תוצאת חיפוש

רקע: אשפוז ממושך בבית חולים כרוך בשיעור סיבוכים עולה. בין הסיבות לאשפוז ממושך: עיכוב בביצוע בדיקות והתערבויות; דחיית ההעברה למסגרות המשך; אי הכנה במועד של בית המגורים לקליטת החולה.  

מטרות המחקר: למצוא גורמים המנבאים אשפוז ממושך וסיבות להארכתו בפועל.

שיטות: נקודת החיתוך בין אשפוז ממושך לאשפוז רגיל הוגדרה מהאחוזון ה-70 ממשך האשפוז הממוצע. נכללו המאושפזים בשתי מחלקות פנימיות ומחלקה גריאטרית חדה. נאספו פרטים דמוגרפיים וקליניים בקבלה לאשפוז למציאת גורמי ניבוי לאשפוז ממושך. הסיבות לאשפוז ממושך בפועל נבדקו ביום הרביעי לאשפוז עבור כולם על ידי תשאול הרופא הבכיר המטפל באמצעות שאלון מובנה, ובדיקת מצב החולה על ידי החוקרת באמצעות כלי מתוקף.

תוצאות: במשך חמישה חודשים נאספו פרטיהם של 1,092 חולים, מהם 337 (30%) עם אשפוז ממושך. בניתוח רב משתנים ((Multivariate נמצאו מספר מנבאים לאשפוז ממושך: (א) חולים שאינם נשואים; (ב) מצב סיעודי; (ג) אשפוז בגריאטריה לעומת הפנימיות (על אף שבפנימיות הללו רוב המאושפזים קשישים); (ד) צפי לשיעור תמותה גבוה על פי מדד תמותה צפוי Mortality-Probability-Models (MPM)³ [1]; (ה) אי ספיקת כליות או מחלה זיהומית בקבלה; (ו) אשפוז בחצי שנה קודמת. ממאירות, החייאה מחוץ לבית החולים או בעת הקבלה, אינם מנבאים אשפוז ממושך.

רק 85% מהמחלות שבגינן אושפזו החולים לאשפוז ממושך הן סיבה בפועל להמשך אשפוזם ביום הרביעי לעומת 93% בקבוצת הבקרה (p=0.014). ניתן לקבוע שסיבות לא רפואיות תורמות לכך ש-7% מהחולים שיועדו לאשפוז ממושך אכן יישארו באשפוז כזה בפועל לעומת 1% בקבוצת הבקרה  (p=0.018). סיבוכים רפואיים או המתנה לבדיקות מיוחדות או ליועץ מומחה לא נמצאו בעלי משמעות סטטיסטית לאשפוז ממושך.

מסקנה: נמצאו משתנים דמוגרפיים וקליניים המנבאים אשפוז ממושך כבר בתחילתו.

דיון: חלק מהמנבאים מוכרים, וחלקם האחר אושר כעת גם עבור האוכלוסייה הקשישה במחלקות הפנימיות.

סיכום: ניתן לאתר מנבאים לאשפוז ממושך, ובאמצעותם לנסות לקצר את משך האשפוז.

הקדמה: נמצא, כי החמרה בתפקוד בקרב קשישים המתאשפזים בעקבות מחלה חדה היא גורם המוביל לעלייה במשך אשפוז, בשיעור נפילות, בהחמרה מתמשכת בתפקוד, באשפוזים נשנים ובתמותה. מגמות הזדקנות האוכלוסייה תורמות לכך שמרבית המאושפזים במחלקות לרפואה פנימית הם קשישים ומציבות את ההחמרה בתפקוד כאתגר של הרפואה הפנימית.

מטרות: לדווח על נתיבים של שינוי תפקודי בקרב קשישים בתקופת סב-אשפוז חד במחלקות לרפואה פנימית.

שיטות מחקר: מחקר עוקבה שכלל 741 קשישים בני 70 שנים ומעלה שהתאשפזו בשנים 2011-2009 במחלקות לרפואה פנימית בשני בתי חולים כלליים בצפון הארץ. מצב תפקודי בסיסי שבועיים לפני האשפוז, בהתקבלות לאשפוז, בשחרור וחודש לאחר השחרור הוערך באמצעות (BI) Modified Barthel Index. שמונה נתיבים הוגדרו לפי מגמת השינוי בתפקוד בכל פרק זמן: לפני האשפוז, במהלך האשפוז ולאחר השחרור מאשפוז.

