תוצאת חיפוש

דלקת העריה (וולבו-וגיניטיס) והידבקות השפיות הקטנות (labial adhesion) הן שתי התחלואות הגינקולוגיות העיקריות בילדות ונערות. למרות שאין מניעה כי טיפול במצבים אלו ייעשה ברמת רופאי ילדים בקהילה או במיון ילדים בבית חולים, הרי שבפועל, ועקב רתיעה של רופאי הילדים מלעסוק בנושאים גינקולוגיים, מופנות ילדות ונערות הסובלות מתסמינים גינקולוגיים לבדיקת רופאי הנשים. הטיפול בדלקת העריה כמו גם בהידבקות השפיות הקטנות מתבסס כמעט תמיד על תכשירים מרככים ועל משחות אנטיביוטיות. בספרות הרפואית הרלבנטית העכשווית הולכת ומשתרשת התפיסה, כי הטיפול במצבי תחלואה זו אמור להיות מעקב תוך שינוי בהרגלי חיים (כלבוש תחתון מתאים, הרגלי ניקיון נכונים ועוד). בסקירה זו נבחנת הספרות העדכנית בנושא ומובאות ההמלצות העדכניות בנושאים אלו.

ועדת אתיקה היא ועדה מעין שיפוטית שהבסיס לפעולותיה הוא החוק. הובהרו פעולות ועדת האתיקה בתחום כפיית טיפול ומניעת מידע מהמטופל, אך לעיתים יש להיעזר בפתרונות יצירתיים, מבלי לפגום ברוח החוק, הגורמים למטופלים לקבל את הטיפול או אי הטיפול עם מינימום של פגיעה בערכיהם וברצונם. ועדת אתיקה מנוסה, עם חברים בעלי יכולת לפרוץ אל מחוץ לקופסה, בשילוב גורמי חוץ מקצועיים ובעלי מעוף, תפתור גם דילמות אתיות מורכבות, פתרונות המוסכמים על ידי כל הנוגעים בדבר.

תרומבוציטופניה מושרית הפרין היא הסיבוך המשמעותי ביותר של טיפול בהפרין, למעט סיבוכי דמם. בסקירה זו מובאת פרשת חולה שפיתח סיבוך של תסחיף פקקת (תרומבואמבולי) נרחב מלווה בתרומבוציטופניה לאחר חשיפה להפרין בעת ניתוח מעקפים. תרומבוציטופניה תועדה כחודש לאחר החשיפה להפרין ואילו אירוע הפקקת, שהוביל למותו של החולה, אובחן שישה שבועות ממועד החשיפה.

בסקירה נדון בהיבטים הפתופיזיולוגיים והקליניים של תרומבוציטופניה מושרית הפרין, בדגש על המאפיינים הייחודיים לחולה, כולל תרומבוציטופניה שנמשכה שבועות לאחר החשיפה להפרין.

במסגרת האשפוז הפסיכיאטרי מתמודדים המטופלים עם תחלואה נפשית קשה המתבטאת במצוקה רגשית ניכרת, בשינויים התנהגותיים קיצוניים ולעיתים בסיכון של המטופל לעצמו ולסביבתו. מתוקף החוק לטיפול בחולי נפש ניתן לעיתים הטיפול הפסיכיאטרי במצבים אלו בכפייה. סיטואציה חריגה זו מייצרת קונפליקטים מורכבים במערכת היחסים הטיפולית.

במאמר זה ננסה לחבר חוט מקשר בין תיאור טיפול באדם הלוקה בסכיזופרניה אשר אושפז בכפיה במחלקה הסגורה לבין מושג "האלביתי" שהוצג על ידי פרויד במאמרו  "Das Unheimliche" משנת 1919, במטרה להעביר את החווייה הרגשית הייחודית המלווה את הקשר הטיפולי במחלקה.  

