תוצאת חיפוש

כאב בטן מציב אתגר אבחנתי מורכב בשל ריבוי המחלות העשויות להתבטא בתסמין זה. בסדרת פרשות חולים זו, אנו מציגים ארבעה מטופלים שהתייצגו לראשונה עם כאב בטן, ובמהלך הבירור אובחנו כלוקים במחלות המטולוגיות נדירות: המוגלובינוריה התקפית לילית(paroxysmal nocturnal hemoglobinuria – PNH), מסטוציטוזיס מערכתית אגרסיבית (aggressive systemic mastocytosis – ASM) , ממאירות מיאלופרוליפרטיבית (myeloproliferative neoplasm – MPN) ואנמיה חרמשית (sickle cell disease – SCD) .

במאמר נדון במנגנונים הפתופיזיולוגיים הייחודיים לכל אחת מהמחלות, שהסתמנות ראשונית שלהן עשויה להיות תלונה על כאב בטן, במטרה לחדד את הכלים האבחנתיים, לזהות במדויק מצבים נדירים אלה ולהגביר את המודעות הקלינית לקיומם.

הקדמה: קריש דם נישא בחלל העורק Free-floating thrombus – FFT)) מוגדר כקריש דם מוארך המחובר לדופן העורק, בזמן שמתקיימת זרימת דם מסביב לחלקו הרחיקני. מצב זה אחראי ל-1.3% מכלל המקרים של שבץ מוחי איסכמי (ischemic stroke). 

גורמים אפשריים: מצבי קרישיות יתר, היריון מחלות דלקתיות, ממאירות וטרשת עורקים. במחקרנו מובאת סדרת פרשות חולים שטופלו תרופתית בעקבות תסמיני שבץ מוחי וממצא של קריש דם נישא בעורק התרדמני. מובאת בנוסף סקירת ספרות בנושא.  

פרשות חולים: אנו מציגים ארבעה חולים עם תסמיני שבץ מוחי ("אירוע מוחי") כתוצאה של  קריש דם נישא בעורק התרדמני אשר טופלו בנוגד קרישה בלבד או במשלב תרופתי של נוגד קרישה עם נוגד איגור טסיות דם. בכל החולים לא ננקטה התערבות פולשנית. לאחר הטיפול לא נצפתה הישנות של שבץ איסכמי תוך 30 ימים, ובבדיקת דימות חוזרת הודגמה התמוססות מלאה של קריש הדם.

דיון: סקירת הספרות שערכנו כללה 20 מאמרים בהם 349 חולים שסבלו מאירוע מוחי איסכמי כתוצאה מקריש דם נישא בעורק התרדמני החוץ-גולגולתי.  הגיל הממוצע היה 57.89 שנים, מתוכם כשליש  היו נשים. מתוכם 272 (78%) טופלו תרופתית ונכללו במחקר. רוב החולים (146,  53%) טופלו בנוגד קרישה, שליש טופלו בנוגד איגור טסיות דם (44, 16.2%) חלק מהחולים טופלו במשלב תרופתי ומיעוטם (2.2%) טופלו בתרומבוליזה (המסת פקיק) תוך-ורידית. בתוך 30 ימים, שיעור של 8.1% (22) מהחולים חוו שבץ מוחי (אירוע מוחי) חוזר. הנחיות האגוד האירופי לניתוחי כלי דם (ESVS) משנת 2023 תומכות בטיפול בנוגדי קרישה במטופלים עם שבץ מוחי חריף משני לקריש דם בעורק התרדמני, ושקילת התערבות פולשנית אם התסמינים נשנים במהלך טיפול בנוגדי קרישה. מיעוט מהחולים המדווחים גורם לרמת הוכחה נמוכה, ולכן קבלת ההחלטות הטיפוליות מתבססת על האטיולוגיה, האירועים החוזרים, פרק הזמן מאז הופעת השבץ, גודל האוטם, מיקום הקריש, ותוצאות של בדיקות דימות עוקבות.

