תוצאת חיפוש

יששכר בן-דב¹, אלכסנדר קוגן², סרגי פרייסמן³, אורי רימון⁴, עמית שגב⁵, יואחים ה' שאפרס⁶

¹המכון למחלות ריאה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²המחלקה לניתוחי לב, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ³מחלקת הרדמה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ⁴מכון הדימות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ⁵מכון הלב, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ⁶הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, והמחלקה לניתוחי חזה ולב, אוניברסיטת סארלנד, הומבורג, גרמניה

הקדמה: יתר לחץ דם בריאות עם פקקת ותסחיפים (Thromboembolic) הוא סיבוך נדיר של תסחיף לריאה, אשר ניתן לטיפול על ידי סילוק הקרישים המאורגנים – תרומבאנדארתרקטומיה (.(Thrombendarthrectomy ניתוח מוצלח מביא לשיפור בתפקוד ולנורמליזציה של לחץ הדם הריאתי במנוחה.

מטרות: לבדוק אם ניתוח מוצלח משיג נורמליזציה של הסיבולת ושל חילופי הגזים במאמץ.

שיטות המחקר: בארבע השנים האחרונות בוצע בשיבא ניתוח תרומבנדרתרקטומיה בשבעה מטופלים. שניים נותחו בימים אלו והדיווח מתייחס רק לחמישה. בכולם חל שיפור קליני ניכר, סיווגם התפקודי עלה ב-3-1 שלבים,  והושגה נורמליזציה של הלחץ הריאתי במנוחה. לאחר 3-1 שנים ממועד הניתוח נמדדו מרחק ההליכה בשש דקות וקליטת החמצן המרבית.

תוצאות: לאחר תרומבאנדארתרקטומיה, מרחק ההליכה בשש דקות השתפר ב-215-100 מטר ויותר. קליטת החמצן המרבית נותרה ירודה ב-4/5 – 87%-42% מהצפוי, וריווי החמצן לאחר הניתוח היה נורמאלי במנוחה, אך ירד במאמץ בכולם ל-96%-91%. חילופי הגזים במאמץ נותרו לא תקינים בתבנית אופיינית למחלת כלי דם של הריאה.

מסקנות: לאחר תרומבאנדארתרקטומיה, למרות נורמליזציה של הלחץ הריאתי במנוחה, שיפור קליני ניכר ושיפור ניכר בסיבולת (מרחק הליכה בשש דקות), נותר שיא יכולת המאמץ ירוד מהצפוי, וחילופי הגזים במאמץ נותרו לא תקינים ואופייניים למחלת כלי דם של הריאה.

לסיכום: ניתוח תרומבאנדארתרקטומיה בחולים הלוקים ביתר לחץ דם ריאתי פקקתי-תסחיפי הביא לשיפור קליני ניכר, לנורמליזציה של לחץ הדם הריאתי במנוחה ולשיפור הכושר הגופני. אולם בעוד שמרחק ההליכה בשש דקות השתפר במידה ניכרת,  נותר שיא יכולת המאמץ (קליטת החמצן המרבית) ירוד מהצפוי, וחילופי הגזים במאמץ נותרו בלתי תקינים. ממצאים אלו מצביעים על נוכחות מחלת כלי דם של הריאה, אשר לא תוקנה גם לאחר ניתוח מוצלח לסילוק הקרישים.

יוסף עוזיאל^2,1, פנחס השקס³

¹היחידה לרימטולוגית ילדים, מחלקת ילדים, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³היחידה לרימטולוגית ילדים, מחלקת ילדים, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

כדי לקדם את ההבנה והמחקר במחלות שאינן שכיחות, נדרש שיתוף פעולה של מרכזים רבים. תחום רימטולוגית ילדים מהווה דוגמה לשיתוף פעולה חובק עולם: מחקרים רב מרכזיים ובינלאומיים מתקיימים בעשור האחרון, ומספרם גדל והולך בצורה בולטת.

חזון של אנשים בודדים הוגשם, וכיום מאות מרכזים מעשרות מדינות פעילים במחקר בתחום.

