תוצאת חיפוש

הקדמה: הריונות תאומים מלווים בשיעורים גבוהים יותר של הפרעות בגדילה. עקומות גדילה ומדדים ביומטריים מדויקים ומותאמים לאוכלוסייה המקומית עשויים לתרום לאבחון מדויק של גדילה חריגה.

מטרה: בניית עקומות גדילה מבוססות אולטרסאונד/סקירת על-שמע בשימוש בנתונים מישראל להערכת משקל עובר באולטרסאונד ומדדים ביומטריים בהריונות תאומים.

שיטות מחקר: בוצע מחקר רטרוספקטיבי רב-מרכזי, ארוך טווח של הערכות משקל ומדדים ביומטריים בעוברים תאומים, שבוצעו בין השנים 2022-2010 ב-11 מרכזים רפואיים בישראל. חישוב הערכות המשקל בשבועות הריון 14–40 בוצע לפי נוסחת הדלוק  שנת 1985. נכללו רק עוברים תאומים חיוניים שנולדו בשבוע 34 או לאחריו. מקרים שעברו הפחתת עוברים מוקדמת או שבהם אובחנו מומים עובריים מולדים משמעותיים או חריגות גנטיות הוצאו מהמחקר. לבניית עקומות הגדילה נעשה שימוש בגישת Quantile Generalized Additive Model (QGAM)  הלא פרמטרית.

תוצאות: סך הכול נכללו בעקומות הגדילה של הערכות המשקל והמדדים הביומטריים נתונים מ-7,060 עוברים ו-18,248 מדידות. מחקר העוקבה (קוהורטה) כלל 3,449 (49%) הריונות תאומים ביכוריונים, שתרמו 7,192 (40%) מהמדידות. יתר המקרים היו תאומים מונוכוריונים (536, 8% מההריונות; 1,866, 10% מהמדידות) או עם כוריוניות לא ידועה (3,066, 43% מההריונות; 9,171, 50% מהמדידות). מין העוברים דווח ב- 10,945 ובמדידתו נמצא פיזור של 49% נקבות ו-51% זכרים. עקומות גדילה דומות נמצאו כאשר המדגם פוצל לפי כוריוניות, כאשר נכללו רק תאומים שנולדו משבוע 36 והלאה ולאחר הוצאת הריונות עם תאומים שמשקלם אינו תואם (Discordant twins) בשיעור העולה על 30%.

מסקנות: המחקר מציג ערכי ייחוס להערכת משקל עובר באולטרסאונד ולמדדים ביומטריים בהריונות תאומים באוכלוסייה הישראלית, לצרכים קליניים ומחקריים. מאחר שערכי הייחוס של הערכת המשקל והביומטריה קובעים את הערכת הגדילה ואת ניהול ההיריון בהמשך, למחקר זה השלכות משמעותיות על מדיניות הבריאות בישראל בנוגע לטיפול בהריונות תאומים.

הקדמה: החיפוש אחר השיטה המיטבית (האופטימלית) להבשלת צוואר הרחם במהלך לידה נותר נושא לוויכוח מתמשך.

מטרות: מחקר זה נועד לקבוע את שיטת הבשלת צוואר הרחם היעילה ביותר בהתבסס על התוויות עובריות.

שיטות מחקר: מחקר עוקבה רטרוספקטיבי שנערך במרכז שלישוני יחיד (2010-2021). המחקר כלל נשים מבכירות עם ציון בישופ של ≤ 6 ומצג ראש שעברו השראת לידה עקב התוויות עובריות (כולל דופק לב עוברי לא ברור). המשתתפות סווגו בהתאם לשיטת הבשלות הצווארית שבה נעשה שימוש: פרוסטגלנדין (PGE2) E2 או צנתר דו בלוני (catheter ripening balloon).

תוצאות: סך הכול נכללו 716 נשים מבכירות, כאשר 462 (64.53%) עברו השראה באמצעות PGE2 ו-254 (35.47%) עברו השראה באמצעות צנתר דו בלוני. משך הזמן מהשראת לידה ללידה היה דומה עבור השראות פרמקולוגיות ומכניות – 25 ) 41-15) לעומת 26 (39-20) שעות (p=0.34) שיעורי כוריואמניוניטיס וקרעים פרינאליים אימהיים מתקדמים היו נמוכים יותר עם PGE2 בהשוואה לצנתר דו בלוני (3.5% לעומת 7.1%, ,p=0.021 ו- 2.2%לעומת 5.1%, p=0.034,  בהתאמה). לא נצפו הבדלים משמעותיים אחרים, כולל תוצאות ילודים.