לסיכום: הטיפול התרופתי הכולל נוגד קרישה עם וללא תוספת של  נוגד איגור טסיות דם  בעל  תוצאות מבטיחות  במניעת הישנות תסמינים מוחיים והתמוססות קריש נישא בעורק התרדמני. שיעור הסיבוכים המדווח בספרות של הישנות או דימום מוחי נמוך מ-10%. נדרשים מחקרים עוקבים פרופסקטיביים על מנת ליצור הנחיות בעלות תוקף מחקרי חזק.

היצרות מסתם אב העורקים היא אחת המחלות השכיחות ביותר בתחום הקרדיולוגיה, אשר עלולה להוביל לתחלואה ותמותה אם אינה מטופלת בזמן. מאז הוצגה לראשונה בשנת 2002, השתלת מסתם אב העורקים בצנתור (transcatheter aortic valve omplantation – TAVI) חוללה מהפכה בטיפול במחלות מסתמי הלב, כאשר היא מציעה חלופה פחות פולשנית לניתוח המסורתי, ומספקת פתרון עם תוצאות מצוינות למטופלים ברחבי העולם. עם השנים, נצבר ניסיון קליני משמעותי בביצוע הפעולה, אשר הוביל לירידה ניכרת בשיעורי הסיבוכים שלה ובשיפור התוצאים הקליניים.

העלייה במספר החולים הזקוקים לטיפול זה יצרה צורך בהרחבת יכולת צוותי הרפואה לספק טיפול הולם לאוכלוסייה זו, במיוחד לנוכח זמני המתנה ארוכים, הגורמים לשיעור תמותה גבוה יותר בקרב הממתינים. במרכזים עם מחלקת ניתוחי לב יש יכולת ניתוח חירום קיימת. אולם כיום, טכנולוגיות חדשות והפחתת שיעור הסיבוכים מאפשרות את ביצוע TAVI גם במרכזים שבהם לא קיימת מחלקת ניתוחי לב, בתנאי שיש שיתוף פעולה עם מרכזים רפואיים קרובים המספקים תמיכה כירורגית.

מאמרנו הנוכחי עוסק בהערכת האפשרות לבצע פעולות TAVI במחלקת קרדיולוגיה ללא מחלקת ניתוחי לב באתר. התקדמות טכנולוגית ושיפורים טכניים במהלך השנים צמצמו את שיעור הסיבוכים, ונתונים עדכניים מראים כי ביישום גישה זו, זמני ההמתנה התקצרו מבלי לפגוע בתוצאות הקליניות. בנוסף, ניסיונם של המרכזים שנקטו בגישה זו הוכיח כי התוצאות הקליניות אינן נפגעות, במיוחד כאשר הצוותים מנוסים ומבצעים בקפידה את הפרוצדורה.

במרכז הרפואי מאיר, שלא קיימת בו מחלקת ניתוחי לב, נרשמו תוצאות חיוביות בקרב 149 מטופלים שעברו את פרוצדורת  TAVI. במהלך תקופת המעקב, לא נרשמו מקרי תמותה או ניתוחי חירום, והמקרים הבודדים של סיבוכים טופלו באופן שמרני. תוצאות אלו תומכות בהנגשה של  פרוצדורת TAVI במרכזים דומים.

אנדומטריוזיס, המשפיעה על 10%-15% מהנשים בגיל הפוריות, נמצאת בשכיחות גבוהה יותר בצד השמאלי של האגן. האטיולוגיה של תופעת הלטרליות הזו נותרה עמומה. סקרנו את הספרות הקיימת ואנו מציגים ארבע תיאוריות שונות המציעות הסבר לנטייה לחד-צדדיות משמאל של אנדומטריוזיס באגן.

התיאוריה האנטומית: מבוססת על האסימטריה המבנית של האגן. איברים המקיפים את הטפולה השמאלית משמשים כמחסומים מכניים ומפריעים לפינוי תאי רירית הרחם הנודדים לאגן, ובתורם מקדמים את ההשרשה של נגעי האנדומטריוזיס.

