תוצאת חיפוש

העלייה הניכרת בהיקף הפרסומים המדעיים והידע המצטבר בתחום הטיפול בהשמנה ובניתוחים הבריאטריים-מטבוליים, הביאה לשונות ולחוסר אחידות בשימוש במונחים מקצועיים, הן בשפה האנגלית והן בתרגומם לשפה העברית. שונות זו עלולה להוביל לסטיגמטיזציה (תיוג שלילי), לאי-בהירות, לפגיעה ביכולת להשוות בין מחקרים ואף לקושי בפרשנות בקרב קלינאים, חוקרים וקוראים. על רקע חוסר אחידות זו, הפדרציה הבינלאומית לכירורגיה של השמנת יתר והפרעות מטבוליות (IFSO) פרסמה המלצות למערכת מונחים אחידה, שמטרתה לשפר את הדיוק המדעי, למנוע שימוש במונחים לא עדכניים, וליצור שפה מקצועית משותפת המאפשרת תקשורת ברורה ואחידה בין כותבים ואנשי מקצוע ברחבי העולם. יש חשיבות רבה באימוץ המלצות אלו גם בכתיבה מדעית בשפה העברית. במאמר זה, אנו מציגים מערכת מונחים המומלצת לשימוש בשפה העברית בטיפול בהשמנה ובניתוחים בריאטריים-מטבוליים, תוך התאמתן להקשר הלשוני והתרבותי המקומי, לצד המונחים הקודמים שמומלץ להימנע מהם, וכן מפורטים העקרונות הנמצאים בבסיס החלופה.

זמינות אמצעי מניעה היא בעיה עולמית. לחלק מהנשים, פתרון אפשרי הוא הכנסת התקן רחמי במהלך ניתוח קיסרי (ידוע גם כניתוח חיתוך הדופן). הליך זה מומלץ לנשים המעוניינות באמצעי מניעה הפיך, ארוך-טווח לאחר לידה, במיוחד בקרב נשים עם היענות נמוכה למעקב וביקורת רפואית לאחר הלידה.  כמו כן מומלץ ההליך למטופלות עם גישה מוגבלת לשירותי בריאות, וכן למטופלות עם התוויית נגד לטיפול המכיל אסטרוגן. תועלת רבה מהליך זה מפיקות נשים שעברו מספר ניתוחים קיסריים או ניתוחים רחמיים אחרים כגון הסרת שרירנים, בחלק מהמקרים הללו הרופא בקהילה יירתע מהתקנת התקן רחמי במרפאה, בשל סיכון מוגבר להתנקבות (פרפורציה) ולחדירת ההתקן לחלל הבטן בעת ההתקנה בשל התנקבות צלקת רחמית קודמת.

במאמר זה מתוארת השיטה להכנסת ההתקן במהלך ניתוח קיסרי. התקן תוך-רחמי בכלל, ושיטה זו בפרט, מומלצים על ידי הארגונים המקצועיים המובילים בעולם כאסטרטגיה לשיפור השימוש באמצעי מניעה בטוחים לאחר לידה. מטרות מאמר זה הן העלאת המודעות והגדלת הזמינות לפתרון בטוח, נוח, יעיל וזמין זה, שיאפשר למטופלות מסוימות תכנון משפחה מיטבי שיהיה פחות זמין עבורן בהיעדרו.

ניתוח ירוד (cataract) הוא הניתוח הנפוץ ביותר ברפואה כיום, הניתוח נועד לשפר את איכות החיים והראייה של המנותח. לניתוח ירוד שיעורי הצלחה גבוהים יחסית, אך בכל זאת יש צורך בהכנה מושכלת של המנותח על מנת לעשות את המירב למנוע סיבוכים בניתוח. הייחודיות של רופא המשפחה היא היכולת ללוות את המטופל לאורך שנים רבות, ולבנות היכרות מעמיקה עם האנמנזה האישית והמשפחתית שלו. לכן, רופא המשפחה הוא הגורם הרפואי הבכיר היחיד המסוגל לסייע לרופא העיניים המנתח להכין את המנותח לניתוח, ולאפשר תכנון מושכל של הניתוח כאשר כל גורמי הסיכון ידועים. מאמר זה מסכם את השיקולים העדכניים בהכנת המטופל לניתוח ואת המידע הרפואי אשר מומלץ שרופא המשפחה ימסור לרופא המנתח.

