תוצאת חיפוש

מיכל וינקר¹, סול יברובסקי², יוסף מרגי²

¹הפקולטה לרפואה הדסה והאוניברסיטה העברית בירושלים, ²המחלקה לפסיכיאטריה, המרכז הרפואי שערי צדק, ירושלים, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים

הפרעה טורדנית-כפייתית (Obsessive Compulsive Disorder – OCD) מתבטאת בקהילות שונות בעולם באופן דומה, תוך התאמת "התסמינים הקלאסיים" לעולם התוכן התרבותי והרוחני של המטופל. אדם חרדי עם הפרעה טורדנית-כפייתית (להלן OCD), מבצע מעשים כפייתיים הכוללים חזרות ובדיקות, וסובל ממחשבות טורדניות הקשורות לעולם היהודי דתי – זוהי אותה המחלה, המתבטאת בהקשר שונה. התסמינים הדתיים הנפוצים אינם חופפים בהכרח למצוות המרכזיות ביהדות. למרות חשיבותן הרבה, מצוות שמירת השבת או מצוות מוסריות כמו כיבוד אב ואם לרוב אינן מהוות חלק מרכזי בדפוס הכפייתי. ההתנהגות הכפייתית הדתית של חולי OCD מתמקדת במצוות הקשורות ללכלוך, תקינות וסדר ומאופיינת בחזרות, בדיקות ואיטיות – בדומה למקרי OCD אחרים.

למחשבות הטורדניות של המטופלים ולמעשיהם הכפייתיים יש לרוב מסגרת בכתובים היהודיים. הדת, כמסגרת עם כללים וטקסים מוכתבים, מהווה לכאורה כר נוח להתפתחות OCD. עם זאת, מעריכים היום כי שכיחות OCD בקהילה החרדית דומה לשכיחותה באוכלוסייה הכללית. הרבנים מכירים ב-OCD כמחלה פסיכיאטרית, לא מעודדים את הדקדוק הכפייתי בקיום המצוות, ולעיתים אף מתירים הפסקה זמנית של קיום המצווה הקשורה למחלה.

היכרות עם הרקע התרבותי והדתי של המטופל חיונית להצלחת הטיפול בייחוד באדם חרדי – החי בסביבה מתבדלת וסגורה, ובפרט בטיפול פסיכיאטרי ב-OCD עם תסמינים דתיים. אדם חרדי הסובל מ-OCD יפנה בתחילה לרב שלו לייעוץ, ורק בהמשך, בהמלצת הרב, יפנה לטיפול פסיכיאטרי. גם לאחר הפנייה לגורמי בריאות הנפש, ייתכן שיעדיף המטופל החרדי טיפול תרופתי על פני טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, מחשש שיכלול אלמנטים הנוגדים את אמונותיו.

שיתוף פעולה עם הרב חשוב מאוד להצלחת הטיפול, על מנת לרכוש את אמון המטופל ולהתאים את הטיפול ההתנהגותי לאמונות ואורח החיים של המטופל.

אמיר יצחק, יריב דורון, אלי להט, אמיר ליבנה

מחלקת נירולוגיה ילדים והמכון להתפתחות הילד, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

אילמות ברירנית (Selective mutism) היא תופעה לא שכיחה בילדים צעירים. מאפייניה הם הימנעות מדיבור במצבים חברתיים מסוימים, בעוד שקיימת יכולת לדבר ללא קושי במצבים חברתיים אחרים.

אילמות ברירנית זכתה למגוון הסברים במהלך השנים, כולל הסברים פסיכודינמיים, התנהגותיים, משפחתיים ועוד. מקובל כיום הסבר התפתחותי, המשלב בתוכו תובנות מהתיאוריות השונות, אשר לפיו ליקוי שפה קל בילד עם נטייה לחרדה, יכול לבוא לידי ביטוי כאילמות ברירנית. דפוס של הימנעות במשפחה יחזק התנהגות זו.

קיימת חשיבות לטיפול ולמעקב אחר ילדים עם אילמות ברירנית כבר בשלב מוקדם. הטיפול כולל טיפולים שאינם תרופות (טיפולים פסיכודינמיים, התנהגותיים ומשפחתיים) וטיפול בתרופות – בראש ובראשונה בתרופות ממשפחת המעכבים הברירניים לקליטה מחדש של סרוטונין (Selective Serotonin Reuptake Inhibitors – SSRI).

צבי צוקרמן, ילנה רוסליק, ראול אורביטו,

המח' לנשים ויולדות, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה 

המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לבחון ולהשוות את יעילות הטיפול בוואגיניסמוס, המסתמך על התאמה (Modification) של שיטת Master ו-Johnson לשיטה המשלבת תרגילי הרפיה לפי שיטת Paula Garburg.  

שישים מטופלות הלוקות בוואגיניסמוס סווגו באופן פרוספקטיבי ואקראי לאחת משני צורות הטיפול הבאות: קבוצת בקרה (30 מטופלות) – טיפול בהתאמה של שיטתMaster  ו-Johnson, המבוססת על הפחתת הרגישות (Desensitization) תוך הפעלת גירויים אמיתיים על-ידי החדרת מרחיבים לדניים בסדר גודל עולה וטיפול התנהגותי פעיל במישלב עם מרכיבים פסיכודינמיים. קבוצת המחקר (30 מטופלות) - טיפול התנהגותי פעיל תוך כדי תרגילי הרפיה לפי שיטת Paula Garburg. טיפול המבוסס על האבחנה שבגוף הבריא פועלים כל שרירי הטבעת בעת ובעונה אחת, ושהפעלה נשנית של סוגרים תקינים תגרור במשך הזמן את הסוגר החלש לפעולה תקינה. הצלחה בטיפול הוגדרה כדיווח של הזוג על הצלחה בקיום יחסי-מין מלאים או החדרת מרחיב 6.

בתום סידרת המיפגשים הטיפוליים, דיווחו כל המטופלות על הצלחה בקיום יחסי-מין. ממוצע מספר הפגישות הטיפוליות היה קטן משמעותית (P<0.001) בקבוצת המחקר (1.4+4.9) לעומת קבוצת הבקרה (3.5+7.4). בעוד ששיעור הנשים שנזקקו לסידרה של עד 5 טיפולים להשלמת הטיפול היה גדול יותר משמעותית בקבוצת המחקר לעומת קבוצת הבקרה (P<0.05). כמו-כן, שיעור הנשים שנזקקו לסידרה של מעל 10 טיפולים להשלמת הטיפול היה גדול יותר משמעותית בקבוצת הבקרה לעומת קבוצת המחקר (P<0.05).

לסיכום, טיפול בוואגיניסמוס המבוסס על תרגילי ההרפיה לפי שיטת Paula Garburg הוא פשוט, בטוח, ומאוד יעיל בהשוואה לטיפולים המסורתיים המבוססים על שיטתMaster  ו-Johnson.