תוצאות: בתקופה שלפני המחלה שהובילה לאשפוז, נעה רמת התפקוד של שני שלישים מכל הנכללים במחקר בין תלות קלה לבין עצמאות מלאה. כמחצית מהקשישים הגיעו לאשפוז עם החמרה בתפקוד טרם פרוץ המחלה החדה, תפקודם של כרבע מהקשישים החמיר במהלך האשפוז או נפטרו וכשליש שיפרו את תפקודם בזמן האשפוז. מרבית הקשישים שהיו יציבים לפני האשפוז (57.1%) נשארו יציבים לאורכו ולאחריו, אולם מצבם של כשליש (33.2%) מהקשישים החמיר במהלך האשפוז או מיד אחריו. בקרב כמחצית מאלה עם החמרה בתפקוד לפני האשפוז (44.8%) חלה החמרה נוספת במהלכו או אחריו ברמה של 5 נקודות לפחות בסולם ה-BI. תפקוד אינסטרומנטאלי טרום מחלה חדה, תחלואה נלווית ותסמיני דיכאון נמצאו כמאפיינים המבדילים בין נתיבי תפקוד טרום ותוך אשפוז דומים.

דיון: במחקר מדווח על שמונה נתיבי תפקוד המאפיינים קשישים במהלך תקופת סב אשפוז חד במחלקות לרפואה פנימית. מאפייני המטופל בכניסה לאשפוז עשויים לסייע בזיהוי קשישים שנמצאים בסיכון לתוצאי אשפוז שליליים ובכך לשמש בסיס להתערבות מונעת בתפר בית חולים-קהילה.

רקע: לוורפרין טווח טיפולי צר, וערכי INR נעים בין 2.0 ל-3.0. על פי ניסיוננו, איזון רמות ה-INR במהלך אשפוז לקוי.

מטרות: לאמוד את מידת איזון ערכי ה-INR במאושפזים במחלקות לרפואה פנימית, המדדים המשפיעים על הערכים במהלך האשפוז, והקשר בין האיזון טרם האשפוז ובמהלכו.

שיטות מחקר: עבודה רטרוספקטיבית על נתוני חולים המאושפזים במחלקות לרפואה פנימית במרכזים הרפואיים מאיר ורבין בין התאריכים מאי 2011-מאי 2013. הקריטריונים להכללה: טיפול בטרם ובמהלך האשפוז בוורפרין, נלקחו במהלך ובשלושת החודשים טרם האשפוז לפחות שלוש בדיקות INR. הנתונים שנאספו: גיל ומגדר, ההוריה לטיפול בוורפרין, סיבת האשפוז, מחלות רקע וטיפול רלוונטי בתרופות, משך האשפוז, מספר מדידות ה-INR במהלך האשפוז, הערך בכל אחת מהמדידות, וכן מידת האיזון במשך האשפוז ובשלושת החודשים שקדמו לו. הוערכו הסיבות לחוסר האיזון והקשר למידת האיזון טרם האשפוז, כמו גם המדדים המשפיעים במהלך האשפוז.

תוצאות: מתוך 1,861 חולים שנסקרו, רק 299 עמדו בקריטריוני ההכללה. מבין חולים אלה, רק ל-93 (31%) היו ערכי INR מאוזנים במהלך האשפוז. לא נמצאו הבדלים דמוגרפיים וקליניים מובהקים בין חולים מאוזנים ולא מאוזנים. הסיכוי של חולה אשר היה מאוזן טרם אשפוזו לצאת מאיזון במהלכו היה 63%, והסיכוי של חולה אשר לא היה מאוזן טרם האשפוז להישאר לא מאוזן גם באשפוז הוא 73%.

דיון: במרבית החולים המאושפזים לא ניתן להעריך את מידת איזון ה-INR עקב מספר בדיקות קטן מהדרוש לניתוח. באלה בהם ניתן היה להעריך את הנתון נמצא שרובם לא מאוזנים.