היצרות מסתם אב העורקים היא אחת המחלות השכיחות ביותר בתחום הקרדיולוגיה, אשר עלולה להוביל לתחלואה ותמותה אם אינה מטופלת בזמן. מאז הוצגה לראשונה בשנת 2002, השתלת מסתם אב העורקים בצנתור (transcatheter aortic valve omplantation – TAVI) חוללה מהפכה בטיפול במחלות מסתמי הלב, כאשר היא מציעה חלופה פחות פולשנית לניתוח המסורתי, ומספקת פתרון עם תוצאות מצוינות למטופלים ברחבי העולם. עם השנים, נצבר ניסיון קליני משמעותי בביצוע הפעולה, אשר הוביל לירידה ניכרת בשיעורי הסיבוכים שלה ובשיפור התוצאים הקליניים.

העלייה במספר החולים הזקוקים לטיפול זה יצרה צורך בהרחבת יכולת צוותי הרפואה לספק טיפול הולם לאוכלוסייה זו, במיוחד לנוכח זמני המתנה ארוכים, הגורמים לשיעור תמותה גבוה יותר בקרב הממתינים. במרכזים עם מחלקת ניתוחי לב יש יכולת ניתוח חירום קיימת. אולם כיום, טכנולוגיות חדשות והפחתת שיעור הסיבוכים מאפשרות את ביצוע TAVI גם במרכזים שבהם לא קיימת מחלקת ניתוחי לב, בתנאי שיש שיתוף פעולה עם מרכזים רפואיים קרובים המספקים תמיכה כירורגית.

מאמרנו הנוכחי עוסק בהערכת האפשרות לבצע פעולות TAVI במחלקת קרדיולוגיה ללא מחלקת ניתוחי לב באתר. התקדמות טכנולוגית ושיפורים טכניים במהלך השנים צמצמו את שיעור הסיבוכים, ונתונים עדכניים מראים כי ביישום גישה זו, זמני ההמתנה התקצרו מבלי לפגוע בתוצאות הקליניות. בנוסף, ניסיונם של המרכזים שנקטו בגישה זו הוכיח כי התוצאות הקליניות אינן נפגעות, במיוחד כאשר הצוותים מנוסים ומבצעים בקפידה את הפרוצדורה.

במרכז הרפואי מאיר, שלא קיימת בו מחלקת ניתוחי לב, נרשמו תוצאות חיוביות בקרב 149 מטופלים שעברו את פרוצדורת  TAVI. במהלך תקופת המעקב, לא נרשמו מקרי תמותה או ניתוחי חירום, והמקרים הבודדים של סיבוכים טופלו באופן שמרני. תוצאות אלו תומכות בהנגשה של  פרוצדורת TAVI במרכזים דומים.

ניתוחים בריאטריים גורמים לשינויים אנטומים ופיזיולוגיים משמעותיים במערכת העיכול, אשר עלולים להשפיע באופן משמעותי על פרמקוקינטיקה של תרופות הניתנות במתן פומי. שינויים אלו כוללים בין היתר ירידה בנפח הקיבה, עלייה ב-pH הקיבה, מעקף של אזורי ספיגה מרכזיים במעי הדק, השפעה על מטבוליזם, וכן ירידה מהירה במשקל ושינויים בהרכב הגוף.