סוגיית ההזנה הכפויה של אסירים שובתי רעב מעוררת שאלה מוסרית כבדת משקל באשר לאיזון הראוי בין ערך האוטונומיה של החולה לבין ערך החיים. אישור החוק לתיקון פקודת בתי הסוהר ("מניעת נזקי שביתת רעב") בקיץ האחרון, וקיומן של שביתות רעב של עצירים מנהליים בטחונים שאירעו בעת זו, עוררו מחדש פולמוס רב שנים באשר לסוגית שובתי הרעב.

מן הצד האחד ניצבת עמדתם של מלומדים שונים וארגון ההסתדרות הרפואית בישראל, שלפיה יש להגן על ערך האוטונומיה, הבא לידי ביטוי ברצונו החופשי של שובת הרעב להמשיך בשביתתו עד מוות, ולכן חל איסור להזינו בכפייה בניגוד לרצונו גם במחיר מותו. מן הצד השני ניצבת עמדת החוק החדש, שלפיה הערך המוסרי של שמירת חיי האדם והחובה המקצועית-אתית של הרופא להציל חיים גוברים על כיבוד האוטונומיה של החולה במצבים שבהם נשקפת סכנה ממשית ומוחשית לחייו, ומצדיקים בתנאים מסוימים אף הזנת מטופלים בכפייה.

מאמר זה מבקש לתמוך בעמדה האחרונה, לבאר עקרונותיה, ולהבהיר יסודותיה הערכיים-מוסריים, אנושיים, משפטיים ומקצועיים. במאמר נערך עיון ביקורתי בחוק הישראלי, בפסיקת בתי המשפט בישראל, בשיטות משפט אחרות הנהוגות בעולם, בדין הבין לאומי ובהצהרות בין לאומיות של ארגון הרפואה העולמי, המעניק משנה תוקף לעמדה מוסרית זו.

בנוסף, מתוך הכרה בפולמוס הסוער השורר בסוגיית הזנת אסירים שובתי רעב בכפייה, מוצע במאמר מנגנון חוקי המכבד את מצפונם של הרופאים ומאפשר לכל רופא לפעול בהתאם לתפיסתו הערכית, כמקובל בחוקים אחרים הנוגעים לסוגיות אתיות שנויות במחלוקת וכבדות משקל מסוג זה.

יחסי מטפל-מטופל בישראל השתנו רבות במהלך השנים. בעוד שבעבר שלטה גישה פטרנליסטית שמקורה בגרמניה, אשר לפיה יודע רק הרופא מה נכון עבור החולה, כיום הדגש הוא על האוטונומיה של המטופל וזכותו לקבל לידיו את מלוא המידע הרלוונטי כדי לקבל החלטות מושכלות אודות חייו ובריאותו. משמעותה של אוטונומיה זו היא, שלמטופל יש זכות מלאה לקבל החלטות באופן חופשי, מבלי שיכפו עליו שיטת טיפול זו או אחרת. הבסיס להחלטתו המודעת של המטופל הוא ידע, המסופק על ידי הרופא המטפל באופן מלא, כן ומאוזן. צדו השני של מטבע האוטונומיה הוא הזכות לסרב או לדחות את הצעתו של הרופא המטפל לטיפול מסוים. זכות זו, המעוגנת גם בהצהרת מלטה על שובתי רעב משנת 1992, טומנת בחובה את ההכרה באנושיותו של המטופל ובזכותו לפרטיות, ומחייבת את הרופא לפעול יחד עם המטופל תוך כיבוד זכויותיו. הגישה התומכת באוטונומיה נהוגה במדינות רבות אחרות החברות בארגון הבריאות העולמי (WHO), כגון ארה"ב, קנדה ובריטניה, והשפיעה רבות על יחסי מטפל- מטופל בישראל בכלל ועל היחס לשובתי רעב בפרט.