התיאוריה הפיזיולוגית: מתמקדת בתפקיד של זרם נוזל הצפק (נוזל פריטוניאלי), שהוכח כאיטי וחלש יותר בצד השמאלי – המאפשר זמן רב יותר להידבקות של חלקי רירית הרחם או תאים.

התיאוריה ההורמונלית: מתבססת על העדפת הביוץ הימנית שעשויה לכפות סביבה עשירה יותר בפרוגסטרון בחצי האגן הימני אשר בתורה מעכבת המצאות נגעי אנדומטריוזיס בצד זה.

התיאוריה הווסקולרית: מראה שלחץ הידרוסטטי גבוה יותר במערכת הוורידים השמאלית, משנית להבדלים באנטומיה, עשוי להעדיף עימדון (סטזיס) מקומי והשרשה של אנדומטריוזיס.

למרות שכל תיאוריה יכולה להסביר את התופעה באופן עצמאי, סביר להניח שהן קשורות זו בזו. הקשר בין ההתפלגות האנטומית האסימטרית של אנדומטריוזיס לבין ההתבטאות קלינית אסימטרית טרם הובהר, ונדרשים מחקרים נוספים לשם העמקת ההבנה במחלה נפוצה זו ובמאפייניה. הבנת הנטייה הלטרלית של נגעי אנדומטריוזיס עשויה לשפר את הדיוק האבחנתי ולסייע בקבלת החלטות כירורגיות בתכנון הניתוחי.

מטופלת בת 73 שנים הגיעה לבדיקת CT חזה, בטן ואגן, בהזרקת חומר ניגוד באופן אמבולטורי, בעקבות תלונות על ירידה במשקל, כדי לשלול תהליך תופס מקום. בבדיקה זו אובחנה בתירה (דיסקציה) של אבי העורקים מסוג Stanford A. פרשת חולה זו מדגימה ממצא אקראי של בתירה ממושכת של אבי העורקים במטופלת ללא תסמינים.

הקדמה: לאורך תשעת חודשי ההיריון, אישה עם סוכרת היריון (Gestational Diabetes – GDM) צפויה לחגוג חגים, מצב המקשה על ההתמודדות עם הסוכרת ועלול לשנות את שגרת איזון הגלוקוזה. הנחנו ששינויים אלו בהומאוסטזיס של הגלוקוזה בקרב נשים שיולדות בשבוע הראשון שלאחר חג, עלולים להוביל לשכיחות גבוהה יותר של היפוגליקמיה בילוד.

מטרות: לבדוק האם לידה בשבוע הראשון שלאחר חג עשויה להיות קשורה להפרעה בהומאוסטזיס הגלוקוזה, ולהוביל לשיעור גבוה יותר של היפוגליקמיה בילוד.

שיטות מחקר: מחקר רטרוספקטיבי שנערך במרכז רפואי שלישוני בין השנים 2007–2023. המחקר כלל נשים עם היריון יחיד במועד שאובחנו עם GDM. הנשים סווגו לשתי קבוצות: אלו שילדו בשבוע הראשון שלאחר חג (קבוצה 1) ואלו שילדו בזמנים שאינם קשורים לחגים (קבוצה 2). התוצא העיקרי היה שכיחות היפוגליקמיה בילוד (רמת גלוקוזה פחות מ-40 מ"ג/ד"ל ב-24 השעות הראשונות לחיים).

