תוצאת חיפוש

הקדמה: בעשורים האחרונים, עם השיפור באיכות הטיפול, גברים הנולדים עם שדרה שסועה מאריכים חיים ומגיעים לגיל המבוגר. עולה השאלה האם גם הם מפתחים הגדלת ערמונית טבה (שפירה) עם הגיל? לאחרונה נמצא כי פגיעה נמוכה בחוט השדרה מפסיקה ואף הופכת את תהליך גדילת הערמונית, באופן שמצביע על חיוניות התמיכה המתמשכת במערכת העצבים להגדלת הערמונית.

מטרה: המחקר נועד לבחון את נפח הערמונית במטופלים עם פגיעה מולדת בחוט השדרה בשל שדרה שסועה, כחלק מהערכת שכיחות ערמונית טבה באוכלוסייה זו.

שיטות: נערך מחקר רב מרכזי. נפח הערמונית של 24 גברים מעל גיל 35 הסובלים משדרה שסועה נמדד באמצעות בדיקת דימות עדכנית קיימת או בבדיקת אולטרסאונד ייעודית שהתבצעה כחלק מהמחקר. הנפח הנמדד בכל מטופל הושווה לנפחים הממוצעים להם ניתן לצפות באותה קבוצת הגיל בקרב גברים בריאים. נאספו והושוו תוצאים קליניים רלוונטים נוספים.

תוצאות: הגיל החציוני של הנבדקים היה 46 שנים, בטווח שבין 61-35 שנים. נפח הערמונית של מטופלי שדרה שסועה היה נמוך בממוצע ב-18% מהנפח הצפוי לגיל (P<0.005). מיקום הפגיעה השכיח היה מותני. עם זאת, לא נמצא קשר משמעותי סטטיסטית בין מיקום הפגיעה לנפח הערמונית. מבחנים סטטיסטיים נוספים לא הראו קשר בין נפח הערמונית למשתנים קליניים אחרים, ככל הנראה בשל גודל המדגם הקטן.

מסקנות: למטופלי שדרה שסועה יש נפח ערמונית קטן מהמצופה לגילם, והם אינם מפתחים הגדלת ערמונית טבה באופן שכיח. מידע זה בעל ערך רב לרופאים המייעצים למשפחות המטופלים בנוגע למעקב הרפואי אחר מצב הערמונית, בזמן האבחנה ובהמשך הטיפול לאורך השנים. בנוסף, הדבר מהווה הוכחה נוספת לתפקידה של מערכת העצבים בהתפתחות הגדלת ערמונית טבה, ומעלה את האפשרות לפיתוח התערבות תרופתית לא הורמונלית לטיפול במצב זה.

מטרה: נעשה ניסיון רב-מוסדי בביצוע פיאלופלסטיה בגישה רובוטית למקרים של חסימת צומת השופכן אגן הכליה Ureteropelvic Junction Obstruction (UPJO) באוכלוסיית הילדים.

שיטות: החל משנת 2016 ילדים עם UPJO עברו פיאלופלסטיה מונחית-רובוט Robotic-Assisted Laparoscopic Pyeloplasty (RALP) במקום ניתוח בגישה לפרוסקופית או פתוחה שהייתה נהוגה עד אז. עבודתנו היא סקירת תרשים רטרוספקטיבי רב מרכזית: מדווח על נתונים דמוגרפיים, נתונים לפני, תוך כדי ואחרי הניתוח, סיבוכים ותוצאות. מאמרנו כולל פרשות חולים שהוגדרו כמורכבות.

