תוצאת חיפוש

ראשית הרפואה הגרעינית בישראל בתחילת השימוש הרפואי באיזוטופ היוד הרדיואקטיבי בשנת 1952, למחלות בלוטת התריס, על ידי פרופ' צ'רניאק, מייסד המקצוע, והקמת המכון הראשון בשנת 1954 בבית החולים תל השומר. בשלושת העשורים הראשונים, נסללה הדרך והתפתח השימוש באיזוטופים לאבחון ולטיפול רפואי. הקמת מכונים נוספים, הכשרת צוותים רפואיים ופרא-רפואיים, וההכרה ברפואה הגרעינית כמקצוע עצמאי, הביאו להתרחבות פעילותו. בתקופה המוקדמת, הושם דגש על בדיקות מעבדה כמו מבחן שילינג לספיגת ויטמין B12 מסומן, או נפח דם בפוליציטמיה. חלקן, השלימו מידע מטבולי מיפויי, כמו הרנוגרם למיפוי הכליות. הבדיקות הקבילו לזמינות סוגי האיזוטופים באותה תקופה. המיפויים נערכו בסורק הקווי שהפך לכל גופי, והוחלף בהמשך במצלמות הגמא היעילות יותר. התפתחות המצלמות בעשורים הראשונים, ליוותה את השינוי הדרמטי של ייצור איזוטופ הטכנציום-m99 ששינה את פני הרפואה הגרעינית, ואיפשר שיטות מיפוי מתקדמות מבחינת איכות המיפויים, סוגיהם וזמינותם הגבוהה.

בעשרים השנים האחרונות פותחו איזוטופים קצרי חיים, פולטי פוזיטרונים ותכשיריהם היעילים – ה-F18-FDG, שחייבו פיתוח מצלמות ייעודיות – PET, אשר הביאו בהמשך לפיתוחן של מצלמות משולבות עם CT או MR הנקראות "מצלמות היברידיות" ומאפשרות ביצוע מיפוי משולב במכשיר אחד של SPECT/CT או PET/CT/MR. הרפואה הגרעינית מבססת את השימוש בתכשירי האיזוטופים על התכונות והמנגנונים התפקודיים והמולקולריים של רקמות ותאי המטרה הנבדקים ומטופלים, לדוגמה בשאתות הקולטות את הסמנים הייעודיים המגיעים אליהן. מראשית דרכה, קיים בה השילוב בין האבחון והטיפול, באותם איזוטופים (כמו היוד). במאמר זה נסקרת היסטוריית התפתחות המקצוע, ההכרה בו, הקמת איגודו המקצועי, והגעתו לחזית טכנולוגית הדימות והטיפול המולקולרי ברדיו-איזוטופים ברפואה המותאמת אישית כיום.

זו השנה השנייה שבה הפקולטה לרפואה של הטכניון, בשיתוף עם היחידה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי רמב"ם שבחיפה ותוכנית ״ברית עולם״, מקיימות סבב בחירה בבית חולים בעיר קיבוגה (Kiboga) שבאוגנדה, כחלק מתוכנית הלימודים הקליניים. הסבב אורך כשלושה שבועות בחודשי הקיץ תחת הדרכתו של רופא ישראלי, ומתקיים בבית חולים ציבורי באחד המחוזות העניים במדינה – כחלק מתוכנית לבריאות גלובלית שמתפתחת בטכניון.

במרבית מהפקולטות לרפואה בעולם המערבי מתקיימים סבבי בחירה במדינות מועטות משאבים כחלק מתוכנית הלימודים. תכניות אלה תורמות להתפתחות האישית והמקצועית של הסטודנטים הלוקחים בהן חלק. כך גם לנו, החשיפה לבית החולים בקיבוגה תרמה תרומה נכבדה. למדנו להכיר כיצד נראית רפואה במדינה עם משאבים מועטים, ראינו רפואה מבוססת על אנמנזה ובדיקה גופנית בלבד, למדנו על תהליכי קבלת החלטות בתנאים קשים ללא משאבים, ויכולנו לבחון ולהעריך מחדש את המחויבות האישית שלנו לתחום הרפואה.

למרות עלייה בכמות התוכניות מסוג זה ברחבי העולם, בישראל קיימות תכניות בודדות החושפות את הסטודנטים לרפואה למערכת הבריאות במדינות מעוטות משאבים. סבב זה היווה עבורנו חוויה משמעותית ביותר. אנו חושבים כי שילוב נושא ״בריאות גלובלית״ בתוכנית הלימודים והגדלת ההזדמנויות לסבבים מסוג זה יכולים לתרום לסטודנטים רבים בהבנת אתגרי הרפואה בעולם, ולהכשרתם כדור הרופאים העתידי בישראל

בפרשת החולה במאמרנו נדונה הדילמה: אם יש לאסיר זכות לאוטונומיה? החולה הוא אסיר שנשפט לתקופת מאסר ארוכה, ועל כן עמד לקבל טיפולי רפואה משלימה לבעיותיו, תחת הטיפול המקובל. לדעתו הטיפול המקובל החמיר את מחלותיו ולעומת זאת הטיפול האלטרנטיבי היטיב את מצבו הבריאותי. במתקן המאסר הקודם, החולה האסיר לא ביקש ששירות בתי הסוהר ירכשו את תרופות הרפואה המשלימה. אלה סופקו לו על ידי משפחתו. במתקן המאסר הקודם, הותר לו ליטול תרופות אלה. לעומת זאת, במתקן המאסר שבו הוא כלוא כעת, מתנגדים הרופאים לכך. לפיכך תבע האסיר את שירות בתי הסוהר בבית המשפט המחוזי, בשבתו בכלא מעשיהו.

