תוצאת חיפוש

עידית אוריון2,1, אורית בן אבי3,2

¹היחידה למחלות עור ומין, בית חולים קפלן, רחובות, ²המרפאה הפסיכו-דרמטולוגית, בית חולים קפלן, רחובות, ³השירות הפסיכולוגי, בית חולים קפלן, רחובות.

פסיכו-דרמטולוגיה עוסקת  ביחסי הגומלין שבין העור והנפש, בכל הקשור בהיווצרות או בהתפתחות של חוליי עור שכיחים. נמצא, ש-40%-30% מהחולים במחלות עור  לוקים בבעיות פסיכולוגיות שונות כפי שהן מוגדרות ב-ICD-10, באופן המשפיע על חומרת מחלתם והתפתחותה, וכן על אורח חייהם ואיכותם. הטיפול במצבים רפואיים אלה מחייב גישה רב-תחומית, המשלבת את מיומנותם של רופא העור ואיש בריאות הנפש, העובדים בשיתוף פעולה לצורך זה. במאמר זה אנו מסכמות את פעילות השנה הראשונה של המרפאה הפסיכו-דרמטולוגית הראשונה בישראל מזה מספר עשורים, דרכי העבודה ומאפייני הפונים, ומציעות מסקנות ראשוניות. 

אבי עורי, אפרים בנטל

מכתבים למערכת "הרפואה".
 

עידית מזרחי1 , שמואל שטיינלאוף3,2 , אלי שוורץ 3,2

1בית החולים לילדים דנה, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, 2המרכז לרפואה גיאוגרפית ומחלות טרופיות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, 3הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

*הוגש על ידי ד"ר עידית מזרחי כחלק מהדרישות לקבלת תואר "דוקטור לרפואה" מטעם הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: בשנים האחרונות חלה עלייה במספר הנוסעים הישראלים לחו"ל בכלל ולמדינות מתפתחות בפרט. תופעה נרחבת זו מחייבת את הרופאים בישראל להכיר את התחלואה שהנוסעים עלולים לייבא איתם בחזרתם מטיול במדינות אנדמיות.

מטרות: סקירת התחלואה בקרב מטיילים שפנו למרפאה למחלות טרופיות לאחר נסיעה למדינות אנדמיות.

שיטות: נערכה סקירה רטרוספקטיבית של תיקי מטופלים שפנו למרפאה למחלות טרופיות (באופן אמבולטורי או לאחר אשפוז), במרכז הרפואי שיבא, תל השומר, מאז הקמתה בשנת 1994 ועד סוף 2004.

תוצאות: סך הכול פנו למרפאה 842 חולים ונקבעו 1,126 אבחנות. מתוכם, 20.9% אושפזו בישראל לאחר חזרתם מהטיול  ו-6.2% מהם אושפזו עוד בהיותם בחו"ל.  מכלל הפונים, 56.7% היו זכרים ו-70% היו בני 29-20. רוב הפניות למרפאה נעשו סמוך לחזרה מהטיול, אך חלק מהפניות נעשו גם יותר משנה לאחר מועד החזרה מהטיול (11%). יבשות היעד מהן חזרו החולים היו: אסיה (49.2%), אמריקה הלטינית (23.4%) ואפריקה (23.2%), ופיזור דומה היה להתפלגות היוצאים למדינות טרופיות. הסיבות השכיחות לפנייה למרפאה היו תחלואה במערכת העיכול (%41 מהפונים), עייפות (%25.8), מחלות עור (%23.4) ומחלות חום (%22.7).

נמצא שוני בתחלואה העיקרית ביבשות השונות: מטיילים שחזרו מאסיה לקו בעיקר במחלות של מערכת העיכול, כמו שלשול כרוני, ובמחלות חום (בעיקר קדחת דנגי). מטיילים שחזרו מאמריקה הלטינית לקו בעיקר במחלות עור – בעיקר  לישמניאזיס, ואילו מטיילים  שחזרו מאפריקה לקו בעיקר במחלות חום —בעיקר מלריה וסכיסטוזומיאזיס.

בנוסף, נמצאו הבדלים בתחלואה בין המינים: גברים חלו יותר במלריה, בלישמניאזיס ובסכיסטוזומיאזיס, ואילו נשים התלוננו יותר על עייפות ולקו יותר במחלות של מערכת העיכול.