תוצאות: במהלך תקופה של 8 שנים, 199 ילדים עד גיל 18 שנים (76% בנים ו-24% בנות ) עברו RALP והם קבוצת המחקר. מהם הוגדרו כמקרים מורכבים המטופלים הבאים: 24 תינוקות במשקל < 6 ק"ג, 21 ילדים נותחו לאחר כישלון של ניתוח פתוח קודם, 7 ילדים עם UPJO בקוטב תחתון במערכת מאספת כפולה, 7 ילדים נזקקו לניתוח בו-זמנית להוצאת אבנים בכליות, 7 ילדים עם UPJO דו צדדי, 3 ילדים עם כליית פרסה, 3 ילדים עם כליה בודדת וילד אחד עם הידרונפרוזיס ענק (חוצה קו אמצע).

הגיל החציוני הוא 15 חודשים (IQR, 43-5 חודשים) והמשקל החציוני הוא 8.3 ק"ג (IQR, 17-7 ק"ג). זמן הניתוח החציוני היה 80 דקות (IQR, 107-64 דקות). לא התפתחו סיבוכים תוך ניתוחיים משמעותיים בכלל המטופלים. במקרה אחד היה צורך לעבור להליך פתוח בשל חוסר התקדמות בניתוח. משך האשפוז החציוני הוא 1.4 ימים (IQR,4-1 ימים), שליש מהילדים שוחררו לאחר פחות מ-24 שעות מהניתוח. בקרב 18 מטופלים הייתה דלקת בדרכי השתן Clavien-Dindo grade (CDG) II לאחר הניתוח. במעקב חציוני של 20 חודשים (IQR, 32.5-15.5 חודשים), שיעור ההצלחה היה 98% ו-4 מטופלים נזקקו לביצוע הליך נוסף עקב חסימה חוזרת.

סיכום ומסקנות: תיקון היצרות מוצא השופכן בסיוע רובוט בילדים הוא בטוח, יעיל ועם שיעורי הצלחה גבוהים. ניתן לבצע RALP בכל הגילאים, גם במצבים מורכבים. RALP נחשב לניתוח הבחירה (Gold standard) במוסדותינו.

גבר בן 35 שנים, בריא בדרך כלל, עבר ניתוח ארתרוסקופיה של ברך תחת הרדמה כללית עם שימוש במסכת גרון. לאחר הניתוח הופיעו ירידה בחמצון ושיעול עם גניחת דם. בצילום בית החזה וטומוגרפיה מחשבית של בית החזה הודגמו תסנינים דו-צדדיים מפושטים מסוג זכוכית מט. שאר הבדיקות היו תקינות. החולה טופל בהעשרת חמצן, מצבו השתפר במהירות, ושוחרר לביתו יומיים לאחר הניתוח. ההסתמנות הקלינית מתאימה לדימום בועיתי מפושט עקב אירוע לחץ שלילי משני לחסימת דרכי אוויר עליונות. במאמר נדון באבחנה המבדלת של דימום בועיתי מפושט, במנגנון הפתופיזיולוגי של השפעת לחץ שלילי ריאתי על התפתחות בצקת ריאות ודימום בועיתי, ובדרכי הטיפול.

בשנים האחרונות הפכה המדיה החברתית לאמצעי תקשורת מרכזי בחיינו, ונדמה שהפיכתה לכלי תקשורת לגיטימי עם המטופלים שלנו היא רק שאלה של זמן. רגע לפני שנתמסר לחידושי הקידמה, ראוי לבחון את ההשלכות הנובעות משימוש במדיה חברתית לצורך יחסי גומלין (אינטראקציה) עם המטופלים. עלינו להבין מהם השינויים המהותיים והבלתי נמנעים אשר כרוכים בצמצום זמן המפגש הבינאישי לטובת תקשורת באמצעים טכנולוגיים.  