מסקנות: אנו סבורים כי בקבוצת חולים גדולה יותר יהיה ניתן להשיג תוצאות מובהקות, ויתכן שאף לקבוע קווים מנחים לאיזון ערכי INR באשפוז.

הקדמה: רוב המידע בנושא פרפור פרוזדורים מקורו ברשמים המבוססים על נתוני הקהילה. מעט ידוע על פרפור חדרים בחולים המאושפזים במחלקות לרפואה פנימית.

מטרות: לאפיין דמוגרפית וקלינית את החולים עם פרפור פרוזדורים המאושפזים במחלקה לרפואה פנימית, את מדיניות הטיפול בהם, בהתמקדות בטיפול בנוגדי הקרישה.

שיטות מחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי המבוסס על הגיליונות הרפואיים של המטופלים במרכז רפואי שלישוני. קבוצת המחקר כללה מטופלים שאובחנו עם פרפור פרוזדורים שלא על רקע מסתמי הלב שאושפזו בפרק זמן של שלושה חודשים עוקבים. המדדים שנאספו היו: גיל ומגדר, תחלואה נלווית, סיבות האשפוז; ערך ממוצע של המוגלובין, טסיות דם וקריאטינין; רמות INR; _CHA2DS2 –VASC score ו-HASBLED score ; הגישה הטיפולית בהתקבלות (קבלה) ובשחרור מבחינת קצב הלב, והטיפול בנוגדי קרישה ומעכבי טסיות דם.

תוצאות: קבוצת המחקר כללה 404 מטופלים, סך הכול 735 אשפוזים. גיל ממוצע היה 12±76 שנים, מחציתם גברים. התחלואה הנלווית העיקרית הייתה יתר לחץ דם (73%). רוב החולים (90%) אובחנו כלוקים בפרפור פרוזדורים עוד בטרם אשפוזם והיו בסיכון גבוה לאירוע תסחיפי (CHA₂DS₂-VASC≥ 3- 86%) ולדימום (HASBLED≥3 - 79%). בעת התקבלותם למחלקה, ב-3/4 מהחולים עם אנמנזה של פרפור פרוזדורים, ניתן טיפול להאטת קצב הלב וב-45% לא ניתן טיפול בנוגדי קרישה. הגישה הטיפולית בקצב הלב ובנוגדי הקרישה לא השתנתה משמעותית במהלך האשפוז. שיעור הטיפול בנוגדי קרישה לא היה שונה משמעותית בהשוואה בין ערכי ה-CHA₂DS₂-VASC. הגורם המכריע לטיפול בנוגדי קרישה בשחרור היה טיפול בנוגדי קרישה עוד בטרם האשפוז.

אבישי אליס, עמית עקירוב

מחלקה לרפואה פנימית, בית חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

גילוי נאות: המחקר נערך בתמיכה ארגונית ובתמיכת חברת דקסל פארמה למחלקות שהשתתפו באיסוף הנתונים.

הקדמה: על אף השכיחות הגבוהה של יתר לחץ דם, שיעורי המודעות בקרב החולים המטופלים והמאוזנים נמוך. הקושי להגיע לערכי היעד נעוץ בין היתר בהיענות לטיפול ובהתמדה בו. מישלב קבוע של שתי תרופות משפר משמעותית את שיעורי ההיענות לטיפול ומידת האיזון.

מטרות: לאמוד את מספר המטופלים בתרופות מישלב קבוע ואת שיעור המועמדים למתן טיפול זה בקרב המאושפזים במחלקות לרפואה פנימית.

שיטות מחקר: נערך סקר רטרוספקטיבי רב מרכזי של מאושפזים במחלקות לרפואה פנימית במהלך שנת 2014, הלוקים ביתר לחץ דם על פי רשימת האבחנות. הנתונים שנאספו מהרשומה: גיל, מגדר, גורמי סיכון ותחלואה (על פי אבחנות בהתקבלות לאשפוז), ערכי לחץ הדם והטיפול בתרופות על פי משפחות התרופות בעת ההתקבלות למחלקה.