מסקנות: נמצא הבדל בתחלואה של מטיילים החוזרים מיבשות שונות. מאחר שכל יבשת מתאפיינת בתחלואה שונה, יש להתחשב בנתון זה כאשר מטיילים פונים לייעוץ רפואי לפני או לאחר חזרתם מטיול.  מחלה שבה נדבק מטייל במהלך הטיול, עשויה להתבטא לעיתים זמן רב לאחר חזרתו, מכאן החשיבות בלקיחת אנמנזה המכוונת לנסיעות למדינות מתפתחות – גם אם חלף זמן רב ממועד הנסיעה.
 

ארבעה מכתבים שהגיעו למערכת הרפואה בתגובה למאמר "קוד הלבוש של הרופא" שפורסם בגיליון יולי 2010 של "הרפואה".

עומר וולף, אבשלום שלום

המחלקה לכירורגיה פלסטית והיחידה לאבחון, טיפול ותיעוד נגעים פרגמנטריים, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

קיים קושי באבחון מלנומה בעור בשלב המוקדם שלה, בשל הדמיון הקליני לשומה שאינה טיפוסית. שיעור הדיוק באבחון מלנומה ממאירה נע בין 75%-50% בלבד – מצב המעלה את הצורך הדחוף בפיתוח כלי אבחון  נוספים. בעשור האחרון בולטת הדרמוסקופיה ככלי אבחוני, מאחר שהיא מאפשרת להבחין בין מלנומה ממארת –  המחייבת את סילוקה בניתוח, לבין שומה שאינה טיפוסית –  המאפשרת המשך מעקב קפדני תוך הימנעות מניתוח. יתרונות אלו, בשילוב עם הממשק הדיגיטלי, המתעד ומאחזר  מידע, ועם צילום למטרת מיפוי כלל גופי – עשויים להפחית את מספר הניתוחים המבוצעים, מבלי לפגוע ברגישות האבחון.
 

מכתבי קוראים

עשרה מכתבים שהגיעו למערכת הרפואה בתגובה למאמרים מגיליונות קודמים.
 

אופיר שיין, עומר וולף, משה וסטרייך, אבשלום שלום

המחלקה לכירורגיה פלסטית והיחידה לאבחון, טיפול ותיעוד נגעים פרגמנטריים, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מבוא: חלק ניכר מקרב המטופלים המיועדים לעבור ניתוחים זעירים, נוטלים אספירין באופן קבוע. הגישה למטופלים אלה, בהגיעם לעבור ניתוח זעיר בעור – אינה אחידה. מעט עבודות בהיקף נרחב נבחנה השפעתה של נטילת אספירין על תוצאות ניתוחים זעירים בעור, ולפיכך הבחירה הייתה לערוך ניסוי פרוספקטיבי לבחינת נושא זה.

שיטות וחומרים: קבוצת המחקר נבנתה ממטופלים שעברו ניתוח זעיר (ללא מתלים או שתלי עור) תחת הרדמה מקומית, במרפאה אמבולטורית על ידי מנתח פלסטי יחיד. הנתונים האפידמיולוגיים אודות המטופלים, וכן המידע על מחלות הרקע, סוג הניתוח והסיבוכים שנצפו בתקופת המעקב – נאספו לאורך המחקר. דגש ניתן לסיבוכים הבאים: דימום, היפרדות שולי הפצע (Dehiscence), זיהום פצע ואודם קל. קבוצת הניסוי הורכבה ממטופלים שנטלו אספירין ברצף עד הניתוח. יתר המטופלים היוו קבוצת בקרה. ההשוואה בין הקבוצות בוצעה באמצעות התבחינים test-Student's t ו-test Chi.

תוצאות: הוכללו במחקר 7,259 מטופלים שנותחו במהלך תקופת איסוף הנתונים. מאה וחמישה עשר מטופלים שנטלו פלביקס (Clopidrogel) או קומדין (Sodium Warfarin) לא נכללו במחקר. קבוצת הניסוי כללה 1,088 מטופלים שנטלו אספירין באופן קבוע. יתר 6,056 המטופלים הרכיבו את קבוצת הבקרה. בניתוח הנתונים, נמצא שוני מובהק סטטיסטית בגיל הממוצע, שכיחות מחלות הרקע ופיזור הנגעים על פני הגוף. עם זאת, לא נצפו הבדלים משמעותיים בשיער הסיבוכים בין קבוצת הניסוי לקבוצת הבקרה.

דיון: בעבודה רחבת היקף זו, שנערכה בה השוואה בין מטופלים המיועדים לעבור ניתוח זעיר תחת טיפול באספירין או ללא טיפול זה, נמצא כי למרות הגיל המתקדם, שיעור מחלות הרקע הגבוה יותר ומיקום רוב הנגעים באזור ראש צוואר בקרב קבוצת הניסוי, נטילת האספירין לא גרמה לעלייה בהיארעות הסיבוכים בהשוואה לקבוצת הבקרה. תוצאות אלה מחזקות את הסימוכין שבאמצעותם ניתן לקבוע, כי בניתוח זעיר ושטחי בעור, אין צורך להפסיק נטילת אספירין.
 

