תוצאת חיפוש

המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה טיפל באלפי פצועים מפרוץ מלחמת חרבות ברזל. המערך לבריאות הנפש בסורוקה טיפל בנפגעים רבים הסובלים מפגיעות חדות (אקוטיות) ורב מערכתיות, וזאת במהלך האשפוז במחלקות טיפול נמרץ ובמחלקות השונות. עם זאת, אין תיעוד רפואי פסיכיאטרי נרחב אודות הייחוד של התערבות הנפשית במצבים אלו.

במאמר זה, נפרוש מאפייני התערבויות צוות בריאות הנפש בשלוש פרשות חולים מייצגות, שמהן  נדגיש עקרונות מנחים להתערבות קצרה וממוקדת, במטרה להפחית הסיכון להתפתחות תסמונת בתר חבלתית (PTSD) או הפרעות אחרות משניות לדחק.

מחלות לב וכלי דם (קרדיווסקולריות), המלוות לעיתים קרובות במחלות רקע רבות, הן סיבת התמותה הראשונה בעולם. אי היענות לתוכניות שיקום לב, שהן מרכיב מרכזי במניעה שניונית, היא אחת הסיבות לכישלון באיזון גורמי סיכון ושינוי אורחות. גורמי סיכון מובילים לאירועים חוזרים, לאשפוזים מיותרים ולתמותה. אמצעים טכנולוגיים הם בעלי פוטנציאל גדול לשיפור שירותי הבריאות. בשנים האחרונות חלה מגמת עלייה בצריכת אמצעים טכנולוגיים לצורך בריאות. שיקום לב בבית ("של"ב") באמצעות טכנולוגיה הוא חלק ממגמה כללית של הרפואה המערבית ליישם את גישת "המטופל במרכז" במסגרת שירותי הבריאות. בשנה האחרונה אישר משרד הבריאות בישראל תוכנית של"ב בסל הבריאות לחולים בדרגת סיכון נמוכה. בהתאם לחוזר מנהל משרד הבריאות, מאז חודש נובמבר 2018 פועלת תוכנית של"ב במרכז הרפואי שיבא-תל השומר. התוכנית משלבת טכנולוגיה חדשנית לצד טיפול רב-מקצועי. יישום התוכנית הלכה למעשה מאפשר למידה על האופן שבו ניתן להטמיע את המודל הטיפולי בתוכניות נוספות לניהול מחלות כרוניות, לרבות שיקום או אשפוז בבית, תוך שמירה על בטיחות המטופל ועל אבטחת המידע הרפואי. מטרת המאמר הנוכחי היא לסקר את תוכנית של"ב הראשונה בישראל, את מרכיביה, את יתרונותיה ואת אתגריה, וכן להציג את המודל הטיפולי, את כשירותו לניהול מחלה רב-מקצועי ואת הגברת ההיענות לטיפול.

אלעד שיף^1,2,3, עידית דוברצקי-מרי⁴, שמואל אטיאס^,51, ערן בן-אריה⁶, גור קריינדלר¹, עופרי אבנרי¹ , עמיחי בן עזרא¹, צחי ארנון^7,1, אינה גרינברג⁴, אורי רוזנשיין⁴  

¹שירותי רפואה משלימה, המרכז הרפואי בני ציון, חיפה, ²היחידה לרפואה משלימה, המרכז הבינלאומי לבריאות משפט ואתיקה, ³המחלקה לרפואה פנימית, מרכז רפואי בני ציון, חיפה, ⁴המחלקה לקרדיולוגיה, מרכז רפואי בני ציון, חיפה, ⁵ בית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה, חיפה, ⁶התוכנית לרפואה משולבת בשירות האונקולוגי, מרכז רפואי לין, מחוז חיפה והגליל המערבי, שירותי בריאות כללית, ⁷המכללה האקדמית עמק יזרעאל

רקע: הטמעה שיטתית של רפואה משלימה במסגרות אשפוז היא נדירה. לנוכח מחקרים שמימצאיהם הצביעו על פוטנציאל היעילות של טיפולים משלימים במצבים שכיחים באשפוז, עולה הצורך לבחון הכללת שירותי רפואה משלימה במסגרת אשפוז.