במאמר זה, נדונה הסתירה הבסיסית שבין עקרונות הרפואה המסורתית לבין מאפייני המדיה החברתית, תוך התמקדות בצורך בשמירת הגבולות שבין רופא לחולה, ובחשיבותם של הבעת אמפתיה ושל מגע גופני בקשר הטיפולי. בהמשך נבחנת סוגיית טיב התקשורת המתאפשרת במדיה החברתית, לצד התייחסות לפרופיל האופייני (הטיפוסי) של אוכלוסיית המטופלים, ולמידת יכולתם להיתרם בפועל משימוש בתקשורת דיגיטלית. לבסוף מוצעת האפשרות ש"הקידמה", אשר לרוב אכן מקדמת את תחום הרפואה, דווקא עשויה להיות לה לרועץ בכל הנוגע ליחסים שבין רופא לחולה. 

אלן במברגר¹, גילעד שפיגל², דוד גרינברג³, גדי בר-יוסף⁴, רוזה גרשטיין³, יצחק סרוגו¹

¹מחלקת ילדים והמעבדה למיקרוביולוגיה, מרכז רפואי בני ציון, ²הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ³היחידה למחלות זיהומיות בילדים, מרכז רפואי האוניברסיטאי סורוקה ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, ⁴מחלקת טיפול נמרץ ילדים, בית החולים לילדים מאייר, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

במאמר זה מדווח על ארבעה אירועי הדבקה של שעלת מהורים לילודים, שאירעו בכותלי בית החולים. אבחון מוקדם של הורים ומבוגרים עם שעלת יוכל להפחית את ההידבקות במחלה זו בין כותלי בית החולים.

יובל בר יוסף^1,4, ניקולא מבג'יש^1,4, מנחם לאופר^2,4, אנדרה ז' נוילנדר^3,5, יצחק קוור^1,4, חיים מצקין^1,4

¹המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי תל-אביב, ²המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ³המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי סורוקה, באר-שבע, ⁴הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ⁵הפקולטה למדעי הרפואה, אוניברסיטת בן גוריון, באר-שבע

חוסמי אלפא הם הטיפול בתרופות המקובל והוותיק ביותר בשריעות טבה של בלוטת  הערמונית (שט"ע)¹. הרופא המטפל בשט”ע יכול לבחור אחת מבין מספר תרופות קיימות, ולכל אחת מהן תכונות שונות. המטרה בסקירה הנוכחית הייתה להציג תוצאות של סקירת סיפרות עדכנית, על-מנת להעריך איזהו חוסם האלפא הרצוי ביותר מבין הקיימים בשוק התרופות בישראל (טראזוסין, דוקסאזוסין, אלפוזוסין וטאמסולוסין). חיפוש הסיפרות הרלבנטית ב- Medline נערך אחר מאמרים רלבנטיים, מאמרי סקירה ומאמרי מטה-אנליזה, ובחינת הביבליוגרפיה שלהם. החיפוש נערך אחר מחקרים שהושוו בהם תוצאות הטיפול בחוסמי אלפא שונים האחד מול השני, אחר מחקרים שבהם הושוו תוצאות טיפול בחוסמי אלפא לטיפול באינבו, ואחר תוצאות טיפול במיסגרת מחקרי קהילה. מהמחקרים שנסקרו עולה יעילות טיפולית זהה בכל התרופות. ההבדל בין התרופות הוא בהשפעות-הלוואי הנגרמות מהן. נראה כי טראזוצין ודוקסאזוצין גורמות ליותר השפעות-לוואי שניתן לייחס להרחבת כלי-דם (מסוג סחרחורת, חולשה וירידה בלחץ-הדם) מאשר התרופות הברירניות אלפוזוסין וטאמסולוסין. מבין שתי התרופות האחרונות, שיעור השפעות-לוואי אלו נמוך יותר במטופלים בטאמסולוסין. עוד עולה, כי התרופה טאמסולוסין גורמת להפרעות שפיכה משמעותיות שאינן נפוצות בשאר התרופות. לסיכום, ניתן לבחור בכל אחת מארבע התרופות שנסקרו. המסקנה היא, כי התרופות המומלצות לטיפול בתסמיני שט”ע הן אלפוזוסין וטאמסולוסין. מאחר שתוצאות הטיפול בכל התרופות זהות מבחינת יעילות.

