אוריאל גיבנבר¹, גיא רובין^2,1 , חגי אורבך¹, נמרוד רוזן^2,1

¹המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי העמק, עפולה, ²הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

דלקת ניוונית היא מחלת המיפרקים השכיחה ביותר בעולם ושכיחותה נמצאת במגמת עלייה. באוכלוסיות מערביות היא מהווה אחד הגורמים המשמעותיים לכאב, ירידה בתפקוד ונכות במבוגרים. הסיכון לחלות בדלקת ניוונית של הברך במהלך החיים הוא 40% ו-47% בקירוב לגברים ונשים, בהתאמה. אבחון דלקת ניוונית הוא הליך מורכב, לנוכח חוסר במימצאים גופניים ומעבדתיים סגוליים למחלה.

האיגוד האמריקאי לרימטולוגיה המליץ על הקריטריונים הבאים לאבחון דלקת ניוונית של הברך:

כאב כרוני (זה הנמשך יותר מששה שבועות), עם לפחות שלושה מתוך הבאים: גיל מעל 50 שנים, קשיון בוקר בברך הנמשך עד 30 דקות, חריקה (Crepitus) בעת הנעת ברך אקטיבית, רגישות במישוש גרמי, התעבות או גדילה של העצמות, היעדר חום מקומי במגע.

טיפול בדלקת ניוונית כולל הקלה בכאב, ניסיון תיקון עיוותים בציר המכאני, וכן אבחון תוצאות של חוסר יציבות במיפרק תוך קביעת טיפול לכך.

האקדמיה האמריקאית לאורתופדיה ניתוחית ( American Academy of Orthopaedic Surgeons – AAOS ) ערכה סקירת ספרות נרחבת. היא בחנה את המחקרים המדעיים והקליניים העדכניים ואיכותם, ופירסמה בשנת 2013 הנחיות קליניות חדשות הכוללות 15 המלצות באשר לטיפולים בדלקת ניוונית של הברך, כאשר כל הטיפולים פחות פולשניים מהחלפת ברך מלאה או חלקית. עם זאת, המלצות אילו אינן נוגעות להחלפת ברך מלאה או חלקית.

בסקירה זו, אנו מפרטים את הרקע, האבחון והטיפול בדלקת ניוונית של הברך ומביאים את תמצית ההמלצות לטיפול במצב רפואי זה.

גיל בן יעקב¹, דניאלה מונטאנו¹, נעים אבו פריחה¹, אוהד עציון¹, ויטלי דיזינגוף¹, אלכס מושקלו¹, דורון שוורץ ¹, שולמית מוניטין¹, אנה טקצ'יק¹, דורין זילברמן², עמנואל סיקולר², אלכסנדר פיש¹

¹המכון לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד, ²מחלקה פנימית ב', מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, מסונף לפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

רקע: במהלך העשור האחרון היווה המישלב של אינטרפרון אלפא מצומד PEG וריבווירין את עמוד התווך של הטיפול בכלל הגנוטיפים של דלקת כבד נגיפית מסוג C. מישלב טיפולי זה היה מוגבל מבחינת היכולת להשיג תגובה נגיפית ממושכת (Sustained Virological Response-SVR) וכרוך בהשפעות לוואי משמעותיות. בשנת 2011 הוכנסו לשגרת הטיפול בדלקת כבד נגיפית C מגנוטיפ 1 שתי תרופות מעכבות באופן ייחודי של פרוטאזה נגיפית, שהיוו פריצת דרך בגישה הטיפולית שהייתה מקובלת עד אותו זמן, שכן תרופות אלה מיקדו לראשונה את המטרה הטיפולית באתרים נגיפיים ייחודיים.

תרופות אלה היוו בסיס למהפכת הטיפול בדלקת כבד נגיפית מסוג C שאנו חווים בשנתיים האחרונות, כאשר הטיפול הפך להיות נטול אינטרפרון, ממוקד בחלבונים נגיפיים, ולפיכך בעל תוצאות של שיעורי מיגור חסרות תקדים במחיר של השפעות לוואי קלות לאין שיעור.