תוצאות: נותחו 332 מקרי GDM בקבוצת המחקר ו-3,179 מקרי ביקורת. מאפייני הבסיס הדמוגרפיים של האוכלוסייה הנחקרת כללו רוב של סוכרת היריון המאוזנת באמצעות תזונה בלבד (85%), כאשר רמות הגלוקוזה הממוצעות בדם נשמרו סביב 100 מ״ג/ד״ל לאורך הלידה. משתנים כגון מדד מסת הגוף (BMI), גיל ההיריון בלידה, משקל הלידה, לרבות מקרים של מקרוזומיה, וכן מין הילוד – היו דומים בהשוואה בין הקבוצות. שיעור ההיפוגליקמיה אצל היילוד לא היה שונה בין שתי הקבוצות, והגיע ל-3.3% ‏בקבוצת המחקר ול-4.9% ‏בקבוצת הביקורת (p=0.19). גם רמות הגלוקוזה הממוצעות בדם היילוד במחלקת הילודים היו דומות בין הקבוצות - ‎63 ± 10.1 לעומת ‎63.2 ± 10.9, בהתאמה (p=0.95). כתוצא משני, נשים עם GDM שילדו בתוך שבוע מחג סבלו משיעור גבוה יותר של קרעים פרינאליים מדרגה שלישית או רביעית בהשוואה לנשים שילדו בתקופות שאינן קשורות לחגים – 1.8% לעומת 0.8%, בהתאמה (p=0.04).

מסקנות: הממצאים מצביעים על כך שחגים הסמוכים למועד הלידה אינם משפיעים לרעה על תוצאי הילוד בנשים עם GDM.

לסיכום: ניהול GDM בתקופות חגים עשוי להיות מאתגר, אך לידה בסמיכות לחגים אינה מעלה את הסיכון להיפוגליקמיה בילוד.

ניתוחים בריאטריים גורמים לשינויים אנטומים ופיזיולוגיים משמעותיים במערכת העיכול, אשר עלולים להשפיע באופן משמעותי על פרמקוקינטיקה של תרופות הניתנות במתן פומי. שינויים אלו כוללים בין היתר ירידה בנפח הקיבה, עלייה ב-pH הקיבה, מעקף של אזורי ספיגה מרכזיים במעי הדק, השפעה על מטבוליזם, וכן ירידה מהירה במשקל ושינויים בהרכב הגוף.

תרופות נוירו-פסיכיאטריות רבות מתאפיינות בטווח טיפולי צר, ועל כן, השפעות הניתוח הבריאטרי עלולות להוביל לירידה בספיגה ובכשל טיפולי, או לחלופין לעלייה ברמות התרופה ולחשש לרעילות. השונות בין המטופלים היא גבוהה, מה שמקשה על ניבוי התגובה הפרמקוקינטית במטופל ספציפי.

בסקירה זו מוצגת השפעת ניתוחים בריאטריים על התרופות הנוירו-פסיכיאטריות המובילות, על מנת להוביל לטיפול תרופתי מיטבי ובטוח באוכלוסייה זו. המאמר כולל סקירת ספרות עדכנית, המלצות לניטור רמות תרופה בדם, וכן מעקב קליני ומעבדתי.

לנוכח מורכבות הנושא, יש להעדיף גישה פרואקטיבית הכוללת ניטור רמות תרופה טרום הניתוח ובתקופה הסמוכה לאחריו עד להשגת יציבות קלינית ומעבדתית, ובהמשך ניטור תקופתי בהתאם למאפייני התרופה והמטופל, והפרוצדורה הניתוחית הספציפית. יש חשיבות רבה לשילוב צוות רב-תחומי הכולל נוירולוג ופסיכיאטר וכן רוקח קליני בליווי המטופל, לצורך התאמת הטיפול הנוירו-פסיכיאטרי המיטבי למטופלים העוברים ניתוחים בריאטריים.

הקדמה: אאוזינופיליה ממושכת ומתונה בדם היקפי (פריפרי) היא ממצא שכיח אשר במקרים רבים משמעותו אינה ברורה. עם זאת, ממצא זה עלול להיות הסימן הראשון לאחת המחלות ההיפר-אאוזינופיליות דוגמת תסמונת היפראאוזינופילית  HES, hypereosinophilic syndrome)) או דלקת עורקים אאוזינופילית עם גרנולומטוזיס (EGPA, eosinophilic granulomatosis with polyangiitis). לשתי מחלות אלו קווי חפיפה קליניים ומעבדתיים רבים, ולעיתים האבחנה המבדלת ביניהן אינה ברורה בעת ההסתמנות הקלינית הראשונית. במאמר זה מובאת פרשת חולה אשר מציגה את שני הצדדים לתחלואה אאוזינופילית ואת הגישה הטיפולית.

