תוצאת חיפוש

מנחם נוימן^1,4-8, מיכל לוריא², אחינועם לב-שגיא², רויטל ארבל³, שלמה שמעונוביץ⁶, יובל לביא^1,6,8,

תחום אורוגינקולוגיה במחלקות נשים במרכזים הרפואיים שערי-צדק¹, מסונף לפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הדסה הר-הצופים² והדסה עין-כרם³, מסונפים לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, בתי-החולים אסותא⁴, ואמריקן מדיקל-סנטר⁵, המרכזים לבריאות האישה של שירותי בריאות כללית⁶, קופת-חולים לאומית⁷, וקופת-חולים מאוחדת⁸

כחמישית מהנשים נחבלות במהלך הלידה, כך שריצפת האגן נפגעת. חלקן לוקות בהמשך באי-נקיטת שתן במאמץ (Urinary stress incontinence). הליקוי הנדון, שאינו אלא בקע אנטומי, ניתן לטיפול בניתוח משקם, ודווח על ניתוחים רבים כאלה במרוצת השנים. המטפלים האורוגינקולוגים, האמונים על התחום הרפואי דנן, שוקדים על איתור ניתוח נבחר שיבטיח הצלחה מרבית עם מיזער זיהומים. ז'אן דה-לבאל, אורולוג בלגי, דיווח לאחרונה על ניתוח זעיר-פולשני חדש, עתיר הצלחה ודל סיבוכים. בניתוח זה משומרות הצלחותיו של המיתלה הלדני ללא מתח, אך סרט הפרולן התומך במרכז השופכה מועבר דרך חלל הדוקרן ולא דרך החלל האחור-חיקי – למניעת פגיעה אפשרית במעי, בשלפוחית-השתן ובכלי-דם גדולים.

המטרה הייתה להעריך את הצלחת הטיפול, בטיחותו, קלות ביצועו וסיבוכיו של הניתוח החדש.

נערכו 100 ניתוחים בנשים הלוקות באי-נקיטת שתן במאמץ שהוכח בתבחינים אורודינמיים. פרטיהן האישיים של הנשים, תוצאות הניתוח וסיבוכיו נאספו באופן פרוספקטיבי.

הניתוח, שאינו מחייב צינתור של שלפוחית-השתן ואף לא ציסטוסקופיה, לא היה כרוך בסיבוכים במהלכו. הסיבוכים הבתר-ניתוחיים כללו כאב ירכיים שעליו התלוננו כשליש מהמנותחות. הכאבים שוככו במתן נוגדי-כאב פומיים וחלפו מאליהם בתוך מספר ימים. נרשם אירוע אחד של אצירת שתן חדידה (Sub-acute) על רקע חסימה שטופל בהצלחה בהרפיית הסרט בחדר הניתוח. תשעים-ושלוש (93) נשים הביעו שביעות-רצון רבה מתוצאות הטיפול; שש נשים דיווחו על שיפור ניכר באיכות-חייהן בעקבות הניתוח, אך גם על דלף שאריתי; בשתי נשים נכשל הטיפול ושתיהן נרפאו מאי-נקיטת השתן במאמץ לאחר שנותחו שוב, הפעם בשיטת ה-TVT.

לסיכום, תוצאות מעקב ראשוני וקצר-טווח מלמדות, כי המיתלה הלדני-דוקרני ללא מתח נמצא ראוי לבחינה מקיפה כניתוח זעיר-פולשני לטיפול באי-נקיטת שתן במאמץ בנשים.

ג' קן-דרור^1,2, י' לרמן^1,3, ש' שגב^1,4, ר' דנקנר^1,2

¹החוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²היח' לאפידמיולוגיה של מחלות לב וכלי-דם, מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, ³המרכז לרפואה תעסוקתית, כללית, שירותי בריאות, תל אביב, ⁴המכון למעקב רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל השומר.

ממחקרים אפידמיולוגיים ומעדויות מעבדתיות עולה שפעילות גופנית סדירה וקבועה מגנה מפני התפתחות והתקדמות של מחלות כרוניות. העקרונות הפיזיולוגיים והביו-מכאניים של מדידת פעילות גופנית מעורפלים, חישוב כמות האנרגיה המושקעת מורכב, וקיים קושי בפיתוח שיטה למדידה ולהערכה שתהא ישימה בפועל. הקושי העיקרי בתיקוף שיטת הערכה להרגלי פעילות גופנית, או להשקעת אנרגיה, הוא היעדר מדד הולם לגבי שיטה, או הליך ביצוע לשם השוואה.