עם קיצו של עידן הטיפול מבוסס השפעול החיסוני באמצעות אינטרפרון ומיקוד מטרת הטיפול בתקיפה ישירה של אתרים נגיפיים ייחודיים, נכון לבדוק את תקופת הביניים אשר בה שולבו הטיפולים ולנתח את תוצאות הטיפול שהושגו. המטרה בכך היא לבחון את המהלך המהיר של התמורות בטיפול בדלקת כבד נגיפית מסוג C, כפלטפורמה לאפשרות טיפול למחלות נגיפיות אחרות נטולות טיפול ממגר. בעבודה רטרוספקטיבית זו, אנו מסכמים את ניסיוננו הטיפולי בחולים בדלקת כבד נגיפית מסוג C גנוטיפ 1, שטופלו במישלב הכולל שפעול חיסוני באינטרפרון עם ריבווירין ועיכוב פרוטאזה נגיפית.

שיטות: בין השנים 2013-2011 טופלו במירפאתנו על פי הפרוטוקול המשולש 55 מטופלים נשאי דלקת כבד נגיפית מסוג C מגנוטיפ 1. עם סיום הטיפול, השלימו מטופלים אלו שישה חודשי מעקב, שבסופם ניתן היה לקבוע את העומס הנגיפי בדמם באמצעות בדיקת PCR. האחרון שבהם נבדק בחודש מאי 2014. המידע נאסף מהרשומה הרפואית המחשבית של כל מטופל ונותח במרכז למחקרים קליניים של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה.

תוצאות: מתוך 55 מטופלים, 39 קיבלו מעכב פרוטאזה מסוג Telaprevir ו-16 קיבלו מעכב פרוטאזה מסוג Boceprevir. תגובה וירולוגית ממושכת הושגה ב-34/55 מהנכללים במחקר. תגובה וירולוגית ממושכת הושגה ב-47% מנשאי גנוטיפ 1A וב-71% מנשאי גנוטיפ 1B. בשיעור דומה של המטופלים שבהם הושגה תגובה וירולוגית ממושכת, הודגמו בבדיקת METAVIR של הכבד היעדר לייפת/לייפת קלה בביופסיה של הכבד (F: 0-2) או לייפת מתקדמת (F: 3-4). בקרב שישה מטופלים לא בוצעה בדיקת METAVIR. 57% מהמטופלים הנאיבים, 83% מהמטופלים בהם חלה הישנות המחלה ו-57% מהמטופלים בהם לא נצפתה תגובה בטיפול קודם, השיגו תגובה וירולוגית ממושכת בתום שישה חודשי המעקב בעקבות טיפול משולש. לא היה הבדל משמעותי בתגובה בהשוואה בין שני סוגי בולמי הפרוטאזה.

מסקנות: בבחינה לאחור עולה, כי טיפול משולב בדלקת כבד נגיפית מסוג C מגנוטיפ 1 המבוסס על בולמי פרוטאזה נגיפית, אכן הדגים יעילות גבוהה יותר במיגור הנגיף בהשוואה לטיפול כפול המבוסס על שפעול חיסוני בלבד. מישלב זה היווה שלב ביניים במעבר לטיפול פומי מלא המבוסס כולו על עיכוב חלבונים נגיפיים תפקודיים, כפי שניתן בשנתיים האחרונות. טיפול שכזה מביא לשיעורי מיגור גבוהים מאוד במחיר של השפעות לוואי קלות ברוב המטופלים. מישלב טיפולי שכזה מהווה מודל המשלב תגובה חיסונית של המארח יחד עם עיכוב נגיפי ממוקד, ויכול להוות השראה במחלות נגיפיות אחרות חסרות טיפול ממגר עד כה.