מפרשת החולה: נערה בת 19 שנים אשר מגיל 15 סובלת מתסמינים נשימתיים האופייניים לגנחת. היא טופלה במשלב טיפולים כולל טיפול ביולוגי למחלה זו. במהלך שנים אלו חלה התקדמות מחלתה, עם פגיעה רב מערכתית, שכללה את מערכת הנשימה, הלב, העור ומערכת העצבים המרכזית, ולוותה בעלייה בספירת האאוזינופילים. מאפייני מחלתה תאמו לאבחנה שלEGPA  וכן לאבחנה של HES. היעדר סימנים מובהקים לדלקת עורקים, ו/או עדות לנוגדנים מסוג- Anti-neutrophil cytoplasmic autoantibody ANCA בנוסף לחפיפה הקלינית בין שתי תסמונות אלו, הותירו את האבחנה בין שתי המחלות בספק. טיפול בסטרואידים מערכתיים הוביל להטבה מהירה עם זאת מחלתה נשנתה בכל ניסון להפחית את מינון הסטרואידים. בשנים האחרונות עם המהפכה בטיפול בתחלואה אאוזינופילית, ניתן היה להציע למטופלת משלב טיפולי אשר הוביל לשליטה מלאה במחלתה וגמילה משימוש בסטרואידים סיסטמיים. משלב זה אשר כלל טיפול בנוגדן חד-שבטי (מונוקלונלי) ל-CD20 (rituximab) ונוגדן חד-שבטי כנגד IL-5 (mepolizumab) ניתן למטופלת והוביל להחלמה כולל נורמליזציה של ספירת האאוזינופילים, שיפור ניכר בתפקודי הריאה והיעלמות של התסמינים הנוירולוגיים והעוריים.

דיון: פרשת החולה במאמרנו ממחישה מצד אחד את החפיפה הקלינית והמעבדתית בין התסמונות ההיפראאוזינופיליות השונות המציבות אתגר אבחנתי במרפאות העוסקות בתחום זה, ומצד שני את ההתקדמות הגדולה בטיפול בתחלואה אאוזינופילית והיפראאוזינופילית המציבה אופק חדש ומבטיח ללוקים במחלות אלו.

רקע: תסמונת כאב כרוני היא מחלה שכיחה עם עלויות כלכליות ניכרות. מטרת המחקר היא בדיקת ההשפעה של אשפוז יום שיקומי לטיפול בתסמונת כאב כרוני על צריכה ועלות שירותי רפואה במטופלים הסובלים מהתסמונת. מטרה משנית היא אפיון מטופלים אלו.

שיטות: נסקרו מטופלים מגיל 18 שנים ומעלה הסובלים מתסמונת כאב כרוני ונבדקו על ידי רופא שיקום במרפאת קופת חולים מכבי בשנים 2018-2016. מתוך אלו, קבוצת המחקר כללה מטופלים שנשלחו לשיקום יום כאב בבית חולים וקבוצת הביקורת כללה מטופלים שלא עברו טיפול בשיקום יום.

המטופלים אופיינו דמוגרפית. השווינו את מספר הביקורים והטיפולים במגזרים הקשורים לטיפול בכאב ואת מספר בדיקות הדימות בשנה לפני השיקום בקבוצת המחקר ובשנה שאחריה, או בשנה לפני ואחרי הבדיקה במרפאת השיקום בקבוצת הביקורת. נערכה השוואה של עלות הטיפולים. לאחר מכן נערכה השוואה בין הקבוצות.