מטרות: זיהוי תחומי שילוב של רפואה משלימה במחלקה לקרדיולוגיה, אפיון תהליכי הטמעה של השירות המשלים במחלקה, ובדיקת היתכנות יישום רפואה משלימה ויעילותה במיתאר זה.

שיטות: סקירת ההטמעה של השירות במחלקה לקרדיולוגיה וניתוח סטטיסטי של מימצאי מחקר היתכנות, לקביעת גודל מדגם למחקר השוואתי עתידי בין טיפול קונבנציונלי במחלקה לבין טיפול משלים נוסף על הקונבנציונלי בתסמינים שכיחים של מאושפזים.

תוצאות: במפגשים משותפים בין הצוות הבכיר במחלקה לקרדיולוגיה לבין נציגי שירותי רפואה משלימה במרכז הרפואי בני ציון, זוהו תחומי שילוב אפשריים של רפואה משלימה במחלקה. נערך סקר ספרות לבחינת בטיחות ויעילות טיפולים משלימים במיתאר קרדיולוגי, והוכנו פרוטוקולים טיפוליים בהתאם. התקיימו ישיבות רב צוותיות קרדיולוגים-מטפלים משלימים וביקורים מודרכים משותפים במחלקה, לרבות בחדרי הפעולות הפולשניות, לצורך היכרות ויצירת דפוסי עבודה משותפים. הוגדרו הוריות טיפול ברפואה משלימה לתסמינים שכיחים במחלקה ונבנו שאלונים להערכת יעילות הטיפולים. נערך מחקר היתכנות שכלל 237 מאושפזים שטופלו ברפואה משלימה, לכימות השפעת הטיפול, על מנת להגדיר גודל מדגם למחקר עתידי.

מסקנות: שילוב רפואה משלימה במיתאר אשפוז הוא מהלך אפשרי, אך כרוך בשלבי תכנון והטמעה מוגדרים שבהם מעורבים גורמים מובילים במחלקות ובשירות המשלים. נתונים ראשוניים ממחקר היתכנות שערכנו מצביעים על תרומתם האפשרית של טיפולי רפואה משלימה בהקלה על תסמינים שכיחים במחלקה לקרדיולוגיה. נדרש מחקר המשך לפי אמות מידה של רפואה נסמכת ראיות, בכדי להעריך את יעילותה של הרפואה המשלימה בשיפור תסמיני מאושפזים במחלקה לקרדיולוגיה.

ששון מנחם, אינה רויטגרץ, פסח שורצמן

המחלקה לרפואת משפחה, שירותי בריאות כללית מחוז דרום, מרכז סיאל – מרכז מחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

רקע: אשפוז בבית החולים הוא מצב משבר למטופל ומשפחתו, העלול גם לפגוע ברצף הטיפולי ולטעויות, עקב תקשורת לקויה בין הרופא הראשוני וצוות בית החולים. 

מטרות: להעריך את הקשר בין הרופא הראשוני המטפל לצוות הרפואי בבית החולים, למטופל ומשפחתו בזמן האשפוז.

שיטות: נשלחו 269 שאלונים לכל רופאי מחוז הדרום של שירותי בריאות כללית. מאה ותשעה עשר (119) שאלונים (44.2%) הוחזרו מלאים.

