לונה אבנון¹, אור קלכהיים-דקל², איה גוזלן-טלמור², פניה שמעונוביץ'¹, רותם שלו², נמרוד מימון^2,1

¹המכון לרפואת ריאות, ²מחלקה פנימית ב', המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

הקדמה: שחפת קרום הצדר היא הצורה השכיחה ביותר של שחפת מחוץ לריאה ("חוץ ריאתית") וגורם שכיח להפרשת תפליט צדר ("תפליט צדרי אקסודטיבי"). לצורך אבחון ניתן להתבסס על שיטת הביופסיה הסגורה של קרום הצדר. בשנים האחרונות, שיטות פולשניות יותר תופסות מקום מרכזי בתהליך האבחון במדינות המערב. בניגוד למגמה העולמית, במכון לרפואת ריאות של המרכז הרפואי סורוקה, עדיין נוקטים בגישה של ביופסיה סגורה כצעד אבחוני ראשון.

מטרות: בדיקת התועלת בביצוע ביופסיה סגורה של קרום הצדר בחולים עם נוזל צדר וחשד לשחפת.

שיטות מחקר: ניתוח מחקר קוהורט רטרוספקטיבי, שנערך בקרב אוכלוסיית מהגרים בסיכון לחלות בשחפת, אשר התקבלו למוסדנו לצורך בירור תפליט צדר בין השנים 2013-2008 ועברו ביופסיה של קרום הצדר באמצעות מחט על שם Abrams בעקבות חשד לשחפת קרום הצדר (n=25). הנתונים נאספו מתוך מערכת התיקים הרפואיים של המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה. עדות בקרטיולוגית חיובית לזיהום בחיידק השחפת כללה צביעה חיובית לחיידקים עמידי חומצה, צמיחה של חיידק השחפת בתרבית על גבי מצע על שם Lowenstein-Jensen או בדיקת PCR חיובית בדגימות כיח, מיץ קיבה או נוזל צדר, עדות היסטופתולוגית חיובית לזיהום בחיידק השחפת כללה צביעה חיובית לחיידקים עמידי חומצה, זיהוי תאי-ענק מסוג Langerhans, הדגמת דלקת גרנולומטוטית כרונית או הדגמת גרנולומות עם נמק מרכזי בדגימות נוזל צדר וביופסיות של קרום הצדר.

תוצאות: ביופסיה סגורה של קרום הצדר בוצעה ב-22/25 (88%) מטופלים. ב-15/22 מהחולים (68%) נמצאה עדות היסטופתולוגית לזיהום קרום הצדר בחיידק השחפת. לא נרשמו סיבוכים משמעותיים לאחר ההליך. בנוסף, עולה כי צביעה לחיידקים עמידי חומצה של דגימות כיח, מיץ קיבה ונוזל צדר כמעט שאינה מביאה תועלת באבחון שחפת קרום הצדר, בשעה שבעקבות תרבית מכיח, מיץ קיבה ונוזל צדר הגיע שיעור האבחון של שחפת קרום הצדר ל-27% ו-28%, בהתאמה. בכל המטופלים עם תוצאה בקטריולוגית חיובית הודגמה גם תוצאה היסטופתולוגית חיובית.

מסקנות: ביופסיה סגורה של קרום הצדר באמצעות מחט Abrams בחולים עם סבירות טרום בדיקה גבוהה לשחפת קרום הצדר, מהווה כלי זמין, זול, בעל תוצאה אבחונית מניחה את הדעת ושיעור סיבוכים נמוך לצורך קביעת אבחנה סופית. להערכתנו, נודעת חשיבות רבה בשימור היכולת לביצוע ביופסיה סגורה בכל המרכזים הרפואיים בישראל.

מוטי חרץ¹, אורן ויסמן¹, קובי פלג², עדי גבעון², יוסף חייק¹

¹המחלקה לכירורגיה פלסטית, ²מכון גרטנר, המרכז הלאומי לחקר טראומה ורפואה דחופה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת ג

הקדמה: הטפול בנפגעי כוויות מהווה מרכיב מהותי במערכת הבריאות. חולים אלו נזקקים למשאבים רבים, למשכי אשפוז ארוכים במיוחד, והטיפול בהם מערב את יחידות הטיפול הנמרץ וכלל המערך הרפואי בבית החולים. הטיפול בחולי כוויות מהווה מאמץ ואתגר קליני משמעותי לרופאים האמונים על הטיפול בהם. בישראל קיימות באופן רשמי חמש יחידות כוויות ייעודיות הפזורות אסטרטגית בישראל.