פעילות גופנית מתוארת באמצעות ארבעה מדדים: משך הזמן (דקות/שעות), תדירות (מיספר הפעמים המוקדשים לפעילות בשבוע/בחודש), עצימות (שיעור השקעת האנרגיה), הנסיבות והמטרות של הפעילות הגופנית. שאלונים/ראיונות הם אמצעי המחקר המעשיים והזולים ביותר במחקרים על אוכלוסיות גדולות, וניתן לנצלם בטווח רחב של גילאים. כמו כן, ניתן לזהות באמצעותם סוג פעילות סגולית, משך זמן הפעילות ותדירותה. על גבי טבלאות להשקעת אנרגיה ניתן לכמת את ההשקעה האנרגטית של הנבדק. ההליך עצמו אינו משפיע על פעילות הנבדקים כפי שמשפיעות שיטות אחרות כמו צפייה או ניהול יומן.

מיגבלות השאלונים כאמצעי לאיסוף נתונים הן בהגדרת המושג "פעילות גופנית", שכן ייתכנו פירושים שונים למושג זה מצד המרואיינים, אף שבראיון ניתן לנסות ולהגיע להגדרה חד-משמעית; הנבדק אינו נדרש לזכור את הפעילות שביצע במדויק; לנבדקים רבים יש קושי להעריך את עצימות הפעילות שבה הם עוסקים, ויש נטייה להערכת-יתר במשך הפעילות או בעצימותה; שאלון/ראיון המכיל פרטים רבים עלול להכביד על הנבדק; שאלון לדיווח עצמי חייב להיות מתאים לגיל ולרמת ההשכלה של הנבדק.

שמעון יוסף לוין¹, מירה וולבובסקי¹, ששון נקר^1,2, שלמה וינקר^1,2

¹המח' לרפואת המשפחה, מחוז המרכז, כללית שירותי בריאות, ²החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: יתר-לחץ-דם (יל"ד)¹ בחולי סוכרת הוא גורם סיכון ידוע למחלות כלי-דם גדולים וקטנים. איזון לחץ-הדם לערכים הנמוכים מ- 130/80 ממ"כ גורם לירידה משמעותית בשיעורי התחלואה במחלות אלה והתמותה בעטיין.

מטרה: הפעלה של תוכנית טיפול במירפאה לרפואת המשפחה, על מנת לאזן את לחץ-הדם בחולי סוכרת ולהביאם לערכים נמוכים או שווים ל- 130/80 ממ"כ.

שיטות: אוכלוסיית היעד - נכללו בתוכנית חולי סוכרת מסוג 2, ממירפאת "כללית שירותי בריאות" בשוהם אשר אובחנו כלוקים ביל"ד, או מטופלים הנוטלים תרופות לאיזון לחץ-הדם, או חולים שנבדקו ובדיקתם העלתה ערכי לחץ-דם גבוהים מ-130/80 ממ"כ. איתור החולים העומדים במדדי המחקר בוצע על-ידי סקירת התיקים של כלל חולי הסוכרת במירפאה.

טיפול – החולים זומנו למעקב יזום במירפאה. נבדקה ההיענות לטיפול ובוצע שינוי בטיפול בתרופות לפי הצורך. כאשר היה צורך בהוספת טיפול בתרופות, הטיפול המועדף היה באמצעות תרופה מקבוצת חוסמי האנזים המהפך אנגיוטנסין (ACEI)² או מקבוצת המשתנים.

תוצאות: הגיעו למירפאה 115 חולי סוכרת מסוג 2, מהם 91 (79%) אובחנו כלוקים ביל"ד. המיפוי הראשוני העלה שאצל 26% מכלל החולים, לחץ-הדם היה נמוך או שווה לערך המטרה: 130/80 ממ"כ. לאחר הפעלת תוכנית הטיפול ובמעקב של שישה חודשים עלה שיעור החולים שלחץ-דמם אוזן ל-53% (p<0.001). לפני תחילת הטיפול לחץ-הדם הממוצע בחולים עם יל"ד היה 8.3 + 80.6 / 17.6 + 142.1 ממ"כ והם טופלו ב- 1.2 + 1.5 תרופות, 21 (23%) לא טופלו בתרופות כנגד יל"ד. לאחר הפעלת הטיפול ומעקב של שישה חודשים לחץ-הדם הממוצע בחולים עם יל"ד היה 6.1 + 77.6 / 14.2 + 132.2 ממ"כ והם טופלו ב 1.2 + 2.0 תרופות בממוצע, רק 6 (6.5%) היו ללא טיפול בתרופות. לחץ-הדם הסיסטולי והדיאסטולי היו נמוכים יותר באורח משמעותי לאחר הטיפול (p<0.001, p=0.001 בהתאמה), ומיספר התרופות הממוצע לחולה היה גדול יותר ( p<0.001).