תוצאות: מחצית הרופאים הראשוניים סברו שיש צורך ליצור קשר תמיד או כמעט תמיד עם המחלקה המאשפזת במקרים של אשפוז פנימי, אונקולוגי, כירורגי או ילדים, אך שמירת הקשר בפועל לפי הצהרתם הייתה רק בשליש מהאשפוזים. שמירת קשר טלפוני שכיחה יותר מאשר ביקור אצל המטופל במחלקה. תקשורת ממוחשבת בין רופאי בית חולים לרופאים הראשוניים עדיין אינה מפותחת דיה, אך 96.6% מהרופאים הראשוניים מתחברים לתוכנה ממוחשבת לשם קבלת מידע על מטופליהם המאושפזים. הסיבות העיקריות לביקור המטופל המאושפז הן מצב בריאותי חמור או ספק באבחנה. 79% מהרופאים סברו שביקור המטופל המאושפז מחזק את האמון בין הרופא למטופל. קיימים קשיי תקשורת ומחסומים בין הרופא הראשוני לרופאי המחלקה, לעיתים עקב מסירת מידע חלקי ודחייה מצד רופאי בית החולים. המחסומים העיקריים לביקור הרופא את מטופלו הם עומס בעבודה וחוסר הקצאת זמן לכך בתוכנית העבודה. בהשוואה בין רופאים ראשוניים עם מאפיינים אישיים ודמוגרפיים שונים, לא נמצא הבדל מובהק סטטיסטית ביניהם בשמירת קשר עם הצוות המטפל באשפוז.

מסקנות: יש לשפר את הקשר של הרופא הראשוני עם רופאי בית החולים, במטרה לשפר את איכות הטיפול, להשגת מטרה זו, על המוסדות האקדמיים, קופות החולים ומשרד הבריאות לקיים סדנאות משותפות ולפתוח ערוצים מקדמי תקשורת.

דב שטינמץ, חנה אדלשטיין, אלדר ברקוביץ וראול רז

המטרה בעבודתנו היתה להעריך את הבטיחות והעלות-תועלת של טיפול אנטיביוטי לתוך הווריד לחולי אוסטאומיאליטיס במסגרת הבית. העבודה בוצעה במחוז חיפה וגליל מערבי של שירותי בריאות כללית.

נבדקו כל התיקים הרפואיים של חולים שאובחנו כלוקים באוסטאומיאליטיס וטופלו בין השנים 1999-2000 באנטיביוטיקה לתוך הווריד במסגרת הבית. נבדקו גורמי המחלה, סוגי האנטיביוטיקה שניתנו, הסיבוכים, ובוצעה הערכה של עלויות הטיפול.

בתקופה זו טופלו 52 חולים בביתם ב-55 מערכי אנטיביוטיקה לתוך הווריד. סך כל ימי הטיפול הגיע ל-1,187 יום. שמונים-וחמישה אחוזים מהחולים הופנו מהמחלקות השונות בבתי-החולים. ב-54.6% מהחולים הגורם המזהם לא היה ידוע. מבין הגורמים הידועים והשכיחים ביותר שגרמו לזיהום היו סטאפילוקוקוס ופסידומונס ארוגינאזה. פניצילינים וצפלוספורינים היו סוגי האנטיביוטיקה שניתנו בשכיחות הגבוהה ביותר. שיעור הסיבוכים במהלך טיפולים אלה היה נמוך ביותר ולא היו כלל סיבוכים קשים.

חושב חיסכון של 1,299,765 ש"ח בעלות הטיפול, בזכות הפרש העלויות בין יום אישפוז בבית-חולים ליום טיפול במסגרת אישפוז-בית.

לסיכום, מתן אנטיביוטיקה לתוך הווריד לחולי אוסטאומיאליטיס במסגרת אישפוז-בית נמצא בטוח, יעיל ונוח הן לחולה והן לבני משפחתו. יתר על כן, שיטה זו מפחיתה באופן ניכר את עלויות האישפוז.

Hospital-At-Home as a Solution for the Treatment Requirements of Acute Exacerbation in Multiple Sclerosis

D. Steinmetz (1), H. Edelstein (1), S. Dishon (2), E. Berkovitz (1), A. Almany (1), A. Miller (2)

(1) Hospital-at-Home Department, Continuing Care Unit, Clalit Health Services, Haifa and Western Galilee District. (2) Multiple Sclerosis Center, the Neuroimmunology Unit, Carmel Medical Center. Faculty of Medicine and the Rappoport Institute for Medical Research, Haifa, Israel

Cooperation between the Multiple Sclerosis center at the Carmel medical center and the Hospital-at-Home (H.H) department of the continuing care unit in the Haifa and Western Galilee district of the Clalit Health Services has made it possible to give metylprednisolone intravenously to Multiple Sclerosis (M.S) patients during an acute exacerbation of the disease, in their home.