לאחרונה עלה מחדש הצורך לניתוח ובחינה מחודשת של נפגעי הכוויות בישראל מבחינה אטיולוגית, דמוגרפית וקלינית בשנים האחרונות.

מטרות: בחינה כמותית ואיכותית של נפגעי הכוויות בישראל בשנים 2010-2004, וזיהוי מגמות ותתי אוכלוסיות הנמצאות בסיכון גבוה במיוחד.

שיטות מחקר: נערך ניתוח דמוגרפי, אטיולוגי ופילוח קליני של נפגעי הכוויות אשר אושפזו בחמשת מרכזי הטראומה המכילים יחידות כוויות בשבע השנים האחרונות, בין השנים  2010-2004על פי רישום הטראומה הלאומי (ITR).

תוצאות: במהלך השנים 2010-2004, אושפזו בחמשת מרכזי הכוויות הייעודיים במדינת ישראל 5,270 פצועים. משך האשפוז הממוצע עמד על 11.67 יום, ושיעור התמותה הממוצע עמד על 3.72%. זוהו מספר אוכלוסיות הנמצאות בסיכון מוגבר לאשפוז בעקבות פציעת כוויה, כדוגמת תינוקות עד גיל שנתיים ואנשים במגזר הלא יהודי. מסקנות ודיון: במהלך השנים 2010-2004, אושפזו 5,270 פצועים בחמשת מרכזי הכוויות הייעודיים במדינת ישראל. נמצא, כי מספר אוכלוסיות נמצאות בסיכון מוגבר, כדוגמת תינוקות עד גיל שנתיים ואנשים בקרב המגזר הלא יהודי. בקרב קבוצות אלו, נדרשת התייחסות מיוחדת בהסברה ובהפחתת שכיחות הכוויות. לאורך השנים האחרונות נצפית יציבות בשיעורי התמותה, בעוד שמשך האשפוז הממוצע מעט מתקצר.

נוה טוב^1,2[1], ליזה קאלי³, אירית מאור⁴, אפרת וולפוביץ¹

¹מחלקה פנימית ג', ²יחידת ריאות, ³המחלקה לרימטולוגיה, ⁴מעבדה כימית, מרכז רפואי בני ציון, חיפה

הקדמה: אלפא-1-אנטיטריפסין (AAT) הוא נוגד הפעילות הפרוטיאוליטית הראשי בגוף, עם השפעה על תהליכים דלקתיים. חסר או פגיעה בפעילות ה-AAT עלולים להוביל לפגיעה ביכולת נוגדת הדלקת במצבים שונים, כולל זיהומים בעור כגון צלוליטיס.

מטרות: לבדוק את רמת ופעילות אלפא-1-אנטיטריפסין ואת הקשר עם CRP כמדד הדלקת, בחולים עם צלוליטיס, בזמן המצב הדלקתי ולאחר טיפול של שבועיים.

שיטות: הוכללו 11 חולים שאושפזו עקב צלוליטיס בין החודשים יולי 2009 ועד ינואר 2010 במרכז רפואי בני ציון, חיפה. מתוכם שישה גברים בגיל ממוצע של 68.4 שנים (טווח גילים 85-36 שנים) וחמש נשים בגיל ממוצע של 63 שנים (טווח גילים 73-55 שנים). ניתחנו את תוצאות הבדיקות של רמה ופעילות AAT ורמת CRP, ביום ההתקבלות, יומיים ושבועיים לאחר תחילת הטיפול אנטיביוטי.

תוצאות: רמת AAT נמצאה בטווח התקין (טווח הנורמה) בכל נקודות המדידה. ערכי פעילות ה-AAT היו בתוך ומעל הטווח התקין, במרבית החולים, בכל נקודות המדידה. רמת ה-CRP הממוצעת נמצאה מוגברת ביום ההתקבלות, פחתה לאחר שבועיים באופן משמעותי, אך לא חזרה בכל החולים לטווח התקין. משך אשפוז ארוך יותר ופעילות AAT נמוכה באופן מובהק סטטיסטית נצפו בחולים שלא החלימו לאחר, שבועיים מהתחלת הטיפול.