שיתוף פעולה זה מאפשר לחקור מאות חולים תוך פרק זמן קצר יחסית, ולפתח הבנה טובה יותר של מהלך מחלה, תוצאותיה בעתיד וטיפול הולם.

בסקירתנו הנוכחית, מובאות דוגמאות עדכניות על מחלות בתחום רימטולוגית ילדים: דלקת מפרקים כרונית מסיבה לא ידועה של גיל הילדות, זאבת, דרמטומיוזיטיס ודלקות כלי דם, תוך הצגת מספר חידושים וההתקדמות בתחום.

אבירם הוכשטט¹, זיו רוזמן¹, ג'יזל זנדמן-גודארד^2,1

¹מחלקה פנימית ג', המרכז הרפואי וולפסון, חולון, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב

מחלת הזאבת האדמנתית המערכתית (SLE) מערבת לעיתים קרובות את הכיליה בדרגות שונות. מידרג שנקבע על ידי ארגון הבריאות העולמי (I-V) מדרג את חומרת המחלה על פי תוצאות ביופסיה של הכליה, וחולים שלוקים בדלקת כליות (נפריטיס) בדרגה גבוהה (III ומעלה) מטופלים במטרה למנוע התדרדרות בתפקוד הכליות. 

הטיפול המקובל כיום כולל מישלב של סטרואידים וציקלופוספמיד. הוכח כי טיפול זה יעיל יותר ממתן חד תרופתי של סטרואידים בלבד, ציקלופוספמיד בלבד או ללא טיפול כלל. מיקופנולט מופטיל הוא חומר מדכא חיסון שמעכב את מסלול הדה-נובו לייצור פורינים. מיקופנולט מופטיל מעכב בעיקר את שגשוג הלימפוציטים ומתפקד כחומר מדכא חיסון לאחר השתלות של איברים טמומים (סולידיים). אי לכך, מיקופנולט מופטיל מהווה פוטנציאל לטיפול חדשני בדלקת כליות שמזאבת.

היעילות של מיקופנולט מופטיל כטיפול בדלקת כליות שמזאבת נבדקה במספר מחקרים, שחלקם מחקרים אקראיים מבוקרים, אשר הודגמו בהם תוצאות סותרות בין יתרון לטיפול ב-MMF לבין תוצאות דומות בסוגי הטיפול השונים. מאידך, בשלושה מחקרים מסוג מטה אנליזה שנערכו הודגם באופן משמעותי סטטיסטית (p<0.05) יתרון בהשגת תסוגה (רמיסיה) בעקבות הטיפול במיקופנולט מופטיל, בסיכון יחסי (RR) של 1.5 עד 3.0.

בנוסף לכך, הטיפול במיקופנולט מופטיל הראה יתרון בפרופיל השפעות הלוואי: בכל המטה אנליזות הודגמה ירידה משמעותית סטטיסטית בשיעור הזיהומים (RR בין 0.65 ל 0.5) ובשיעור האל-וסת, אך המובהקות הסטטיסטית הייתה משמעותית רק באחת. כמו כן, לטיפול במיקופנולט מופטיל יש ככל הנראה שיעור מוגבר של השפעות לוואי בדרכי העיכול, אם כי רק במטה אנליזה אחת הודגם הבדל זה באופן מובהק.

נעמי ווין-רביב¹, רחל דקל², מיכה ברחנא^1,3, שי לין^1,4, ליטל קינן-בוקר^1,5 

¹בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי רווחה ובריאות, אוניברסיטת חיפה, ²בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בר אילן, ³רישום הסרטן הלאומי, משרד הבריאות, ⁴היחידה לאפידמיולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה, ⁵המרכז הלאומי לבקרת מחלות, משרד הבריאות

רקע: הקשר בין חסך קלורי לסרטן השד נחקר בעיקר בקרב אוכלוסיות לא יהודיות באירופה, שנחשפו לדרגות שונות של חסך קלורי במהלך מלחמת העולם השנייה (להלן מלה"ע ה-2). הערכת החשיפה לרעב של יהודים במהלך מלה"ע ה-2 מורכבת ביותר, הן מבחינת הזמן שחלף והן מבחינת משך החשיפה ושונותה.