מסקנות: אף אחת מהשיטושת להשראת הלידה לא הדגימה עליונות כוללת מבחינת יעילות או תוצאות ילודים. שתי השיטות השיגו יעילות דומה, אם כי PGE2 הציג פרופיל סיכון אימהי נמוך יותר.

דיון: המחקר מצא יעילות דומה להבשלת צוואר הרחם בין PGE2 לצנתר דו בלוני בהשראת לידה עקב התוויות עובריות בנשים מבכירות, ללא הבדל בזמן עד ללידה או בניתוחים קיסריים. עם זאת, PGE2 הדגים שיעורים נמוכים יותר של כוריואמניוניטיס וקרעים פרינאליים מתקדמים, אשר מצביע על פרופיל בטיחות אימהי  (maternal safety profile) טוב יותר טוב יותר לאם.

סיכום: בנשים מבכירות עם צוואר רחם לא בשל והתוויות עובריות להשראת לידה, PGE2 וצנתר דו בלוני יעילים במידה דומה. יחד עם זאת, PGE2 נמצא קשור בסיכון נמוך יותר לסיבוכים אימהיים כמו כוריואמניוניטיס וקרעים פרינאליים מתקדמים, ולכן עשוי להיות מועדף.

עקרון "טובת הילד" מעורר שאלות אתיות, משפטיות ויישומיות כאשר הוא בא לידי ביטוי בטיפולי פוריות. בעוד שהספרות הביו-אתית עוסקת בהרחבה בשאלת אחריותם של רופאי פוריות לשקול את רווחתו של הילד העתידי, קיים פער מהותי בין הדיון התאורטי לבין יישומו בפועל בכלל ובישראל בפרט. מאמר זה מציג את  הדילמות המעשיות הנובעות מהיעדר מדיניות ברורה בישראל, בה רופאי פוריות מוצאים עצמם נדרשים לקבל החלטות שיפוטיות באשר למסוגלות הורית עתידית  ללא קווים מנחים, הכשרה מעשית רלוונטית או תמיכה מערכתית. לצורך כך מוצגות גישות משפטיות וקליניות ממדינות שונות, המדגימות מודלים להסדרה של אחריות הרופא בשקלול טובת הילד. לבסוף נדונה עמדת המחברים, הקוראת להסדרה רגולטורית שתאפשר חלוקת אחריות מושכלת בין הרופאים לבין צוותים רב-תחומיים מקצועיים, באופן שיבטיח החלטות מיטביות וראויות.

מדווח במאמרנו על מטופל בן 72 שנים שפנה לחדר מיון עקב תלונה ממושכת של כאבי גב שנמשכו כ-5 שבועות. בעקבות מגמת החמרה במצבו, החולה אובחן עם דיסקיטיס בשילוב אוסטאומיאליטיס, שנזקק בגינה לניתוח עקב החמרה תחת טיפול אנטיביוטי.

חולים עם דיכוי חיסוני הומורלי, כגון אלו הסובלים מחסר בנוגדנים (Hypogammaglobulinemia) או המטופלים בתרופות המדכאות את תאי ,B עלולים לחוות שכפול והפרשה ממושכת של נגיף הקורונה SARS-CoV-2 . הפגיעה ביכולת ייצור תגובת נוגדנים מספקת לסילוק הנגיף מביאה להיותם של מטופלים אלו בסיכון לפתח קורונה ריאתית ממושכת (Persistent pulmonary COVID-PPC) .  תופעה זו תוארה בעיקר בתיאורי פרשות חולים ובסדרות חולים. המודעות לתופעה, הכרת גורמי הסיכון ללקות בה ואופן האבחנה והטיפול- אינם מוכרים דיו בקרב כלל הרופאים.

מאמר זה מציג חמש פרשות חולים עם דיכוי חיסוני הומורלי כבד, אשר חוסנו לפחות בשתי מנות חיסון כנגד נגיף הקורונה, אשר פיתחו קורונה ריאתית ממושכת, שהוגדרה כנוכחות תסמינים נשימתיים ומערכתיים במשך למעלה מ-14 ימים, ולוותה בממצאים דימותיים אופייניים, עם בדיקת COVID-19 PCR  חיובית בבדיקת מטוש אף או בשטיפה ברונכואלוואולרית (BAL-Bronchoalveolar lavage). החולים טופלו בפלסמת מחלימים במסגרת אשפוז, ללא עדות להשפעות לוואי הקשורות לטיפול. שלושה מתוך חמישה חולים חוו שיפור קליני תוך ימים ספורים לאחר המתן. מטופלת אחת הציגה שיפור הדרגתי, והאחרונה נזקקה למספר מנות של פלסמה. בכל המקרים חלה רזולוציה בהצללות הריאתיות בבדיקות הדימות, עם ירידה במדדי הדלקת. סדרת פרשות חולים זו מוסיפה לסדרות קודמות שפורסמו ומחזקת את חשיבות המודעות לאבחנה ולגורמי הסיכון וכן מבססת את יעילות הטיפול בפלסמת מחלימים. בנוסף- מאמר זה סוקר את ההתוויות לטיפול בפלסמת מחלימים בחולים מדוכאי חיסון הלוקים בקורונה ממושכת.