תרופות נוירו-פסיכיאטריות רבות מתאפיינות בטווח טיפולי צר, ועל כן, השפעות הניתוח הבריאטרי עלולות להוביל לירידה בספיגה ובכשל טיפולי, או לחלופין לעלייה ברמות התרופה ולחשש לרעילות. השונות בין המטופלים היא גבוהה, מה שמקשה על ניבוי התגובה הפרמקוקינטית במטופל ספציפי.

בסקירה זו מוצגת השפעת ניתוחים בריאטריים על התרופות הנוירו-פסיכיאטריות המובילות, על מנת להוביל לטיפול תרופתי מיטבי ובטוח באוכלוסייה זו. המאמר כולל סקירת ספרות עדכנית, המלצות לניטור רמות תרופה בדם, וכן מעקב קליני ומעבדתי.

לנוכח מורכבות הנושא, יש להעדיף גישה פרואקטיבית הכוללת ניטור רמות תרופה טרום הניתוח ובתקופה הסמוכה לאחריו עד להשגת יציבות קלינית ומעבדתית, ובהמשך ניטור תקופתי בהתאם למאפייני התרופה והמטופל, והפרוצדורה הניתוחית הספציפית. יש חשיבות רבה לשילוב צוות רב-תחומי הכולל נוירולוג ופסיכיאטר וכן רוקח קליני בליווי המטופל, לצורך התאמת הטיפול הנוירו-פסיכיאטרי המיטבי למטופלים העוברים ניתוחים בריאטריים.

הקדמה: הגישה התוך-אפית (אנדונזלית) האנדוסקופית חוללה מהפכה בגישה לנגעים ונטרליים של בסיס הגולגולת, והפכה להיות גישה מובילה במבוגרים ובילדים כאחד. אם זאת, יש להביא בחשבון את המאפיינים הייחודיים של אוכלוסיית הילדים, לרבות חלל עבודה צר, וגתות (סינוסים) ספינואידיות  שטרם התאווררו,  במערך השיקולים בבחירה בין גישה טרנסקרניאלית לגישה תוך-אפית.

מטרה: המטרה בעבודה זו היא להציג את ניסיוננו בגישה אנדוסקופית תוך-אפית לנגעים ונטרליים של בסיס הגולגולת בקרב אוכלוסיית הילדים.

שיטות וחומרים: נערך מחקר רטרוספקטיבי. נאספו מידע דמוגרפי, אנמנזה, תלונות רלוונטיות בהתייצגות הראשונית, ממצאי מעבדה ובדיקות דימות, תוצאות היסטופתולוגיה, ומהלך ניתוחי ובתר ניתוחי לרבות סיבוכים ותוצאי ניתוח. 

תוצאות: בין השנים 2024-2014 נותחו 50 ילדים במרכז הרפואי סוראסקי (איכילוב), 28 (56%) בנים ו- 22 (44%) בנות. גילם הממוצע היה 12.35±5.09. כמחצית מהשאתות (tumors) היו שפירות, והשאת הנפוצה ביותר אשר בגינה נותחו הייתה קריופרינגיומה 11 ילדים, 22%). כשליש מהילדים התייצגו עם כאבי ראש וכמחצית עם שינויים בבדיקות מעבדה. בקרב כמחצית מהילדים נצפה במהלך הניתוח דלף נוזל מוחי-שדרתי שהצריך רקונסטרוקציה של הפגם האוסטאודורלי. כשליש מהילדים (30%) עברו ניתוח רביזיה מסיבות שונות. שלושה ילדים בלבד (6%) סבלו מסיבוכים משמעותיים לאחר ניתוח, קבוצת הילדים שחוו סיבוך בתר ניתוחי התאפיינו באופן מובהק בגיל מבוגר יחסית בעת ניתוח, ובשיעור גבוה יותר של תסמינים עיניים בהתייצגות הראשונית.

סיכום ומסקנות: בעבודה זו הדגמנו את היעילות והבטיחות של גישה ניתוחית זו באוכלוסיית הילדים, במגוון פתולוגיות ובמגוון גילאים ובמיוחד בגילאים הצעירים. על אף האתגרים הכירורגיים הייחודיים לילדים, הקוהורט שלנו מדגים שיעור סיבוכים מתקבל על הדעת, ובכך מחזק את הספרות הקיימת לגבי הבטיחות והיעילות של גישה זו.

