תוצאת חיפוש

דניאל שינהר¹, איתמר אביגד¹, ארנה טל ^3,2

¹המחלקה לכירורגיית ילדים, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, ²משרד הבריאות, ³המרכז להערכת טכנולוגיות בשירותי בריאות, מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, תל השומר

בתקופה האחרונה נִצפות בעולם הרפואה בכלל והכירורגיה בפרט התפתחויות רבות, המביאות לשינוי בגישה הטיפולית. במאמר זה נסקרות המגמות בניתוחים בתקופה של למעלה מעשור (1995-2006) במחלקת כירורגיה ילדים, בבית חולים שיבא תל השומר, ונבדקו מדדים מרכזיים וביניהם: חלקה היחסי של הגישה הזעיר-פולשנית בהשוואה לגישה המסורתית הפתוחה, היקף הניתוחים הברירניים בהשוואה להיקף הניתוחים הדחופים ומספר המומים מלידה המטופלים.

נמצאו שינויים בעלי מובהקות סטטיסטית במגמות הגישה הכירורגית, המצביעים על ירידה בהיקף הניתוחים הברירניים בבית החולים ועלייה משמעותית במספר הניתוחים הזעיר-פולשניים, בעוד שמספר הניתוחים של מומים מלידה נותר קבוע.

סקירת הסִפרות הבינלאומית בתחום מעלה, כי גם במדינות אחרות נִצפים שינויים דומים במגמות המשתקפות בפעילות בית החולים המתואר. שינויים אלה מחייבים היערכות מתאימה של מערכת הבריאות ברמה הלאומית. מאמר זה כולל סקירה ראשונית בנושא.

ששון מנחם, דניאל צליחין, נינה צליחין, פסח שורצמן

המח' לרפואת משפחה, מרכז סיאל – מרכז מחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ישראל

שינוי מקום המגורים הוא הסיבה העיקרית לבחירת רופא משפחה מחדש. מטופלים העוברים למירפאה חדשה צריכים לבחור רופא משפחה.

המטרות היו לבדוק את הגורמים המשפיעים על בחירת רופא משפחה החדש, את מידת החשיבות של התכונות הדמוגרפיות והאישיות של רופא המשפחה בעיני המטופלים החדשים, הידע שלהם על תכונות אלו אצל רופא המשפחה שלהם, וההבדלים בין עולים חדשים עד 5 שנים בישראל לוותיקים לגבי השאלות שנסקרו.

נערך מידגם אקראי של מטופלים חדשים, שנרשמו לשתי מירפאות רפואת משפחה בבאר-שבע בשנתיים שקדמו למחקר ורואיינו טלפונית בעברית או רוסית על-פי שאלון מובנה.

נכללו במחקר 166 מטופלים חדשים. רק כ-45% מהמטופלים החדשים בחרו בעצמם את רופא המשפחה שלהם. כשני-שלישים מהמטופלים החדשים נעזרו בצוות המירפאה או בקרובי משפחה לבחירת רופא המשפחה. כשבעים-ושמונה אחוזים היו מרוצים מרופא המשפחה שלהם. מקצועיות וסבלנות הן התכונות החשובות ביותר מבין התכונות האישיות שנבדקו וצוינו על-ידי המטופלים. שמונים-אחוזים ידעו את שמו ושם משפחתו של רופא המשפחה שלהם, ומחצית מהנשאלים ידעו את ארץ מוצאו. שיעורים בודדים בלבד ידעו שרופא המשפחה שלהם יכול לבצע ניתוחים, לטפל במשבר אישי משפחתי ולטפל בבעיות נפשיות. הנשאלים הוותיקים היו מודעים יותר לתפיסה הכוללנית של רופא המשפחה כרופא שיכול לטפל במיגוון רחב של בעיות לעומת העולים החדשים, שלא היו מודעים לכך. לוותיקים הייתה חשובה יותר המקצועיות, הסבלנות והזמינות בצורה מובהקת סטטיסטית לעומת העולים החדשים. לעולים החדשים חשוב היה שהרופא ידבר את שפת אימם יותר מכל התכונות האישיות האחרות, אך חשוב היה להם יותר מהוותיקים בישראל שגם יהיה נעים הליכות.