תוצאות: 35 מטופלים נכללו בקבוצת המחקר ו-35 בקבוצת הביקורת. הקבוצות תואמות דמוגרפית. בקבוצת המחקר נמצאה ירידה במספר הביקורים אצל אורתופד ובמוקד חירום/ אשפוז, במספר בדיקות ה-CT ובטיפולי הפיזיותרפיה. לא היה שינוי משמעותי סטטיסטית בעלות הטיפולים הממוצעת. בקבוצת הביקורת נמצאה ירידה משמעותית במספר הביקורים אצל אורתופד בלבד. לא היה שינוי משמעותי סטטיסטית בעלות הטיפולים הממוצעת לאחר הביקור אצל רופא שיקום. בהשוואה בין הקבוצות בשנה שלפני השיקום/ רופא שיקום, נמצאו הבדלים משמעותיים במס' הביקורים אצל פסיכיאטר ובמספר טיפולי הפיזיותרפיה, אך לא בשאר הקטגוריות או בעלות.  בהשוואה בשנה שאחרי השחרור משיקום/ בדיקת רופא לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין הקבוצות במספר הביקורים או בעלות הטיפולים.

מסקנות: שיקום יום למטופלי תסמונת כאב כרוני לא הפחית את צריכת או עלות השירותים הרפואיים בצורה משמעותית, ובפרמטרים אלו לא הועיל יותר מאשר בדיקת רופא שיקום. יש לערוך מחקרים נוספים על מנת לבדוק אם יש ערך אחר לטיפול השיקומי שאינו כלכלי.

בתיעודים מן ההיסטוריה, מספר הנשים שנפלו בשבי היה תמיד נמוך משמעותית מזה של הגברים, שכן ברוב המלחמות הן לא נטלו חלק פעיל בלחימה. בשני האירועים שבהם נשים ישראליות נשבו, במלחמת העצמאות ובמלחמת חרבות ברזל בעקבות אירועי השבעה באקוטובר (7.10.2023), רוב השבויות היו אזרחיות.

מטרתו של מאמר זה היא לבחון את חוויית השבי הנשית, על מאפייניה הייחודיים, דרך סקירת מקרים קודמים של שבי נשים בעולם ובארץ. הדיון מתמקד הן בקשיים הייחודיים לנשים בשבי ובצרכיהן המיוחדים, והן ביכולות ההתמודדות וההישרדות שהן מפגינות בתנאי קיצון אלו. חוויית השבי הנשית מדגישה מצד אחד את הסיכון המוגבר לפגיעות מיניות ולאונס, ומצד אחר את היכולת לשמר – אף אם באופן חלקי בלבד – תחושת נורמליות, סולידריות ואחווה אנושית גם בתנאים של דה-הומניזציה ודיכוי.

נפילה בשבי במלחמה היא חוויה טראומטית קיצונית, אינטנסיבית ועמוסה במצבי דחק קשים, חוויה שגורמת במרבית המקרים להתפתחות של תסמונת דחק בתר-חבלתית (פוסט-טראומטית) (PTSD), שעלולה לגרום גם לחולי פיזי. שבויי מלחמה מדווחים יותר על תסמינים סומטיים, סובלים מאבחנות רפואיות רבות יותר והם בעלי תפקוד גופני ירוד יותר בהשוואה ללוחמים שלא חוו שבי. מספר מחקרים אפידמיולוגיים רחבי היקף הראו כי PTSD קשורה באופן עצמאי לסיכון מוגבר משמעותית להתפתחות של מחלות לב וכלי דם, מחלות אוטואימוניות ולהתפתחות מחלות ממאירות. בנוסף, שבויי מלחמה נמצאים בסיכון מוגבר להזדקנות מואצת, ושיעורי התמותה בקרב אוכלוסייה זו גבוהים יותר מהאוכלוסייה הכללית.