מסקנות: תוכנית טיפול המשתפת את כלל צוות המירפאה לרפואת המשפחה יכולה לשפר באופן משמעותי את איזון לחץ-הדם בחולי סוכרת. אנו ממליצים להפעיל תוכנית כזו המשלבת את ההמלצות החדשות לאיזון לחץ-דם בחולי סוכרת בכל מירפאה לרפואת המשפחה.

________________

¹יל"ד – יתר לחץ דם

²ACEI - אנגיוטנסין

בנימין גזונדהייט¹, דוד גרינברג², שלמה ולפיש³, רון דגן², גדעון קורן⁴, דוד מלקין⁵, משה דוד טנדלר⁶

¹היח' להשתלת לשד עצם, הדסה עין כרם, ירושלים, ²היח' למחלות זיהומיות ילדים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה ואוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ³חבר בוועדה לפיקוח על המוהלים של הרבנות הראשית, יח' קולורקטלית, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה ואוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע; ⁴המח' לפרקמוקולוגיה וטוקסיקולוגיה, בי"ח לילדים, טורונטו, קנדה; ⁵המח' להמטולוגיה ואונקולוגיה, בי"ח לילדים, טורונטו, קנדה; ⁶המח' לביולוגיה, תלמוד ואתיקה רפואית יהודית, ישיבה אוניברסיטה, ניו- יורק, ארצות הברית.

הביצוע של מצוות המילה ביום השמיני מושרש בתורה ונידון במקורות הקדומים. המצווה מקובלת בחוגים רחבים של החברה היהודית לאורך כל הדורות, בארץ ובתפוצות. הסיפרות ההלכתית קובעת הוראות קפדניות להתערבות רפואית זו, על מנת למנוע סיבוכים ולשמור על בריאות הרך הנולד. מציצת הפצע בפיו של המוהל נידונה בסיפרות ההלכתית והרפואית כגורם סיכון להעברת זיהומים מהמוהל לתינוק, ולאחרונה פורסמה העבודה הראשונה בתחום זה, על 8 תינוקות שחלו בזיהום הרפס שמקורו באזור הברית. להלן סקירת הסיפרות היהודית להבהרת מינהג הקזת הדם במציצה, ועקרונות הדיונים בנושא רגיש זה. מינהג המציצה הפומית גרם לדיונים רבים בסיפרות הרבנית מאז אמצע המאה ה-19. בהתייחס לרקע ההיסטורי, החברתי והתרבותי יש לשקול דרכי מציצה תוך שמירה על רמת היגיינה נאותה, ואשר תהיינה מקובלות בסיפרות ההלכתית. סקירת הסיפרות היהודית נועדה לאפיין את הרקע האידיאולוגי של העמדות השונות. יובאו במאמר עיון מדויק, דיון וניתוח הסיפרות הרבנית על בסיס הרקע ההיסטורי, החברתי והתרבותי סביב מינהג הברית. פולמוס המציצה יצר דיונים מרתקים בסיפרות הרבנית עם דעות שונות וסותרות. הסיפרות הרבנית מתאפיינת בכללי זהירות ודאגה לרך הנולד בהקשר של דיני ברית מילה. בוויכוחים ההלכתיים, מאז אמצע המאה ה-19 משתקפים שיקולים ומגמות אידיאולוגיים. אם במשך דורות רבים הקזת הדם לאחר חיתוך הערלה הייתה באמצעות מציצה פומית, הייתה זו הדרך הטובה ביותר באותן התקופות. בעקבות שיקולים רפואיים ואסתטיים הופיעו במאה ה-19 דעות ביהדות לפיהן יש לבטל את המציצה, ולבצע את הקזת הדם בעזרת ספוג או מכשיר מתאים, כדי למנוע זיהומים. הוויכוח האידיאולוגי נסב סביב השאלה: האם יש להתעלם מהסכנות הרפואיות, להכחישן ולהמשיך במינהג ההקזה במציצה מתוך נאמנות למסורת האבות, או להכיר בסיכונים לצד שיקולים אסתטיים ולהביא לשינויים בתפיסה ההלכתית, שיובילו לגיבוש שיטה היגיינית יותר בביצוע המציצה. שאלה נוספת שעלתה: האם פעולת המציצה היא חלק ממצוות הברית, או הוקמה כביכול במטרה לשאוב את הדם מן האזור? מבחינה היסטורית, הדיונים על הקזת הדם במציצה פומית הם סלע המחלוקת בין תפיסה מסורתית שמרנית לבין תפיסה הלכתית מודרנית המתחשבת בהתקדמות מדע הרפואה. לאור דיווחים בסיפרות הרפואית על סיבוכים בעקבות המציצה, יש להבהיר ולהגדיר מחדש את הפסיקה ההלכתית והמשפטית של ביצועה כחלק מברית המילה מבחינה קלינית, חשוב להכיר את התופעה ולטפל בתינוקות בהתאם.