ריימונד פרח¹, חוסאם עאסלה¹

¹מחלקה פנימית ב', מרכז רפואי זיו, צפת, הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בר אילן בגליל

מובאת במאמר זה פרשת חולה בת 80 שנים הלוקה בסוכרת, עם ניתוח מעקפים בעברה, כריתת שתי הגפיים מתחת לברכיים ופרפור פרוזדורים כרוני. החולה הופנתה לחדר מיון בשל כאבים עזים בבית החזה הימני שקרנו לגב אחורי ומותן ימין עליון, חום, ללא חבלה, נפילה שיעול או קוצר נשימה. בחדר המיון בוצע בדיקות ראשונות אשר לא העלו אבחנה ברורה, כמו כן, בדיקת האק"ג לא העלתה עדות לאירוע כלילי חד מלבד פרפור פרוזדורים ותגובת חדרים של 113 לדקה. בוצע צילום בית חזה לבדיקת תסנין דלקתי או אוורת בית החזה (Pneumothorax). בשל מימצאים לא ברורים בצילום, בוצעה מיד טומוגרפיה מחשבית (CT) של בית החזה שהודגמה בה הסתמנות המתאימה לדלקת חיתולית נמקית Necrotizing fasciitis)) של בית החזה הימני, שהתבטא בנפחת (Emphysema) בתת עור. זמן קצר לאחר האבחון נפטרה החולה בהיותה עדיין בחדר המיון. לא בוצעה נתיחת הגופה שיכלה לאשש את האבחנה הסופית. לנוכח עובדה זו, האבחנה של דלקת חיתולית נמקית היא הסבירה ביותר.

אורן ברזל¹, אוהד אבני², דנית לנגר³, מיכאל צ'רנובסקי¹, גיל אלמוג¹, שי לוריא¹

¹המחלקה לכירורגיה אורתופדית, הסתדרות מדיצינית הדסה, ירושלים, ²שירותי בריאות כללית והמחלקה לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, ³בית הספר לריפוי בעיסוק, האוניברסיטה העברית בירושלים

הקדמה ומטרות: "אצבע הדק" היא מחלה שכיחה של היד המטופלת על ידי רופאי משפחה, אורתופדים ומנתחים (כירורגים) של היד. "אצבע הדק" יכול לגרום לכאב ניכר, לקפיצה של האצבע ואף להגבלה ביישור האצבע, ולהגביל באופן משמעותי את תפקוד היד.

המטרות במחקר: הערכת ההבדלים בהרגלי הטיפול בין קבוצות הרופאים השונות, באבחון ובטיפול בחולים עם "אצבע הדק”.

שיטות: באמצעות שאלון ייעודי, התבקשו המומחים השונים לדרג את חשיבות התלונות והתסמינים להערכת הצורך בניתוח, ואת הצורך בבדיקות שונות. כמו כן, התבקשו המומחים להתוות את הטיפול בחולה מדומה בשני ביקורי מירפאה.

תוצאות: ב-158 השאלונים שנאספו, התלונה על תנועה מוגבלת של האצבע וטיפול קודם דורגו כחשובים ביותר להחלטה לגבי המשך טיפול. רופאי משפחה (לעומת אורתופדים וכירורגים של היד) ציינו כי גיל, עיסוק ושיעור קפיצות האצבע בתקופה האחרונה אף הם גורמים חשובים (p=0.0003). בהשוואה לכירורגים של היד, רופאי משפחה דיווחו כי רגישות מקומית מהווה גורם חשוב, וכי הצורך בשחרור סביל (פאסיבי) של האצבע הנעולה בכיפוף הוא חשוב פחות (p=0.0003). נמצאה סבירות גבוהה יותר שרופאי משפחה יטפלו בתרופות נוגדות דלקת בדרך פומית (p=0.0002), אורתופדים בזריקות סטרואידים (p=0.0004) וכירורגים של היד בניתוח (p=0.0001).

מסקנות: על פי סקר זה, מצאנו הבדלים בהיכרותם של רופאים בעלי הכשרה שונה את חשיבות כוויצת הכיפוף של האצבע ואת צורות הטיפול המתאימות בשלבי המחלה השונים. מידע זה עשוי לסייע בהכשרת רופאים בכל התחומים המטפלים בבעיה זו.