מריו סופר, גל קרן-פז, יוסף בינימיני, יובל בר יוסף, חיים מצקין,יעקב בן-חיים

המח' לאורולוגיה והיח' לאורולוגיית ילדים, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

המטרה במחקר הייתה לבדוק את תוצאות הטיפול האנדואורלוגי בילדים, תוך הבלטת האתגרים והפיתרונות הטיפוליים.

במהלך השנים 2002-2006, טופלו בגישה אנדואורולוגית 37 ילדים שגילם החציוני 5 שנים (טווח 0.3-14). ההוריות לטיפול היו היצרות מוצא האגן (UPJO) – 6; היצרויות שופכן אחרות – 5; אבנים בדרכי- השתן העליונות – 21; ואבנים בשלפוחית-השתן – 5. הניתוחים בוצעו בהרדמה כללית. 

מהתוצאות עלה, כי האבנים בדרכי-השתן העליונות טופלו באמצעות  12 אורטרוסקופיות, 6 ניתוחים רטרוגרדיים תוך-כילייתיים ו-3 ניתוחים מילעוריים. קוטרן הממוצע של האבנים היה 13 מ"מ (טווח 5-45 מ"מ) וזמן ניתוח ממוצע היה 39 דקות (טווח 15-90 דקות). אבנים בשלפוחית-השתן בקוטר ממוצע של 34 מ"מ (טווח 7-120) טופלו בגישה מילעורית ב-3 ילדים ובגישה דרך השופכה ב-2 ילדים. שיעור ההצלחה הראשוני בקבוצת האבנים היה 92% (24/26). הגישה להיצרות מוצא האגן (UPJO) הייתה רטרוגרדית. זמן הניתוח הממוצע 40 דקות (טווח 30-50 דקות). הצלחה קלינית ותיפקודית הושגה בכל החולים לאחר מעקב ממוצע של 15 חודשים (טווח 6-30 חודשים). שלוש מההיצרויות האחרות של השופכן טופלו בחיתוך בלייזר ו-2 בהרחבת בלון. שיעור ההצלחה היה 80%, והוא נשמר לאחר מעקב ממוצע של 24 חודשים (טווח 6-40 חודשים). זמן האישפוז החציוני לכל הסידרה היה יום אחד (טווח 0-7 ימים). לאחר הניתוח לקו 3 ילדים (8%) בזיהום בדרכי-השתן. בילד נוסף הופיעה היצרות שופכה קדמית 3 חודשים לאחר הניתוח, אשר טופלה בהצלחה בהרחבה חד-פעמית.  

לסיכום, הטיפול האנדואורולוגי בילדים יעיל ובטוח, וניתן ליישמו בדומה לגישה במבוגרים. אין צורך בהחדרה שיגרתית של תומכנים כהכנה לטיפול אורטרוסקופי. תומכנים פנימיים עם חוט חיצוני נוחים למטופל ומאפשרים את הוצאתם במירפאה ללא הרדמה.

יובל בר יוסף, יוסף בנימיני, מריו סופר, חיים מצקין ויעקב בן-חיים

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הזרקה אנדוסקופית היא טיפול מקובל ברפלוקס שלפוחיתי-שופכני. זהו טיפול זעיר-פולשני, המהווה חלופה לטיפול אנטיביוטי מונע ולניתוח. הטיפול בתרופות שהיו זמינות בעבר לווה בחשש בשל בטיחותן. לאחרונה הוכנסה לטיפול התרופה Dextranomer/Hyaluronic acid. בטיחותה של תרופה זו נחקרה, והיא נמצאה בטוחה לטיפול. במספר מחקרים הודגמה יעילותה בטיפול ברפלוקס.

מדווח בזאת על ניסיוננו הראשוני בטיפול ב- Dextranomer/Hyaluronic acid לטיפול אנדוסקופי ברפלוקס בילדים.