שרית אשכנזי¹, יהודית דרייר², פיה רענני^1,3, אבי לידר^1,3

¹מכון להמטולוגיה, ²הנהלת הסיעוד, מרכז דוידוף, בית חולים בילינסון, מרכז רפואי רבין, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

חוסר היענות לטיפול רפואי נפוץ באופן יחסי גם בהקשר של טיפולים עם פוטנציאל מציל חיים במחלות כמו סרטן. ההערכה היא שחוסר היענות לטיפול נוגד סרטן פומי נע בין 63%-27% במחקרים על חולי סרטן. נתון זה מהווה אתגר גדל והולך, בשל שינוי הפרדיגמה בטיפול נוגד סרטן, מכימותרפיה הניתנת דרך הווריד לתרופות נוגדות סרטן פומיות. החשיבות של היענות לטיפול רפואי מודגשת על ידי ארגון הבריאות העולמי, שרואה כי חוסר היענות יהפוך להיות בעיה משמעותית לבריאות הציבור. במחקרים על מספר מחלות ממאירות הודגמה השפעה שלילית של חוסר היענות לטיפול, להישרדות ולאיכות החיים, המלווה בגידול בעלויות הקשורות לטיפול רפואי. פרשת החולה המייצגת הנדונה בסקירה זו ממחישה את מורכבות ניהול ההיענות בטיפול נוגד סרטן פומי, באמצעות דוגמה מייצגת של מטופלת מבוגרת הלוקה בליקמיה מיאלואידית כרונית, שהציגה חוסר היענות למעכבי טירוזין קינאזה (Imatinib, Dasatinib). חוסר ההיענות שלה הוסבר בגורמים סוציו-דמוגרפיים וגורמים הקשורים למטופל ולטיפול, אשר בהסתכלות לאחור, ניתן היה לזהותם בשלב האבחון, וכך ניתן היה להביא לפעולה מקדימה של ניהול מחסומים והיענות. ניהול שוטף על ידי המטולוג בהדרכה בלבד הביא לשיפור ההיענות בפרק זמן קצר מהצפוי. ההתערבות שלנו שהייתה רבת שלבים ורבת תחומים לשיפור ההיענות, אשר כוללת גם משוב המבוסס על ניטור אלקטרוני, הביאה לשיפור ההיענות והתגובה לטיפול בחולה זו. פרשת חולה זו מדגימה את הגישה המבוססת הראיות העכשווית לחוסר היענות לטיפול נוגד סרטן בדרך פומית.

דוד רבינרסון, לינא סלמאן, רינת גבאי בן-זיו

בית חולים לנשים הלן שניידר, מרכז רפואי רבין, פתח תקווה

ניתוחים פלסטיים של העריה מסיבות אסתטיות הולכים וצוברים פופולאריות במדינות המערב ובישראל. קיימות שיטות שונות לביצוע ניתוחים אלו, כאשר אין הבדל משמעותי בין תוצאות הניתוח בשיטות השונות או בשביעות הרצון של המטופלות. קיימים בנוסף ניתוחי עריה מורכבים הרבה יותר, כחלק מתיקון מצבים של פסידו-הרמפרודיטיזם, Intersex או ניתוחים לשינוי מין מגבר לאישה. ניתוחים אלו מחייבים לא רק פלסטיקה של העריה, אלא אף בנייה שלה יש מאין. גם בסוג ניתוחים מורכב ומסובך זה נרשמות הצלחות מבחינת התוצאה. סוג אחר של ניתוחי עריה, שאינו חוקי, המבוצע מסיבות דתיות/תרבותיות, והנפוץ במזרח התיכון ובאפריקה, הם ניתוחים משחיתים של העריה. במאמר זה מפורטים סוגי הניתוחים הפלסטיים השונים של העריה, ההוריות שלהם ומידת הצלחתם.