In this study, we describe the joint work of the two centers. We have summarized 30 treatment courses given to 26 patients in their homes, following referral by the M.S. center, in the year 1999.

The aims of the study included assessing satisfaction, safety and cose-effectiveness in a treatment course in the HH framework, as compared to the same treatment being conducted in the framework of hospitalization in various neurological departments, as was done in the past in the same group of patients.

The expenses involved in HH for this group of patients were only 14% of the parallel treatment in the hospital (a savings of 86%).

The treatment has proven to be extremely safe. There were no side-effects that required returning patients to the hospital, and the treatment was given in conditions of maximum comfort for the patient and his family.

A telephone survey was conducted, which compared the satisfaction with the HH treatment, and the burden caused the patient's family to prior hospitalization for the same treatment. For all of the parameters examined, greater satisfaction was distinctly proven in the HH treatment. In light of these findings, we can conclude that giving metylprednisolone intravenously to M.S patients during an acute exacerbation, in the HH framework, is a safe and cost effective treatment, preferred by the patient and his family.

The Effect on Family Members of Treating Home-Hospitalized Patients

Netta Bentur, Avivit Moualem

JCD-Brookdale Institute, Jerusalem

Background: In recent years, chronic patients being treated at home are being joined by increasing numbers of acute and sub-acute patients. Although there has been a considerable expansion of formal services for home hospitalization, nevertheless a significant part of the burden of caring for these patients falls on their families. Many studies have examined the effect on the family of treating chronic patients at home, but very little is known about the effects on the family caregiver of treating an acute or sub-acute patient at home.

Goals of the study: a. To determine the main areas of care involving family members within the framework of home hospitalization. b. To assess the caregivers' sense of burden. c.To identify the causes of the feelings of burden. d. To examine the caregivers' specific difficulties. e. To identify the areas in which they are particularly interested in additional guidance.

Methodology: The study population included 179 primary caregivers of patients registered in four home hospitalization units. The data were collected during face-to-face interviews with the primary caregivers, in the patients' homes.

Findings: Half (49%) of the caregivers were the patients' spouses, and the rest were other family members, 67% were women. The average age was 56, and about a third were over 65. On average, they were involved in six areas of care. Fifty three percent reported that the burden they had to contend with was too heavy, 28% said it was not so heavy, and 19% said it was not heavy at all. A multi-variate analysis revealed that the feeling that the burden was too heavy had a statistically significant correlation with caring for another family member at home, being involved in 3+ areas of treatments, being married, 9+ years of education, the patients suffering from frequent pain or unable to reach the bathroom independently. Most (75%) of the caregivers reported three or more areas of burden which include the time devoted to care giving, and the effect of the treatment on the patient's health, mental and physical condition. Although 77% of them had received instruction on how to treat the patients, 29% cited at least one area in which they would have liked to receive more instruction, noting in particular the need to learn how to deal with changes in the patient's mental status.

Conclusions: Family members caring for home-hospitalized patients require more instruction and advice from the formal agencies during the daily care of the patient, particularly in specific subjects. There is a need to develop additional instruments for advice and instruction, in a broad range of areas, in order to assist the caregivers in their complex role. There is a need to continue to examine specific areas in which the family members require additional counselling and instruction, in order to better plan these services, and help improve the quality of care for home-hospitalized patients.
 

Patient Satisfaction and Hospital Services Evaluation by Regular and Private Patients

Sara Carmel, Jonathan Halevy

Dept. of the Sociology of Health, Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of

the Negev, Beer Sheba; Sha'are Zedek Medical Center and Hebrew University-Hadassah Medical School, Jerusalem

"Sharap" is a private medical service integrated within our public clinic and hospital services. Clients may choose their physician by paying a fee in addition to what their health insurance agency (Kupat Holim) pays for. All other hospital services are supplied to all patients alike. The main purpose of this study was to evaluate the extent to which this declared policy is maintained in practice.