טופלו 29 ילדים בגיל ממוצע 58 של חודשים (טווח 6-144 חודשים). בילדים אלו טופלו 42 שופכנים סך-הכל. דרגת הרפלוקס נעה בין 2, 3 ו-4 ב-10, 24 ו-8 שופכנים, בהתאמה. הפעולה בוצעה בהרדמה כללית, באמצעות ציסטוסקופ ילדים FR 9.5. דרך מחט חצי קשיחה הוזרקו בממוצע 0.87 מ"ל (טווח 0.6-1.2). במהלך המעקב בוצעה בדיקת על-שמע חודש לאחר הפעולה, וציסטוגרפיה בהתרוקנות כעבור 3 חודשים.

הרפלוקס חלף ב-32/42 מהשופכנים (76%). שיעור ההצלחה לפי דרגת הרפלוקס 2, 3 ו-4 היה 10/10, 19/24 ו-4/8, בהתאמה. דרגת הרפלוקס פחתה ב-5 ילדים נוספים. רפלוקס קונטרלטרלי חדש הודגם ב-5 ילדים. אירע סיבוך בודד, דמם מאתר ההזרקה אשר טופל אנדוסקופית. במהלך המעקב לא ניצפה אף אירוע של חסימת השופכן או הידרונפרוזיס כתוצאה מהפעולה.

לסיכום, הזרקה אנדוסקופית של Dextranomer/Hyaluronic acid היא פשוטה ובטוחה. התוצאות הראשונות במחקר שערכנו דומות לאלו אשר פורסמו בסיפרות העולמית.

Evolving Role of Radiation Therapy in Nonmalignant Disorders

Rami Ben-Yosef

Bone Marrow Transplant Dept., Hadassah Hospital, Jerusalem

Various nonmalignant disorders have traditionally been treated with radiation therapy. It has almost completely been discontinued due to reports of secondary malignancy. During the past 15 years there has been an evolving role for radiation therapy in various nonmalignant disorders such as meningioma, A-V malformation, prevention of vascular restenosis and heterotopic bone formation. Appropriate follow-up of such patients for diagnosis of secondary malignancy is recommended. Radiation therapy should be carefully considered in diseases not successfully treated with conventional means.

Hyperbaric Oxygen for Carbon Monoxide Poisoning

A. Abramovich, A. Shupak, Y. Ramon, O. Shoshani, Y. Bentur, G. Bar-Josef, U. Taitelman

Israel Naval Medical Institute, Israel Defense Forces Medical Corps, Haifa and Israel Poison Information Center, Intensive Care Unit and Pediatric Intensive Care Unit, Rambam Medical Center, Haifa

Severe cases of carbon monoxide (CO) poisoning from all over Israel are treated at the Israel Naval Medical Institute with hyperbaric oxygen (HBO). Between 1.11.94 and 15.2.95, 24 cases of CO poisoning were treated. Poisoning was usually due to domestic gas-fired heating systems, CO being the only toxin involved. Since delay between termination of CO exposure and arrival at the emergency department averaged 55 minutes, the level of carboxyhemoglobin measured on presentation did not always reflect the true severity of the poisoning. Poisoning was defined as severe and requiring HBO treatment when 1 or more of the following indications was present: evidence of neurological involvement, cardiographic signs of acute ischemic injury, metabolic acidosis, carboxyhemoglobin level greater than 25%, and pregnancy. 20 (84%) recovered consciousness during the course of 1 session (90 min.) of HBO treatment (p2 2.8 ATA) or immediately thereafter, with resolution of other signs of CO poisoning. 3 required a second treatment session before their symptoms resolved. A patient who arrived in deep coma with severe cerebral edema died. HBO is an important element in the combined treatment of severe CO poisoning. There should be greater awareness of the danger of CO poisoning and the means of preventing it, both among medical staff and the population as a whole, mainly in areas in which cold weather requires use of heating systems, which may be gas-fired.