דפנה כץ¹,  איתי כץ¹, אמיר גולן¹

¹הפקולטה לרפואה הדסה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

שימושיו הרפואיים של צמח הקנביס סאטיבה ידועים מזה למעלה מ-6,000 שנים. כיום ידוע הקנביס בחברה בעיקר בזכות השפעתו הפסיכוטרופית ויכולתו להקל על כאב, על אף שיש עדויות לכך שעוד בימים עברו ניתן הקנביס כטיפול במחלות אוטואימוניות כגון דלקת מיפרקים שגרונתית. הטיפול בתרופות במחלות אוטואימוניות מתבסס ברובו על דיכוי צירים שונים במערכת החיסון, כאשר רבים מהטיפולים גורמים להשפעות לוואי ניכרות. במאמר זה, נבחן את תפקידו של הקנביס כווסת של מערכת החיסון ואת האפשרויות הטמונות בו כמקור לטיפול חדש. על מנת לדון בסוגיה זו, נתמקד במספר מחלות אוטואימיוניות מרכזיות כגון סוכרת סוג I ודלקת מיפרקים שגרונתית.

תודות: לד''ר תמנע נפתלי מהמכון לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד בבית החולים מאיר כפר סבא, על הערותיו והארותיו.

הווארד עמיטל

²מיכאל דור

¹המחלקה לרפואה פנימית ב', המכון לחקר מחלות אוטואימוניות זבלודוביץ, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²יחידת הקנביס הרפואי, משרד הבריאות

במהדורה זו של 'הרפואה', מתפרסמים שני מאמרים בסוגיית הקנביס, שנדונה בהם ההשפעה האפשרית של הטיפול בקנביס רפואי בחולים במחלות אוטואימוניות ורימטיות (Rheumatic diseases). ככל שנוקף הזמן, אנו למדים על מנגנונים רבים יותר של התא המבהירים את מנגנון הפעולה של הקנביס וכיצד מנגנון זה מאפשר הקלה על כאבים, ארגעה, השראת שינה ועידוד תיאבון. לאחרונה אנו למדים אודות התרומה של הטיפול בקנביס כנגד פעילות נוגדת דלקת.

איה גוזלן¹, עדי גואטה², מוטי קליין³, רועי וסטרייך¹, אור קלכהיים דקל¹, נמרוד מימון^4,1

¹מחלקה פנימית ב', ²המחלקה לנירולוגיה, ³יחידת טיפול נמרץ כללי, ⁴המכון לרפואת ריאות, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

רקע: דלקת ריאות בחולים מונשמים (VAP – Ventilator Associated Pneumonia) היא מחלה שכיחה המאריכה את משך האשפוז ומעלה משמעותית סיכון לתמותה. טיפול מוקדם חיוני להעלאת סיכויי ההישרדות. עדיין אין בדיקת בחירה (Gold standard) לאבחון VAP. אין כיום בספרות מידע חד משמעי לגבי התועלת בביצוע ברונכוסקופיה לאבחון VAP. המטרות בעבודה זו היו לבדוק האם קבלת תרבית חיובית מנוזל שטיפה בועיתי (BAL) משנה פרוגנוזה בחולים שפיתחו VAP.

שיטות: מחקר קוהורט רטרוספקטיבי נערך על נתונים שנאספו  במרכז הרפואי סורוקה, על כל המאושפזים בטיפול נמרץ כללי בבית החולים סורוקה שפיתחוVAP  במהלך שהותם בבית החולים ועברו ברונכוסקופיה אבחונית עם ביצוע BAL, בתקופה שבין ה-1.2.2007 ועד ה-31.2.2011.

תוצאות: 66 חולים שהיו מאושפזים בטיפול נמרץ כללי בבית החולים סורוקה, פיתחו VAP ועברו ברונכוסקופיה במהלך אשפוזם בעודם מונשמים. מתוכם הוצאו 30 החולים שלא עמדו במדדי ההכללה. קבוצת החולים עם תרבית BAL חיובית הושוותה לאלו עם תרבית שלילית. המאפיינים הדמוגרפיים והקליניים של שתי הקבוצות היו דומים. לא נמצא הבדל מובהק בין הקבוצות בשיעורי התמותה ל-30 יום. לא נמצא הבדל מובהק בהשוואת השינוי הטיפולי בין הקבוצה עם התרבית החיובית לשלילית. לא דווח על סיבוכים בשל פעולת הברונכוסקופיה.