פיום קנה (tracheostomy) הוא ניתוח להבטחת נתיב אוויר בתינוקות וילדים הסובלים ממחלות קשות בדרכי הנשימה ומאושפזים ביחידות לטיפול נמרץ ילדים או ילודים. השכיחות של ביצוע הניתוח ביחידות לטיפול נמרץ ילדים נעה בין 5%-0.2% מהמאושפזים, ונושאת סיכון משמעותי לתחלואה ואף לתמותה.

במאמר זה נסקור את הנושאים המרכזיים בפיום קנה בילדים, תוך מתן דגש על היבטים רפואיים וטיפוליים מורכבים במהלך האשפוז וטיפול מותאם אישית. נתייחס בין השאר לבחירת צינורית פיום הקנה (קנולה) המתאימה ביותר עבור כל ילד, תוך התחשבות בגיל, משקל ומאפיינים קליניים ותיאור הטכניקות הניתוחיות השכיחות. הטיפול לאחר הניתוח מבוצע ביחידות לטיפול נמרץ ילדים, תוך מעקב וניטור צמוד. המאמר מדגיש את חשיבות ההכנה המקיפה לקראת שחרור הילד, הכוללת הדרכה פרטנית של ההורים, תרגול השימוש בציוד הרפואי הנדרש והבטחת התנאים המתאימים לטיפול בבית.

הממד הרגשי והנפשי זוכה אף הוא להתייחסות, תוך הבנה שפיום קנה אינו רק אתגר רפואי, אלא גם חוויה משפחתית מורכבת המשפיעה על התפתחות הילד והדינמיקה המשפחתית. הטיפול המיטבי בתינוקות וילדים אלו מתבסס על צוות רב-תחומי הכולל בין השאר רופאי אף-אוזן-גרון, רופאי ילדים וטיפול נמרץ, צוות סיעודי מיומן, קלינאי תקשורת, עובדים סוציאליים ותזונאים. מטרה מרכזית היא מתן טיפול הוליסטי הכולל הן צרכים רפואיים והן תמיכה רחבה אחרת הכוללת היבטים רגשיים, סוציאליים, כלכליים ועוד.

השמנת יתר חולנית היא בעיה רפואית, חברתית וכלכלית רחבת היקף בעולם ובישראל. שיעור של כ־49% מבני 20 שנה ומעלה בישראל סובלים מעודף משקל או השמנה, וכרבע מיליון מוגדרים כבעלי השמנת יתר חולנית. מצב זה מעלה באופן משמעותי את הסיכון לסוכרת מסוג 2, מחלות לב, סרטן ותמותה מוקדמת, ומטיל נטל כלכלי כבד על מערכת הבריאות ועל המשק.

הטיפול בהשמנת יתר חולנית כולל כיום שלוש חלופות עיקריות: שינוי אורח חיים, טיפול תרופתי וניתוחים מטבוליים. שינוי אורח חיים הוא קו הטיפול הראשון, אך יעילותו מוגבלת במקרים רבים, במיוחד בהשמנת יתר חולנית. בעשור האחרון עלה משמעותית הטיפול בתרופות אגוניסטיות של פפטיד דמוי גלוקגון-1  (GLP1RA), המובילות בממוצע לירידה של 10% במשקל ולשיפור משמעותי בתחלואה הנלווית להשמנת יתר חולנית. יחד עם זאת, לטיפול התרופתי יש תופעות לוואי, שיעור הפסקת טיפול גבוה, נגישות מוגבלת ועלויות גבוהות. ניתוחים מטבוליים מובילים לירידה ממוצעת של מעל 25% במשקל, לשיפור משמעותי בתחלואה נלווית ולירידה בתמותה. אף על פי שהם כרוכים בעלות ראשונית גבוהה ובסיכון לסיבוכים, מחקרים עדכניים מראים כי בטווח של חודשים עד שנים הניתוחים משתלמים כלכלית יותר מטיפול תרופתי מתמשך.

