תוצאת חיפוש

ניצולי שואה היו חלק משמעותי מהכוח הלוחם במלחמת העצמאות ותרומתם לניצחון במלחמה הייתה מכרעת. רופאים ניצולים רבים לקחו חלק פעיל במלחמה ובהמשך בבניית התשתיות לרפואה הציבורית בארץ ישראל. חללי "נצר אחרון" היו ניצולי שואה, אשר נותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), עלו לבדם ארצה, התגייסו לשורות הצבא ונפלו במערכות ישראל. במותם נגדעה כליל השושלת המשפחתית. אחד מהם היה ד"ר שלמה גורפינקל. הוא היה חבר במחתרת היהודית ורופא בגטו וילנה ובשורות הפרטיזנים ביערות. במלחמת העצמאות שימש כרופא בגדוד "הגנה" ונהרג בקרבות בירושלים. דרך סיפורו האישי ברצוננו לשפוך אור על פועלם ההרואי של ניצולי השואה, ביניהם אנשי רפואה, אשר עלו לארץ ונלחמו במלחמות ישראל. חלקם נפלו בקרב ובתוכם חללי "נצר אחרון".

הקדמה ומטרת המחקר: משפט אייכמן היווה נקודת מפנה בתודעת החברה הישראלית, וביחסה לשואה ולניצולי השואה. מנושא שהיה על סדר היום הציבורי, אנונימי, בלתי נתפס ובלתי מובן ברמה האישית, הוא הופרט לעדויות ולסיפורים אישיים של ניצולים שרק עתה הובנו וחדרו לתודעה. יש הטוענים שעד למשפט אייכמן ניצולי השואה שתקו או הושתקו, יש הדוחים טענה זאת.

בעיצוב זיכרון הרפואה בשואה, כחלק מעיצוב זיכרון השואה בכלל, יש היבטים אתיים, רפואיים וחברתיים ייחודיים. מטרתו של מחקר זה לבדוק מה היה חלקם של הרופאים הניצולים בעיצוב זיכרון הרפואה בשואה.

ממצאים ודיון: רופאים ניצולי שואה העלו את זיכרונותיהם בכתב ובעל פה, תחילה בביטאונים רפואיים ובפני קהל רופאים, שכן השיח עם עמיתים למקצוע היה זמין ונוח יותר. אט אט התרחב מעגל ערוצי התקשורת שלהם, ובמיוחד לאחר משפט אייכמן. זיכרון הרפואה בשואה היה תמיד על סדר היום הציבורי של ההסתדדרות הרפואית, גם אם לא תמיד הגיע לכלל מעשה. באוקטובר 1955 הוקמה אגודת הרופאים שרידי השואה, גטאות, מחנות ויערות שנועדה לעסוק בחקר ההיבטים הביולוגיים-פתולוגיים ובחקר ההיבטים ההיסטוריים של הרפואה בשואה, אך מספר חבריה היה מצומצם והיא פעלה כשבע שנים בלבד. משנות ה-90 ואילך אנו עדים לעלייה בפעילות מאורגנת לעיצוב זיכרון השואה.

סיכום: ההליך האיטי של התגבשות המידע על אודות הרפואה בשואה לכלל תודעה ומכאן לכדי מעשה יכול להיות אחד ההסברים לפעילות מאוחרת זו ולכך שהצהרת הלסינקי אומצה בישראל רק בשנת 1967.

הרופאים הניצולים לא שתקו. הם עסקו באופן נרחב בעיצוב זיכרון הרפואה בשואה, ויש להם תפקיד מכריע בעיצוב זיכרון הרפואה בשואה בחברה הישראלית.

רחל הרצוג¹

בית ספר קרייטמן ללימודי מחקר מתקדמים, בית הספר בן גוריון בנגב,

¹מאמר זה הוא תמצית פרק ממחקר לשם מילוי חלקי של הדרישות לקבל דוקטור לפילוסופיה שהוגש לסנאט אוניברסיטת בן גוריון, ושבוצע בהנחייתה של פרופ' חנה יבלינקה.

הקדמה והמטרה במחקר: המפגש בין רופאים ניצולי שואה שעלו ארצה מתום מלחמת העולם השנייה ועד סוף שנת 1952 ובין החברה הישראלית, היה חלק ממפגש כלל ניצולי השואה עם החברה הישראלית. במחקר זה ביקשתי לבחון את קליטתם של הרופאים הניצולים במערכת הבריאות בתקופה האמורה, שבה עלו לישראל כ-1,350 רופאים, רובם המוחלט ניצולי שואה.

ממצאים ודיון: יש קווי דמיון בין קליטתם לבין קליטת כלל ניצולי השואה בישראל בכל הקשור למניעי העלייה ולמסגרות הקליטה. מניעי העלייה היו תחושות של ציונות, ללא הנמקה אידיאולוגית. מסגרות הקליטה הראשוניות הנחילו אכזבה וכאב שלא נשכחו, אך הן היו קצרותמועד. הרופאים מיהרו לצאת ממסגרות הקליטה האלה. הסתגלותם הייתה מהירה משום שהשינוי שנדרש מהם לא היה גדול. הם המשיכו לעסוק במקצועם והשתלבו במהירות במערכת הבריאות.