מסקנות: בעבודה זו, לא מצאנו יתרון בביצוע ברונכוסקופיה עם נטילת תרביות ב-BAL בשיפור הפרוגנוזה של חולים שפיתחו VAP. דרושים מחקרים נוספים פרוספקטיביים על מנת לענות על השאלה של התועלת בביצוע ברונכוסקופיה לאבחון וטיפול שניוני ב-VAP.

נדב סלייפר, ג'ורג' מוגילנר, איגור סוחוטניק

הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, המחלקה לכירורגיית ילדים, מרכז רפואי בני ציון, חיפה

עבודה זו הוצגה בכינוס המשותף של BAPS-EUPSA ברומא, יוני 2012.

הקדמה: כריתה לפרוסקופית של התוספתן בילדים מקובלת כיום כגישת טיפול בדלקת תוספתן פשוטה, אך בחולים שמצבם מורכב (התנקבות, נמק) הנושא עדיין פתוח. המטרה בעבודתנו הנוכחית היא להעריך את תוצאות הגישה הלפרוסקופית לעומת הגישה הפתוחה, בטיפול בדלקת פשוטה ובדלקת מורכבת של התוספתן.

שיטות: ביצענו סקירה רטרוספקטיבית של תיקי הילדים (עד גיל 18 שנים) שעברו כריתה של התוספתן במחלקתנו בשנים 2011-2008. חולים שעברו כריתה אקראית של התוספתן לא נכללו בסקירה. החולים סווגו לארבע תת קבוצות על פי חומרת המחלה והגישה הניתוחית, ומידע אודותם הושווה ונותח בהתייחס לנתונים דמוגרפיים, נתונים טרום-ניתוחיים, תוך-ניתוחיים ובתר-ניתוחיים.

תוצאות: בתקופת הזמן של הסקירה עברו במחלקתנו 335 ילדים כריתה של התוספתן. שיעור הילדים עם דלקת מורכבת של התוספתן היה 26.9%. הגישה הניתוחית הייתה פתוחה ב-57.3% מהילדים (n=192) ולפרוסקופית ב-42.7% (n=143). לא נמצא הבדל משמעותי במשך הניתוח ובשיעור הסיבוכים בין הקבוצה הלפרוסקופית והקבוצה הפתוחה בשתי דרגות החומרה של המחלה. משך האשפוז לאחר הניתוח היה קצר יותר בקבוצה הפשוטה (0.17±2.14 ימים לעומת 0.14±3.15, p<0.01). בשני ילדים בקבוצה של הדלקת הפשוטה היה צורך במעבר מניתוח לפרוסקופי לניתוח פתוח עקב דימום (שיעור של 1.36%). בילד אחד שעבר ניתוח פתוח עקב דלקת מורכבת של התוספתן, זוהתה פגיעה המעי הסומא (Cecum). לא היו אירועי תמותה בקבוצת המחקר.

מסקנות: כריתה לפרוסקופית של התוספתן במקרים של דלקת מורכבת היא גישה אפשרית ובטוחה, אשר אינה כרוכה בסיכון מוגבר בהשוואה לגישה הפתוחה, ומאפשרת ראות טובה יותר של חלל הבטן, גמישות לגבי זווית העבודה ותוצאות קוסמטיות משופרות.

נוה טוב^1,2[1], ליזה קאלי³, אירית מאור⁴, אפרת וולפוביץ¹

¹מחלקה פנימית ג', ²יחידת ריאות, ³המחלקה לרימטולוגיה, ⁴מעבדה כימית, מרכז רפואי בני ציון, חיפה

הקדמה: אלפא-1-אנטיטריפסין (AAT) הוא נוגד הפעילות הפרוטיאוליטית הראשי בגוף, עם השפעה על תהליכים דלקתיים. חסר או פגיעה בפעילות ה-AAT עלולים להוביל לפגיעה ביכולת נוגדת הדלקת במצבים שונים, כולל זיהומים בעור כגון צלוליטיס.

מטרות: לבדוק את רמת ופעילות אלפא-1-אנטיטריפסין ואת הקשר עם CRP כמדד הדלקת, בחולים עם צלוליטיס, בזמן המצב הדלקתי ולאחר טיפול של שבועיים.