מטרות: לבחון מדדים ייעודיים חדשים לאומדן החשיפה לחסך קלורי, המותאמים לאוכלוסייה היהודית ששהתה באירופה בזמן המלחמה, ולבדוק את ישימותם בקרב שורדות שואה המתגוררות בישראל.

שיטות: אוכלוסיית המחקר התבססה על מדגם נוחות של שורדות שואה ילידות 1945-1926, חולות ושאינן חולות בסרטן השד, המתגוררות בישראל. איסוף החולות היה פרוספקטיבי, במסגרת המרכז הרפואי רמב"ם בחיפה. איסוף קבוצת הבקרה התנהל במקביל בקהילה. הנכללות במחקר הוחתמו על טופס הסכמה מדעת וענו בראיון פנים-אל-פנים על שאלון שכלל התייחסות למשתנים דמוגרפיים, מילדותיים ואחרים וכן לחשיפה לרעב במהלך מלה"ע ה-2. לכל נכללת במחקר חושב מדד חשיפה פרטני לרעב שהתבסס על מקומות השהות במהלך המלחמה. כמו כן, הוערכו תסמיני הרעב במהלך התקופה הרלבנטית, ונבדק הדיווח הסובייקטיבי לגבי תחושת הרעב, גובה ומשקל בתחילת המלחמה ובסיומה.

תוצאות: מדד החשיפה האישי לרעב היה גבוה (ושיקף חשיפה גבוהה יותר) בקרב קבוצת המחקר לעומת הבקרה (ציון ממוצע של 141.06 לעומת 130.07, בהתאמה). אותה מגמה נצפתה לגבי ממוצע תסמיני הרעב (ציון ממוצע של 4.89 בחולות לעומת 3.56 בבקרה) ובדירוג הדיווח הסובייקטיבי של תחושת רעב (2.75 לעומת 2.40, בהתאמה). ממצאים אלו לא היו מובהקים סטטיסטית. בשל חוסר בנתונים לא נותחו הדיווחים שנגעו לגובה ולמשקל.

מסקנות: כלי המחקר הייעודיים להערכת חשיפה לרעב במהלך מלה"ע ה-2 נמצאו מתאימים להערכת הבדלים בין קבוצת מחקר לקבוצת בקרה במחקר המשך.
 

שאול מ' שאשא

בית החולים לגליל המערבי, נהרייה

היוג'ניקה התפתחה בשלהי המאה ה-19 במיוחד באנגליה, ומבשרה היה פרנסיס גלטון. עיקרה בניסיון של 'הדרוויניזם החברתי' להשוות בין ההתפתחות החברתית-אנתרופולוגית להתפתחות הביולוגית על פי דרווין, שגרסה כי 'מלחמת הקיום' בטבע גורמת לתהליך של 'בררה טבעית' והישארות 'המחוננים ביותר'. היוג'ניקה טענה שגם בחברה האנושית יש פרטים וגזעים. מנגנון זה מופר בשל פעילות החסד המגנה על החלשים, ולכן פרטים לא מתאימים מתרבים וגורמים להחלשת המין האנושי. לכן יש לנקוט באמצעים של 'ברירה מלאכותית', כדי לאזן את ההשפעה השלילית של היעלמות 'הבררה הטבעית'. תורת גלטון הכתה גלים, ו'חברות יוג'ניות' קמו במדינות רבות כדי לקדם  מדיניות של השבחת הגזע (הלבן) על ידי פיקוח על הילודה: קידום לידות של 'מתאימים' ומניעת לידות של 'לא מתאימים' על ידי חקיקת חוקי נישואין, עיקורים ואף השמדה פיזית כהמתות חסד.

העיקור היה שיטה מועדפת. עד 1935 היו חוקי עיקור במדינות רבות באירופה, אמריקה ואסיה. בשוודיה בוצעו 62,000 עיקורים, ובארה"ב חוקקו חוקי עיקור ב-27 מדינות ועוקרו למעלה מ-64,000 בני אדם.