שמעון גליק

הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

בניגוד למדיניות המקובלת כיום בעמדה של הסתדרות הרפואית העולמית, הנתמכת בעמדה של הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית הישראלית, ברצוני לטעון בעד האכלת אסירים שובתי רעב בכפייה, כשמצבם הרפואי מגיע לסכנה של מוות או לנזק בלתי הפיך במצבם הבריאותי. הסיבה לכך היא התרבות בישראל, הנותנת עדיפות מרבית לחיי אדם על פני אוטונומיה, ועל תרבות של ערבות הדדית. גישה זאת נתמכת בפסיקה של שופטת בית משפט מחוזית, שהפנתה שובת רעב להאכלה כפויה, בפסיקת בג"ץ בכפיית ניתוח על אסיר מסרב, ובחוק זכויות החולה.

איגור אויפה, יובל מלמד

המרכז לבריאות הנפש לב השרון, נתניה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

רבות נכתב על הטיפול הכפוי במרפאה בעולם בכלל ובישראל בפרט. עקרונות ההגנה על חולי נפש ושיפור הטיפול הרפואי – כפי שאומצו על ידי העצרת הכללית של האו"ם בהחלטה 46/119 מיום 17.12.91 – נקבעו בחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991. מתכונת טיפול זה נקבעה על פי שיטה שהייתה נהוגה כבר בעולם. היה זה חידוש לעומת חוק הטיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955 – גם בכך שהחוק איפשר טיפול במרפאה בכפייה, על פי סעיף 11.

אורי ניצן¹, שאולי לב-רן^1,2, שמואל פניג^1,2

¹המרכז לבריאות הנפש שלוותה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

התנאים שבהם ניתן להעניק טיפול רפואי לאדם ללא הסכמתו, מוסדרים בחוק טיפול בחולי נפש התשנ"א-1991 ובחוק זכויות החולה התשנ"ו-1996. הניסיון הקליני מלמד, שהחוק אינו נותן מענה מיטבי כאשר מטופל מתנגד באופן פעיל לקבלת טיפול חירום בבית חולים כללי. לא אחת הרופא עומד נבוך מול המטופל ו/או בני משפחתו, מבלי שיוכל ליישם באופן מושכל את החוק, או לחלופין, ליישם את החוק ברמה הקונקרטית.

במאמר זה אנו סוקרים את מערך החוקים שלפיו פועלים הרופאים בכלל ופסיכיאטרים בפרט, בבואם להחליט על טיפול בחולה בניגוד לרצונו במתאר של בית חולים כללי. נתאר מקרה קליני המעלה שאלות מהותיות באשר לחוק הקיים, ונדון בו ובמקרים מורכבים אחרים שבהם נשקל מתן טיפול בכפייה לאדם שאינו לוקה 'במחלת נפש'. כמו כן, נציע דרכים לייעל את ההתמודדות עם מצבים מורכבים אלה – הן במישור העבודה הקלינית והן במישור המשפטי.

האישפוז והטיפול בכפייה במירפאה מייחדים את מקצוע הפסיכיאטרייה ממקצועות הרפואה האחרים. כעשרים אחוזים מהחולים המאושפזים בבתי-חולים פסיכיאטריים מאושפזים על פי הוראה לאישפוז כפוי (המסלול האזרחי) ועוד כ- 5% על פי צו של בית-המשפט (המסלול הפלילי).

Acute Lymphoblastic Leukemia in Adults Treated with German Multicenter Study Group Protocols

G. Goldstein, O. Shpilberg, P. Raanani, A. Chetrit, I. Ben-Bassat

Institutes of Hematology and of Clinical Epidemiology, Sheba Medical Center and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Acute lymphoblastic leukemia (ALL) is a malignant disease whose incidence is relatively low among adults, unlike in children. Adults with ALL have a lower rate of long-term disease-free survival. During the last 20 years, a German multicenter group has shown that their protocol have achieved good results in adult ALL.