התסמונת המכונה פיברומיאלגיה מוגדרת ככאב מפושט מתמשך, הקשור בהפרעות שינה, עייפות מתמשכת, ירידה בתפקוד הקוגניטיבי, ירידה בתפקוד הזיכרון המילולי ותסמינים גופניים ורגשיים אחרים. התסמינים הפסיכולוגיים כוללים הפרעות במצב הרוח, חרדה ודיכאון. פעילות גופנית יכולה להיחשב ככלי לא תרופתי בטוח ויעיל כדי להקל על תסמיני המחלה, הגופניים והפסיכולוגיים. פעילות גופנית הכוללת התעמלות אירובית (הליכה, שחייה, ריקוד), אימון התנגדות/כוח, שילוב של השניים, וטכניקות של גמישות וטכניקות של "מוח-גוף" (יוגה, פילטיס) הוכחה במחקרים שונים כיעילה ומשפרת תסמיני כאב, הפרעות שינה, עייפות, מצב רוח ואיכות חיים. כקו מנחה כללי, כל תכנית פעילות גופנית ללוקים בפיברומיאלגיה צריכה להיות הדרגתית, עם התחלה בעצימות נמוכה ותרגול קצר יותר, והגברה הדרגתית כדי למנוע פרישה ופציעות ותשישות. בנוסף, פרוטוקול פעילות הגופנית כהתערבות במחלה צריך להיות מותאם לכל מטופל, עם התחשבות בכושרו, בתסמיניו, ברמת הכאב, מגבלות גופניות, העדפות אישיות, מטרות הפעילות, וחסמים חברתיים-כלכליים. מומלץ שתכנית הפעילות הגופנית תארך 12-8 שבועות לפחות, כדי להביא לשיפור וליצור הרגלים בריאים. מומלץ לתרגל 3-2 פעמים בשבוע ושכל תרגול יארך 50-40 דקות. מומלץ לשלב בין פעילויות שונות הכוללות פעילות אירובית, אימון כוח, גמישות, פעילות משולבת/ריפוי בתנועה הכולל שיווי משקל, תרגול בעצימות נמוכה, מתיחות ונשימות כדוגמת פילטיס, יוגה או טאי-צ'י.

הקדמה: כאב גב תחתון הוא תסמין שכיח בקרב האוכלוסייה הכללית ואחד הגורמים הנפוצים במדינות המערב לפנייה לטיפול רפואי. בפועל, מתוך אותם אנשים הפונים לטיפול במסגרת הרפואה הראשונית, רק מעט סובלים מסיבה רפואית חמורה למחלה, ואלו לרוב מציגים גורמי סיכון או תסמינים נוספים.

מטרות: ניתוח הספרות וההנחיות הקיימות לצורך הבנת ההיבטים השונים בהקשר לבירור ואבחון יתר של כאבי גב תחתון בקהילה, על מנת לקדם הבנה של התופעה ואיתור דרכי התמודדות.

שיטות מחקר: נערכה סקירה מקיפה של מאמרים רלוונטיים וסינתזה של הנתונים הרלוונטיים לצורך חקירת היחסים בין הנתונים, ניתוח איכותני-כמותי של הנתונים ויצירת סיכום מובנה. נכללו מאמרים איכותניים וכמותיים הדנים באופן ישיר או עקיף בהיבטים השונים של בירור ואבחון יתר של כאבי גב תחתון בקהילה.

תוצאות: ההנחיות הרפואיות הבין-לאומיות הגדולות נותנות עדיפות לגישות לא-רפואיות לחולים עם כאבי גב תחתון. למרות ההנחיות, מערכות בריאות רבות אינן מתוכננות לתמוך בגישה זו, כאשר יישום רפואי התואם את ההנחיות דורש שינויים כלל מערכתיים.