ההתחלה הייתה קשה. הם נקלטו בכל חזיתות הבריאות, אך בעיקר במערך המירפאות בריכוזי העולים באזורים הנטושים ובאזורי ההתיישבות החדשים בספר ובכפר, במוסדות האשפוז לחולי ריאות ובבתי החולים הפסיכיאטריים.

רובם החלו בשלבים הנמוכים של הסולם המקצועי, אך כבר משנת 1952 אפשר היה למצוא רופאים ניצולים בדרגות ניהול, ועובדה זו מעידה שקידומם המקצועי היה ככל קידום מקצועי ברפואה: פרי כישורים, ניסיון והצלחה בעבודה. בה במידה מעיד הדבר גם על נכונות הממסד הרפואי לקלטם ולקדמם.

סיכום: הכניסה המהירה לעבודה במערכת הבריאות העניקה למערכת הבריאות כוח אדם מקצועי שתרם את חלקו בתקופה הקשה בתולדותיה, ואילו הרופאים עצמם זכו בכך שניתנה להם אפשרות מהירה להשתקמות אישית ומקצועית, ובכך שבדרך זו הם נכנסו לחברה הישראלית ועד מהרה היו לחלק בלתי נפרד ממנה. תרומתם המקצועית-האישית של כל אחד מהם מצטרפת לתרומה קולקטיבית ניכרת. במכלול ציבור ניצולי השואה בישראל שמור מקום כבוד לסיפורם של הרופאים ניצולי השואה.

טומי שמואל שטייר

החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, מכבי שירותי בריאות, רמת גן

בשנה הראשונה שלאחר קום המדינה עלו ארצה כ-350,000 ניצולי שואה – כשליש מאוכלוסיית הארץ באותם ימים. דימויים הציבורי הירוד ("סבון", "אבק אדם") והגישה הציונית-חלוצית של שלילת הגולה – כל אלה גרמו להתנשאות כלפי הניצולים וזִלזול בהם. יחס המטפלים אל שארית הפליטה הושפע מהאקלים הציבורי, ובעיותיהם לא זכו לתשומת לב הראויה. 

מצב זה גרם בחלקם לטראומה נוספת – משנית. זוהי אחת הסיבות ל"קשר השתיקה". שתיקה זו נמשכה שנים רבות והפכה אותם פגיעים עוד יותר בשנות חייהם המאוחרות.

במאמר זה נסקר מצבם הנפשי המורכב של ניצולי השואה בקהילה, המאופיין בין היתר בשילוב של קשיחות ופגיעות. כמו כן, מדווח על השכיחות של הפרעת דחק בתר-טראומטית ( Post Traumatic Stress Disorder – PTSD) בקרב ניצולי השואה, מאפייניה וקשיי ההתמודדות של המטפלים עם המצב הבתר-טראומטי.

רצף האירועים הטראומטיים שחוו גרם בחלק מהניצולים לתחושת פגיעות, עלבון וחרדת חשיפה. תחושות אלה מנעו מהם במהלך השנים לתבוע את זכויותיהם, למרות שהתנהגות זו נחשבת נורמטיבית בחברה הישראלית.   

ההתעניינות וריבוי המחקרים בנושאי השואה ובניצולי השואה גדלים ככל שמספרם של הניצולים החיים קטן וככל  שמתרחקים בזמן מזוועות אותה מלחמה. במאמר הנוכחי מובאת המלצה ליישום מדיניות של אפליה מתקנת במערכת הבריאות ביחס לניצולי השואה.

שאול מ' שאשא¹, אנטול  ליבשיץ², אבי עורי²

¹בית חולים לגליל המערבי, נהרייה, ²בית חולים רעות, תל אביב

מצב בריאותם של ניצולי השואה העסיק חוקרים רבים במהלך השנים, בעיקר בהיבטיו הנפשיים והחברתיים. מעט עבודות יחסית פורסמו באשר לבריאותם הגופנית. הועלתה הנחה, אשר התבססה על מִמצאים בקרב נכים או אנשים שעברו טראומות אחרות, שלפיה תימצא בקרב ניצולי השואה שכיחות מוגברת של תחלואה גופנית ושיעור תמותה גבוה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית או בקבוצות בקרה מותאמות גיל, מין ומוצא. אולם תוצאות מרבית המחקרים אינן מאששות הנחה זו, פרט לגבי מחלות ממאירות ומחלות בשלד כמו אוסטיאופורוזיס, ששכיחותן בקרב הניצולים רבה יותר משמעותית מאשר בכלל האוכלוסייה. באשר לשאר המִמצאים הרפואיים-גופניים, קשה לקבוע בוודאות מדעית. הניצולים מתארים תחושת בריאות ירודה, תִפקוד לקוי ונטיות אובדניות. יהיה מקורן של בעיות רפואיות אלה אשר יהיה, ניצולי השואה ראויים לכל סיוע רפואי ונפשי, ולכל סעד אפשרי.