התפישות היוג'ניות הקצינו בגרמניה. הנאצים ראו בארים גזע עליון שיש לדאוג להתרבותו, תוך מניעת התרבותם של גזעים נחותים על ידי הפסקת לידות, עיקור או השמדה. בשנת 1933 אושר 'החוק למניעת צאצאים לחולים במחלות תורשתיות' והוקמו 'בתי דין לבריאות תורשתית' שהוסמכו להורות על עיקור.

פותחו שיטות שונות לעיקור: תחילה עיקרו וסירסו בניתוחים, אשר גרמו לסיבוכים קשים ולשיעור תמותה גבוה. בחיפוש אחר שיטות המוניות ומהירות הציע בראק להשתמש בקרני רנטגן בהקרנה ישירה של אברי הרבייה. שיטה זו נוסתה על ידי שומאן בבלוק 10 באושוויץ על כ-1,000 בני אדם, עם סיבוכים של כוויות, צפקת (Peritonitis), אלח דם (Sepsis) ומוות. בהמשך הציע בראק לנקוט בשיטת הונאה שנקראה 'שיטת האשנב'. המועמדים לעיקור נקראו למלא טפסים, ובעומדם ליד הדלפק היו מקרינים את אברי הרבייה שלהם ללא ידיעתם. שיטה אחרת פותחה על ידי קלאוברג – שעיקרה החדרת חומרים מעכלים לחלל הרחם והרס הרירית במלואה. נעשה גם ניסיון בתמציות הצמחCaladium Singuinum  שבמינונים גבוהים גורם לעקרות. הניסוי הופסק, בעיקר בשל קושי לגדלו או לייבאו.

זייד עבאסי¹, אורטל שגיא¹, זאהר ארמלי², בשארה בשארה³ 

¹המחלקה לפיזיולוגיה, הפקולטה לרפואה, הטכניון, והיחידה למחקר, בית חולים רמב"ם, חיפה, ²המחלקה לנפרולוגיה, בית חולים אנגלי, נצרת, ³המחלקה לכירורגיה כללית א', בית חולים רמב"ם, חיפה 

השכיחות של אי ספיקת כליות חדה וכרונית עולה בצורה מתמדת ומגיעה כיום לממדים של מגיפה. בשני מצבים אלו, עשויה התערבות טיפולית מוקדמת לשפר את הפרוגנוזה ולצמצם את ממדי התחלואה והתמותה בקרב החולים. אולם עד לאחרונה לא היו סמנים אמינים המסוגלים להעיד על קיום שלבים מוקדמים של נזק לכליות, טרם העלייה בריכוז הקריאטינין בפלסמה, המתרחשת לכל הפחות 24 שעות מרגע השראת הנזק. אך  בשנים האחרונות נתגלו מספר סמנים מבטיחים, המנבאים בדיוק רב ובדרגת סגוליות גבוהה נזק לכליות. ביניהם: NGAL) Neutrophil Gelatinase-Associated Lipocalin וKidney Injury Marker- (KIM-1). בסקירה זו נתמקד בסמן המצטייר כמבטיח מכולם – NGAL. רמות NGAL בשתן ובדם עולות תוך שעתיים, מרגע השראת נזק חד לכליות, תופעה זו שכיחה בקרב חולים העוברים ניתוחי לב, תוך חיבור למכונת לב-ריאה, השתלת כליה, חולים הנוטלים תרופות נפרוטוקסיות או חומרי ניגוד, חולים במצב קריטי במחלקה לטיפול נמרץ, הנדבקים במזהמים ועוד. חולים המציגים עלייה ב-NGAL בשעות הראשונות שלאחר קיום הפרוצדורות הקליניות או מתחילת התהוות המחלה, כפי הנזכר לעיל, צפויים לפתח אי ספיקת כליות חדה – תוך יממה עד ימים ספורים מתחילת האירוע, כפי שמוכח על ידי עלייה ברמות הקריאטינין בפלסמה. בדומה ל-NGAL, רמות KIM-1 בשתן עולות כ-8 שעות לאחר השראת נזק חד לכליות, כתוצאה מנטילת תרופות נפרוטוקסיות או כתוצאה מנזק איסכמי. לפיכך, גילוי שני סמנים אלו מהווה שבירת הקיפאון הממושך ששרר בתחום האבחון המוקדם של נזק חד לכליות, ואף מספק תקווה לשיפור הפרוגנוזה העגומה בקרב הלוקים בסיבוך קליני שכיח זה.