תוצאות: הסקר כלל 803 גיליונות אשפוז משישה מרכזים רפואיים. חצי מהנסקרים היו גברים, בגיל ממוצע של 75+12 שנים. המחלות הנוספות השכיחות ביותר היו יתר שומני הדם וסוכרת (60% ו-49%, בהתאמה). לחץ הדם הסיסטולי הממוצע בעת ההתקבלות היה 143+27 ממ"כ והדיאסטולי 75+16 ממ"כ. הערכים העידו על איזון רק ב-48% מהחולים. חוסמי ביתא היו התרופה הנצרכת ביותר (52%), רק 7% מהחולים טופלו בתרופות מישלב קבוע, רובם המכריע בתרופות מישלב קבוע הכולל משתן. רבע מהחולים טופלו בתרופה אחת, בעוד שלמעלה משליש מהחולים (36%) טופלו בשתי תרופות, 21% טופלו בשלוש תרופות ו-12% בארבע תרופות או יותר. בהנחה שהמועמדים לתרופות מישלב קבוע הם החולים הלא מאוזנים ואלה הנוטלים מספר תרופות הניתנות להמרה לתרופות מישלב, הרי שמחצית מהחולים נמצאו מועמדים לטיפול במישלב תרופות.

מסקנות: קיים צורך ממשי בהגברת הטיפול בתרופות מישלב קבוע להשגת איזון טוב של ערכי לחץ הדם.

דיון וסיכום: אשפוז במחלקה פנימית מהווה הזדמנות טובה להגברת הטיפול בתרופות  מישלב קבוע לאיזון טוב של לחץ הדם.

דוחא חאג' יחיא ¹, דוד פרג'^2,4, מיכאל לישנר^41,, אבישי אליס^3,4

¹המחלקה לרפואה פנימית ²והמחלקה לקרדיולוגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ³מחלקה לרפואה פנימית, בית חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה, ⁴הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

הקדמה: טיפול למניעה שניונית הכולל אספירין ו/או קלופידוגרל, חוסמי ביתא, נוגדי מערכת רנין־אנגיוטנסין־אלדוסטרון וסטטינים, מפחית את שיעור התחלואה והתמותה של החולים לאחר אירוע כלילי חד .

מטרות: לאמוד את שיעורי מתן הטיפול בתרופות למניעה שניונית לאחר אירוע כלילי חד לחולים המאושפזים במחלקה לרפואה פנימית, לזהות את המנבאים לטיפול במלוא הפרוטוקול ולבחון את הסיבות לאי מתן תרופות.

שיטות מחקר: בחינה רטרוספקטיבית של הרשומות הרפואיות של 399 חולים שאושפזו עקב אירוע כלילי חד בחמש המחלקות לרפואה פנימית במרכז רפואי אוניברסיטאי במהלך 2010 . נאספו נתונים דמוגרפיים וקליניים, נתוני האשפוז הנוכחי, הטיפול בתרופות טרם ההתקבלות ובשחרור והסיבות לאי מתן כל אחת מהתרופות למניעה שניונית.

תוצאות :כשני שלישים מהחולים שוחררו עם טיפול "מלא" למניעה שניונית. בנותרים, ברוב החולים הסיבות לאי מתן התרופות לא פורטו ולא ניתן היה לשחזרם.  המדדים המנבאים מתן "טיפול מלא" למניעה שניונית היו: "טיפול מלא" עוד טרם האשפוז, יתר לחץ דם, אוטם בשריר הלב ורווסקולריזציה בעבר, אשפוז נוכחי בגין אוטם שריר הלב ללא והרחבה מלעורית של עורק כלילי במהלך האשפוז. פרפור פרוזדורים היה  ST הרמת קטע גורם מנבא שלילי.

מסקנות: ה"טיפול מלא" למניעה שניונית לחולים לאחר אירוע כלילי חריף, המאושפזים במחלקה לרפואה פנימית הוא תת מיטבי. נדרשים מאמצים בכדי להשריש טיפול מבוסס הנחיות זה.