דיון וסיכום: בחולים עם צלוליטיס שלא החלימו לאחר שבועיים ביחס לחולים שהחלימו, נמצאה רמה נמוכה באופן מובהק סטטיסטית של פעילות AAT. יחד עם זאת, למרות הקשר האפשרי בין פעילות ה-AAT לבין החלמה מצלוליטיס נדרשים מחקרים נוספים (מדגם חולים גדול יותר והערכת משתנים נוספים) שיסייעו להסביר את תפקיד ה-AAT בחולים עם צלוליטיס.



[1]ניגוד אינטרסים – ד"ר טוב מכהן כיועץ רפואי בחברת קמהדע המפתחת ומייצרת אלפא-1-אנטיטריפסין.

טל אלמגור¹, יונתן אייזן², מתתיהו האריס², מיה לבנטל-רוברטס² , אורה הס¹, נעמה שוורץ³, צופיה צנעני אילת⁴, ירדנה טננבאום-רקובר^1,5

¹המכון האנדוקריני לילדים, מרכז רפואי העמק, עפולה,  ²מרכז רפואי" הר סיני", ניו יורק, ארה"ב,  ³יחידת המחקרים, מרכז רפואי העמק, עפולה,  ⁴מחוז צפון שרותי בריאות כללית,  ⁵הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

הקדמה: בארבעת העשורים האחרונים חלה עלייה ניכרת בהיארעות ההשמנה בחברה המערבית, הן במבוגרים והן בילדים. בישראל המגמה דומה, אך אין נתונים מדויקים ועדכניים על היקפה. העלייה בהיארעות ההשמנה בילדים מיוחסת לשינוי באורח החיים, הכולל צריכת מזון מהיר וירידה בפעילות גופנית.

המטרה במחקר: להעריך את שיעור ההשמנה בקרב ילדים בצפון מזרח מדינת ישראל ולהשוות את הנתונים עם שיעור ההשמנה בשנים קודמות.

שיטות: נאספו נתונים של משקל, גובה ו-(Body Mass Index (BMI בהתבסס על מאגר נתונים מחשבי של שירותי בריאות כללית בין השנים 2012-2010 ובין השנים 2007-2005. נכללו במחקר 94,239 ילדים בגילים 18-2 שנים.

תוצאות: 24% מהילדים נמצאו עם BMI מעל אחוזון 85 מתוכם 10.5% לוקים בהשמנת יתר. שיעור הבנים שלקו בהשמנה היה גבוה משיעור הבנות (11.5% ו-9.5%, בהתאמה, p<0.0001. גיל שיא ההשמנה היה מוקדם יותר בבנות – תשע שנים בבנות לעומת 11 שנים בבנים (30.5%, 33%, בהתאמה. שיעור עודף המשקל וההשמנה היה גבוה יותר באזורים העירוניים בהשוואה לכפריים בכל קבוצות הגיל. בקבוצות הגיל 5-2 שנים ו-11-6 שנים, שיעור עודף משקל והשמנה היה גבוה יותר במגזר היהודי לעומת המגזר הערבי (קבוצת גיל 5-2 שנים: השמנה 9.3% לעומת 8.6%p=0.15, מעל אחוזון 85: 22.2% לעומת 19.6%, p<0.0001, קבוצת גיל 11-6: השמנה 12.9% לעומת 10.5%, p<0.0001 , מעל אחוזון 85: 26.5% לעומת 23.4%, p <0.0001. בהשוואת הנתונים בין השנים 2012-2010 לנתונים מהשנים 2007-2005 שנים בין הגילים 11-6 שנים, לא נמצא הבדל בשיעור ההשמנה, אך בשאר קבוצות הגילים שיעור ההשמנה היה נמוך יותר בשנים 2012-2010.

מסקנות: תוצאות המחקר מצביעות על שיעור גבוה של עודף משקל והשמנה בקרב ילדים באזור הצפון מזרחי של מדינת ישראל, בדומה לשיעור ההשמנה במדינות מערביות אחרות. מיתון המגמה לעלייה בשיעור ההשמנה עשוי להצביע על הצלחה בתוכניות של מערכות החינוך והבריאות לבלימת ההשמנה בקרב ילדים בישראל. למרות זאת, שיעור ההשמנה הגבוה בקרב ילדים מחייב המשך מאמץ לאומי רב-מערכתי להפחתת שיעור ההשמנה בקרב ילדים בישראל.