איתן מלמד, ביידוסי קוטייבה, עופר גלילי, רון כרמלי

המחלקה לכירורגיית כלי דם, מרכז רפואי כרמל, חיפה

איסכמיה קריטית מסכנת גף היא הביטוי החמור ביותר למחלה חסימתית של העורקים ההיקפיים. בהיעדר אבחון מוקדם ורה-וסקולריזציה, עשויים חולים הלוקים באיסכמיה קריטית לפתח סיבוכים הרי אסון, כולל אובדן הגף, ולהימצא בסכנת חיים. מטרות הטיפול באיסכמיה קריטית מסכנת גף כוללות הפחתת גורמי הסיכון הקרדיווסקולריים, הקלת הכאב האיסכמי, ריפוי הכיבים, מניעת קטיעות, שיפור איכות החיים והארכת תוחלת החיים. מטרות אלו מושגות על ידי טיפול בתרופות, רה-וסקולריזציה או בלית ברירה – קטיעה. בעשור האחרון אנו עדים ליישום גובר והולך של טיפולים תוך-וסקולריים,  המאפשרים טיפול גם במקטעים חסימתיים ארוכים בכלי הדם. עם זאת, הטיפול המסורתי בניתוח לצורך מעקף עשוי להניב תוצאות טיפוליות עמידות יותר לאורך זמן. בחולים צעירים ופעילים, המצויים בסיכון נמוך בניתוח, עשויות תוצאות המעקף להיות טובות יותר. הוריות נוספות למעקף כוללות כישלון טיפול תוך-וסקולרי, הנובע מכשל טכני או מחסימה מאוחרת לאחר הצבת התומכן בכלי הדם. לעומת זאת, חולים במצב ירוד ובעלי תוחלת חיים מוגבלת, עשויים להפיק תועלת מטיפול תוך-וסקולרי. יש לשקול קטיעת הגף בחולים שאינם ניידים, לוקים בשיטיון ואינם מתאימים לרה-וסקולריזציה.
 

אסף אחירון, פנינה לנגביץ, אבי ליבנה

מחלקה פנימית ו' והיחידה לרימטולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

דלקת העורקים על שם Takayasu (Takayasu's arteritis) היא מחלה דלקתית כרונית נדירה, הפוגעת בכלי הדם הגדולים, בוותין (אבי העורקים) על סעיפיו הגדולים ובעורקי הריאות. מחלת העורקים על שם Takayasu נפוצה יותר ביבשת אסיה, ומופיעה בעיקר בעשורים השני והשלישי לחיים. המטרה בסקירה זו היא לעורר את המודעות למחלה, תוך סקירת ההסתמנות הקלינית, אמצעי האבחון העכשוויים ואפשרויות הטיפול הביולוגי החדשני.

איתן ישראלי

המרכז למחלות אוטואימוניות על שם זבלדוביץ', מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

בשנת 2009 נחתם עשור ראשון להיווסדו של כתב העת IMAJ, ועתה מתחיל כתב העת עשור חדש לפעילותו. בחודש ספטמבר 2009 יצאה לאור מהדורת העשור, שעל כריכתה הוצגו תמונות שער נבחרות מתוך 120 החוברות שפורסמו בעשור שחלף. בתמונות שער אלה, נותן IMAJ במה לאמנים ישראלים, ביניהם אנשי מחקר ורפואה, שבחרו לשלב בחייהם יצירה אמנותית בצד הפעילות המקצועית. בנוסף, מוצגים בתמונות השער ממצאים היסטוריים מארץ ישראל ומחיי העם היהודי, המבטאים את הקשר בין העם והארץ בפרספקטיבה היסטורית. נרמז, שעם ישראל וארץ ישראל אמורים להיות 'אור לגויים' בתחום המחקר והרפואה.
 