כיבוד האוטונומיה של החולה נחשב כיום לאחת מאושיות האתיקה הרפואית. זוהי זכותו של החולה להגדיר בעצמו את הערכים והמטרות שיקבעו את הטיפול בו יטופל. המכשיר היעיל ביותר לכך להשגת מטרה זו הוא ההסכמה מדעת. הסכמה מדעת מתייחסת להסכמת החולה לכל הפעילויות הרפואיות. טיפול רפואי שניתן ללא הסכמה מדעת הוא עבירה אתית וחוקית למעט במספר קטן של יוצאים מין הכלל. לפיכך על הרופא לכבד את החלטות החולה, גם אם הן נתפסות על ידו כ"גרועות" או "אי רציונאליות". כללי האתיקה אינם מחייבים רופא לטפל בחולה אם הטיפול שהלה רוצה עומד בסתירה למצפונו או לדעתו המקצועית. יחד עם זאת, הוא אינו רשאי לנטוש ולהפקיר אותו. בנסיבות אלה, על הרופא להפנות את המטופל לרופא אחר האמון על השיטה הרפואית שבה חפץ החולה.

המהפכה התעשייתית הרביעית מביאה לשינוי בכל הנוגע למידע ועיבודו על ידי בינה מלאכותית. לשינוי זה צפויות השלכות מכוננות על שירותי הרפואה והבריאות הקיימים, ועל מקצוע הרפואה עצמו. המאמר סוקר מספר שינויים המתרחשים במקביל, ואת השפעותיהם החזויות. לדוגמה, מעבר למידע עתק: מעבר מרפואה המבוססת על כמויות מידע יחסית קטנות, שהמוח האנושי יכול לעבד, למידע עתק (Big Data); מעבר זה נובע מההתווספות שכבות מידע חדשות, דוגמת מידע אורכי, OMICS, מידע מהרשתות החברתיות ומהאינטרנט, מידע סביבתי, מידע קולי ועוד. שכבות אלה מצטרפות למקורות הוותיקים (אנמנזה, בדיקה גופנית, בדיקות מעבדה ודימות).

המעבר לחיזוי רפואי: בעוד שההתמקדות כיום היא במידע אבחנתי, שנועד לזהות את מחלתו של המטופל, ניתן לראות מעבר לאיסוף מידע פרדיקטיבי, שיחזה את רמת הסיכון של המטופל לפיתוח מחלות מסוימות בעתיד.

המעבר למערכות בינה מלאכותית: לנוכח היקפי המידע העצומים אור כמויות המידע שעימם צריך הצוות הרפואי להתמודד, אלגוריתמים של בינה מלאכותית נדרשים לניתוח המידע ולהפקת תובנות שיסייעו לרופאים בעבודתם.

הירידה בעלויות הפקת וניתוח המידע: בעוד שכיום נדרשת השקעה כבדה בתשתיות לאיסוף המידע ולניתוחו, העלויות אמורות לרדת דרמטית בשנים הקרובות.

המטופל שותף באיסוף המידע: חלק גדול מהמידע ייאסף על-ידי החולה עצמו והמחשוב הלביש שהוא נושא. כפועל יוצא של כל אלה המידע, שבעבר היה מצוי במלואו בבעלות גורמי הבריאות, יעבור לבעלות מספר גורמים, לרבות החולה.

שינויים אלו מציבים סיכונים ואתגרים, לדוגמה העדר קישוריות בין מקורות המידע, או סוגיית הבעלות על המידע, סוגיות אבטחה קשות, וכמות האתגר בתרגום המידע לידע ותובנות מעשיות שיתמכו בקבלת ההחלטות הרפואיות.

קצב ואיכות ההטמעה נגזרים משני כוחות הפוכים: ההתפתחויות הטכנולוגיות מחד גיסא, וחסמי המערכות מאידך גיסא. התנגדויות יכולות להגיע מצד המשתמשים – רופאים, בתי חולים ומבטחים. ההתנגדויות נובעות לרוב משיקולי תקציב, מרצון להגן על המטופלים מסיכונים, מהצפה בפניות, משמרנות ומשנאת סיכון. בנוסף קיימים חסמים רגולטוריים של ה-FDA וגופים מקבילים. רפואת העתיד מציבה אתגרי מדיניות ורגולציה גדולים. על הרגולטור להיערך בחכמה אך במהירות לשינויים הדרמטיים, תוך שמירה על בטיחות המטופל.

מגפת הקורונה היא הדגמה של אירוע בלתי צפוי המשבש את מהלך החיים התקין, ומשפיע רבות על ההכשרה הרפואית של רופאים וצוותים רפואיים. עם פרוץ המגפה, נפסקו הלימודים הקליניים בפקולטות לרפואה בכל הארץ, והלימודים הטרום-קליניים הועברו ללמידה מקוונת בדומה לשאר הלימודים באוניברסיטה. כיוון שמצב דומה מתרחש במרבית מדינות העולם המערבי, מתבקשת חשיבה סדורה על החלטות לגבי מעבר להוראה מקוונת, בעיקר קלינית – עקרונות, מטרות ויישום, תוך התייחסות למתח בין חובת הטיפול מול חובת שמירה על בריאות המטפל. במאמר זה נציג את הדילמות איתן מתמודדים מוסדות החינוך הרפואי השונים בעולם, ואת דרכי ההתמודדות והניסיון שהצטבר ממצבים דומים – כולל בישראל. נדון בעקרונות הטכנו-פדגוגיים העומדים בלב ההוראה המקוונת, נדגים מהניסיון בארץ ובעולם, נציע מסגרת לדיון מקיף וגיבוש נהלים למצבים המסכנים לומדים בחינוך רפואי, ולבסוף נספק רשימת משאבי הוראה מקוונת להוראה קלינית (רובה חינמית ותוכל לשמש את צוותי החינוך הרפואי).