אורי עבדי, מרטין אליס

המכון להמטולוגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

*המאמר מוקדש לזכרו של ד"ר דמיטרי ברזובסקי ז"ל, אשר נטל חלק מרכזי באיסוף ועיבוד הנתונים עליהם מסתמך מאמר זה.

מבוא: הטיפול בנוגדי ויטמין ל-K מהווה אתגר בשל הטווח הטיפולי הצר והשפעת גורמים שונים על ה-International Normalized Ratio (INR). בעת התחלת טיפול ב-Warfarin יש צורך בניטור סדיר  של ה-INR על מנת להשיג השפעה נוגדת קרישה רצויה אך להימנע מנטייה לדמם. במחקר זה נבדקו נתונים קליניים ומעבדתיים בקרב חולים מאושפזים שהחלו טיפול בוורפרין (Warfarin).

המטרות במחקר: לקבוע את שיעור החולים המאושפזים המתחילים טיפול בוורפרין ואשר מגיעים לערכי INR  מעל הטווח הטיפולי, וכן את שיעור אירועי הדמם במהלך החודש הראשון לטיפול.

שיטות: מחקר תצפית פרוספקטיבי הכולל את כל החולים המאושפזים במרכז הרפואי מאיר אשר החלו טיפול בוורפרין  בפרק זמן של שלושה  חודשים במהלך שנת 2008. במהלך המחקר נאספו נתונים דמוגרפיים וקליניים, וכן תועדו מינון הוורפרין, ערכי ה-INR ואירועי דימום. המעקב אחר החולים נערך למשך 30 יום מהתחלת הטיפול בוורפרין.

תוצאות: במחקר נכללו 57 חולים, הגיל הממוצע היה 71.2±13.1, ההוריות  לטיפול היו פרפור פרוזדורים (63.2%), פקקת ורידים (19.3), תסחיף ריאה (10.5%) וסיבות נוספות (7%). במהלך החודש הראשון, 60% מהחולים הגיעו לערכי  INR מעל 3 ומחציתם עם INR  מעל 5. מספר תרופות נמצאו כבעלות קשר לנוכחות INR  מעל 3. בקרב חולים ערביים הייתה נטייה לערכי INR  גבוהים יותר.

נצפו חמישה חולים עם  דימום אשר התרחשו בנוכחות INR שבין 3.29 ועד מעל 10.4 ו-4 מתוך החולים טופלו באספירין.

מסקנות: בקרב חולים מאושפזים שהחלו טיפול בוורפרין  נצפתה שכיחות גבוהה של ערכי INR מעל הטווח הרצוי. נצפה שיעור גבוה יחסית של אירועי דמם. נחוצים מחקרים נוספים, על מנת להעריך את הסיכון ל-INR מוגבר ולדימום בקרב חולים מאושפזים המתחילים טיפול בוורפרין.

ניר אייל*^1,4, עיסא מטאנס^*1,4, ניר גל אור^1,4, לאוניד בריזגלין^1,4, אהרון עמיר^1,4, תמיר גיל^1,4, אריה ביטרמן², רנה חנא- זקנון³, ירון הר-שי^1,4

¹היחידה לכירורגיה פלסטית, ²המחלקות לכירורגיה א' ³וכירורגיה ב', מרכז רפואי כרמל, חיפה, ⁴הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון-מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

* שני המחברים תרמו תרומה זהה למאמר.

פצע לחץ בעור הנגרם עקב הימצאות עור דק מעל שתל הסיליקון, עלול לגרום לנמק בעור ובעקבותיו לחשיפת השתל, שהוא מצב קיצון בניתוחים לשחזור השד. במהלך השנים דווח על מספר טכניקות ניתוחיות להתמודדות עם סיבוך זה. ברצוננו לדווח על שיטה כירורגית חדשה לפתרון בעיה מורכבת זו. בגישה הכירורגית נעשה שימוש ברקמה עצמונית הנוצרת סביב השתל הקיים (הקופסית). קופסית זו מקופלת על עצמה באזור הלחץ בעור, ובאופן זה יוצרת עיבוי של רקמה רכה בין השתל והעור שמעליו. מרווח מרפד זה מפחית את הלחץ המקומי ואופן זה מונע סבל בעור. פעולה זו פשוטה לביצוע, איננה יוצרת צלקות נוספות ומונעת תחלואה מוגברת בקרב מטופלות שעברו שחזור שד.