ג'ינג'י רונן בלמור¹, יהודה שינפלד^1,2

¹המח' לרפואה פנימית ב' מרכז רפואי שיבא, רמת גן, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, ²מרכז זבלודוביץ למחלות אוטואימוניות, מופקד הקתדרה לחקר מחלות אוטואימוניות על שם לאורה שוורץ-קיפ.

נטילת אספירין מומלצת עבור חלק מהאוכלוסייה כחלק ממניעה ראשונית של מחלות לב וכלי דם. בהנחיות ה-American Heart Association משנת 2002 נקבע, כי יש להמליץ על אספירין למטופלים שהסיכון שלהם ללקות במחלת לב וכלי דם במהלך עשור עולה על 10% - כפי שחושב על פי מחקר ה-Framingham [2,1]. עם השנים, נוספו מחקרים כפולי סמיות שהבהירו את ההשפעה של מתן אספירין לצורך מניעה ראשונית בקבוצות אוכלוסיה שונות. בין השאר הודגם, כי בעוד שבגברים אספירין מונע בעיקר אירועי לב, הרי שבנשים מונעת נטילת אספירין בעיקר אירועי מוח. בעקבות תוצאות מחקרים אלו, ה-U.S Preventive Service Task Force  שינה את המלצותיו לתחילת טיפול באספירין לצורך מניעה ראשונית, וכעת הסף לתחילת טיפול באספירין שונה בין נשים לגברים.

למרות המחקרים הרבים שנערכו והמלצות ה-USPSTF, עדיין קיימת מחלוקת בתחום זה, בשל האפשרות לטיפול חלופי לצורך מניעה ראשונית, ובשל שיטות שונות לחישוב יחס נזק-תועלת משניים לטיפול באספירין. השוני במשקל היחסי של היתרונות מול הסיבוכים, הביא חלק מהחוקרים להמליץ נגד נטילת אספירין לצורך מניעה ראשונית.

מחקרים שנבדקה בהם ההשפעה של מתן אספירין לצורך מניעה ראשונית בקרב חולי סוכרת, הניבו תוצאות נחותות מאלו אשר התקבלו בכלל האוכלוסייה.

לסיכום, למרות מחקרים שנערכו על עשרות אלפי מטופלים במשך שנים רבות, קיימת עדיין מחלוקת בדבר התועלת באספירין כטיפול ראשוני למניעת מחלת לב וכלי דם. לפיכך, ההחלטה על מתן או אי מתן אספירין תהא לגופו של עניין. קרי, שיקוליו של הרופא למתן אספירין צריכים להתבסס על נתוניו של החולה הנמצא מולו.
 

עצמון צור¹, פריד כריני², ארקדי גלין¹, גרשון וולפין²

¹המחלקה לשיקום, ²המחלקה לכירורגיה אורתופדית, בית החולים לגליל המערבי, נהרייה

רקע: שלושים ושניים חולים, מהם 25 גברים (78.1%) ו-7 נשים (21.9%), אשר עברו ניתוח לקטיעת רגלם אל מתחת לברך במסגרת בית החולים לגליל המערבי בנהרייה, קיבלו רגל תותבת והחלו את הליך השיקום באותו בית חולים. עשרים ושבעה חולים נענו לקריאתנו ובאו להיבדק, מהם 21 גברים (77.8%) ו-6 נשים (22.8%). ארבעה מאותם חולים עברו ניתוחים לקטיעת שתי הרגליים. לא היה בידינו כל מידע קודם אודות הרגלי ההרכבה של הרגל התותבת עם תום הליך השיקום.