לסיכום, רוב המטופלים החדשים היו מרוצים מרופא המשפחה שלהם. יחד-עם-זאת, יש צורך להשקיע בחינוך נוסף של המטופלים לגבי תפקיד רופא המשפחה בישראל ותחומי עבודתו, במיוחד בקרב העולים החדשים מחבר העמים.

ג'סטין גרוד¹, ארנון ד' כהן^1.2.3, דניאל א' ורדי^2,4, יעקב דריהר^1,2,3

¹בית-הספר לרפואה בינלאומית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²מרכז סיאל למחקר ברפואה ראשונית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ³שירותי בריאות כללית, ⁴קופת-חולים לאומית

מבקרים תכופים במירפאה משפיעים על נגישות שירותי הבריאות ואיכותם, עלות הטיפול והנטל על הרופא הראשוני. המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק מהם המאפיינים של מבקרים תכופים במירפאה הראשונית ולאפיין את דפוסי צריכת השירותים הרפואיים של מבקרים תכופים באוכלוסייה הבדואית.

נערך מחקר מקרה-בקרה בקרב מבוטחים מעל גיל 19 שנים במירפאה ראשונית באוכלוסייה הבדואית בנגב, אשר כלל מבקרים תכופים וביקורות. מאפיינים סוציו-דמוגרפיים וקליניים נאספו מתוך הרשומה הרפואית המחשבית. נבדקו הקשרים בין גורמים אלו לביקורים תכופים ובין ביקורים תכופים לצריכת שירותי בריאות שונים.

נכללו במחקר 118 נבדקים בקבוצת המקרים ו-121 בקבוצת הבקרה (59% נשים, גיל ממוצע 39.6±14.9). מבקרים תכופים נטו לצרוך יותר הפניות לייעוצים, בדיקות מעבדה ודימות, יותר מרשמים וביקרו יותר במלר"ד בהשוואה לקבוצת הבקרה, וקיבלו יותר ימי מחלה. לאחר תקנון לגיל ומין, מבקרים תכופים נטו יותר ללקות במחלה כרונית (יחס הסיכונים (OR): 4.46, רווח סמך של 95% (CI): 1.86-10.71(, לצרוך תרופות למחלות כרוניות (OR=3.31, 95% CI: 1.57-6.99), ללקות במחלות של מערכת השלד (OR=2.08, 95% CI: 1.02-7.49) ולהיות בעלי מוצא בדואי-אפריקני (OR=2.77, 95% CI:1.02-7.49).

לסיכום, מבקרים תכופים באוכלוסייה הבדואית מהווים אתגר למירפאה הראשונית, בהיותם צרכנים משמעותיים של שירותי בריאות, חולים במחלות כרוניות, וצרכני הפניות לשירותים שונים בשכיחות גבוהה יותר.

דניאל א' ורדי^2,1, רפאל קיים¹, אליעזר קיטאי^3,1

¹הנהלת קופת-חולים לאומית, תל-אביב, ²הפקולטה למדעי הבריאות, מרכז סיאל למחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ³החוג לרפואת משפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הרופאים מהווים את אבן הפינה של כל מערכת רפואית. לתיפקוד והתנהגות רופאים יש השפעה מרכזית על פעילות ותוצאי המערכת הרפואית שבה הם עובדים. תיפקודם של הרופאים מושפע ממערכות תמריצים אשר מובנים בתוך מערכות הבריאות. ניתן לסווג את מערכות התמריצים לשלוש קבוצות: 1) התמריץ המוסרי (Moral incentive), כגון מקצועיות, אמפתיה ותחושת שליחות, 2) התמריץ החברתי (Social incentive), כגון מוניטין, חיקוקים, הגבלות מנהליות וסביבת עבודה, 3) התמריץ החומרי (Financial incentive) כגון תגמול, שכר ובונוסים. התנהגות רופאים מושפעת משילוב של שלושת סוגי התמריצים ולא רק מתמריץ מבודד כגון תגמול. לתמריץ החומרי יש השפעה רבה יותר בגיוס רופאים לעומת התמריצים החברתיים, הקשורים יותר לשימור רופאים במערכת ולמניעת שחיקה. במאמר זה נדונות השפעות מערכות תמריצים על התנהגות רופאים במיסגרת של מערכות בריאות וההשפעה עליהן.