ארז רמתי^1*, אריאל ישראל^2*, טל קסלר¹, נעמה פלץ סינואני¹, בן-עמי סלע³, עדי ברום¹, עידן גורן¹, עתר גרינפלד⁴, ברונו לביא², גד סגל¹#

# מאמר זה מוקדש לזכר אבי, ליאון סגל ז"ל, שנפטר במהלך עריכת הגיליון. יהי זכרו ברוך.

¹מחלקה פנימית ט', ²הנהלת המרכז הרפואי המשולב שיבא, ³המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן,  ⁴מרכז רפואי ברזילי, אשקלון

* שני המחברים הראשונים תרמו תרומה זהה לכתיבת המאמר

רקע: ניטור פעילות התסס ALT (SGPT) בדם מהווה חלק משגרת המעקב הרפואי-מעבדתי בבית החולים. על פי רוב, נודעת חשיבות לחולים שבהם פעילות זו נמצאת מעל לתחום התקין. במצבים אלה, הדבר קשור ליציאת התסס מתוך תאי הכבד אל מחזור הדם (כדוגמת מקרים של דלקת הכבד). מעט נחקר ופורסם אודות חולים שבהם נמדדה פעילות נמוכה מהתקין של תסס זה בדם. היות שפעילות התסס חיונית לשימור חילוף חומרים תקין, החלטנו לבחון את שכיחות התופעה בקרב אוכלוסיות שונות (בקרב בריאים ומטופלים הלוקים במחלות שונות) ולאפיין את נסיבות הופעתה.

חולים ושיטות: במחקר הנוכחי נאמדה שכיחות הופעת רמות נמוכות מהטווח התקין של פעילות התסס ALT בקרב אוכלוסיית בית חולים שלישוני. כמו כן, בוצעה בדיקה מדגמית של ריכוז ויטמין B6 (המהווה מקור לקו-פקטור חיוני לפעילות התסס) בדמם של מאושפזים בעלי פעילות ALT נמוכה בנסיוב.

תוצאות ומסקנות: תוצאות המחקר הנוכחי מעלות, כי פעילות נמוכה של התסס ALT היא תופעה שכיחה יחסית, ששיעורה גבוה משליש מכלל המאושפזים במחלקות לרפואה פנימית של בית החולים, וכי קיימת תאימות ישירה מובהקת  (p = 0.0004, r = 0.47) בין פעילות נמוכה של התסס ALT בנסיוב ולבין ריכוז נמוך של ויטמין B6 בדם. אנו מייחסים את המימצאים המתוארים בתוצאות המאמר לשכיחות גבוהה של שבריריות (Frailty) בקרב המאושפזים בבית החולים.

מאיה פריצקי, ראול רז, זיכריה זכאי-רונס, עדית פלטאו

מכון לגסטרואונטולוגיה, בית חולים העמק, עפולה, היחידה למניעת מחלות זיהומיות, בית חולים העמק, עפולה והפקולטה לרפואה, טכניון, חיפה, המח' לוירולוגיה, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה עין כרם, ירושלים, המח' לרפואה פנימית ב', בית חולים העמק, עפולה והפקולטה לרפואה, טכניון, חיפה

שפעת היא מחלה שכיחה, זיהום בשפעת גורם לתסמינים של מחלה נגיפית חדה, להופעת סיבוכים שונים ולהחמרה בתיפקוד מערכות שפעילותן גבולית. ניתן למנוע הידבקות במחלה על ידי מתן חיסון.

אבי פורת

המח' לרפואה פנימית, מרכז רפואי סורוקה

בימים אלה העלה מישהו את הרעיון לסגור מיטות במחלקות לרפואה פנימית בבתי-חולים ולהעביר את החולים למיטות בקהילה המיודעות לגריאטריה, יש לציין כי זהו רעיון עם הגיון כלכלי, שכן רוב החולים במחלקות לרפואה פנימית הם אכן קשישים, ואם קיימת חלופה לאישפוז במיטות שעלותן נמוכה יותר במסגרת הקהילתית, מדוע לא לנצלה? זהו המשך לקו שבו נטען, כי כל טיפול שניתן להעביר למסגרת הקהילה עדיף על-פני אישפוז. להלן מספר נקודות למחשבה למתלבט:

מדוע מספר הפונים לאישפוז במחלקות לרפואה פנימית עולה והולך? האם אך ורק בשל הזדקנות האוכלוסייה? לו הייתה זו התשובה, אזי הרחבת פתרונות קהילתיים חלופיים לאישפוז נראית סבירה. אולם מסתבר שהגורמים רבים ומורכבים יותר, וניתן לסווגם לארבע קבוצות: חברתיים כלליים; כאלה הנובעים ממיבנה מערכת הבריאות; גורמי קהילה; וגורמים הקשורים לבתי-החולים עצמם.
 