שיטות: הוכללו 11 חולים שאושפזו עקב צלוליטיס בין החודשים יולי 2009 ועד ינואר 2010 במרכז רפואי בני ציון, חיפה. מתוכם שישה גברים בגיל ממוצע של 68.4 שנים (טווח גילים 85-36 שנים) וחמש נשים בגיל ממוצע של 63 שנים (טווח גילים 73-55 שנים). ניתחנו את תוצאות הבדיקות של רמה ופעילות AAT ורמת CRP, ביום ההתקבלות, יומיים ושבועיים לאחר תחילת הטיפול אנטיביוטי.

תוצאות: רמת AAT נמצאה בטווח התקין (טווח הנורמה) בכל נקודות המדידה. ערכי פעילות ה-AAT היו בתוך ומעל הטווח התקין, במרבית החולים, בכל נקודות המדידה. רמת ה-CRP הממוצעת נמצאה מוגברת ביום ההתקבלות, פחתה לאחר שבועיים באופן משמעותי, אך לא חזרה בכל החולים לטווח התקין. משך אשפוז ארוך יותר ופעילות AAT נמוכה באופן מובהק סטטיסטית נצפו בחולים שלא החלימו לאחר, שבועיים מהתחלת הטיפול.

דיון וסיכום: בחולים עם צלוליטיס שלא החלימו לאחר שבועיים ביחס לחולים שהחלימו, נמצאה רמה נמוכה באופן מובהק סטטיסטית של פעילות AAT. יחד עם זאת, למרות הקשר האפשרי בין פעילות ה-AAT לבין החלמה מצלוליטיס נדרשים מחקרים נוספים (מדגם חולים גדול יותר והערכת משתנים נוספים) שיסייעו להסביר את תפקיד ה-AAT בחולים עם צלוליטיס.



[1]ניגוד אינטרסים – ד"ר טוב מכהן כיועץ רפואי בחברת קמהדע המפתחת ומייצרת אלפא-1-אנטיטריפסין.

שראל הלחמי

המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי בני ציון, חיפה

אפידידימואורכיטיס היא דלקת של הגונדה העשויה להופיע בזכרים בכל גיל. בתינוקות ומבוגרים קיימת שכיחות מוגברת של דלקת מחיידקים בשל מומים מלידה והפרעות השתנה על רקע הגדלת הערמונית, בהתאמה. במתבגרים עשויה דלקת זו להיגרם עקב מחוללים המועברים ביחסי מין. אפידידימואורכיטיס שכיחה גם בילדים מתחת לגיל ההתבגרות. עם זאת, האטיולוגיות להתפתחות הדלקת אינן ברורות דיין, וכך גם ניהול פרשות החולים והמעקב. במאמר זה נסקרים המצבים השונים הגורמים לאפידידימואורכיטיס בילדים מתחת לגיל ההתבגרות, נדון הצורך לבצע בדיקות דימות ואילו בדיקות מומלצות, ומובאים אופי הטיפול והמעקב המומלצים.

גיל טלמון^1,5, דן פינק³, יוסף הורוביץ^1,4, דן מירון^1,2,4

¹המחלקה לרפואת ילדים א', מרכז רפואי העמק, עפולה, ²השירות למחלות זיהומיות בילדים, מרכז רפואי העמק, עפולה, ³היחידה לקרדיולוגיית ילדים, בית חולים שערי צדק, ירושלים, ⁴הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ⁵ מחלקת פגים, מרכז רפואי העמק, עפולה

הקדמה: נגיפים הם המחוללים השכיחים של דלקת שריר הלב בילדים צעירים. בספרות דווח על חולים עם דלקות סמויות של שריר הלב בעת מחלות חום נגיפיות. במצבים אלו, אלו אין סימנים קליניים לדלקת שריר הלב והאבחנה נקבעת רק בנתיחה שלאחר המוות. המטרות במחקרנו היו ללמוד על שכיחות דלקת תת קלינית של שריר הלב בילדים צעירים הלוקים בזיהום חד מנגיף, וכן לאפיין קלינית את הלוקים בה.

מטרות: הערכת השכיחות של דלקת בשריר הלב שאינה באה לידי ביטוי קליני, בזמן מחלת חום חדה על רקע נגיפי, בקרב ילדים בני חצי שנה עד חמש שנים.