אורי ונד, מרדכי ר' קרמר

המערך למחלות ריאה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

לייפת ריאות אידיופתית (Idiopathic Pulmonary Fibrosis – IPF) היא מחלה הרסנית שהגורם לה אינו ידוע. המהלך הקליני שונה בין חולים שונים, אך ככלל המחלה מתקדמת לאי ספיקת נשימה ומוות בתוך שנים ספורות מקביעת האבחנה. מנגנון המחלה קשור בתהליך לא מבוקר של ריפוי רקמת הריאות בתגובה לנזק מתמשך לאפיתל דרכי הנשימה, המביא להרס ולייפת (פיברוזיס) ולא לתיקון הרקמה. על אף ההתקדמות בהבנת מנגנון המחלה, טרם נמצא לה טיפול יעיל. בסקירה זו, אנו מביאים את התוצאות החיוביות ממחקרים קליניים שפורסמו לאחרונה בנושא הטיפול ב-IPF, בשימת דגש על התרופות פירפנידון ונינטדניב.

בשמת דיין¹, אורן לדר¹, אנתוני פרשטנדיג², דרורה פישר³, רות ציטר-קוינט³, אתי גרנות^1,4

¹המכון לגסטרואנטרולוגיה ותזונה בילדים, ²היחידה לרדיולוגיה פולשנית, מחלקת רנטגן, ³היחידה לרדיולוגיה ילדים, מחלקת רנטגן, מרכז רפואי שערי צדק, האוניברסיטה העברית,  ירושלים, ⁴מחלקת ילדים, מרכז רפואי קפלן, רחובות, והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

מדווח במאמרנו על פרשת חולה, פעוט עם איטמות דרכי המרה מלידה, שעבר ניתוח הפטופורטואנטרוסטמיה על שם קסאי בגיל שישה שבועות. לאחר הניתוח לקה הפעוט באירועים נשנים של דלקות עולות בדרכי המרה Ascending cholangitis)) חרף טיפול מונע באנטיביוטיקה. בבירור נראו מספר אגמי מרה בשער הכבד. 

בגיל שמונה חודשים, עקב בילירובין ישיר שכבר פחת ל-1.4 מ"ג/ד"ל ועלה שוב לערכים של 3.7 מ"ג/ד"ל עבר ניתוח נשנה לתיקון הפורטואנטרוסטומיה, שבעקבותיו נצפה שיפור בניקוז המרה עם ירידה ברמת הבילירובין (0.9 מ"ג/ד"ל). חום הגוף המשיך להיות גבוה יחד עם אנמיה עמידה. מתרבית מאגם המרה הובחנה צמיחה של קלבסיאלה  פנימוניה העמידה לתרופות אנטיביוטיות רבות.

החום ירד לאחר שישה שבועות של טיפול במרופנם במתן לתוך הווריד, אך עם הפסקת הטיפול החום חזר. הוכנס נקז לאגם המרה הגדול, ולאחר מערך אנטיביוטי נוסף החום ירד וערכי הבילירובין ירדו בהדרגה, וזאת למרות המשך צמיחות של החיידק מנוזל המרה המנוקז.

התפתחות אגמי מרה לאחר ניתוח על שם קסאי אינה נדירה. מרבית החולים מפתחים דלקות נשנות בדרכי מרה, המצריכות טיפול אנטיביוטי ממושך, ניקוז דרך העור או השתלת כבד בחולים עם מחלה עמידה. חולים עם אגמי מרה הופנו להשתלת כבד בגיל צעיר יותר מילדים שבהם לא התפתח סיבוך זה. בפרשת החולה במאמרנו, בעקבות הכנסת נקז מרה קבוע דרך העור ועם המשך טיפול אנטיביוטי בדרך פומית, אין עליות חום נוספות, הבילירובין תקין והאנמיה חלפה. לנוכח פרשת החולה המדווח במאמרנו, בכל ילד עם עדות לזיהומים נשנים בדרכי המרה או חום ממושך לאחר ניתוח על שם קסאי, יש מקום לבצע בדיקת דימות ודיקור מוקדם של אגמי מרה בכבד, אם נמצאו כאלו, לשם קבלת תרבית ואבחון מוקדם.