שאול סוקניק, מחמוד אבו-שקרה, דניאל פלוסר

המח' לרפואה פנימית ד' והיח' לרימטולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות  אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

עשרים-וחמישה עד חמישים אחוזים (25%-50%) מהלוקים בפיברומיאלגיה (להלן פ')1 מדווחים על חבלה גופנית שקדמה במספר שבועות עד מספר חודשים להופעת התסמינים. עם זאת, אין עדיין הסכמה בין המומחים, והדעות נותרו חלוקות בסוגייה אם אכן חבלה גופנית יכולה לגרום ל-פ'. חומרת החבלה משתנה, והיא בדרך-כלל קלה יותר מזו הנצפית בחולים הלוקים בתיסמונת בתר-חבלתית. תאונות דרכים, ובעיקר חבלה מסוג של צליפת שוט או נזקים מצטברים עקב עיסוק במקצועות מסוימים, דווחו כגורמים להופעת התיסמונת. שני המחקרים הפרוספקטיביים היחידים שנבדקה בהם שכיחות של פ' בעקבות תאונה מסוג של צליפת שוט בוצעו על-ידי חוקרים ישראליים, אך תוצאותיהם היו מנוגדות. המנגנונים האחראיים להופעת התיסמונת לאחר חבלה טרם הובררו די צורכם. מצבי עקה תורמים אף הם להופעת התיסמונת. קרוב לוודאי שאין הבדל משמעותי במהלך, בחומרת התסמינים ובפרוגנוזה בין פ' אידיופתית לבין פ' לאחר חבלה, אם כי חלק מהחוקרים דיווחו על פרוגנוזה גרועה יותר במקרים של פ' לאחר חבלה. בישראל קיימת עלייה במספר התביעות המוגשות לחברות הביטוח הפרטיות  ולביטוח הלאומי בגין פ' לאחר חבלה. על-פי הדיווחים בסיפרות, קרוב לוודאי שמספר החולים המתחזים או השואפים לרווח משני הוא נמוך. חילוקי הדעות הנמשכים בקרב המומחים הרפואיים באשר לקשר שבין פ' לחבלה גופנית מקשים מאוד על המערכת השלטונית והמשפטית, עקב היעדר הנחיות וכלים אובייקטיבים להתמודד עם נושא כאוב ובעייתי זה.

דניאל שם טוב^2,1, שבתאי לויט³, חיים מהל⁴, אנטולי מרגוליס⁵, אבי לוי^2,1, אלכס לבנטל²

¹משרד הבריאות, המחלקה לשחפת ואיידס, ²משרד הבריאות, שירותי בריאות הציבור, ³מרכז מתדון ירושלים - ממ"י, ⁴הרשות הלאומית למלחמה בסמים, ⁵משרד הבריאות, המחלקה להתמכרויות

צורכי סמים בהזרקה (צסב"ה)¹ (Injecting Drug Users – IDU) הם אוכלוסייה קשת יישוג. מטרות הטיפול בהם כוללות הפחתת גורמי-הסיכון מצריכת סמים, או הובלתם לגמילה מוחלטת או לטיפול מייצב בתרופות בתחליפי סם. כאשר IDU אינם בשלים לגמילה, הם מכוונים לתוכנית החלפת מזרקיםSyringe Exchange Programs (SEP). מטרת ה-SEP היא למזער נזקים של הדבקות בנגיפים המועברים בדם: HIV ודלקות כבד נגיפיות (HBV, HCV).

במאמר זה מוגדרות הסוגיות הנוגעות למזעור הנזקים, נדונים הלבטים ותוצאות תוכניות בעולם, ומדווח על הניסיון בנושא בישראל. כמו-כן, מדווח על הסיפרות בעולם ועל ניסיוננו בפיתוח הפרויקט (SEP).