פרופ' פישל-יהושע שניאורסון היה חלוץ רפואי-חינוכי שפיתח מודל טיפולי-חינוכי בילדים עם ליקויי למידה והתנהגות. נחשב בארץ כאבי החינוך המיוחד. במהלך חייו ייסד מרפאות "פסיכו-היגייניות" לילדים במספר מדינות: פולין, רוסיה, גרמניה, ארה"ב ובישראל. הוא פיתח שורת מבחנים פסיכולוגיים/פסיכיאטריים/אנתרופומטריים. יחד עם אינטלקטואלים בולטים ביישוב העברי בא"י, ייסד את תנועת "אל-דומי" להרים קול זעקה על השמדת היהודים באירופה.

הקדמה: הריונות תאומים מלווים בשיעורים גבוהים יותר של הפרעות בגדילה. עקומות גדילה ומדדים ביומטריים מדויקים ומותאמים לאוכלוסייה המקומית עשויים לתרום לאבחון מדויק של גדילה חריגה.

מטרה: בניית עקומות גדילה מבוססות אולטרסאונד/סקירת על-שמע בשימוש בנתונים מישראל להערכת משקל עובר באולטרסאונד ומדדים ביומטריים בהריונות תאומים.

שיטות מחקר: בוצע מחקר רטרוספקטיבי רב-מרכזי, ארוך טווח של הערכות משקל ומדדים ביומטריים בעוברים תאומים, שבוצעו בין השנים 2022-2010 ב-11 מרכזים רפואיים בישראל. חישוב הערכות המשקל בשבועות הריון 14–40 בוצע לפי נוסחת הדלוק  שנת 1985. נכללו רק עוברים תאומים חיוניים שנולדו בשבוע 34 או לאחריו. מקרים שעברו הפחתת עוברים מוקדמת או שבהם אובחנו מומים עובריים מולדים משמעותיים או חריגות גנטיות הוצאו מהמחקר. לבניית עקומות הגדילה נעשה שימוש בגישת Quantile Generalized Additive Model (QGAM)  הלא פרמטרית.

תוצאות: סך הכול נכללו בעקומות הגדילה של הערכות המשקל והמדדים הביומטריים נתונים מ-7,060 עוברים ו-18,248 מדידות. מחקר העוקבה (קוהורטה) כלל 3,449 (49%) הריונות תאומים ביכוריונים, שתרמו 7,192 (40%) מהמדידות. יתר המקרים היו תאומים מונוכוריונים (536, 8% מההריונות; 1,866, 10% מהמדידות) או עם כוריוניות לא ידועה (3,066, 43% מההריונות; 9,171, 50% מהמדידות). מין העוברים דווח ב- 10,945 ובמדידתו נמצא פיזור של 49% נקבות ו-51% זכרים. עקומות גדילה דומות נמצאו כאשר המדגם פוצל לפי כוריוניות, כאשר נכללו רק תאומים שנולדו משבוע 36 והלאה ולאחר הוצאת הריונות עם תאומים שמשקלם אינו תואם (Discordant twins) בשיעור העולה על 30%.

מסקנות: המחקר מציג ערכי ייחוס להערכת משקל עובר באולטרסאונד ולמדדים ביומטריים בהריונות תאומים באוכלוסייה הישראלית, לצרכים קליניים ומחקריים. מאחר שערכי הייחוס של הערכת המשקל והביומטריה קובעים את הערכת הגדילה ואת ניהול ההיריון בהמשך, למחקר זה השלכות משמעותיות על מדיניות הבריאות בישראל בנוגע לטיפול בהריונות תאומים.

הקדמה: החיפוש אחר השיטה המיטבית (האופטימלית) להבשלת צוואר הרחם במהלך לידה נותר נושא לוויכוח מתמשך.

מטרות: מחקר זה נועד לקבוע את שיטת הבשלת צוואר הרחם היעילה ביותר בהתבסס על התוויות עובריות.

שיטות מחקר: מחקר עוקבה רטרוספקטיבי שנערך במרכז שלישוני יחיד (2010-2021). המחקר כלל נשים מבכירות עם ציון בישופ של ≤ 6 ומצג ראש שעברו השראת לידה עקב התוויות עובריות (כולל דופק לב עוברי לא ברור). המשתתפות סווגו בהתאם לשיטת הבשלות הצווארית שבה נעשה שימוש: פרוסטגלנדין (PGE2) E2 או צנתר דו בלוני (catheter ripening balloon).