אבי עורי¹, שאול מ' שאשא²

¹מרכז רפואי רעות, תל-אביב, ²בית-החולים לגליל המערבי, נהרייה

האם ניצולי שואה ששרדו את התקופה הקשה בגטאות או במחנות הריכוז וההשמדה, חשופים לתחלואה גופנית מאוחרת ולתמותה ניכרת עשורי שנים לאחר-מכן? מעט מאוד ידוע על כך. בניגוד למספר הרב של מחקרים שנידונו בהם ההשפעות הנפשיות המאוחרות בקרב הניצולים, מספר העבודות שנדונה בהם במישרין שאלת ההשפעה המאוחרת על תחלואה גופנית ותמותה אינו רב ותוצאותיהן אינן אחידות. הידע שנצבר עד עתה בקשר בין השהייה בתנאים קשים וקיצוניים לבין תחלואה מאוחרת נלמד ברובו ממצבים אחרים: בקרב פדויי שבי, אסירים, עקורים ואלה שעברו עינויים. המצבים העיקריים שיכולים לתרום לכך הם רעב, נכות, מחלה, תנאי בידוד, איום מתמיד, תנאי קור או חום קשים, גהות (Hygiene) ירודה, צפייה במחזות קשים ביותר ודחק נפשי. במאמר נדונים חלק מגורמים אלה, ומועלית האפשרות שהחשיפה המתמשכת להם בתקופת השואה עלולה להיות גורם לשכיחות גבוהה יותר של תחלואה ועלייה בתמותה בקרב ניצולי השואה בכל קבוצת גיל.

דב זלוף¹, שמואל אבן-זהר ², רנטו פוסמן^1,3

¹קופת חולים כללית, מחוז דן פתח-תקווה, ²אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, ³המח' לרפואת המשפחה, מרכז רפואי רבין והחוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל-אביב

המטרה במחקר הייתה לבדוק אם קיימים הבדלים ברמת החרדה, בתפיסת הסכנה, בהסתמכות על כוחות הבטחון, ובסימני מצוקה פסיכולוגית בעיתות מלחמה בין שתי קבוצות ניצולי שואה: יהודים מיוון ויהודים ממזרח - ומערב-אירופה - כל זאת בהתמודדותם הנפשית מול גלי הטרור כנגד האוכלוסייה האזרחית בישראל.

יהודי יוון תוארו כשונים הן על-ידי הנאצים, הן על-ידי יהודים שאינם יוונים והן על-ידי היוונים עצמם. עוז רוחם, לכידותם, נטייתם למרוד ולהתנגד, וכוחם הגופני - היו שם דבר במחנות הריכוז. לכל התכונות הללו יש עדויות מדויקות בספרי ההיסטוריה העוסקים בשואת יהודי יוון.

חמישים-ושמונה שנים לאחר השואה ולפני שייעלמו מעל דפי ההיסטוריה, נבדקו בכלים מדעיים חוסנם הנפשי של יהודי יוון ניצולי שואה מול גלי הטרור.

לשם כך מולאו ארבעה שאלונים שחוברו על-ידי פרופסור סולומון מאוניברסיטת תל-אביב, ואשר נמצאו מהימנים.

להלן המימצאים העיקריים: רמת החרדה הממוצעת של ניצולי שואה יוצאי יוון נמוכה באופן מובהק מזו של ניצולי השואה האחרים - ממוצע של 10.00 לעומת 16.48 (t=4.83, p>0.001) ממוצע תחושת המצוקה הפסיכולוגית בעיתות מלחמה בקרב יוצאי יוון היא 2.10 לעומת 2.65 בקרב ניצולי שואה האחרים (t=4.24, p<0.001); ממוצע מידת האמון בכוחות הביטחון בקרב יוצאי יוון הוא 3.67 לעומת 2.70 בקרב הניצולים האחרים (t=2,60, p<0,001); ממוצע תפיסת המצב כמסוכן בקרב יוצאי יוון הוא 2.75 לעומת 3.39 בקרב ניצולים אחרים (t=4.354, p<0,001); המוכנות להגירה מהארץ היא 1.02 בקרב יוצאי יוון לעומת 2.09 בקרב הניצולים האחרים (t=4.06, p<0.001).

תוצאות המחקר מאששות את ההשערה, שאכן יוצאי יוון מגלים חוסן נפשי ניכר ומובהק סטטיסטית בהשוואה מול ניצולי שואה שאינם יוצאי יוון.

ההבדלים בין יוצאי יוון לבין ניצולי שואה אחרים גדלו אף יותר כאשר נבדקו תת-קבוצות של אסירי מחנות הריכוז בלבד מכלל הניצולים.

לסיכום, ניצולי השואה אינם קבוצה אחידה המגיבה באופן אחיד לאירועים טראומטיים. לכן אין לראותם כמיקשה אחת, מאחר שהם נושאים עימם מיטען חברתי שונה וערכים אוניברסליים שאותם ספגו בארץ מוצאם.