במאמר זה מדווח על אסכולת השיקום (החותרת להינזרות מלאה מסמים), על אסכולת מיזעור הנזק (המתייחסת לתופעת ההתמכרות כמחלה כרונית), ועל הרצף האפשרי בין שתי האסכולות. כמו-כן, מדווח בזאת על אפידמיולוגיה של צריכת סמים בהזרקה בעולם, על התפרצות מחלת האיידס בעולם, ועל עקרונות והערכת תוכניות ה-SEP בעולם. נדונות במאמר זה השאלות הבאות: 1) האם התוכניות שינו את הרגלי צריכת סמים והתנהגויות מסכנות חיים, והעלו את רמת הצריכה בהזרקה? 2) האם התוכניות השפיעו על רמת ההידבקות ב-HIV או בנגיפים של דלקות כבד? 3) האם התוכניות גרמו לעלייה בשיעור הפשיעה?

כמו-כן, מדווח על צריכת סמים בישראל והדבקה ב-HIV. לבסוף, מדווח על התוצאות הראשוניות של תוכנית החלוץ בישראל בין השנים 2004-2005, שבה השתתפו 462 צסב"ה.

לסיכום, בהתייחס לקשיים הקיימים באוכלוסיית המזריקים, ברוב המאמרים מודגשת חשיבותן של תוכניות SEP באוכלוסיית קצה זו, ולפעמים גם  יעילותן במניעת הדבקה. בישראל מתקיימת תוכנית חלוץ להחלפת מזרקים מסוף שנת 2003. התוכנית הורחבה בהדרגתיות לשלוש ערים, ומתוכננת השלמת הערכה כוללת של התוכנית.

____________________________

¹צסב"ה – צורכי סמים בהזרקה.

דניאל שפרלינג

המכללה האקדמית נתניה והאוניברסיטה העברית בירושלים

קיימים מצבים, שבהם סירובו של רופא להעניק טיפול רפואי כשחולה דורש זאת ממנו, יכול להיות מוצדק על-פי כללי האתיקה הרפואית ועקרונותיה. מאמר זה נועד להתחקות אחר מצבים אלה, תוך ניתוח קנה-המידה שלפיהם תעמוד או לא תעמוד לרופא החירות שלא להעניק את הטיפול הרפואי המבוקש. במאמר נדונים שלושה מצבים עיקריים שבהם יכולה להתעורר שאלת סירובו של הרופא להעניק טיפול: סירוב מטעמי מצפון והתנגשות בין מערכת הערכים הפנימית של הרופא וזו המגולמת בהענקת הטיפול; סירוב הנובע משיקולים כלליים שעניינם בחינת אינטרסים רחבים אשר ניתן לסווג כשיקולי מדיניות; וסירוב שמקורו בהערכה קלינית-מקצועית של הטיפול המוצע, סיכויי ההחלמה הצפויים, ההטבה הצפויה ממנו לרווחת החולה וכיו"ב.

הניתוח האתי במאמר מוביל למסקנה, כי רופא רשאי (אך לא זכאי) לסרב להעניק טיפול רפואי במקום שהוא נדרש לעשות כן על-ידי החולה, כאשר סירובו נעוץ בהתנגדות ערכית-מצפונית, אך הוא אינו רשאי לסרב לתת טיפול כאשר סירובו נובע משיקולי מדיניות או דאגה לאינטרסים של צדדים שאינם חלק מהחוליה הטיפולית הישירה. בנוסף מתקבלת המסקנה, שלפיה רשאי רופא לסרב להעניק טיפול רפואי מטעמים קליניים-מקצועיים כשאין מדובר  במצב חירום; כשהענקת הטיפול הרפואי על-ידי הרופא המסוים עלולה לסכן את בריאות החולה; כשהטיפול הרפואי כרוך בסבל, בכאב ובירידה באיכות-החיים העולים על התועלת הרפואית שבו; וכאשר סיכויי הצלחת הטיפול נמוכים ביותר או כשהטיפול חסר כל ערך רפואי.