תוצאות: סך הכול נכללו 716 נשים מבכירות, כאשר 462 (64.53%) עברו השראה באמצעות PGE2 ו-254 (35.47%) עברו השראה באמצעות צנתר דו בלוני. משך הזמן מהשראת לידה ללידה היה דומה עבור השראות פרמקולוגיות ומכניות – 25 ) 41-15) לעומת 26 (39-20) שעות (p=0.34) שיעורי כוריואמניוניטיס וקרעים פרינאליים אימהיים מתקדמים היו נמוכים יותר עם PGE2 בהשוואה לצנתר דו בלוני (3.5% לעומת 7.1%, ,p=0.021 ו- 2.2%לעומת 5.1%, p=0.034,  בהתאמה). לא נצפו הבדלים משמעותיים אחרים, כולל תוצאות ילודים.

מסקנות: אף אחת מהשיטושת להשראת הלידה לא הדגימה עליונות כוללת מבחינת יעילות או תוצאות ילודים. שתי השיטות השיגו יעילות דומה, אם כי PGE2 הציג פרופיל סיכון אימהי נמוך יותר.

דיון: המחקר מצא יעילות דומה להבשלת צוואר הרחם בין PGE2 לצנתר דו בלוני בהשראת לידה עקב התוויות עובריות בנשים מבכירות, ללא הבדל בזמן עד ללידה או בניתוחים קיסריים. עם זאת, PGE2 הדגים שיעורים נמוכים יותר של כוריואמניוניטיס וקרעים פרינאליים מתקדמים, אשר מצביע על פרופיל בטיחות אימהי  (maternal safety profile) טוב יותר טוב יותר לאם.

סיכום: בנשים מבכירות עם צוואר רחם לא בשל והתוויות עובריות להשראת לידה, PGE2 וצנתר דו בלוני יעילים במידה דומה. יחד עם זאת, PGE2 נמצא קשור בסיכון נמוך יותר לסיבוכים אימהיים כמו כוריואמניוניטיס וקרעים פרינאליים מתקדמים, ולכן עשוי להיות מועדף.

עקרון "טובת הילד" מעורר שאלות אתיות, משפטיות ויישומיות כאשר הוא בא לידי ביטוי בטיפולי פוריות. בעוד שהספרות הביו-אתית עוסקת בהרחבה בשאלת אחריותם של רופאי פוריות לשקול את רווחתו של הילד העתידי, קיים פער מהותי בין הדיון התאורטי לבין יישומו בפועל בכלל ובישראל בפרט. מאמר זה מציג את  הדילמות המעשיות הנובעות מהיעדר מדיניות ברורה בישראל, בה רופאי פוריות מוצאים עצמם נדרשים לקבל החלטות שיפוטיות באשר למסוגלות הורית עתידית  ללא קווים מנחים, הכשרה מעשית רלוונטית או תמיכה מערכתית. לצורך כך מוצגות גישות משפטיות וקליניות ממדינות שונות, המדגימות מודלים להסדרה של אחריות הרופא בשקלול טובת הילד. לבסוף נדונה עמדת המחברים, הקוראת להסדרה רגולטורית שתאפשר חלוקת אחריות מושכלת בין הרופאים לבין צוותים רב-תחומיים מקצועיים, באופן שיבטיח החלטות מיטביות וראויות.

מדווח במאמרנו על מטופל בן 72 שנים שפנה לחדר מיון עקב תלונה ממושכת של כאבי גב שנמשכו כ-5 שבועות. בעקבות מגמת החמרה במצבו, החולה אובחן עם דיסקיטיס בשילוב אוסטאומיאליטיס, שנזקק בגינה לניתוח עקב החמרה תחת טיפול אנטיביוטי.