מסקנות: שינויים רב מערכתיים הדרושים כדי לשפר את הטיפול בחולים עם כאבי גב תחתון צריכים לתת מקום רב יותר לחינוך רופאים ראשוניים ולהתמודדות עם החסמים הקיימים, כדי לצמצם הפניות מיותרות הן לבירור דימותי והן לייעוץ רופאים מומחים.

דיון וסיכום: בירור יתר של כאב גב תחתון בקהילה מכביד על המערכת ופוגע במטופלים, מסיבות רבות ומגוונות. כדי להתקדם לפתרון הבעיה, יש לעשות סדר בכל הנוגע להנחיות הקיימות בנושא ולהטמיען בקרב הרופאים הראשוניים, במקביל ליצירת מעטפת מערכתית מלאה ואחידה התומכת בגישה העדכנית לבירור וטיפול בנושא.

גבר בן 61 שנים עם רקע קרדיווסקולרי מורכב ומחלת כליות כרונית, אושפז עם STEMI קדמי ובמהלך צנתור נמצאו חסימות חמורות במספר עורקים כליליים. החולה טופל ב-PCI ובהמשך עבר ניתוח מעקפים דחוף. יום לאחר הניתוח פיתח כאבי בטן חדים (אקוטיים), וב-CTA הודגמה פקקת ב-SMA עם איסכמיה של המעי הדק –  מצב שטופל בכריתה בניתוח ובתרומבוקטומיה.

לאורך ההיסטוריה, חזרו פצועים ונכים לביתם בלא שתחכה להם מערכת טיפולית ושיקומית מסודרת. מלחמות העולם והמגפות שהופיעו אחריהן ('השפעת הספרדית' 1919-1918 ומגפת שיתוק הילדים של שנות הארבעים והחמישים), דחפו את הממסדים הצבאי והאזרחי, בייחוד במדינות המערב, להקים מרכזי שיקום לנכי המלחמות.

בישראל, ניצני המערכת השיקומית נוסדו בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20, אך הייתה זו מלחמת השחרור, שבמהלכה ואחריה נוסדו מערכות השיקום הרפואיות הפעילות עד היום.

שברים בראש הרדיוס הם פציעה שכיחה במפרק המרפק אשר לרוב נגרמת במנגנון של נפילה על יד מושטת (FOOSH - Fall onto an outstretched hand). שיעורם של שברים אלו הוא כ-30% מכלל השברים במרפק במבוגרים וכ-11% משברי רדיוס מקורב בילדים. מבחינה קלינית, מטופלים אלו מתלוננים על כאבים במרפק המלווים בנפיחות וסימני חבלה וכאבים בתנועת פרונציה וסופינציה. פגיעות אלו מלוות לעיתים בפציעות נוספות, כגון שברים בעצם הסירה (סקפואיד), פגיעה במפרק הרדיוס-אולנה הרחיקני, שבר קורונואיד ופגיעה ליגמנטרית.

האבחנה והסיווג מבוססים על צילומי רנטגן. כחלק מהבירור בבדיקות הדימות, יש לבצע צילומי אמה ושורש כף יד על מנת לזהות מוקדם פציעות נלוות אשר משפיעות על המשך הטיפול.

לשברים ללא תזוזה יש פרוגנוזה טובה עם טיפול שמרני. עם זאת, חשוב לזהות שברים לא יציבים עם תזוזה בהקדם לטובת התאמת ניתוח מתאים וחזרה מוקדמת לתפקוד, כדי למנוע הגבלה בטווחי תנועה ושינוי ציר התנועה.

האפשרויות לטיפול שמרני כוללות קיבוע במתלה ועידוד תנועה מוקדמת. האפשרויות הניתוחיות כוללות קיבוע, החלפת ראש הרדיוס או הסרה של ראש הרדיוס.

מחלת אוסגוד-שלטר היא פגיעה שכיחה משנית לפעילות חוזרת ונשנית שמופיעה לרוב בילדים ומתבגרים. המחלה מאופיינת בכאב, נפיחות ודלקת באזור גבשושית השוקה. המחלה נגרמת על ידי כוחות מתיחה חוזרים וממושכים הנוצרים כתוצאה מפעילויות ספורט עצימות כמו ריצה וקפיצות, במיוחד בתקופות של גדילה מואצת של השלד. המחלה עוברת שלבים של התלקחות דלקתית ראשונית, לאחריה תלישה חלקית של הסחוס מגבשושית השוקה, ובמקרים קיצוניים יותר – היווצרות עצמים (Ossicles). הטיפול במחלת אוסגוד-שלטר הוא לרוב שמרני, ומתמקד בהפחתת הדלקת וכאב באמצעות מנוחה זמנית מפעילות מאומצת, משככי כאבים, קירור מקומי, פיזיותרפיה ותרגילי חיזוק ומתיחה. ניתוחים נדרשים רק כפתרון אחרון במקרים עמידים של חוסר שיפור גם לאחר גיל הבגרות.