אלעד שיף^1,2,3, עידית דוברצקי-מרי⁴, שמואל אטיאס^,51, ערן בן-אריה⁶, גור קריינדלר¹, עופרי אבנרי¹ , עמיחי בן עזרא¹, צחי ארנון^7,1, אינה גרינברג⁴, אורי רוזנשיין⁴  

¹שירותי רפואה משלימה, המרכז הרפואי בני ציון, חיפה, ²היחידה לרפואה משלימה, המרכז הבינלאומי לבריאות משפט ואתיקה, ³המחלקה לרפואה פנימית, מרכז רפואי בני ציון, חיפה, ⁴המחלקה לקרדיולוגיה, מרכז רפואי בני ציון, חיפה, ⁵ בית הספר לבריאות הציבור, אוניברסיטת חיפה, חיפה, ⁶התוכנית לרפואה משולבת בשירות האונקולוגי, מרכז רפואי לין, מחוז חיפה והגליל המערבי, שירותי בריאות כללית, ⁷המכללה האקדמית עמק יזרעאל

רקע: הטמעה שיטתית של רפואה משלימה במסגרות אשפוז היא נדירה. לנוכח מחקרים שמימצאיהם הצביעו על פוטנציאל היעילות של טיפולים משלימים במצבים שכיחים באשפוז, עולה הצורך לבחון הכללת שירותי רפואה משלימה במסגרת אשפוז.

מטרות: זיהוי תחומי שילוב של רפואה משלימה במחלקה לקרדיולוגיה, אפיון תהליכי הטמעה של השירות המשלים במחלקה, ובדיקת היתכנות יישום רפואה משלימה ויעילותה במיתאר זה.

שיטות: סקירת ההטמעה של השירות במחלקה לקרדיולוגיה וניתוח סטטיסטי של מימצאי מחקר היתכנות, לקביעת גודל מדגם למחקר השוואתי עתידי בין טיפול קונבנציונלי במחלקה לבין טיפול משלים נוסף על הקונבנציונלי בתסמינים שכיחים של מאושפזים.

תוצאות: במפגשים משותפים בין הצוות הבכיר במחלקה לקרדיולוגיה לבין נציגי שירותי רפואה משלימה במרכז הרפואי בני ציון, זוהו תחומי שילוב אפשריים של רפואה משלימה במחלקה. נערך סקר ספרות לבחינת בטיחות ויעילות טיפולים משלימים במיתאר קרדיולוגי, והוכנו פרוטוקולים טיפוליים בהתאם. התקיימו ישיבות רב צוותיות קרדיולוגים-מטפלים משלימים וביקורים מודרכים משותפים במחלקה, לרבות בחדרי הפעולות הפולשניות, לצורך היכרות ויצירת דפוסי עבודה משותפים. הוגדרו הוריות טיפול ברפואה משלימה לתסמינים שכיחים במחלקה ונבנו שאלונים להערכת יעילות הטיפולים. נערך מחקר היתכנות שכלל 237 מאושפזים שטופלו ברפואה משלימה, לכימות השפעת הטיפול, על מנת להגדיר גודל מדגם למחקר עתידי.

מסקנות: שילוב רפואה משלימה במיתאר אשפוז הוא מהלך אפשרי, אך כרוך בשלבי תכנון והטמעה מוגדרים שבהם מעורבים גורמים מובילים במחלקות ובשירות המשלים. נתונים ראשוניים ממחקר היתכנות שערכנו מצביעים על תרומתם האפשרית של טיפולי רפואה משלימה בהקלה על תסמינים שכיחים במחלקה לקרדיולוגיה. נדרש מחקר המשך לפי אמות מידה של רפואה נסמכת ראיות, בכדי להעריך את יעילותה של הרפואה המשלימה בשיפור תסמיני מאושפזים במחלקה לקרדיולוגיה.

טל גרנדר, יבגני פלוטקין, אורה רוזנגרטן

המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

רקע: דוסטקסל (Docetaxel) היא תרופת הבחירה בטיפול בקו ראשון בחולים עם סרטן ערמונית עמיד לסירוס. אולם חולים קשישים או במצב כללי ירוד מתקשים לעמוד בטיפול זה.

וינורלבין (Vinorelbine) היא תרופה בעלת פרופיל בטיחות נוח ויכולה להוות חלופה טובה לטיפול בחולים אלה.

מטרות: הערכה רטרוספקטיבית של בטיחות ויעילות טיפול בווינורלבין בחולים עם סרטן ערמונית עמיד לסירוס.