We reviewed the medical records of 35 ALL patients, aged 19-63 years, whome we treated with these protocol (1988-1997). The remission rate was 94%. At a median follow-up of 46 months the 2-year overall survival was 54% and the disease-free survival was 94%. Although 2 patients died of bone marrow transplant complications, no death was directly associated with drug toxicity. The main grade 3 or 4 side effects (WHO classification) were neutropenia (91%), thrombocytopenia (71%) and anemia (71%).

With there protocols we achieved high overall and disease-free survival rates, especially in comparison with other reports. Despite the high rate of severe treatment toxicity, there were no fatalities directly related to treatment. These results emphasize the need to concentrate treatment of adult ALL patients in large medical centers with expertise in the use of the complicated treatment protocols required.

High-Dose Chemotherapy and Autologous Stem Cell Trans-Plantation for Refractory and Relapsing Hodgkin's Disease

A. Avigdor, I. Hardan, O. Shpilberg, P. Raanani, I. Grotto, I. Ben-Bassat

Hematology Institute and Hemato-oncology Unit, Sheba Medical Center, Tel Hashomer and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

High dose chemotherapy and autologous stem cell transplantation are widely used in relapsed and primary refractory Hodgkin's disease. We transplanted 42 patients with Hodgkin's disease between 1990-1998. Median follow-up was 31 months (range 1-102). 29 (69%) were transplanted after relapse and 13 (31%) were refractory to first line therapy. Median age at transplantation was 29 years (range 19-58) and 23 (55%) were males.

All were treated with the BEAM protocol (carmustine, etoposide, cytarabine and melphelan). 18 who were in remission received radiotherapy following transplantation. The source of the stem cells was bone marrow in 17% and peripheral blood in 83%. At initial diagnosis: 57% had stage III-IV disease and B symptoms were present in 52%. 75% were treated with MOPP, ABVD or with related versions. Radiotherapy followed in 52%. Prior to transplantation, 45% of the relapsed group were in the advanced stage. 33% and 12% of all patients had lung and bone involvement, respectively.

The complete remission rate was 86% for the 2 groups. 2 (5%) died from transplant-related complications and MDS/AML developed in 2 (5%) after transplantation. The 3-year overall survival (OS) and disease-free survival (DFS) were 68% and 60%, respectively. The 3-year OS for the relapsed group was 64% compared with 76% for the refractory group, and the 3-year DFS for the relapsed group was 60% vs. 42% for the refractory group (neither difference significant). Radiotherapy following transplantation did not have a beneficial effect on DFS. No prognostic factors for outcome of transplantation were found, most probably due to the limited number of patients and the high variability of disease characteristics.

We conclude that high dose chemotherapy and autologous stem cell transplantation are effective and relatively safe for relapsed or primary refractory Hodgkin's disease. The DFS at 3 years was longer for those transplanted after relapse than those with primary refractory disease, but not significantly. Patients with primary refractory disease can be salvaged with high dose chemotherapy.

Habitual Dependence on Modern Imaging Modalities: The New Golem

Samuel Argov

Elisha Hospital, Haifa

Modern imaging techniques have been taking over our medical life, but none denies the progress that has followed introduction of modern imaging modalities. For the generation of younger physicians who entered the profession after the introduction of these techniques, use of US, CT, MRI and the like is natural and often applied. But the patient is not computerized and medicine is far from being a pure science. 3 cases of common surgical problems are presented in which excessive use of diagnostic modalities resulted in unnecessary operations, thus leading to unnecessary morbidity.

In these days of soaring medical expenses, many unnecessary imaging and laboratory studies are done for reasons of "defensive" medicine. It is important to fortify the position of clinical diagnosis, but making clinical decisions without requiring expensive and sometimes misleading imaging studies significantly reduces costs. Admittedly, courage and firm professional backbone are required to face a lawyer or a judge and say: "This CT or US study would not have changed my clinical decision; it would have made no positive contribution to it, and might even have mislead me." This paper comes to remind physicians of the importance of clinical diagnosis and the need to develop and rely on primary medical skills. Machines and laboratory tests are aids to diagnosis, they do not make the diagnosis.