הכאב שבשחיקת החמלה

שם המחבר: ד"ר איתן חי-עם

הוצאה לאור: אופיר ביכורים, ישראל | 116 עמודים

מחיר הספר: 70 ₪

אספרגילוס הוא גורם משמעותי בחולים מדוכאי חיסון לזיהום מסכן חיים. החולים המוגדרים בסיכון מוגבר לרכישת הזיהום הם חולים עם ניוטרופניה ממושכת, מטופלים לאחר השתלת לשד עצם. ההסתמנות הקלינית הנפוצה ביותר של אספרגילוזיס היא אספרגילוזיס פולשני (Invasive aspergillosis) עם מעורבות של הריאות. אבחנה מיקרוביולוגית לרוב נעשית על ידי תרבית/תבחינים מולקולריים של דגימות שנלקחות ממערכת הנשימה (כמו כיח), מאחר שהפטרייה צומחת רק לעיתים נדירות בתרבית דם. אנו מציגים במאמרנו זה פרשת חולה עם זיהום נדיר באספרגילוס שמקורו בצנתר מרכזי (קתטר המודיאליזה) עם צמיחה מאקרוסקופית של עובש במספר תרביות דם. הזיהום נרכש ככל הנראה בזמן טיפול דיאליזה בקניה בעת שהחולה חיכתה להשתלת כליה.

תסמונת האלל הדו-ראשי (Lacertus syndrome) היא מצב נדיר יחסית הנגרם כתוצאה מדחיסת עצב המדיאני במרפק. למרות שכיחותה הנמוכה, חשוב שאנשי מקצוע בתחום הרפואה יהיו מודעים למצב זה ולתסמיניו הפוטנציאליים כדי להבטיח אבחון וטיפול מדויקים. מאמר זה מציג סקירה מקיפה של תסמונת האלל הדו-ראשי, כולל האנטומיה והפיזיולוגיה שלה, התסמינים ואתגרי האבחון. כמו כן, נדונות אפשרויות הטיפול השונות, כולל אמצעים שמרניים כמו מנוחה, שינוי פעילות ופיזיותרפיה, וכן אפשרויות ניתוחיות לחולים עמידים לטיפול. המאמר מסיים בהמלצות למחקר ופרקטיקה בעתיד, תוך הדגשת הצורך בהשכלה ובמודעות מתמשכת בקרב אנשי מקצוע בתחום הרפואה.

פתולוגיה בחיתולית הכפית (פצאיטיס פלנטרית) היא סיבה שכיחה לכאבים בעקב כף הרגל. הכאבים נובעים משינויים מבניים באזור החיבור של החיתולית הכפית (Plantar fascia Aponeurosis) עם עצם העקב. גורמי הסיכון כוללים השמנת יתר, עמידה ממושכת, הגבלה בכיפוף גבי של הקרסול, ריצה מאומצת וקשת גבוהה או שטוחה בכף הרגל.

האבחנה מבוססת על אנמנזה ובדיקה גופנית. המטופלים מתלוננים על כאבים בעקב בצעדים הראשונים לאחר שינה או מנוחה ממושכת, וממקמים את הכאבים לאיזור הפלנטרי-כפי של כף הרגל בעקב המדיאלי. לעיתים רחוקות יש צורך בבדיקות דימות כדי לאשש את האבחנה, במקרים של פתולוגיה ממושכת שאינה מגיבה לטיפול שמרני, על מנת לשלול סיבות אחרות לכאבים בעקב.

טיפול שמרני כולל מנוחה, תרופות נוגדות דלקת, התאמת אורחות החיים, קירור מקומי ותרגילי מתיחות, בנוסף ניתן להמליץ על פיזיותרפיה, שימוש בעזרים אורתופדיים כגון מדרסים עם הגבהה באזור העקב או הזרקה מקומית של קורטיקוסטרואידים לאזור הניווני. טיפול שמרני יעיל בקרב 90% ומעלה מהמטופלים, מטופלים עם כאבים מעל חצי שנה מופנים לטיפול במרפאת כאב או לניתוח שבו מבצעים חיתוך של החיתולית (פאציה).