During 5 months in 1997, 198 Sharap patients and 198 regular patients were interviewed in the the general surgery, cardiac surgery, ENT, cardiology, newborn and gynecology wards of this hospital. Both groups were similar in regard to cause of hospitalization, gender, age group (10-year age ranges), and length of hospitalization (at least 24 hours).

Similar levels of satisfaction with hospitalization in general and with the nursing service and with supportive services were found in both groups. However, Sharap patients were more satisfied with their physicians than regular patients (87% vs 74%, respectively). Similar results were also found using indirect measures of satisfaction. About 86% in both groups reported having achieved the goal of improvement in health. A high proportion of respondents from both groups (82% and 88%, respectively) could not distinguish between Sharap and regular patients in the ward. However, a greater proportion of regular patients (35% vs 21%) wanted more extensive explanations from their physicians regarding their treatment.

Sharap patients belonged to higher socio-economic classes than regular patients. Our evaluation indicates that although the Sharap service enables the affluent to choose their preferred physician, resulting in a different doctor-patient relationship, the service does not create a significant feeling of discrimination among hospitalized patients, and does not interfere with the high level of health services available to the public at large.

Treating Mother and Baby in Conjoint Hospitalization in a Psychiatric Hospital

Shmuel Maizel, Vladislav Fainstein, Sarah K. Katzenelson

Dept. B, Eitanim Mental Health Center, Jerusalem

Since 1990 we have been admitting mothers with postpartum psychiatric morbidity together with their babies to our open psychiatric ward. The aim of conjoint hospitalization is to maintain and develop the bond between mother and baby while treating the mother's psychiatric disorder. The presence of the infant in the hospital allows both a thorough evaluation of the mothers' maternal ability and to use the infant as a facilitator of the mothers' recovery by engaging maternal functions. It prevents the infants from being placed in a foster home for the duration of the mothers' hospitalization. Readily available in Britain and Australia, such conjoint hospitalization is controversial and rarely available elsewhere. In the past 5 years we hospitalized 10 women with 11 babies (1 woman was hospitalized twice, after different births). All women had received psychiatric treatment prior to childbirth, but this was the first psychiatric hospitalization for 2 of them. Diagnoses (DSM-IIIR) were chronic paranoid schizophrenia (4), disorder (4), schizo-affective schizophrenia (1) and borderline disorder (1). 8 were suffering from active psychotic symptoms on admission. They were treated pharmacologically, received individual and group psychotherapy, and participated in all ward activities. Families were engaged in marital, family and/or individual therapy according to need. All participated in cognitive-behavior treatment tailored to individual need to build and enrich the mother-infant bond. All improved significantly and were able to function independently on discharge, but in 1 case adoption was recommended.

Patient Satisfaction with Care in Acute-Care Hospitals

Ayelet Berg, Dan Yuval

JDC-Brookdale Institute of Gerontology and Human Development, Jerusalem

Patient satisfaction with the hospitalization process is an important element in the measurement of quality of care. Information from a survey of patients' experiences could therefore help hospitals improve their service, and provide decision-makers with relevant information. We present the findings of a study of some 4,500 patients, aged 18+, released from hospitals in the fall of 1993 and of 1995 from the wards of 9 acute care hospitals, psychiatric and geriatric wards excluded. Self-administered questionnaires were sent and returned by mail, with an overall response rate of 82%.

Despite the many changes in Israel's health system in general and its hospital system in particular, and the social and demographic changes between those 2 periods, patient satisfaction remained constant. Of those discharged from medical or surgical wards, 70% were satisfied to a "great" or "very great" extent with their hospital experience. There was improvement in most areas of hospitalization in the course of the 2 years. The greatest improvement was with regard to admission, nursing staff, hotel services, in patient satisfaction food and supplies. On the other hand there was deterioration in visiting conditions and hours. Satisfaction with physicians, nurses and hotel services had the strongest links with general satisfaction.