לסיכום, הן הטיפול התרופתי באגוניסטים ל-GLP-1 והן הניתוחים המטבוליים מציבים אפשרויות טיפוליות יעילות להשמנת יתר חולנית, כאשר לכל גישה יתרונות, מגבלות וסיכונים ייחודיים. מחקרים שונים מצביעים על כך שניתוחים מטבוליים עשויים להיות קשורים לירידה גדולה יותר במשקל ולשיפור משמעותי במחלות נלוות, ולעיתים גם לכדאיות כלכלית בטווח הארוך. עם זאת, ממצאים אלו תלויים בגורמים כגון אופק הזמן הנבחן, מחירי התרופות, שיעורי ההתמדה בטיפול ומאפייני אוכלוסיית המטופלים. מכאן עולה הצורך בגישה טיפולית מותאמת אישית, המשלבת בין החלופות השונות בהתאם למצב הרפואי ולפרופיל המטופל. על קובעי המדיניות לשקול בחינה מחודשת של מודלי הטיפול, תוך שילוב ראיות ארוכות טווח והתאמה אישית למטופל, על מנת להתמודד בצורה מיטבית עם מחלת ההשמנה – אחד האתגרים המרכזיים של מערכת הבריאות במאה העשרים-ואחת. מאמר זה, המבוסס על סקירת ספרות עדכנית, דן בהיבטים הקליניים והכלכליים של חלופות הטיפול השונות.

מיאסטניה גרביס היא מחלה אוטואימונית המתבטאת בכשל של צומת שריר-עצב. קיימים נוגדנים ‏עצמיים כנגד הקולטן לאצטילכולין המונעים קשירה אליו ובכך גורמים לכשל והיחלשות השרירים‎.‎

רעלת היריון היא תסמונת ייחודית להיריון לרוב לאחר השבוע ה-20, ו/או למשכב הלידה, ועלולה לסכן ‏את האם והעובר‎.‎‏ היא מתבטאת בעלייה בלחצי הדם עם או ללא חלבון בשתן, מצב העלול לפגוע באיברים שונים וביניהם גם ‏סיבוכים מוחיים העלולים להתבטא בפרכוסים ‏כלליים, בצקת מוחית, תת-זילוח (היפופרפוזיה), דימומים ואוטמים‎.‎

הטיפול הפרופילקטי למניעת הסיבוכים המוחיים הנקשרים עם רעלת הוא מגנזיום במתן תוך-ורידי. למטופלים עם מיאסטניה גרביס יש התוויית-נגד למתן מגנזיום תוך-ורידי בשל השפעתו על העברת ‏סינגלים בצומת עצב-שריר. מגנזיום מעכב את שחרור האצטילכולין בקצות העצבים, מצב המוביל ‏להחמרה בחולשת השרירים במטופלים עם מיאסטניה גרביס. בנוסף, מגנזיום יכול להעצים את ‏השפעתן של תרופות חוסמות עצב-שריר, מצב שעלול להוביל להחמרה משמעותית בחולשת השרירים ‏ואף לכשל נשימתי.

במאמרנו, אנו מביאים פרשת חולה, מטופלת הרה עם מיאסטניה גרביס וגורמי סיכון נוספים לרעלת היריון (ולדנות, גיל, כפיון, יתר-לחץ-דם כרוני, סוכרת היריון), ואת ההערכות לטיפול בה במצב של רעלת היריון (אקלמפסיה). לנשים עם יתר-לחץ-דם כרוני הסיכון לפתח רעלת היריון עומד על כ-26%‏‎.‎