דורון זמיר (1), איליה פוליצ'וק (1), אילן ליבוביץ (1), טטיאנה רייטבלט (1), חן זמיר (2) ושמעון שרף (3)

המח' לרפואה פנימית (1), משרד הבריאות, ירושלים (2), הנהלת בית-החולים (3), מרכז רפואי ברזילי, אשקלון

זיהומים נוזוקומיים גורמים לתחלואה ולתמותה בחולים מאושפזים. ידוע כי הטיפול בתרופות אנטיביוטיות חדשות ורחבות-טווח גורם לשיעור גבוה של זיהומים עמידים בחולים אלה. המטרות במחקר להלן היו כדלקמן:

1)    להעריך את שכיחות הזיהומים הנוזוקומיים, אופיים וטיב המזהמים השכיחים.

2)    למצוא מי הם החולים המצויים בסיכון ללקות בזיהומים אלה.

נספרו סך החולים שאושפזו במחלקות לרפואה פנימית בין השנים 1994-1998 – סך-הכל 42,117 חולים. 2,789 תיקים רפואיים מתקופה זו גידלו באופן אקראי. אחד מכל 15 תיקי מאושפזים נבדק, ומהתיקים שנבדקו נבחרו כל תיקי החולים שעמדו במדדים של זיהום נזוקומי. נמצאו 72 חולים שהתאימו להגדרה (2.6%) עם 76 זיהומים נוזוקומיים. במקביל נידלו 100 תיקי חולים בצורה אקראית לקבוצת הבקרה (אחד מכל 40 תיקים לפי סדר האישפוז).

הזיהומים השכיחים היו זיהום בדרכי-השתן (40.8%), דלקת-ריאות (32.9%) ואלח-דם (9.2%). שיעור התמותה של חולים עם זיהומים נוזוקומיים היה גבוה לעין ערוך בהשוואה לקבוצת הבקרה (48.6% לעומת 5%, בהתאמה, (p<0.001). Pseudomonas auroginosa ו-Staphylococcus aureus היו המחוללים השכיחים.

בקרב 56.6% מהחולים בודד חיידק כלשהו בתרבית דם, שתן או כיח. גיל מבוגר, סוכרת, אישפוז ממושך (טרם הזיהום), הנשמה מלאכותית וצינרור השופכה נתגלו כגורמי-סיכון לזיהום נוזוקומי.

זיהומים נוזוקומיים במחלקות לרפואה פנימית בישראל שכיחים פחות מהמדווח בעבודות קודמות, וגורמי-סכיון מסוימים מגבירים את שכיחות הזיהומים, הגורמים לשיעור תמותה גבוה. נקיטת אמצעי זהירות פשוטים תועיל בצימצום ממדי התופעה.

עדית פלטאו, נגה ריכמן, נתן קאופמן

המח' לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי העמק, עפולה, והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

נסקרו גיליונות האישפוז של 282 חולים מטופלים בקומדין שאושפזו במחלקה לרפואה פנימית במשך שנתיים. בקרב 182 מהם נבדק INR ביום האישפוז. ארבעים וארבעה חולים טופלו בקומדין עקב מסתם מלאכותי, ומתוכם פחות מ-20% היו בתחום הטיפולי המומלץ של INR, קרי בין 3-4. מבין 138 חולים שטופלו בקומדין עקב פירפור פרוזדורים, רק 31.9% היו בתחום הטיפולי המומלץ: 2-3. בקרב 7 חולים שטופלו עקב פירפור פרוזדורים נמצא ערך גבוה מאוד של INR- מעל 7. חולים אלה היו מבוגרים מיתר הקבוצה – גיל ממוצע של 82 שנה לעומת 69.4 שנה בחולים עם INR נמוך מ-7. בקרב 4 חולים (שניים עם מסתם ושניים עם פירפור) עם INR מעל 7 היו דימומים קלים. לסיכום, דרגת האיזון בחולים המטופלים בקומדין אינה טובה ומן הצורך להעלות אמצעים לשיפורה.