שיטות מחקר: מחקר פרוספקטיבי נערך בחודשים ינואר עד ספטמבר 2009. נכללו 45 ילדים בגילים 60-3 חודשים אשר אושפזו עקב מחלת חום ללא עדות קלינית ומיקרוביולוגית לזיהום חיידקי. מידע קליני ואפידמיולוגי נאסף מכל ילד, ובמהלך האשפוז נבדקה רמת טרופונין בנסיוב, בוצע אק"ג ובוצעה בדיקת אקוקרדיוגרפיה. המדדים להגדרת דלקת שריר הלב היו אחד או יותר מהבאים: שינויים אופייניים בתרשים אק"ג, רמת טרופונין גבוהה בנסיוב ומימצאים בבדיקת האקוקרדיוגרפיה של ירידה בתפקוד הלב שכללו: שיעור התכווצות הלב (SF- Shortening Fraction נמוך מ-28%, גודל חדר שמאל (Left Ventricle End Diastolic Diameter מעל שתי סטיות תקן מהממוצע לגיל, אי ספיקת המסתם הדו צניפי ותפקוד דיאסטולי לא תקין.

תוצאות: בקרב 16 (35% ילדים נמצאה עדות, לפחות בבדיקה אחת, לירידה בתפקוד הלב. בקרב שבעה ילדים (16% נמצאה ירידה בתפקוד הלב בשתי בדיקות שונות. בחמישה (12% חלו שינויים באק"ג וב-11 (27% נמצא תפקוד דיאסטולי לקוי, בשלושה (7% היה שיעור התכווצות (SF ירוד ובארבעה (9% נמצאה הרחבה של חדר שמאל בסוף הדיאסטולה. מתוך 16 הילדים עם מימצא של ירידה בתפקוד הלב, באיש מהם לא היו סימנים קליניים אחרים של המחלה, ולא נמצאו משתנים אפידמיולוגיים וקליניים שאפיינו ילדים אלו.

מסקנות: בשליש מהילדים שנכללו במחקר נמצאה עדות לירידה בתפקוד הלב, בקרב שבעה (7 מתוכם (16% מכלל הילדים נמצאו שני קריטריונים לירידה בתפקוד הלב. ירידה זו בתפקוד מחשידה לדלקת תת קלינית של שריר הלב. לא ניתן היה להגדיר משתנים אפידמיולוגיים וקליניים המאפיינים ילדים המצויים בסיכון לפתח מצב זה. נדרש מחקר עוקבה ארוך טווח כדי להעריך את חשיבותו.

סיכום: במחקר הניסיון (פיילוט שערכנו נמצאה עדות לדלקת אפשרית תת קלינית של שריר הלב בשיעור גבוה יחסית של ילדים המאושפזים עקב זיהומים מנגיפים. נדרש המשך מחקר על מנת ולעמוד על חשיבות המימצאים.

עתאמנה אחמד¹, אלכסנדר גובר², דוד שטרית²

¹מרכז לשחפת, חדרה, ²מערך הריאות, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

טיפול בנוגדי  TNFמעלה את הסיכון להתפרצות שחפת כמוסה (סמויה) (Latent tuberculosis). בעבודה זו, מובאות חמש פרשות חולים שטופלו בנוגדי  TNFופיתחו שחפת פעילה. יש להקפיד על ביצוע תבחין עור (מנטו) או בדיקת דם (IGRA) טרום טיפול בנוגדי TNF ולתת את הטיפול תוך מעקב קליני קפדני.

גיל לביא^1,3, מיכל פלדהיים¹, גבריאל ובר^2,3, שי כהן^1,3

¹המחלקה לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי כרמל, חיפה, ²היחידה למחלות זיהומיות ומניעת זיהומים, מרכז רפואי כרמל, חיפה, ³הפקולטה לרפואה - הטכניון, חיפה

דלקת עצם של החוליה (Vertebral osteomyelitis) היא מצב קליני לא שכיח, הדלקת מתפתחת באופן איטי ומתבטאת לעיתים באופן שאינו סגולי, המקשה על ביצוע אבחנה מוקדמת. עיכוב בקביעת אבחנה וטיפול עלול לגרום לתחלואה נירולוגית ולתמותה. הגורמים הזיהומיים השכיחים ביותר הם סטפילוקוק זהוב (S. Aureus) וחיידקים מתגים גראם שליליים.