שלמה שטרן

ירושלים

באוקטובר 2003 נכנסה למשרדי אישה בשנות ה-50 לחייה והציגה את עצמה: "שמי ח' א', אני זוכרת אותך ואת שמך עוד כשהייתי ילדה קטנה, ואני פונה אליך כעת מפני שיש לי בעיה רפואית". זימנתי את החולה למירפאתי, ושם ביררתי את האנאמנזה שלה.

ח' א' נולדה בשנת 1948 בירושלים עם מום בלב. בהיותה ילדה הובאה לבית חולים הדסה.

...עליי הוטלה המשימה להציג את פרשות החולים: תולדות המחלה, המימצאים, בדיקות האק"ג, תוצאות בדיקת הרנטגן והמימצאים שהועלו בצינתור. לאחר הצגת כל פרשת חולה התקיים דיון מעמיק על-ידי הקרדיולוגים, המנתחים ו-סר ברוק. בסופו של דבר נבחרו 5-6 חולים שיעברו את הניתוח הנדרש.

ח' א', שהייתה אז בת חמש שנים, נכללה בפרשות החולים שהוצגו. היא עברה צינתור לב כמה שבועות קודם לכן ואובחנה כלוקה בטטרולוגיה על-שם פאלוט. היא נותחה על-ידי ברוק ובוצע דלף, קרוב לוודאי מן הסוג Blalock-Taussig. ח' א' עברה את הניתוח ללא סיבוכים, ושנה לאחר הניתוח החלה ללמוד בכיתה א', וכפי שהיא מתארת עתה – חמישים שנה מאוחר יותר – חשה בריאה לחלוטין...
...לאחר ניתוחים מסוג זה שיעור ההישרדות של החולה הוא על-פי רוב 10-20 שנה, ורק מיעוט מהם מנהל חיים תקינים. Perloff אף הדגיש, כי ניתוחי הדלף מגדילים את נפח החדר השמאלי, לעיתים קרובות בצורה קיצונית, מצב המגדיל את אי-היציבות החשמלית של הלב לאחר ניתוחים אלה. ח' א' לא לקתה בסיבוכים אלה, ו-50 שנה לאחר הניתוח הפליאטיבי של דלף עדיין ממשיכה בחיים תקינים.

גיא קן-דרור(1,2), יהודה לרמן(1,3), שלמה שגב(1,4), רחלי דנקנר(1,2)

(1) החוג  לאפידמיולוגיה ורפואה מונעה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, (2) החוג לאפידמיולוגיה של מחלות לב וכלי-דם, מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, (3) המרכז לרפואה תעסוקתית, קופת-חולים כללית, תל-אביב, (4) המכון למעקב רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

שאלון למדידת הפעילות הגופנית והערכתה הוא כלי יישומי במחקרי אוכלוסייה. יתרונותיו כוללים את העובדה שהוא אינו משפיע על דפוסי ההתנהגות של הפרט הנכלל בסקר, עלותו נמוכה, ובנוסף הוא קל ופשוט למילוי. ככלי מדידה ניתן להתאימו לאוכלוסייה מסוימת, תוך שמירה על רמה גבוהה של דיוק, תוקף ומהימנות.

המטרה במחקר זה היא לבנות שאלון להערכת הכושר הגופני, בעל תוקף מיבנה המבוסס על סולם בורג, שהוא אמין ומדויק יותר להערכת הפעילות הגופנית, ולתקפו כנגד תבחין מאמץ תת-מרבי וצריכת חמצן מרבית (VO2max) חזויה.

במחקר נכללו 300 נבדקים בריאים: 150 גברים ו-150 נשים בני 65-25 שנה, שנבדקו בבדיקות סקר המנהלים במרכז הרפואי שיבא בתל-השומר. הנבדקים התבקשו למלא שאלון, שבו דיווחו על רמת פעילות גופנית במקום העבודה, רמת הפעילות הגופנית הספורטיבית ורמת הפעילות הגופנית האחרת בשעות הפנאי. ציון השאלון הושווה לתוצאות תבחין המאמץ שאותו ביצעו במיסגרת בדיקות הסקר, במטרה להגיע לשאלון תקף המאפשר להעריך את רמת הכושר הגופני של הנבדקים.

מתוצאות המחקר עולה מיתאם גבוה ומובהק (0.64r=, P<0.01) בין מדד הפעילות הגופנית הכולל שנמצא במילוי השאלון לבין VO2max שנמדד בתבחין המאמץ. מהימנות השאלון נבדקה על-פי מהימנות שיחזור (Test-retest reliability), ונמצא מיתאם גבוה ומובהק סטטיסטית (0.69r=, P<0.01) בין מילוי השאלון בפעם הראשונה לבין מילוי השאלון כעבור חודש ימים. הדגם הסופי לניבוי VO2max כולל את מדד הפעילות הגופנית הכולל, מין, מדד מסת הגוף (BMI), גיל וקצב פעימות הלב במנוחה. סך הכול שיעור השונות המוסברת הוא 58%.

