב של תנועות בעל אופי סיבובי של שורש כף היד והאצבעות על מנת לטפס על משטח סלע או קיר. תנועות אלה מעמידות את האצבעות בפני כוחות חזקים העלולים לגרום למתיחתם או לקריעתם של גידים או רצועות, ואף לשברים בעצמות כף היד. במאמר זה נסקור את האנטומיה, הביומכניקה והפציעות הנפוצות בכף היד במטפסי הרים וסלעים.

אבי אלבז¹, עמית מור¹, גנית סגל¹, מיכאל דרקסלר², דורון נורמן³, אלי פלד³, נמרוד רוזן⁴

¹קבוצת המחקר של אפוסתרפיה, הרצלייה, ²המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ³המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, ⁴המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי העמק, עפולה

רקע: מחלת מפרק ניוונית היא מחלה שכיחה המאפיינת את הגיל המבוגר. התסמינים הבולטים הם כאב, ירידה בתפקוד, נוקשות במפרקים ונפיחות. הטיפול ממוקד בהפחתת הכאב ובשיפור התפקוד. בשנים האחרונות משתרשת ההבנה, כי לגורמים ביו-מכאניים יש השפעה מכרעת על התקדמות המחלה וכי יש לטפל בגורמים אלו.

מטרות: לבחון את ההשפעה של טיפול ביו-מכאני חדשני על רמת הכאב והתפקוד של אנשים עם מחלת מפרק ניוונית של הברך.

שיטות: 745 חולים הלוקים במחלת מפרק ניוונית של הברך הוכללו במחקר. כל הנבדקים עברו בדיקת הליכה ממוחשבת, ומילאו שאלון כאב ותפקוד (Western Ontario and McMaster Osteoarthritis Index – WOMAC), ושאלון איכות חיים (SF-36 Health Survey). הבדיקות בוצעו לפני הטיפול ולאחר שלושה חודשי טיפול. טיפול ביו-מכאני חדשני (אפוסתרפיה), הכולל התאמה אישית של מערכת הליכה ייחודית, ניתן לכל המטופלים. התאמת מערכת ההליכה מובילה לשינוי המנח הביו-מכאני, על ידי הסטת העומסים הפועלים על המפרק, ובכך גורמת להפחתה מיידית של הכאב. נוסף על כך, מבנן של היחידות הביו-מכאניות יוצר הפרעה מבוקרת (פרטורבציה) ומוביל לאימון המערכת העצבית-שרירית.

תוצאות: ירידה מובהקת נצפתה ברמת הכאב ובמוגבלות בתפקוד בעקבות שלושה חודשי טיפול (28.6% ברמת הכאב ו-25.2% ברמת המוגבלות בתפקוד). כמו כן, עלייה מובהקת נצפתה בסולם התפקוד של שאלון איכות החיים (17.8%) ובסולם המצב הנפשי של שאלון איכות החיים (11.0%). עלייה מובהקת נצפתה גם במהירות ההליכה, בתדירות הצעד, באורך הצעד ובמשך זמן התמיכה היחידני (7.6%, 4%, 3.7% ו-1.6%, בהתאמה) בעקבות שלושה חודשי טיפול.

מסקנות: שלושה חודשי אפוסתרפיה הובילו להפחתה משמעותית ברמת הכאב, ולשיפור משמעותי ברמת התפקוד ואיכות החיים של חולים הלוקים במחלת מפרק ניוונית של הברך. שיפור משמעותי נצפה גם בתבניות ההליכה של חולים אלו.

ניגוד אינטרסים: חלק מהחוקרים קיבלו/יקבלו הטבות אישיות או מקצועיות מחברה מסחרית הקשורה באופן ישיר לנושא מאמר זה. ד"ר אבי אלבז וד"ר עמית מור הם בעלי מניות בחברת אפוס. גנית סגל  עובדת בשכר בחברת אפוס. ד"ר מיכאל דרקסלר, ד"ר דורון נורמן, ד"ר אלי פלד וד"ר נמרוד רוזן אינם זכאים להטבות אישיות או מקצועיות הקשורות באופן ישיר לנושא מאמר זה.

גיא רובין¹, מיכאל רייכל¹, מיכאל טנצמן¹, נמרוד רוזן^2,1

¹המחלקה לאורתופדיה, בית חולים העמק, עפולה, ²הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

רקע: איחוי חוליות מותניות נועד להפחית כאב ומוגבלות בחולים הסובלים מכאבי גב כרוניים. קיימות מספר שיטות ניתוח לביצוע קיבוע בין-חולייתי. קיבוע באמצעות PLIF stand alone מדווח בספרות הרפואית ותוצאותיו שנויות במחלוקת.