ננסי אגמון לוין, דניאל אלבירט, זאב שטגר

המערך לאימונולוגיה אלרגיה ואיידס, מרכז רפואי קפלן, רחובות

הטיפול האנטי-רטרו-נגיפי המשולב הניתן לנשאי נגיף הכשל החיסוני הנרכש (HIV), מדכא את שיכפול הנגיף, מאפשר את התאוששות מערכת החיסון, ובכך מביא לירידה ניכרת בשיעור התחלואה והתמותה מהנגיף. הטיפול האנטי-רטרו-נגיפי הוא כנגד מחלה כרונית, וככזה, הוא ניתן לכל אורך חיי החולה וכרוך בסיבוכים רבים.  אחד הסיבוכים המוקדמים של הטיפול הוא החמרה במצבו של החולה, המופיעה חרף (וייתכן שעקב) תגובה וירולוגית ואימונולוגית תקינה לטיפול, ועלולה לסכן חיים. תגובה פרדוקסית זו מכונה תיסמונת התאוששות מערכת החיסון (להלן תה"ח)¹, והיא מופיעה בעוצמות שונות בשכיחות שבין 5%-25% מנשאי HIV המתחילים בטיפול אנטי-רטרו-נגיפי.

___________________________________

¹תה"ח – תיסמונת התאוששות מערכת החיסון.

דניאל קייזמן^2,1, אילנה גולדינר^2,1, אליסיה לייקין-פרנקל², פרד קוניקוף^3,2

¹המכון למחלות דרכי העיכול והכבד, מרכז רפואי סוראסקי, ²מרכז מינרבה לחקר אבני מרה ושיחלוף שומנים בכבד, אוניברסיטת תל-אביב, ³המכון לגסטרואנטרולוגיה ומחלות הכבד, בית-חולים מאיר, כפר-סבא

מחלות אבני מרה וכבד שומני שכיחות במדינות המערב, בעיקר עקב הרגלי תזונה ואורח-חיים. כיום, ניתוח לכריתת המרירה בגישה לאפרוסקופית הוא הטיפול העיקרי לאבני המרירה. טיפול פולשני זה כרוך בעלות כלכלית ניכרת, ולעיתים  בתחלואה ואף בתמותה. על כן, ברורים היתרונות שיהיו לטיפול יעיל בתרופות, במיוחד בחולים עם תסמינים קלים-בינוניים או בחולים עם סיכון רב בניתוח. כיום מקובל לתת טיפול בדרך פומית בחומצת המרה UDCA) Ursodeoxycholic acid) להמסה ולמניעת היווצרות אבני מרה בחולים נבחרים. אולם חסרונותיו העיקריים של טיפול זה הם יעילות נמוכה והשפעה איטית.

לאחרונה נמצא, כי הפוספוליפידים ולא מלחי מרה הם הממיסים העיקריים של כולסטרול במרה, וכי יש להם פעילות נוגדת התגבשות כולסטרול. על רקע זה פותחו ה-FABACs) Fatty Acid Bile Acid Conjugates), שהן משפחה חדשה של מולקולות שומניות סינתטיות. מולקולות אלו מורכבות מחומצות שומן בעלות אורך שרשרת שונה (C-14 עד C-22), המצומדות לחומצה כולית בקשר אמידי בעמדה 3. בניסויים In vitro, ה-FABACs – ובייחוד ה-FABAC בעל אורך חומצת שומן של 20 פחממנים [Aramchol Arachidyl amido cholanoic acid, C20-FABAC))] – מנע היווצרות גבישי כולסטרול, המס גבישי כולסטרול קיימים, מנע היווצרות גבישי כולסטרול ואבנים In vivo, ואף המס אבנים קיימות שהושרו בעכברים.

ה-C20-FABAC ניתן בדרך פומית, נספג ומופרש למרה, ולו השפעות מרובות על חילוף-החומרים של כולסטרול. בחולי כבד שומני, הטיפול העיקרי הוא שינוי אורח-החיים והרגלי תזונה, הכרוכים בהיענות ירודה.

לסיכום, אין טיפול יעיל כיום בתרופות למחלה זו. במחקרי FABACs למניעה והמסת אבני מרה, ניצפה שמתן הטיפול לחיות מעבדה שקיבלו ברות (Diet) עשירת שומן מונע היווצרות כבד שומני לעומת חיות שלא טופלו. במחקרים פרוספקטיביים שבוצעו לאחר מכן נמצא אכן ש-FABACs מונעים או מפחיתים היווצרות כבד שומני המושרה בברות (Diet) עשירת שומן. השפעה זו ניצפתה בכל מדדי השומן בכבד (היסטולוגיה וניתוח כימי) ובזנים שונים של חיות. בעקבות מחקרים אלה נראה, כי ה-FABACs הם מועמדים טובים להיחקר בבני אדם כטיפול יעיל בתרופות גם במחלת הכבד השומני. מבחינת פרופיל הרעילות, במחקרים הרבים שנערכו עם FABACs לא ניצפו השפעות-לוואי משמעותיות.