הקדמה: בסיס הגולגולת הקדמי מהווה את הרצפה הגרמית של הגומה הקדמית, ומשמש חיץ בין הסינוסים וחלל האף לבין המוח. המחלות השכיחות באזור זה כוללות שאתות (גידולים) שפירות וממאירות, מחלות דלקתיות, זיהומיות, אנומליות מולדות ופגיעות טראומתיות. ניתוחי בסיס גולגולת קדמי מתבצעים במסגרת צוות רב-תחומי, בעבר בוצעו ניתוחים בגישה פתוחה, אך עם התפתחות הטכנולוגיה האנדוסקופית, מרבית הניתוחים מתבצעים כיום בגישה זעיר-פולשנית, המשפרת את ההתאוששות ומפחיתה סיבוכים.

מטרות: לסקור באופן תיאורי את כלל ניתוחי בסיס הגולגולת הקדמי שבוצעו בגישה אנדוסקופית או משולבת במרכז הרפואי שערי צדק, מאז פתיחת המחלקה ועד סוף שנת 2024.

שיטת מחקר: מאמר תיאורי שמתבסס על איסוף נתוני כל הניתוחים מבסיס הנתונים של המרכז הרפואי שערי צדק.

תוצאות: בין השנים 2024-2017 בוצעו 177 ניתוחי בסיס גולגולת קדמי, מתוכם 163 לטיפול בפתולוגיות ראשוניות ו-14 ניתוחים חוזרים. 5.5% מהחולים סבלו מדליפת CSF לאחר הניתוח, ו-3% חוו שארית שאת (גידול) תסמינית. ניתוחים בוצעו בעיקר בגישה אנדוסקופית, למעט מקרים של חסר גרמי נרחב או מעורבות אינטראקרניאלית, בהם נעשה שימוש בגישה משולבת.

מסקנות: המעבר מגישה פתוחה לגישה אנדוסקופית הביא לשיפור משמעותי בניהול ניתוחי בסיס גולגולת קדמי. עם זאת, במקרים מסוימים, הגישה המשולבת מציעה יתרון בזכות שילוב טכניקות פתוחות ואנדוסקופיות. שילוב מומחיות רב-תחומית תורם להצלחת הניתוחים ולמזעור סיבוכים.

דיון וסיכום: הגישה האנדוסקופית לבסיס גולגולת קדמי מהווה פריצת דרך בטיפול בפתולוגיות מורכבות באזור זה. שילוב הגישה המשולבת במקרים מורכבים מאפשר טיפול מיטבי תוך שמירה על עקרונות זעיר-פולשניות. שימוש בטכניקות מתקדמות ושיתוף פעולה רב-תחומי תורמים לשיפור איכות הטיפול ולהפחתת הסיכון לסיבוכים.

רקע: כאשר מוגדר שלב שני מוארך בלידה, האפשרויות הן המשך ניסיון לידה לדנית (נרתיקית), יילוד מכשירני או ניתוח קיסרי. קיים רצון לאזן בין הגדלת הסיכוי ללידה לדנית להפחתת הסיכונים לתחלואה ותמותה בקרב האם והילוד: מחד גיסא, ככל שנמתין יותר, הסיכוי ללידה לדנית יגדל, ואתו יפחת הסיכוי ללידה קיסרית וסיבוכיה. מאידך גיסא, המתנה זו מאריכה את השלב השני אף יותר, וכך מעלה את שיעור הסיבוכים. החשש הוא שככל שניתן לאישה זמן ממושך יותר לנסות וללדת בלידה לדנית נעלה את שיעור הסיבוכים במידה והאישה לא תצליח להשלים את הלידה ותזדקק בסופו של דבר לניתוח קיסרי. אחד הסיבוכים העיקריים של ניתוח קיסרי הוא דימום מוגבר.

מטרה: לבחון את הקשר בין משך השלב השני בלידה ראשונה לבין דימום מוגבר לפי סוג הלידה.