חולים ושיטות: הנתונים נלקחו מתוך תיקי חולים עם סרטן ערמונית עמיד לסירוס, שטופלו במכון שלנו באמצעות וינורלבין תוך לתוך הווריד כקו טיפול ראשון.

תוצאות: הערכת היעילות בוצעה על 25 חולים. הגיל החציוני היה 73 שנים (טווח 87-51 שנים). בקרב תשעה חולים (36%) נצפתה ירידה של יותר מ-50% ב-PSA ביחס לרמה הטרום טיפולית. הזמן  הממוצע להתקדמות המחלה היה 7.2 חודשים. זמן ההישרדות הממוצע היה 20.7 חודשים. בקרב 11 חולים שקיבלו כימותרפיה על בסיס טקסנים (Taxanes) כקו שני, זמן ההישרדות הממוצע היה 27.5 חודשים בהשוואה ל-16.8 חודשים בחולים שלא קיבלו כימותרפיה קו שני. הסבילות לטיפול הייתה לרוב טובה.

סיכום ומסקנות: למרות הקבוצה הקטנה יחסית של חולים, ניתן להסיק כי טיפול בווינורלבין עשוי להוות חלופה טיפולית טובה בחולי סרטן ערמונית עמיד לסירוס שאינם יכולים לקבל טיפול בטקסוטר (Taxotere) עקב מצב כללי ירוד או גיל מבוגר.

אנה קויפמן¹, דניאל יפה^1,2, אורי גור³, מרים ורנר^1,2

¹המחלקה לרדיולוגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, תל אביב, רמת אבי,³המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

פקקת מקטעית חלקית של גוף המחילה ("המחילתי") (Corpus cavernosum – CC) היא מצב קליני נדיר. היא מאופיינת בפקקת בתוך המקטע המקורב של גוף המחילה וניתנת לאבחון בבדיקת דימות רדיולוגית. בפרשת החולה במאמרנו הנוכחי, גבר בן 56 שנים אובחן על פי תוצאות בדיקות טומוגרפיה מחשבית(CT) , סקירת על שמע (US) ותהודה מגנטית (MRI). בבדיקות אלו הודגמה פקקת במקטע המקורב של גוף המחילה.

¹ג"מ – גוף המחילה (Corpus cavernosum)

איתי איילון¹, שי בן שחר², אורי איל^3,4, נעמי ויינטרוב^3,4

¹מחלקת ילדים, ²המכון הגנטי, ³היחידה לאנדוקרינולוגיה וסוכרת ילדים, בית חולים דנה-דואק לילדים, מרכז רפואי סוראסקי, ⁴מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב 

הקולטן האנדרוגני הוא גורם שעתוק תוך תאי המכיל ארבעה אזורים תפקודיים. באזור שבו מתבצע שפעול הקולטן, קיים מקטע המתאפיין בפולימורפיזם של מספר חזרות חומצות הגרעין CAG. בעבודות מעבדה הודגם קשר הפוך בין מספר החזרות לבין פעילותו של הקולטן. בהתבסס על עובדה זו נערכו עבודות מחקר רבות, שניסו לקשור בין פולימורפיזם זה לבין הפרעות שבבסיסן עומדות חסר או יתר פעילות של הורמוני המין הזכריים. במאמר סקירה זה אנו מתארים מקצת מאותם מצבים אשר ביטויים הקליני ולעיתים גם מהלכם נמצא שורים לפולימורפיזם המתואר. אנו סבורים כי בכל הפרעה שבה מעורבים הורמוני המין הזכריים, קיימת סבירות כי מידת פעילותו של הקולטן האנדרוגני כביטוי למספר חזרות ה- CAG, עשויה להוות גורם המשפיע על חומרת ההפרעה.