שיטות: נסקרו כל החולים שאושפזו במחלקת שיקום בבית החולים בנהרייה אשר עברו קודם לכן, בין השנים 2004-2000, ניתוחים לקטיעת רגלם אל מתחת לברך וקיבלו בהמשך רגל תותבת. כל חולה נתבקש לענות על שאלון מפורט. החולים נשאלו אודות הרכבת הרגל התותבת לצורך ביצוע פעולות יומיומיות חיוניות, כושר הניידות בין כותלי הבית ומחוצה לו, היכולת להשתלב בשוק העבודה, השפעת הרגל התותבת על הפעילות החברתית, הסיבוכים שנגרמו עקב הרכבת התותבת, הצורך באבזרי-עזר להליכה, היכולת לנהוג ברכב או לנסוע בתחבורה ציבורית והיכולת להתמודד עם מטלות המצריכות מאמץ גופני. השאלון הכיל מידע אודות הגיל, המין, רמת ההשכלה של החולה, מצבו המשפחתי ותמיכת הקרובים אליו, במגמה להעריך את השפעתם על הרכבת התותבת.

תוצאות ומסקנות: אותן תוצאות שבהן ניתן היה למצוא מובהקות היו קשורות כולן לגילם של קטועי הרגל. ככל שעולה הגיל, כך קטן מספר השעות שבהן מרכיב הקטוע את התותבת בעת שהוא שוהה בביתו ומחוץ לבית, גדל הקושי להתהלך במהירות עם התותבת, גדלה נטייתו להתעייף בקלות בעקבות הליכה עם התותבת ונפגמת איכות חייו.
 

אסתר ברדוגו, לילך מוזס, מרתה שמר, אינסה דובמן

כפר נחמן, רעננה

רקע: פיגור שכלי הוא נכות אינטלקטואלית, המתבטאת במגבלות משמעותיות במיומנויות הסתגלותיות, תפיסתיות, חברתיות ומעשיות, ומופיעה לפני גיל 18 שנים. שיעור ההשמנה בקרב נשים עם פיגור שכלי גבוה ב-30%-18% בהשוואה לנשים ללא פיגור שכלי. בכפר נחמן – מעון פנימייה לאנשים עם פיגור שכלי – הבעיות התזונתיות של הדיירים מתמקדות באכילת מזונות המצויים מחוץ לתפריט המאוזן המוגש בחדרי האוכל. מורכבות פסיכולוגית ויחס אמביוולנטי של משפחות, אנשי צוות ודיירים, הקשו על השגת אכילה מאוזנת ושמירת משקל גוף תקין באוכלוסיה זו. לאחר קבלת אחריות על איתור דיירים בסיכון תזונתי, החלה מדריכת ביתן הדירות בכפר בתוכנית התערבות לקידום משקל גוף תקין ואורח חיים בריא.

שיטות: תוכנית 'מלכת הביתן' התקיימה על בסיס השתתפות מרצון של הדיירות. הצוות עודד את הדיירות לפעילות גופנית, להגבלת כמויות בארוחות, לצריכה מבוקרת של חטיפים, לאכילת שהצליחו לרזות, לאכול נכון ולעסוק בפעילות גופנית, זכו בפרס ובתואר 'מלכת הביתן'. בניתוח הסטטיסטי נכללו 22 דיירות, והוא נעשה באופן רטרוספקטיבי, על סמך נתונים שנאספו לצורך מעקב רפואי שוטף.

תוצאות: 59.1% מבין הדיירות לקו בהשמנה חולנית ו-27.3% בהשמנה בתחילת התוכנית. כעבור 17 חודשים השילו הדיירות שמונה ק"ג ממשקלן בממוצע, ורק 36.4% ו-18.2% מהדיירות נותרו כשהן לוקות בהשמנה חולנית ובהשמנה, בהתאמה.

מסקנות: תוצאות משקלי גוף וגדלי קבוצות הדיירות שלקו בהשמנה ובהשמנה החולנית, מצביעים על קשר בין תוכנית מלכת הביתן לבין משקל גוף נמוך יותר. התוצאות מעודדות אותנו להרחיב את התוכנית לביתנים אחרים בכפר נחמן, ולשלב מסגרת תומכת מחד גיסא ומגבילה מאידך גיסא, להשגת אורח חיים בריא לאנשים עם פיגור שכלי.
 