אמיר חורב¹, אוהד עציון², סימה הלוי¹

¹המחלקה לרפואת עור ומין, ²המכון לגסטרואנטרולוגיה ומחלות כבד, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

ואסקוליטיס נמקית (Necrotizing vasculitis) בעור נגרמת על פי רוב עקב זיהום או חשיפה לתרופה. למרות שלעיתים המחלה מוגבלת לעור בלבד, ואסקוליטיס של כלי הדם בעור עלולה לבשר על מעורבות מערכתית חמורה, שעלולה לגרום אף לתמותה. לנוכח זאת, נודעת חשיבות גדולה לאבחון המחלה, לזיהוי מעורבות מערכתית ולטיפול. מובאת במאמר זה פרשת חולה בן 58, אשר הופיע עם חום מערכתי, ותפרחת מפושטת בגו ובגפיים שפיתח יומיים לאחר שטופל בטבליות נפרוקסן (Naproxen). ההסתמנות הקלינית וההיסטולוגית הדגימו ואסקוליטיס ליקוציטוקלאסטית נמקית בעור. במהלך המחלה, תוך טיפול בקורטיקוסטרואידים מערכתיים, נצפו שני אירועים של דימום ניכר ממערכת העיכול העליונה. במאמר זה נדונים הגורמים האטיולוגיים והמנגנונים האפשריים הן להתפתחות התפרחת בעור והן לדימום ממערכת העיכול.

סימה הלוי

המחלקה לרפואת עור ומין, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

תסמונת סטיבנס-ג'ונסון (Stevens-Johnson Syndrome, SJS) ונמק אפידרמי רעלני (Toxic Epidermal Necrolysis, TEN) (להלן תס"ג/נא"ר), הן תגובות חמורות של שלפוחיות בעור הקורות לרוב עקב נטילת תרופות וכרוכות בשיעורי תמותה גבוהים. כיום מקובל, כי שתי התגובות מהוות מחלה אחת עם גורמים ומנגנונים משותפים, וההבדל הוא רק במידת מעורבות העור. במאמר הנוכחי נסקרים עדכונים וחידושים הקשורים לאטיולוגיה, לפתוגנזה, לגנטיקה ולפרוגנוזה של תגובות אלו. מבין התרופות בעלות סיכון גבוה לגרימת תס"ג/נא"ר, נמצא כי אלופורינול היא התרופה השכיחה ביותר בגרימת תס"ג/נא"ר בישראל ובאירופה. הפרוגנוזה של תס"ג/נא"ר ניתנת לניבוי באמצעות שיטת ניקוד הקרויה SCORTEN, זו מבוססת על שבעה מדדים קליניים ומעבדתיים. קיומו של רקע גנטי לתגובות קשות אלו, הכרוכות בשיעורי תמותה גבוהים, מהווה פתח לתבחיני ניבוי טרם הטיפול בתרופות. הטיפול בתגובות אלו עדיין שנוי במחלוקת, ונדרשים מחקרים מבוקרים נוספים.

אופיר שיין, משה וסטרייך, אבשלום שלום



המחלקה לכירורגיה פלסטית והיחידה לאבחון, טיפול ותיעוד נגעים פיגמנטריים (צבעניים), מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב



רקע: שאתות ממאירות של העור הן השכיחות ביותר מכלל המחלות הממאירות. שכיחות מלנומה היא פחות מ-5% מתוכם, אך חלקה היחסי בתמותה גדול בהרבה. אבחון מוקדם משפר את הפרוגנוזה של חולים עם מלנומה, אך הדיוק בקביעת האבחנה הקלינית נע סביב 60% בלבד. דרמוסקופיה היא גישה לא פולשנית, המאפשרת הסתכלות לעומק מבני העור ומשפרת את יעילות האבחון של מלנומה ביחס לבדיקה קלינית.

מטרה: ביצוע עבודה השוואתית רטרוספקטיבית, המבוססת על ניסיונו של רופא בכיר בעל ידע וניסיון באבחון נגעים צבעניים (פיגמנטריים) בעור, עם וללא דרמוסקופיה.