מטרה: להעריך את מידת האיחוי הבין חולייתי בגישת PLIF stand-alone (B-TWIN, Disc-O-Tech) על פי צילומי רנטגן.

שיטות: מינואר 2003 ועד דצמבר 2006 טופלו במחלקה לאורתופדיה, בית חולים העמק, עפולה, ארבעה-עשר חולים שסבלו מכאבי גב תחתון. הם עברו ניתוח לאיחוי בין חולייתי בגישת PLIF ללא תוספת של ברגים לרגלית החוליה. על מנת להעריך את מידת האיחוי, בוצעה השוואה בין צילומי עמוד שִדרה מותני בכיפוף וביישור. כישלון באיחוי הוגדר כהבדל של מעל 4 מעלות.

תוצאות: ארבעה-עשר חולים, חמישה גברים ותשעה נשים, בגיל ממוצע של 56 שנה (43-72 שנה), עברו 15 איחויים בין חולייתיים. בארבעה-עשר איחויים (93%) נמצא איחוי תקין של חוליות עמוד השִדרה. כמו כן, נמצאה נטייה לתוצאות טובות יותר בקבוצת הנשים לעומת קבוצת הגברים, ונטייה לתוצאות טובות יותר בקבוצת החולים עם היצרות חולייתית לעומת קבוצת החולים עם החלקה ניוונית וקבוצת החולים עם מחלת דיסק ניווני.

מסקנות: איחוי בין חולייתי מותני באמצעות PLIF ללא תוספת ברגים לרגלית, מהווה חלופה ניתוחית יעילה להשגת איחוי בין חולייתי בחולים הסובלים מכאבי גב תחתון. שיטה זו מאפשרת מחד-גיסא קיבוע קשיח מספיק ליצירת איחוי בין חולייתי, ומאידך-גיסא קיבוע גמיש דיו למניעת מחלה בגובה שכן. 

נועם בור, נמרוד רוזן

המח' לאורתופדיה, מרכז רפואי העמק, עפולה

תיסמונת המדורים החדה היא סיבוך ידוע הנגרם בעקבות חבלות קהות או שברים בשוקה או באמה. תיסמונת זו שכיחה פחות בירך. אם היא אינה מאובחנת ומטופלת במועד, הסיבוכים קשים עד כדי אובדן הגף.

מובא בזאת דיווח על שלוש פרשות חולים שלקו בתיסמונת המדורים של הירך. בשלושתן התפתחה התיסמונת על רקע שברים פתוחים בירך בעקבות תאונת דרכים ופצעי ירייה. בשניים מהחולים זוהתה פגיעה בכלי דם עורקיים קטנים, אשר אובחנה רק לאחר ביצוע אנגיוגרפייה. תיסחוף (אמבוליזציה) של כלי דם אלו עצרה את הדימום. בשני חולים אלו בוצעה הבדיקה לאחר שכבר עברו את הניתוח לשיחרור מדורי הגף המעורבים בתיסמונת, וזאת עקב הפרעה המודינמית מתמשכת אשר התבטאה בירידת ערכי ההמוגלובין ודימום פעיל מפצעי הניתוח.

כל החולים נותחו מיד עם הופעת הסימנים הקליניים של תיסמונת המדורים. הם עברו פתיחה של החיתולית העמוקה. בוצעה הערכה קלינית של החולים, ונסקרו צילומי הרנטגן ותיקי האישפוז.

שניים מהחולים השתקמו היטב לאחר הניתוח וחזרו לתיפקוד מלא. חולה שלישי עדיין בתהליכי שיקום.

לסיכום, נדרשת רמת חשד גבוהה על מנת לאבחן את תיסמונת המדורים של הירך לנוכח נדירותה. מודגשת חשיבות האנגיוגרפיה בחולים עם חשד לתיסמונת מדורים. יש לבצעה בהקדם בכל חולה שאינו יציב המודינמית או הממשיך לדמם מפצע הניתוח, לפני או לאחר הניתוח לשיחרור מדורי הגף הפגועים. הפרעה במערכת קרישת הדם מהווה אף היא גורם מחשיד להתפתחות התיסמונת. הפנייה מהירה לניתוח מונעת את התפתחותם של סיבוכים ארוכי טווח, האופיינית לתיסמונת זו.