שירה פיינשטיין, דניאל זיידמן

יח' המחקר, מח' נשים ויולדות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

השינוי שחל בעת האחרונה ביחס לאפידמיולוגיה ומהלך המחלה בעקבות הדבקה ב- HIV, מעורר את הצורך להתייחס לבעיות הפוריות ולסכנות הכרוכות ברבייה בקרב נשאי הנגיף. הדרכים היחידות להורות הבטוחות לחלוטין עבור בני זוג שאחד מהם נשא HIV, הן אימוץ או תרומת זרע. עם זאת, הגישה הרווחת כיום בקרב אנשי מערך הרפואה והמחוקקים במדינות רבות היא לעודד סיוע רפואי לנשאי HIV החפצים לממש את רצונם לילדים ביולוגיים משלהם. כאשר בת הזוג נשאית, ניתן לבצע הזרעה ללא סכנה לבן הזוג. אם בן הזוג נשא, הזרעה אינה מספיקה, מאחר שהנגיף עלול להימצא בזירמה כנגיף חופשי ולהיות קשור לתאים שאינם תאי זרע. השיטה של "שטיפת הזירמה", שפותחה במילנו לפני למעלה מעשור, מקטינה באופן משמעותי את הסיכון. עד כה דווח על קרוב ל- 3,000 הזרעות ברחבי העולם מבן זוג שהוא נשא HIV – ללא אף הדבקת אישה שאינה נשאית. בעיתון "הרפואה" דווח, כי שיטה זו הוצעה לנשאי HIV במרכז הרפואי רמב"ם. חלק מהזוגות זקוקים לטיפולי פוריות מתקדמים יותר כמו הפריה חוץ גופית, ומרכזים רבים בעולם אכן מסייעים לזוגות אלו. מקובל לבודד אזור נפרד במעבדה לחומר ביולוגי שמקורו במטופלים נשאים, ולהקצות מכלי הקפאה נפרדים לשמירת זרע ועוברים של מטופלים אלה. בישראל, זמינות טיפולי הפוריות היא מהגבוהות בעולם. אולם מכלל למעלה מעשרים היחידות לטיפולי הפריה חוץ גופית הפועלות בישראל, אף יחידה אינה מוכנה לטפל בזוגות שאחד מבני הזוג הוא נשא HIV.

אופיואידים הם אבני פינה בטיפול בכאב ממקור ממאיר ובשנים האחרונות גם בכאב ממקור שאינו ממאיר. מידת צריכת המורפין של כל מדינה מהווה על-פי אירגון הבריאות העולמי סמן חשוב לאיכות הטיפול בשיכוך הכאב. בקרב כמחצית ממדינות העולם קיימת צריכה נמוכה ואף אפסית של מורפין.

המטרה במאמר הייתה לבחון את השינוי במגמות צריכת אופיואידים בקרב מבוטחי שירותי בריאות כללית (שבכ"ל)¹ במשך חמש שנים (2000-2004) בישראל.

לשם כך הופקו ממאגרי המידע המחשביים של שבכ”ל נתוני ניפוק של תכשירי האופיואידים המאושרים לטיפול רפואי במדינת ישראל בין השנים 2000-2004. הופקו גם נתונים דמוגרפיים של החולה ונתונים על תחלואה (כאב ממקור ממאיר או כאב כרוני שאינו ממקור ממאיר).  בניתוח הנתונים נעשה תרגום לשווה ערך מינון מורפין הניטל בדרך פומית (Oral morphine equivalents), על-מנת שניתן יהיה להשוות את צריכת האופיואידים של התכשירים השונים (הידרומורפון, מטאדון, פנטניל, אוקסיקודון).