לסיכום, השאלון לדיווח עצמי הוא בעל תוקף מיבנה, מהימנות גבוהה, מיתאם גבוה ומובהק סטטיסטית ל-  VO2max חזוי. נמצאה רגישות גבוהה בין המינים, וכן עבור אנשים פעילים ושאינם פעילים גופנית. לפיכך, הוא מתאים ליישום במחקרים אפידמיולוגיים.

דניאל ניצן, רן יהלום, שלמה טייכר

מרכז רפואי שיבא, המחלקה לניתוחי פה ולסת, תל השומר 

סיליקון נחשב לחומר אינרטי מבחינה חיסונית (ביואנרטי), ולכן ניתן למצוא אותו בתחומים רבים ברפואה. הסיליקון קיים כנוזל להזרקה לרקמות, כג'ל בשתלים ובצורת חומר מוצק בתותבות, בצנרת להמודיאליזה ועוד. למרות ההסתייעות הרווחת בסיליקון נוזלי לחיזוק (אוגמנטציה) של רקמות, מדווח על השפעות-לוואי בלתי רצויות - בחלקן תגובות דלקתיות גרגירומתיות Granulomatotic)) קשות הגורמות להרס ניכר של הרקמות. במאמר להלן מדווח על פרשת חולה עם נפיחות בשפה, שהצהירה כי לא הוזרקו לה חומרים זרים. הותקנה ביופסיה מהנפיחות בשפה, והתשובה ההיסטופתולוגית שהתקבלה הייתה שאת ליפומטית בלתי טיפוסית (Atypical lypomatous tumor). לאחר שהחולה הבינה שהטיפול הנדרש כולל כריתה נרחבת של השפה, גילתה לרופאיה שהוזרק לה בעבר סיליקון באותו אזור. זוהי דוגמה לתגובה גרגירומתית להזרקת סיליקון, שאובחנה בצורה שגויה עקב אי-מסירת מידע בקביעת האנאמנזה. בנוסף לדיווח זה נסקרת במאמר הספרות הרפואית בנושא.

שלמה וינקר, רון רם, ששון נקר, אליעזר קיטאי 

החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב  

סוכרת היא מחלה כרונית שכיחה המלווה בסיבוכים רבים, אשר מהווים נטל משמעותי על תקציבי הבריאות במדינות המערב. סוכרת היא הסיבה השכיחה ביותר במדינות המערב לכריתת גפיים תחתונים, לאי ספיקת כליות סופנית ולעיוורון בגילאי 18-65 שנה. ידוע שאיזון טוב של מחלת הסוכרת מפחית את שכיחות הסיבוכים. הטיפול בחולה הסוכרת הוא ארוך, מורכב ומחייב מעורבות של אנשי צוות מתחומים שונים, תוך יצירת היענות לטיפול בקרב החולים. בעשור האחרון מתנהל ויכוח נוקב מהו אופי המעקב והטיפול המתאימים לחולה הסוכרת. שיתוף טיפול (Shared care) בין רופא המשפחה לשירותי רפואה שנינוית (מירפאת מומחים לסוכרת) רווח לאחרונה, תוך נסיון להגביר את היעילות ולצמצם את העלויות. בסקירה הנוכחית נבחנות שיטות שנוסו במקומות שונים בעולם ונדונות ההשלכות האפשריות למעקב המומלץ אחרי סוכרת במערכת הבריאות בישראל.

שלמה וינקר^1,2, מרים שפיז¹, אשר אלחיאני¹, ששון נקר^2,1

¹שירותי בריאות כללית, מחוז המרכז, ²החוג לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מומלץ לבצע בדיקה של קרקעית העין בחולי סוכרת לפחות אחת לשנה. זיהוי שינויים מוקדמים וטיפול מתאים יכולים למנוע את מרבית ההתעוורויות. אולם הענות החולים לביצוע הבדיקה נמוכה.

המטרות בעבודה להלן היו להעלות את שיעור חולי הסוכרת הפונים לרופא עיניים למטרת בדיקה ולבחון את היקף התחלואה שאינה מאובחנת באוכלוסייה זו.

העבודה נערכה במירפאה עירונית באזור ברמה חברתית-כלכלית בינונית. תוכנית ההתערבות נבנתה ללא קבלת משאבים חיצוניים נוספים והתבססה על צוות המירפאה. בתוכנית נכללו איתור החולים, זימון טלפוני של החולה, יצירת קשר עם רופא עיניים וניהול התורים לרופא העיניים על-ידי צוות המירפאה. תזכורת למטופל שעליו להגיע לבדיקה בסמוך למועד שנקבע והעברה של סיכום הביקור בפקס ישירות לרופא המשפחה.