שיטה: בוצעה השוואה בין שתי קבוצות של מטופלים: קבוצת הבקרה, שנותחה בין השנים 2003-2001 – תקופה שבה לא נערכה כל בדיקה דרמוסקופית, וקבוצת המחקר, שנותחה בין השנים 2008-2007 ובה נבדקו רוב המטופלים בגישה דרמוסקופית. לכל מטופל בוצע רישום של האבחנות הקלינית, הדרמוסקופית וההיסטולוגית. חושבו הרגישות והערך המנבא החיובי. מובהקות סטטיסטית חושבה תוך הסתייעות בתבחיני  Fisher Exact Test  ו- Chi Square Test.

תוצאות: בקבוצת הבקרה נכרתו 1,806 נגעים, מתוכם 680 נגעים מלנוציטיים וביניהם 167 שומות דיספלסטיות ו-20 מלנומות. רגישות האבחון של מלנומה הייתה 80% והערך המנבא החיובי היה 53%. בקבוצת המחקר נכרתו 1,039 נגעים, מתוכם 415 נגעים מלנוציטיים וביניהם 63 שומות דיספלסטיות ו-14 מלנומות. רגישות האבחנה הייתה 77%, בעוד שהערך המנבא החיובי היה 83%. הבדיקה באמצעות דרמוסקופ הביאה לשיפור סטטיסטי מובהק בערך המנבא החיובי לאבחנה של מלנומה ממאירה (P<0.05) והפחיתה משמעותית את סילוק השומות הדיספלסטיות (P<0.05).

מסקנות: דרמוסקופיה מהווה כלי עזר פשוט ויעיל בגישה לטיפול בנגעי עור מלנוציטיים, המביאה לשיפור הדיוק באבחנה של מלנומות ממאירות ושומות דיספלסטיות, ובכך מגדילה את ביטחון הקלינאי באבחנותיו ומקטינה כריתת נגעים לא הכרחית.

אלי בן שטרית¹, יונית וינר-וול², עמוס ינון^1,2

האגף לרפואה פנימית¹ והיחידה למחלות זיהומיות², המרכז הרפואי שערי צדק, מסונף לאוניברסיטה העברית, ירושלים

התפתחות מורסות באתרי הזרקת אינסולין מיוחסת בדרך כלל לסטרפטוקוקוס פיוגני (Streptococcus pyogenes) או לסטפילוקוקוס זהוב (Staphylococcus aureus). במאמר הנוכחי מדווח על פרשת חולה שלקתה במורסות באזורים שבהם הוזרק אינסולין, ובבירור שעברה בודד מיקובקטריום אבצסוס (Mycobacterium abscessus) מהנגעים המזוהמים. בסקירת הספרות הרפואית באנגליה ניתן למצוא חמישה דיווחים בלבד של זיהוי זני מיקובקטריה, הגדלים בתקופת הדגרה קצרה יחסית, כגורמים לזיהום בעור או להתפתחות מורסות באתרי הזרקת אינסולין. ברוב החולים לא צלח ניסיון לזהות במדויק את מקור הזיהום. סביר להניח, כי חיטוי לקוי טרם הזרקת האינסולין או תכשיר האינסולין עצמו קשורים בהתפתחות סיבוך כמדווח. זיהומי עור ורקמות רכות על-ידי מיקובקטריה הגדלים בתקופת הדגרה קצרה יחסית אינם נדירים, בעיקר עקב דיכוי חיסוני או לאחר ניתוחים. העלאת המודעות לחיפוש זיהום מסוג זה עשויה לסייע באבחון מוקדם ובטיפול מתאים.

עו"ד מלכה בורו

המחלקה המשפטית, ההסתדרות הרפואית בישראל, רמת גן

חוק זכויות יוצרים הוא חוק המגן על זכויות הקניין הרוחני ומעגן אותן. על פי החוק, נאסרת העתקה יצירה, דהיינו יצירות מוסיקליות, תמונות, סרטים, ספרים, מאמרים, כתבות וכיו"ב, ללא אישורו של היוצר. הפרת החוק היא עוולה אזרחית בבחינת הונאה, גניבה, והתכחשות למקור היצירה ויוצרה. כל ביטוי של רעיון נחשב לקניין רוחני של בעליו ומקנה לו זכויות יוצרים. החוק חל אוטומטית גם על יצירות שאינן מסומנות בסימן המסחרי.