בין השנים 2000 ו- 2004 נמצאה עלייה של 68% בסך מ"ג המורפין שנצרך בשנה (מ- 56.4 ק"ג ל- 94.9 ק"ג) ובמ"ג מורפין לנפש (מ-15.7 ל-25.3 מ"ג). סך כמות מורפין למירשם עלתה מ-   834.2מ"ג ל- 892.9 מ"ג. מספר החולים שקיבלו מירשם לאופיואידים גדל פי 1.47 (מ- 18,551 ל- 27,302) כשבאותו זמן עליית מספר המבוטחים הייתה קטנה יותר משמעותית (בכ-4% בלבד). בבחינת מאפייני החולים לא נמצאו לאורך השנים הבדלים משמעותיים במין ובגיל של מקבלי האופיואידים. בהשוואת צריכת האופיואידים בין חולים עם כאב  ממקור ממאיר לחולים עם כאב כרוני שאינו ממאיר, נמצא כי בשנת 2004, חולים עם כאב ממקור ממאיר צרכו מינון הגבוה פי 2.74 לחולה לעומת חולים עם כאב ממקור שאינו ממאיר (6110.8 מול 2225.6 מ"ג/חולה בשנה).

לסיכום, מהנתונים ניצפתה מגמת עלייה בטיפול באופיואידים בשבכ”ל בישראל. עלייה זו מהווה סמן לשיפור הטיפול בשיכוך כאב על-פי מדדי אירגון הבריאות העולמי.

______________________________

¹ שבכ"ל – שירותי בריאות כללית.
 

הפרוגנוזה של החולים עם אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי על רקע איסכמי ללא ניתוח היא גרועה. בדקנו את התוצאות ארוכות-הטווח לאחר ניתוח מעקפים משולב עם תיקון המסתם הדו-צניפי.

בין השנים 1993-2004 עברו 122 חולים ניתוח מעקף כלילי ותיקון המסתם הדו-צניפי. גיל החולים היה 65+10 שנים, 89 (73%) היו גברים. חמישים ואחד (42%) היו בדרגת תיפקוד NYHA IV (ממוצע דרגת תיפקוד 1+3.1), ב-77 (63%) היה תיפקוד חדר שמאל ירוד בדרגה בינונית או קשה, וב-103 (84%) הייתה אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי בדרגה IV (ממוצע 3.8+0.4). בכל החולים הושתלה טבעת אנולופלסטיה גמישה (גודל 26+1 מ"מ), ומספר המעקפים שבוצעו היה 2.5+0.9.

שיעור התמותה מהניתוח היה 7% (9 חולים). מאה-ושלושה-עשר חולים ששרדו את הניתוח עברו מעקב במשך תקופה ממוצעת של 34 חודשים (טווח 2-91). ניצפה שיפור בדרגת תיפקוד עד דרגת NYHA 2.2+1, וב- 65 (58%) תיפקוד חדר שמאל היה בדרגה I-II. אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי הייתה בדרגה 1.6+1 לכלל הקבוצה, וב- 28 (25%) נשארה אי-ספיקה בדרגה III-IV. תמותה מאוחרת הייתה ב-21 חולים (18%) בתקופה של 33+20 חודשים לאחר הניתוח (טווח 2-62). מנבאים לתמותה מאוחרת היו תיפקוד ירוד של חדר שמאל, דרגת NYHA IV, וגיל מעל 70 שנה (P<0.0001). אי-ספיקה שאריתית של המסתם הדו-צניפי לא נמצאה כגורם מנבא לתמותה מאוחרת.

לסיכום, בחולים עם אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי על רקע איסכמי, ניתן לבצע ניתוח מעקפים לתיקון המסתם עם סיכון סביר. תיפקוד חדר שמאל הוא הגורם העיקרי המנבא הישרדות לטווח ארוך.
 

הפרוגנוזה של החולים עם אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי על רקע איסכמי ללא ניתוח היא גרועה. בדקנו את התוצאות ארוכות-הטווח לאחר ניתוח מעקפים משולב עם תיקון המסתם הדו-צניפי.

בין השנים 1993-2004 עברו 122 חולים ניתוח מעקף כלילי ותיקון המסתם הדו-צניפי. גיל החולים היה 65+10 שנים, 89 (73%) היו גברים. חמישים ואחד (42%) היו בדרגת תיפקוד NYHA IV (ממוצע דרגת תיפקוד 1+3.1), ב-77 (63%) היה תיפקוד חדר שמאל ירוד בדרגה בינונית או קשה, וב-103 (84%) הייתה אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי בדרגה IV (ממוצע 3.8+0.4). בכל החולים הושתלה טבעת אנולופלסטיה גמישה (גודל 26+1 מ"מ), ומספר המעקפים שבוצעו היה 2.5+0.9.