בשנת 2000 נבדקו אצל רופא עיניים 177/420 מחולי הסוכרת במירפאה (42%). לאחר הפעלת תוכנית ההתערבות נבדקו בשנת 2001 76% מהחולים (318/420) – עלייה של 80% במספר הנבדקים. בשבעה-עשר אחוזים (55/318) התגלו ממצאים לא תקינים בבדיקות העיניים, ו- 33 מהם לקו ברטינופתיה שמסוכרת. חולים עם רטינופתיה שמסוכרת לקו ביתר-לחץ-דם בשיעור גבוה יותר ורמת ה-HbA1c הממוצעת שלהם הייתה גבוהה יותר.

מתוך 33 הלוקים ברטינופתיה שמסוכרת 20 נמצאו בדרגה קלה ונותרו במעקב בלבד, בעוד ש-13 הנותרים הופנו בעקבות הבדיקה לטיפולי לייזר. שיעור הגברים בקרב החולים עם רטינופתיה שהיו זקוקים לטיפול בלייזר היה כפול (69% לעומת 35%, P=0.06), משך מחלתם היה ארוך יותר במידה משמעותית, וכן הייתה עדות למחלת כלי-דם היקפיים ולשכיחות גבוהה יותר של פגיעה בכף הרגל עקב מחלת הסוכרת.

בתוכנית התערבות הכוללת שיתוף-פעולה של כל צוות המירפאה וללא תוספת משאבים ניתן להעלות את שיעור חולי הסוכרת העורכים בדיקה שנתית של קרקעית העיניים, לאתר חולים עם רטינופתיה שמסוכרת ולהפנותם לטיפול מתאים, ובאופן כזה להפחית את הסיכון לנכות ולעיוורון.

שלמה ברק

המח' לניתוחי פה ולסת, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב

הוספת פלואור למי השתייה (הפלרה) בישראל הומלצה לראשונה על-ידי ועדת מומחים שמינה שר הבריאות בשנת 1973. ההחלטה עוגנה לבסוף בחקיקה משנית (תקנות), והחל מנובמבר 2002 חייבים כל ספקי המים והרשויות המקומיות להפליר את מי השתייה.

במחקרים אפידמיולוגיים בארה"ב נמצא, כי הוספת 1 מ"ג פלואור לליטר מי-שתייה מביאה לירידה של 50%-60% בשיעור הילדים הלוקים בעששת השיניים, מבלי לגרום להשפעות-לוואי כלשהן. בשנת 1994 קבע אירגון הבריאות העולמי, כי הפלרת מי-השתייה היא האמצעי היעיל ביותר למניעת עששת בכל קבוצות הגיל ובכל שכבות האוכלוסייה, ומסקנה דומה נקבעה בשנת 2000 בדו"ח של ה-General Surgeon.

מתנגדי הפלרת המים טוענים כי הפלואור הוא חומר כימי-תרופתי כנגד עששת, והספתו למי-השתייה כמוה כמתן טיפול רפואי לכלל אוכלוסיית המדינה, ללא קבלת הסכמה מדעת של התושבים, וזו עשויה אף להיחשב כמתן טיפול רפואי בכפייה – בניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק זכויות החולה. במחקרים אפידמיולוגיים נמצאה שכיחות גבוהה יותר של שברי אגן הירכיים בקרב נשים הלוקות באוסטאופורוזיס, ואף דווח על  שכיחות גבוהה של אוסטאוסרקומה בקרב בני-נוער השותים מים מופלרים.

למרות זאת, בכל הוועדות המדעיות הבלתי תלויות שנבדקו בהן היבטים שליליים של הוספת פלואור למי-השתייה לא נמצא ביסוס מדעי בין החדרת הפלואור למי-השתייה לבין השפעות-לוואי או מחלות שונות.

בישראל, שבה טיפולי השיניים אינם נכללים בסל שירותי הבריאות, הפלרת מי-השתייה היא האמצעי היעיל והזול להקטנת שיעור תחלואת השיניים, בעיקר לאוכלוסיות מעוטי היכולת.

שלמה וינקר^2,1, אשר אלחיאני¹, ששון נקר^2,1

¹כללית שירותי בריאות – מחוז המרכז, ²החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטה תל-אביב

ידוע כי חלק מהגורמים המשפיעים על הוצאות הבריאות קשורים למטופל, אולם לא ברור אם להכשרה ולרקע של רופא המשפחה יש השפעה על עלויות אלה - וזו המטרה במאמר הנוכחי.