במאמר זה מובאות פרשות שני חולים שאושפזו במחלקתנו באותו שבוע עקב דלקת עצם של החוליה שנגרמה על ידי מחוללים נדירים – Streptococcus viridans וBacteroides fragilis-. בשני החולים לא נתקבלה אנמנזה בהירה של כאבי גב חדשים, ובעקבות צמיחת חיידקים בתרביות הדם הושלמו פעולות הבירור שהביאו לקביעת אבחנה והטיפול הנדרש. האבחנה המהירה והמדויקת של המחלה מצריכה דרגת חשד גבוהה, אף בנוכחות מחוללים לא שכיחים בבדיקות הזיהומיות.

ליאת פררו פלדמן¹, זיו הרש¹, עינת בירק², גבי אמיר², ג'ורג' ורטהיימר¹

¹מחלקת ילדים, מרכז רפואי כרמל, חיפה, ²מכון הלב וניתוחי לב, מרכז שניידר לרפואת ילדים

דלקת פנים הלב (אנדוקרדיטיס) היא הסתמנות נדירה של זיהום הנגרם מהחיידק קינגלה קינגי. מובאת במאמר זה פרשת חולה, פעוט בן 17 חודשים, לרוב בריא, שהופנה למוסדנו לנוכח מחלת חום שנמשכה 11 ימים והופעת איוושה סיסטולית חדשה. לאחר מספר שעות אשפוז הוחל טיפול אנטיביוטי לתוך הווריד בעקבות אבחנה של בקטרמיה, ותוך פחות מיממה של אשפוז אוששה אבחנה קלינית, מעבדתית והדמייתית של דלקת פנים הלב מהחיידק קינגלה קינגי עם מיפרצת מיקוטית בוותין העולה. הפעוט הועבר לבית החולים שניידר, ושם הודגמו ירידה בתפקוד הלב ואוטמים מוחיים פרונטליים ואוקספיטליים, שהיו אי תסמיניים. הילד נלקח לניתוח שבו בוצעה הטריה נרחבת של הרקמות הנגועות ותוקנה המיפרצת של הוותין העולה. מהלך הניתוח וההחלמה שלאחר מכן היו ללא סיבוכים. פרשת חולה פעוט זה משקפת את הצורך באבחנה מבדלת נרחבת בזמן חקירת מימצאים באנמנזה, יחד עם מימצאים גופניים ומעבדתיים של ילדים המסתמנים עם מחלת חום ממושכת בקהילה, ואת החשיבות של אבחון וטיפול הולם בחולים עם דלקת פנים הלב הנגרמת מהחיידק קינגלה קינגי.

מעיין גרובר^1,2, טל הוניגמן^1,2, רענן כהן-כרם^1,2

¹מחלקת אף, אוזן וגרון, ניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי כרמל, חיפה, ² הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

דלקת אוזן תיכונה עם תפליט ("תפליטית") היא אבחנה שכיחה בקרב תינוקות וילדים, והדעות בנוגע להשפעת הנוזלים ולגישה הטיפולית המומלצת חלוקות. קיימים מספר גורמים פתוגנטיים העומדים בבסיס תופעת הצטברות הנוזלים באוזן התיכונה ולעיתים שילוב של מספר גורמים מוביל לתופעה. ההשפעות הקוגניטיביות וההתנהגותיות בקרב ילדים הלוקים בדלקת אוזן תיכונה עם תפליט נלמדו בעבודות רבות, ונראה שבקרב ילדים שאינם בסיכון לא קיימת השפעה על ההתפתחות בטווח הארוך. מקובלות מספר גישות טיפול וביניהן השגחה, טיפול מערכתי בתרופות, טיפול מקומי בתרופות, טיפולים מכאניים וניתוח. מבין חמש אפשרויות טיפול אלו, העדויות בספרות העדכנית תומכות בעיקר ביעילות הניתוח לאחר בחירה מושכלת של המטופלים.