אורן פרוכטר, מרדכי קרמר 

המערך למחלות ריאה, מרכז רפואי רבין קמפוס בילינסון, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

גנחת הסימפונות (אסתמה) היא מחלה דלקתית כרונית של דרכי האוויר, המתאפיינת ברגישות מוגברת של הסימפונות ומביאה להתקפים נשנים של קוצר נשימה והגבלה ניכרת באיכות החיים. כעשרה אחוזים (10%) מחולי הגנחת אינם מגיבים לטיפולים השמרניים הכוללים משאפים מרחיבי סימפונות וסטרואידים במתן מערכתי ובמשאפים, ומוגדרים כחולים בגנחת סימפונות קשה העמידה לטיפול. תרמופלסטיקה של הסימפונות היא דרך טיפול חדשנית שבה ניתן טיפול תרמי מבוקר לשכבת השריר החלק בדפנות דרכי האוויר במהלך ברונכוסקופיה.  בסקירה זו נדון בהגיון הביולוגי בבסיס טיפול זה, בניסויים הראשוניים שבוצעו בבעלי חיים, במחקרים המבוקרים שבוצעו בבני אדם, ולסיום נדון במקומו של טיפול זה בחולים עם גנחת סימפונות קשה, לנוכח הנתונים שמצויים בידינו כיום, והניסיון המצטבר בעולם ובמרכז רפואי "רבין".

אלכסנדרה בלביר-גורמן¹, משה לידגי², אורי אלקיים³

¹היחידה לרימטולוגיה שיין, הקריה הרפואית רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ²הליגה למלחמה בשחפת, ³המכון לרימטולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי

הטיפול בחוסמי TNFα נקשר עם שפעול (Reactivation) מחלת השחפת. הנחיות האיגוד הישראלי לרימטולוגיה, שהתפרסמו בשנת 2007, התבססו על תבחין טוברקולין (TST), שאלון חשיפה לשחפת וצילום בית החזה. היישום הגובר והולך של תבחינים חדשים לאבחון שחפת כמוסה, אשר מבוססים על שחרור אינטרפרון גאמה על ידי תאים חד גרעיניים של החולה, המכונים תבחיני איגרה, הביא לצורך בעדכון ההנחיות.

על כל המועמדים לקבלת חוסמי αTNF לעבור סיקור שחפת. הסיקור מתבסס על: תבחיני TST ואיגרה, שאלון חשיפה וצילום בית החזה. TST  שווה ל-10 או יותר מפורש כחיובי. TST מתחת ל-5 מפורש כשלילי, ואם הוא שווה ל-O, מומלץ לחזור עליו. TST בין 5 ל-10 אוTST  שווה ל-0 בחולים עם דיכוי קשה של מערכת החיסון, מצריכים בדיקת איגרה ויש לקבוע את האבחנה על פי תוצאות הבדיקה. כאשר האיגרה אינו חד משמעי, יש לפעול על פי ה-TST או בהתאם לנתוני החולה. כאשר ה-TST מפורש כשלילי, יש להשלים שאלון חשיפה לשחפת. הטיפול בשחפת כמוסה כולל מערך טיפול של איזוניאזיד במינון 300 מ"ג ביום למשך תשעה חודשים, או ארבעה חודשי טיפול בריפאמפין במינון של 600 מ"ג ביום. מומלץ לדחות את התחלת הטיפול בחוסמיTNFα  לאחר סיום הטיפול בשחפת כמוסה. במצבים דחופים, ניתן להתחיל את הטיפול בסיום החודש הראשון של הטיפול האנטיביוטי בשחפת כמוסה.

האשם בשארה¹, ליאורה אור², דניאל ויילר רבאל¹

¹מרכז לטיפול בשחפת,  בית חולים נצרת, הפקולטה לרפואה של  אוניברסיטת בר אילן בגליל, ²לשכת הבריאות המחוזית, מחוז צפון, משרד הבריאות, בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה

*האשם בשארה וליאורה אור תרמו במידה שווה לחיבור המאמר.

מחלת השחפת מהווה סיבה עיקרית לתמותה ותחלואה בעולם ובעיקר במדינות המתפתחות. בעקבות הירידה בשכיחות השחפת במדינות המערב, האבחון והטיפול בשחפת כמוסה קיבלו מישנה חשיבות, בפרט לנוכח ההערכה כי 10%-5% מהאנשים עם שחפת כמוסה יחלו במהלך חייהם בשחפת. אולם שיעורי ההיענות הנמוכים לטיפול בשחפת כמוסה המדווחים בספרות מהווים מכשול עיקרי להפקת מלא התועלת מהטיפול, ועובדה זו מחדדת את  הצורך בהתערבויות להגברת היענות המטופלים.

במאמר זה מובאים הפרוטוקולים הטיפוליים המקובלים בשחפת כמוסה, ומובאת סקירת ספרות שערכנו באשר למידת ההיענות לפרוטוקולים אלה והדרכים לשיפור ההיענות.