לשם כך השתתפו במחקר כל רופאי המשפחה במחוז המרכז של שירותי בריאות כללית שענו על המדדים הבאים: עבודה שנתיים ברציפות לפחות באותה היחידה לרפואת המשפחה, היות הרופא מומחה ברפואת המשפחה או ללא כל התמחות אחרת ועבודה במירפאה שבה מטופלים 450 בני-אדם לפחות. במחקר חושבו העלויות השנתיות המשוקללות של 1,000 חולים שבטיפולו של רופא אחד, נתוני הרופאים כללו מאפיינים חברתיים-דמוגרפיים, המדינה בה סיימו את חוק לימודיהם, הוותק, מקום העבודה, והדרג המקצועי והניהולי.

השתתפו במחקר 137 רופאים המטפלים ב-268,453 נפשות שעלות הטיפול בהם שוקללה. גילם הממוצע של הרופאים היה 8.0 + 47.4, ובמועד המחקר חלפו בממוצע 8.2 + 22.7 שנים ממועד סיום חוק לימודיהם. רובם סיימו את לימודי הרפואה בברית-המועצות לשעבר (57%) או בישראל (20%). ו-40% מכלל הרופאים היו מומחים ברפואת המשפחה. נמצא, כי העלות הכללית ל-1,000 נפש הייתה נמוכה ב-8.7% בקרב רופאים מומחים בהשוואה לרופאים כלליים (p<0.01). בניתוח רב-משתנים נמצא, כי הגורמים המשפיעים ביותר על הבדלי העלות היו מיקום המירפאה (עלות כללית נמוכה יותר במירפאה כפרית בהשוואה למירפאה עירונית) והתמחות ברפואת המשפחה (עלות כללית נמוכה יותר לרופא מומחה בהשוואה לרופא כללי).

לסיכום, נמצא כי העלות המשוקללת ל-1,000 נפש הייתה נמוכה יותר בקרב מומחים לרפואת המשפחה בהשוואה לרופאים כלליים. כמו-כן, נמצא קשר בין עלות נמוכה לבין עבודה במירפאה כפרית. מימצאים אלה יכולים להשפיע על מקבלי ההחלטות במערכת הבריאות לעודד התמחות ברפואת המשפחה.

משה זוננבליק(1), לנה גרץ(1), דוד רווה(2), אברהם שטיינברג(3), עמוס ינון(2)

המח' לגריאטריה(1), היח' למחלות זיהומית(2), מרכז רפואי שערי-צדק, ירושלים והמרכז לאתיקה רפואית, הפקולטה לרפואה(2), האוניברסיטה העברית, ירושלים

בישראל אין חוק המנחה את הרופאים בתהליך קבלת החלטות לגבי חולה הנוטה למות. עם זאת, הוריות אם יש לתת טיפול תומך חיים ואם לאו מתקבלות בכל זאת על-ידי הרופאים. בפועל אין כל נתונים על שיעור ההוריות לאי-מתן טיפול תומך חיים בבת-החולים השונים בישראל.

המטרה במחקר הייתה לבדוק באופן פרוספקטיבי את שיעור החולים באגף לרפואה פנימית שהתקבלה לגביהם החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים. האם רופא בכיר היה שותף להחלטה והאם היה יידוע של בני-המשפחה לגבי החלטה זו. כמו-כן, נבדקו המאפיינים הדמוגרפיים והקליניים של החולים לגביהם התקבלה החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים.

מתוצאות המחקר עלה, כי מתוך 1,039 חולים שאושפזו ישירות מחדר-מיון במחלקה לרפואה פנימית בבית-החולים שערי צדק ירושלים בחודשים מרץ 2001, דצמבר 2001 וינואר 2002, לגבי 8.8% מהם התקבלה החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים. השיעור הגבוה ביותר (23%) ניצפה במחלקה לגריאטריה ושיעור נמוך מ-1% המחלקה לקרדיולוגיה. רופא בכיר היה שותף בקבלת ההחלטה במרבית החולים (74%). מאידך, ב-29% בלבד מהמקרים היתה המשפחה שותפה בהחלטה.

בניתוח חד-משתנים נמצא, כי שיטיון והיות החולה סיעודי היו המשתנים המשמעותיים ביותר בקבלת החלטה על אי-מתן טיפול תומך חיים. זאת בנוסף למשתנים אחרים, כגון גיל החולה, מצבו המשפחתי, סוג המחלה וחומרתה. בניתוח רב-שתנים נמצא, כי רק המצב התיפקודי קודם לאישפוז היה בעל משמעות סטטיסטית בתהליך קבלת ההחלטות.

מימצאי המחקר תומכים בצורך החיוני להאצת הסדר לכתיבת הוריות רפואיות מקדימות ואימוץ המלצות הוועדה הציבורית לענייני החולה הנוטה למות שהוגשו לאחרונה לשר הבריאות, עשויות לסייע בקבלת החלטות בשאלות מוסריות שונות ביחס לחולה הנוטה למות.