שיטות: בוצע מחקר קוהורט רטרוספקטיבי שכלל את כלל הנשים שילדו בלידה ראשונה – לדנית (נרתיקית), מכשירנית או קיסרית, בשבועות 42-37 בשערי צדק בשנים 2025-2021. הוחרגו לידות תאומים, לידות במצג פתולוגי, לידות קיסריות לאחר כישלון ואקום ולידות עם מוות פרינטלי. המשתתפות חולקו לקבוצות לפי סוג הלידה ומשך השלב השני (מעל ומתחת ל־3 שעות). בין הקבוצות הושוו תוצאים אימהיים וילודיים עבור כל סוג לידה בנפרד.

תוצאות: נכללו במחקר 77,639 נשים שענו על הקריטריונים להכללה וההחרגה. למרות ששלב שני מוארך נמצא משפיע על שיעור הדימום המוגבר בקרב נשים שילדו בלידות לדניות ומכשירניות, שלב שני מוארך לא נמצא משפיע על שיעור הדימום בקרב נשים שילדו בלידה קיסרית, וכן לא נמצא קשור לסיבוכים ניתוחיים במהלך הלידה הקיסרית, כגון הרחבה של החתך הניתוחי או משך ניתוח ממושך. בנוסף, נמצא כי שלב שני מוארך משפיע על מספר תוצאים אימהיים וילודיים נוספים, בעיקר בקרב לידות לדניות ומכשירניות.

מסקנות: על פי הנתונים שבידינו נראה כי מבחינת הסיכונים בניתוח קיסרי, כל עוד אין התוויה רפואית אחרת לסיום הלידה, ניתן לאפשר שלב שני מוארך יותר ובכך לתת ללידה לדנית להגיע לידי מיצוי. עבודה זו ועבודות נוספות בעתיד יוכלו לסייע במציאת נקודת הזמן הקריטית בלידה עם שלב שני מוארך, שממנה כדאי לעבור לביצוע לידה קיסרית. ידע זה יוכל לשמש לקביעת הנחיות קליניות הנוגעות לקבלת החלטות בלידה עם שלב שני מוארך ובכך לשפר את הטיפול והתוצאות בתחום.

פתיחת רחם כירורגית לחילוץ עובר הידוע כניתוח קיסרי (חיתוך הדופן),  הייתה נהוגה ככל הנראה במשך אלפי שנים. לידה של ילד חי לאחר מות אמו (בהליך הנתיחה שלאחר המוות) מופיע במיתוסים ובפולקלור של חברות עתיקות רבות. חלק מהתינוקות שנולדו כך שרדו, אם כי אמותיהם לא.  הסקירה הנוכחית מתארת עשר אנקדוטות סביב 3,800 שנות היסטוריה כתובה של הניתוח הקיסרי. דרך הסיפורים הללו ניתן ללמוד על ההתפתחות של הניתוח הקיסרי במהלך השנים הללו, מהליך של נתיחה לאחר המוות עד הניתוח שמציל חיי יולדת ועוברה.

מטרה: סרטן צוואר הרחם הוא הרביעי בשכיחותו בקרב נשים ברחבי העולם, כאשר הגורם העיקרי להתפתחותו הוא נגיף הפפילומה האנושי (HPV). נגיף זה גורם לנגעים טרום סרטניים בצוואר הרחם שעם הזמן יכולים להתפתח לנגע ממאיר ולכן ההמלצה על מעקב תקופתי. בדיקות הסקר התקופתיות נועדו לזיהוי מוקדם של נגעים אלו, וכאשר מזוהים נגעים חשודים לממאירות, לעיתים יש צורך בביצוע הליך כריתה של הנגע (קוניזציה צווארית). בקרב נשים בגיל הפוריות, ההשפעה של קוניזציה צווארית על תוצאות ההיריון נותרה נושא שנוי במחלוקת. במחקר זה, השווינו את תוצאות ההיריון בקרב נשים שעברו קוניזציה צווארית ובחנו האם ההליך מעלה את הסיכון לתוצאות לידה שליליות, תוך התמקדות מיוחדת בסיכון ללידה מוקדמת ולניתוח לחיתוך הדופן (קיסרי).