צבי פרי^1,2, מירב פלויטקל³, נועם ינקלביץ⁴, ליאור קורן⁶, ניר רוזנברג⁵

¹המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן-גוריון, ²המחלקה לכירורגיה א', ³חטיבת הילדים, ⁴מחלקת עיניים, ⁵ו-המחלקה לכירורגיה פלסטית, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע, ⁶המחלקה לאורתופדיה ב', המרכז הרפואי האוניברסיטאי רמב"ם

פגיעות כוויה נפוצות מאוד ופוגעות בכ-1% מהאוכלוסייה מדי שנה. הן מהוות מעמסה רצינית על מערכות הבריאות בכל רחבי העולם. בארה"ב, למעלה מ-2 מיליון בני אדם נפגעים מדי שנה מכוויות ופונים לטיפול רפואי. מתוכם, מאושפזים כ-75,000 נפגעי כוויות. תמותה ותחלואה עקב כוויות תלויים במספר גורמים: שטח הכוויה – מבוטא כאחוז משטח הגוף, עומק הכוויה, מיקום הכוויה, גיל הנפגע, רקע בריאותי קודם וחומרת הפגיעות הנלוות (במיוחד פגיעה בריאות).

שטח הכוויה נקבע על פי טבלאות מותאמות לגיל, והוא מתואר כאחוז משטח הגוף הכולל. קיימות מספר שיטות לקביעת הגודל: הפשוטה ביותר היא "חוק התשיעיות". על פי שיטה זו מחולק הגוף לאזורים, וכל אזור מתואר בכפולות של תשע (במבוגרים לדוגמה, לכל יד מיוחס שיעור של 9% משטח הגוף, ואילו לגב או לבטן מיוחס שיעור של 18% משטח הגוף).

הטיפול בפצועי כוויה הוא קשה ומאתגר לצוות הרפואי. הטיפול הראשוני בכוויה כולל הרחקה ממקור החום, אבטחת נתיב אוויר (אם מתעורר חשד לפגיעת שאיפה) והחייאת נוזלים נמרצת. קיימות שיטות רבות להחייאת נוזלים, והנפוצה ביותר מתבססת על נוסחת פרקלנד. הטיפול בעור עם כוויה מחולק לשתי גישות עיקריות: טיפול שמרני (הקפדה על חבישות נִשנות, ניקיון וטיפול אנטיביוטי), וניתוח (התערבות מוקדמת על ידי הטרייה [Debridement], כריתה משיקה וניתוחי השתלת עור). נתונים ממספר מחקרים מצביעים על ירידה בשיעורי התמותה בחולי כוויה קשים שנותחו בשלב מוקדם בהשוואה לחולי כוויה שקיבלו טיפול שמרני.

שאול מ' שאשא¹, אנטול  ליבשיץ², אבי עורי²

¹בית חולים לגליל המערבי, נהרייה, ²בית חולים רעות, תל אביב

מצב בריאותם של ניצולי השואה העסיק חוקרים רבים במהלך השנים, בעיקר בהיבטיו הנפשיים והחברתיים. מעט עבודות יחסית פורסמו באשר לבריאותם הגופנית. הועלתה הנחה, אשר התבססה על מִמצאים בקרב נכים או אנשים שעברו טראומות אחרות, שלפיה תימצא בקרב ניצולי השואה שכיחות מוגברת של תחלואה גופנית ושיעור תמותה גבוה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית או בקבוצות בקרה מותאמות גיל, מין ומוצא. אולם תוצאות מרבית המחקרים אינן מאששות הנחה זו, פרט לגבי מחלות ממאירות ומחלות בשלד כמו אוסטיאופורוזיס, ששכיחותן בקרב הניצולים רבה יותר משמעותית מאשר בכלל האוכלוסייה. באשר לשאר המִמצאים הרפואיים-גופניים, קשה לקבוע בוודאות מדעית. הניצולים מתארים תחושת בריאות ירודה, תִפקוד לקוי ונטיות אובדניות. יהיה מקורן של בעיות רפואיות אלה אשר יהיה, ניצולי השואה ראויים לכל סיוע רפואי ונפשי, ולכל סעד אפשרי.

אופיר אורי , איל ברבלק

המחלקה לאורתופדיה א', מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

נמק של העור והרקמות הרכות מהווה סיבוך נדיר, אך משמעותי ביותר, בעקבות הזרקת תרופות שונות לתוך השריר, ומוכר כתִסמונת ניקולאו (Nicolau syndrome). ההסתמנות הטיפוסית היא כאב עז וחיוורון מיידי במקום ההזרקה, מלווה באדמומיות ובהתפתחות כיחלון (Cyanosis) מקומי ההופך בהדרגה לנמק מלא. התהליך הפתופיזיולוגי המוביל להופעת התִסמונת אינו ברור לחלוטין, אולם מקור וסקולרי (חסימת כלי דם עורקי סופי באזור ההזרקה) מסתמן כהשערה המובילה. במאמר זה נסקרת הסִפרות העדכנית ומוצגים המהלך הקליני של התִסמונת, הפתוגנזה ודרכי הטיפול.