אברהם שטינברג

המח' לרפואת ילדים, מרכז רפואי שערי צדק והמרכז לאתיקה רפואית, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית והדסה ירושלים

מאז ומעולם היתה הגישה והיחס לחולה הנוטה למות, המכונה 'חולה במצב סופני', אחת הבעיות המוסריות הבולטות ביותר בתחום הרפואה. ואכן, בשנים האחרונות הפכה בעיה זו לאחת הדילמות המוסריות, ההלכתיות, המשפטיות והחברתיות הקשות והנדונות ביותר ברפואה המודרנית, והיא מעוררת ויכוחים סוערים בכל חלקי הציבור בישראל ובעולם. הבעיות הללו אינן קשות רק מבחינה עיונית ורעיונית, אלא גם מבחינה מעשית – אישית וציבורית. הדילמות ביחס לחולה הנוטה למות נוגעות באופן אישי וישיר כמעט לכל אדם, בין אם הדבר נוגע להחלטות בסוף חייו-הוא ובין אם בסוף חייהם של מי מיקיריו.

לאוניד צייטלין¹, שלמה וינטרוב¹, נחמיה בלומברג²

המח' לאורתופדיית ילדים, בית-חולים לילדים דנה¹, המח' לאורתופדיה ב'², המרכז הרפואי סוראסקי ת"א, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

אוסטאוגנזיס אימפרפקטה היא תסמונת תורשתית המתאפיינת בשבירות-יתר של העצמות ובצפיפות עצם נמוכה. הסיווג של Sillence (1978) מבוסס על חומרת ביטוי המחלה. מאז חלה התקדמות משמעותית בהבנת הבסיס המולקולתי, הגנטי וההיסטולוגי של המחלה, אשר הובילה להוספת קבוצות חדשות לסיווג הקיים. גישות טיפוליות חדשניות הכוללות שיקום, טיפול תרופתי וניתוח, עשויות להאריך את חייהם של החולים ולשפר את איכותם.

עפרה וקנין (1), אפרת וינגרט-אמרל (1), צבי שטרן (2)

(1) הנהלת הסיעוד (2) והנהלת בית-החולים האוניברסיטאי, הדסה הר-הצופים

טעויות ושגיאות במתן תרופה הן מהסיבות העיקריות לתמותה ותחלואה בקרב מטופלים.  מתן תרופה למטופל בבית החולים הוא תהליך מורכב והסיכון לטעות מצוי בכל אחד משלבי התהליך. שכיחות יותר טעויות בשלב מתן ההוריה (medication prescribing), אך אלה ניתנות למניעה. הקפדה על כתיבה והעתקת נכונה של ההוריה על-פי הכללים המקובלים, עשויה למנוע כשל בטיפול התרופתי. בבדיקת טעויות בהוריה לתרופות שבוצעה בהדסה הר-הצופים בשנת 2000, נמצא כי 38% מהטעויות נבעו מליקויים ברישום. בשנת 2001 הוחל בבית-החולים בפעילות שמטרתה לשפר את איכות הטיפול, תוך זיהוי תהליכים לקויים שהביאו או עשויים להביא לטעויות במתן תרופות. כחלק מפעילות זו הוחלט לבדוק את איכות הוריה הרפואית ואופן העברתה לרשומה הסיעודית במחלקות האישפוז ובמחלקה לרפואה דחופה (מלר"ד). הסקר בוצע באמצעות שאלון הכולל שאלות הבודקות את יישום נוהל התרופות של בית-החולים לגבי אופן כתיבת ההוריה על-ידי הרופאים והאחיות, במהלך 8 שבועות, ב-5 מחלקות אישפוז ובמלר"ד. נבדקה ההוריה הראשונה לתרופה שניתנה ב-24 שעות הקודמות ליום הבדיקה בשליש מגיליונות המאושפזים במחלקה הנבדקת. נבדקה גם ההוריה הראשונה לתרופה שניתנה במלר"ד למטופלים שאושפזו באותה מחלקה.

בתוצאות הסקר הודגמה היענות נמוכה מאוד בקרב הרופאים והאחיות במחלקות האישפוז: רק 18% מהוריות הרופאים  ו-37% מרישומי האחיות נכתבו כנדרש בנוהל. במלר"ד היתה היענות נמוכה אף יותר, ורק 3% מהוריות הרופאים ו-25% מרישומי האחיות לתרופה נכתבו על-פי הנוהל באופן מלא. בטווח הקצר נמצא, כי נדרשת פעילות נמרצת להדרכת הרופאים והאחיות כיצד לכתוב את הוריה ולהעתיקה בהתאם לנוהל, כדי למנוע מתן תרופות שגוי או מתן על-פי ניחוש או זיכרון. לטווח הארוך מומלץ רישום מחשבי להוריות למתן תרופה.