שיטות: מחקר עוקבה רטרוספקטיבי זה כלל נשים שעברו קוניזציה צווארית וילדו לפחות פעם אחת לאחר ההליך במרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה (SUMC). בשלב הראשון, קבוצת המחקר הושוותה לקבוצת בקרה (Control group) מותאמת (ביחס של 4:1 על בסיס מאפיינים דמוגרפיים כגון גיל, מספר לידות ואתניות) של נשים ללא אנמנזה של קוניזציה, לצורך השוואת סיבוכי היריון ותוצאי לידה. בהמשך, הושוו מאפיינים שונים של הליך הקוניזציה (כגון תוצאות בדיקות PAP לפני הקוניזציה, תוצאות הביופסיה לאחר קולפוסקופיה, גודל הקונוס לאחר ההליך (הקוטר הגדול ביותר), תוצאות היסטולוגיות של צוואר הרחם ומעורבות של בלוטות אנדוצרוויקליות) בנשים בקבוצת המחקר בלבד ונבחן הקשר לתוצאות ההיריון.

תוצאות: בסך הכול, נכללו בקבוצת המחקר 78 נשים שעברו קוניזציה צווארית וילדו לפחות פעם אחת לאחר ההליך. קבוצת המחקר הושוותה לקבוצת בקרה מותאמת של 312 נשים ללא אנמנזה של קוניזציה. בהשוואה לנשים ללא קוניזציה, נמצא כי נשים שעברו את ההליך היו בסיכון מוגבר לירידת מים מוקדמת טרם המועד (p<0.001) וללידה מוקדמת (p=0.02). השיעור של ניתוח לחיתוך הדופן היה גבוה יותר בקבוצת הנשים שעברו קוניזציה, אך לא היה הבדל בסיכון ללידה בניתוח לחיתוך הדופן בשל ההליך עצמו. בנוגע למאפייני הקוניזציה, לא נמצאו הבדלים משמעותיים בשכיחות סיבוכי ההיריון או בתוצאות הילודים בין נשים שעברו קוניזציה כתלות במאפייני ההליך.

מסקנות: בהשוואה לנשים ללא אנמנזה של קוניזציה, נמצא כי הליך זה הוא גורם סיכון לירידת מים מוקדמת טרם המועד וללידה מוקדמת. עם זאת, תוצאות ההיריון בקרב נשים שעברו קוניזציה צווארית היו דומות זו לזו, ללא תלות במאפייני ההליך השונים שנבדקו.

שתי מטופלות בנות 72 ו-36 שנים, שעברו התערבות נוירוכירורגית תוך שימוש סב-ניתוחי בחומרים המוסטטיים, הסתמנו עם החמרה קלינית. בבדיקת דימות הודגמו בשני החולים קולקציות נוזליות שהעלו חשד למורסה. לנוכח ההסתמנות הקלינית  והממצאים בבדיקות הדימות, עברו המטופלות התערבויות חוזרות דחופות שבהן נמצאו קולקציות סטריליות עם בצקת המוח סביבן, ובאחד המקרים נוצרה רקמה גרנולומטוטית במיטת הניתוח. בשתי פרשות החולות לא הייתה עדות מאקרוסקופית או מעבדתית לתהליך זיהומי.

פוליפוזיס אפי (פוליפים באף) הוא מחלה דלקתית כרונית של רירית האף וגתות הפנים (סינוסים). המחלה מתבטאת בשגשוג פוליפים הגורמים לחסימה באף, לירידה בחוש הריח ולפגיעה ניכרת באיכות החיים.

קביעת האבחנה מתבססת על אנמנזה, בדיקה קלינית ובדיקת דימות. הטיפול נע בין מתן סטרואידים מקומיים ומערכתיים, ניתוח אנדוסקופי, או טיפולים ביולוגיים בחולים עמידים לטיפול.