יהודה שינפלד, יחזקאל סידי, דוד עזרא

מח' לרפואה פנימית א', ב', וג' מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה, סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

במשך מאות שנים היוותה הרפואה הפנימית מלכת הרפואה. מבלי לפגוע בזכויות ההתמחויות השונות, עד לפני 2-3 עשורי שנים היה ברור לכל בוגר מצטיין בפקולטה לרפואה שאינו מתעניין במקצועות הכירורגיים, שעליו לבחור במקום הראשון בהתמחות ברפואה פנימית. ואכן, בוגרים אלו איישו ומאיישים את תפקידי המנהלים במרבית המחלקות לרפואה פנימית בישראל.

עדיין הרפואה הפנימית היא מלכת הרפואה, עקב מיגוון החולים המצוי בברור ובטיפול במחלקות לרפואה פנימית, היכולת לשלב מחקר בסיסי וקליני, האתגרים העומדים בפני הרופאים הפנימיים, ועוד. לא פלא אפוא, ששלושה דיקני הפקולטות לרפואה בישראל באים ממסגרות הרפואה הפנימית, בדומה לכך שמירב הרמטכ"לים באו מתוך יחידות חי"ר מובחרות.

יהודה שינפלד

המח' לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

במאמרי הקודמים, ניסיתי להתריע על מספר נושאים הקשורים במצבה בהווה של הרפואה הפנימית, עם שימת דגש מיוחד על ההשלכות העתידיות על צורת הפעילות, גורלם של החולים ועתידו של הרופא הפנימי החוקר. נמצא, שהמחלקות ברפואה פנימית נתונות תחת לחץ יוצא דופן, אשר גדל והולך ובמצב של תת-תיקנון. מצבים אלו מובילים לריבוי טעויות, אי שביעות רצון של מאושפזים ובני משפחותיהם, טרוניות ותלונות ואף תביעות משפטיות. במקביל, עולה אי-שביעות הרצון של המתמחים, המלווה בנטישת המערכת תוך סיכון עתידה של המחלקה לרפואה פנימית.

במאמרי הנוכחי, אני רוצה לתאר את אופי ההתקבלויות במחלקה הפנימית ביום פעילות שיגרתי, המזכיר מחד-גיסא את הפעילות היומיומית השוטפת בחדר מיון ומאידך גיסא, משתווה להגדרה של "פיגוע המוני". הגדרה זו על פי מינוח צה"ל כוללת: אירוע שבו מספר הנפגעים או קצב הגעתם עולה על יכולת הצוות הרפואי הקיים לתת טיפול רפואי מיטבי לכל נפגע.

The Challenge of Space-Occupying Lesions in the Iliopsoas Space

Irena Tsikonova, Jochanan E. Naschitz, Simona Croitoru, Elisha Barmeir, Daniel Yeshurun

Depts. of Medicine and Diagnostic Imaging, Bnai Zion Medical Center, and Bruce Rappaport Faculty of Medicine, The Technion, Haifa

Mass lesions in the iliopsoas compartment (MLIPC) are uncommon in patients in departments of medicine and their incidence and etiologies are unclear. In a prospective study we diagnosed various MLIPCs in 7 patients during a 10-year period, representing 0.03% of admissions. Symptoms included abdominal or flank pain (4 cases), pain along the thigh (5), diminished psoas muscle strength (2), fever (2), and hypotension (1). MLIPC was suspected on clinical grounds in 5 cases. In all cases the diagnosis was established by computed tomography (CT). Tissue was sampled by needle biopsy in 4 and on surgery in 1. MLIPCs were caused by hemorrhage (2), infection (2), neoplasia (2) and inflammatory mass (1). Often MLIPCs are life-threatening so their timely diagnosis by early CT scan is important.