נעה טריקי^2,1, יוסף פליסקין^3,1, דן גרינברג¹

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המחלקה למדיניות טכנולוגיות רפואיות, מכבי שירותי בריאות, ³המחלקה להנדסת תעשיה וניהול, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

השתתפות עצמית המוטלת על מבוטחים בעת קבלת טיפול רפואי, מושתת על ידי מבטחי בריאות כאמצעי לריסון עלויות הטיפול הרפואי, אולם היא עלולה ליצור מצב שבו חולים במצב כרוני נמנעים מרכישת תרופות חיוניות בגין עלותן הגבוהה.

השתתפות עצמית מבוססת ראיות היא מדיניות חדשה שנוסתה לאחרונה בארצות-הברית, ובבסיסה הטיעון שיש לקשור את גובה ההשתתפות העצמית לערך הטיפול הרפואי. בעבודה הנוכחית נסקרים ממצאי המחקרים האחרונים שנבחן בהם יישום המדיניות החדשה בארצות-הברית.
תוצאות מחקרים אלה מוכיחות, כי הגישה החדשה משפרת את ההיענות לטיפול ואת תוצאי הטיפול, ועשויה בטווח הארוך יותר להביא לחיסכון בעלויות למבטח. יחד עם זאת, נדרשים מחקרים נוספים, על מנת לבחון את ישימות המודל ואת השפעותיו ארוכות הטווח, הן על איכות הטיפול והן על עלותו במערכות בריאות אחרות בעולם, ובכלל זה בישראל.

ירון ניב

המערך לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי רבין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

לנוכח הממצאים על כך שקולונוסקופיה אינה מונעת לחלוטין מוות מסרטן הכרכשת ("המעי הגס") והחלחולת ("רקטום") בכרכשת הימנית, יש מקום לשפר את איכותה. הסיבות המשוערות לאי הצלחה זו קשורות לאופי הביולוגי של הפוליפים בכרכשת הימנית, אך גם לאיכות הבדיקה, יש לשים דגש על ניקיון המעי, להוציא את המכשיר באיטיות כדי שלא יוחמץ אף פוליפ, ליישם טכניקה נכונה של בדיקה וסילוק פוליפים, ושמירה על הנחיות קליניות. חינוך הבודקים, בסיס נתונים משותף, דו"ח מחשבי המכיל מדדי איכות ובעיקר ניטור קבוע – כל אלו יעלו את איכות הקולונוסקופיה ותוצאותיה.
 

ראיד סלים^1,2, נועה זפרן¹, אלכסנדר צ'ולסקי³, אליעזר שלו^1,2

¹המחלקה לרפואת נשים ויולדות, מרכז רפואי "העמק", עפולה, ²הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה, ³המחלקה לרדיולוגיה, מרכז רפואי "העמק", עפולה 

שליה נעוצה היא אירוע נדיר יחסית שבו השליה משתרשת בצורה פתולוגית בשריר הרחם. הסיבוך המשמעותי בנשים אלו הוא דימום, בעיקר במהלך הלידה. הדימום מתגבר במיוחד עם ניסיון הפרדה של השליה. הגישה הטיפולית המומלצת ברוב הנשים עם שליה נעוצה היא ניתוח לכריתת הרחם. בניסיון להפחית את כמות הדימום במהלך הניתוח, מיושם לאחרונה טיפול בצנתר בלוני לחסימה ו/או תסחוף כלי הדם באגן כטיפול מסייע. במקרים ברירניים תואר הטיפול בצנתר בלוני במקביל לטיפול השמרני, שמטרתו הייתה שימור הרחם. קיימים דיווחים סותרים לגבי היעילות והבטיחות של טיפול בצנתר בלוני כטיפול מסייע בנשים עם שליה נעוצה. המטרה בסקירה הנוכחית היא בדיקת מקומו של צנתר בלוני לחסימה ו/או לתסחוף של כלי דם באגן לצורך טיפול בנשים עם שליה נעוצה שטופלו שמרנית או עברו ניתוח לכריתת הרחם.