שיעור התמותה מהניתוח היה 7% (9 חולים). מאה-ושלושה-עשר חולים ששרדו את הניתוח עברו מעקב במשך תקופה ממוצעת של 34 חודשים (טווח 2-91). ניצפה שיפור בדרגת תיפקוד עד דרגת NYHA 2.2+1, וב- 65 (58%) תיפקוד חדר שמאל היה בדרגה I-II. אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי הייתה בדרגה 1.6+1 לכלל הקבוצה, וב- 28 (25%) נשארה אי-ספיקה בדרגה III-IV. תמותה מאוחרת הייתה ב-21 חולים (18%) בתקופה של 33+20 חודשים לאחר הניתוח (טווח 2-62). מנבאים לתמותה מאוחרת היו תיפקוד ירוד של חדר שמאל, דרגת NYHA IV, וגיל מעל 70 שנה (P<0.0001). אי-ספיקה שאריתית של המסתם הדו-צניפי לא נמצאה כגורם מנבא לתמותה מאוחרת.

לסיכום, בחולים עם אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי על רקע איסכמי, ניתן לבצע ניתוח מעקפים לתיקון המסתם עם סיכון סביר. תיפקוד חדר שמאל הוא הגורם העיקרי המנבא הישרדות לטווח ארוך.
 

זיהום בדרכי-השתן (זד"ש)¹ הוא מחלה נפוצה בכל הגילאים, בעיקר בנשים. בחלק מהחולים זד"ש גם נוטה להישנות מסיבות שונות התלויות בגיל ובגורמי-סיכון אחרים הקשורים לחולה המאכסן, לסביבתו ולחיידק המחולל [i]. סיבוכים ארוכי-טווח בכליות ובדרכי-השתן נמצאו קשורים לאירועים נשנים אלה של זד"ש, במיוחד אם הם התרחשו בגיל הילדות המוקדמת, כגון הצטלקויות בכליות, יתר-לחץ-דם וירידה בתיפקוד הכליות. זד"ש בעת הריון קשור ללידה מוקדמת [ii], ובגיל מבוגר מאוד הוא עלול להוביל לאלח-דם [iii].

______________________

¹ זד"ש – זיהום בדרכי-השתן.

העלייה בשכיחות הפרעות האכילה במדינות המערב מעלה את הצורך בדיון בנוגע לשיקולים במתן המלצות לאישפוז בני-נוער.

האירגון הפסיכיאטרי האמריקאי קבע מספר מדדים המחייבים אישפוז. המדדים הללו כוללים רכיבים פיזיולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים.

השיח החברתי והמקצועי ביחס לאישפוז בני-נוער נשען לעיתים קרובות על הנחות מובנות מאליהן או על תבניות חשיבה מקובלות (Discourses), כגון תבנית ההיררכיה בדגם הרפואי, תפיסת השליטה, הבעלות על הידע, חופש הבחירה ועוד. נושאים אלו מאתגרים את הדיון ביחס לאישפוז בני-נוער הלוקים בהפרעות אכילה.

הפרעות אכילה נוגעות לנושאים של שליטה, גבולות ומרחב פסיכולוגי, ממדים העומדים בבסיס השוני בין טיפול באישפוז לטיפול במיסגרת קהילתית. קווי אישיות, פסיכופתולוגיה נלווית, מערך משפחתי וגורמים נוספים משפיעים על ממדים אלו ועל היכולת של בני- הנוער להיעזר במיסגרת שאליה הם פונים. ההתייחסות במאמר היא לחילוקי-הדעות הקיימים כיום באשר לאישפוז של בני-נוער הלוקים בהפרעות אכילה מתוך נקודת המבט של הגישה הבתר-מודרניסטית, המתייחסת בספקנות להוריות ולמושג האובייקטיביות, הנותן לגיטימציה להחלטות ולתוכניות מובנות ונוקשות.