תוצאת חיפוש

איציק לוי^3,1, אלון גולדשטיין^3,1, צבי פישל^3,2, יסמין מאור^3,1, ולדיסלב ליטצ'בסקי^3,1, גליה רהב^3,1

¹המרכז הרפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²המרכז לבריאות הנפש גהה, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הקדמה: הפרעות נירו-קוגניטיביות ופסיכיאטריות שכיחות בנשאי HIV. חלק גדול מהחולים אינם מפתחים תסמינים, אולם בבדיקות נירו-קוגניטיביות ובשאלונים ספציפיים ניתן לאבחן הפרעות תת תסמיניות. 

מטרות: לבדוק את השכיחות של הפרעות נירו-קוגניטיביות, דיכאון וחרדה בקרב נשאי HIV ישראלים, ולמצוא גורמי ניבוי להפרעות אלו.

שיטות: איסוף נתונים סוציו דמוגרפיים וקליניים וביצוע בדיקות שתוקפו לאבחן הפרעות נירו-קוגניטיביות בנשאי HIV, ושאלונים לאבחון דיכאון וחרדה, בקרב 57 נשאי  HIVאי תסמיניים.

תוצאות: שיעור ההפרעות הנירו-קוגניטיביות באוכלוסיית המחקר היה תלוי בשיטת הבדיקה. בעוד שבמבדקי מסלול A ו- B (TMAו- TMB) נמצא שיעור גבוה של חולים עם הפרעה, הרי שבבדיקת החלפת מספר/סימן (Digit symbol substitution test) לא נמצאו כמעט הפרעות. במבחני זיכרון מידי ומושהה (IMT ו-DMT) 47.7% ו-49% זכרו פחות מ-75% מהמספרים. נמצא גם כי 18% מהחולים סובלים מחרדה ו-24% מדיכאון. חציון מדד איכות החיים היה 7. בעיבוד רב משתנים לא נמצאו במחקר זה גורמי ניבוי ספציפיים להפרעה נירו-קוגניטיבית.

לסיכום: הפרעות נירו-קוגניטיביות ופסיכיאטריות נמצאו בשיעור גבוה של נשאי HIV, ללא קשר למשך הנשאות, מצב מערכת החיסון, העומס הנגיפי בעבר או בהווה או הטיפול שקיבלו.

שרון רייספלד, מיכל חוברס

מרכז רפואי מאיר, כפר סבא

מאז החלת מתן טיפול אנטי-רטרו-נגיפי יעיל, עלתה תוחלת החיים של נשאי HIV בצורה משמעותית. עלייה בתוחלת החיים הביאה לשינוי באופי התחלואה במהלך חייהם, עם עלייה במחלות שאינן קשורות באיידס דוגמת מחלות כבד, ממאירויות ומחלות מטבוליות.

בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, בנשאי HIV מדווח על היארעות מוגברת של אוסטיאופורוזיס. כמו כן קיימת באוכלוסייה זו עלייה קלה בסיכון לשברים. הגורמים לכך משלבים גורמי סיכון מסורתיים, גורמי סיכון הנובעים מההדבקה בנגיף עצמו ובמידה פחותה השפעת הטיפול האנטי-רטרו-נגיפי עצמו.

במספר עבודות נצפה קשר בין תרופות ממשפחת ה- Protease inhibitors (PI) ו-מקבוצת ה-Tenofovir Nucleotide reverse transcriptase inhibitors (NRTIs) ובין שכיחות מוגברת של ירידה בצפיפות עצם. לא נמצא מיתאם קליני עם להופעת שברים.

ההמלצות האמריקאיות כיום הן לסקור אנשים מעל גיל 50 שנה עם גורם סיכון נוסף לאוסטיאופורוזיס. ההמלצות האירופאיות הן לבצע הערכת סיכון לשברים בכל נשא HIV מעל גיל 50 שנה. הסקירה נעשית באמצעות בדיקת צפיפות עצם. נודעת חשיבות לאיתור החולים בסיכון, אבחונם וטיפול בהם, בהתאם להנחיות המקומיות באוכלוסייה הכללית. אין המלצה להחליף את הטיפול האנטי-רטרו-נגיפי, אלא במקרים חריגים.

גילי גבעתי¹, אסתר גנלין-כהן²

¹המחלקה לנירולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²היחידה לנירולוגיה והתפתחות הילד, בית חולים לילדים אדמונד ולילי ספרא, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

מחלת הנירדמות (Narcolepsy), היא אחת מהפרעות השינה המתאפיינת בנטייה מוגברת לישנוניות במהלך היממה למרות שינה מספקת. השינה אינה נשלטת ומתרחשת לעיתים גם במצבים פעילים המחייבים ערנות מלאה – עובדה העשויה להעמיד את החולים בה בסכנה. בישראל מוערכת שכיחות המחלה בכ-0.002%.

ממחקרים שונים עולה, כי חסר תאי עצב המפרישים אורקסין הוא הגורם להופעת הנירדמות. אורקסין הוא נירופפטיד האחראי, בין היתר, על מנגנון שינה-ערות ורעב. מוערך, כי מנגנונים אוטואימוניים מעורבים בהרס תאי העצב המפרישים אורקסין. בספרות קיימות עדויות נסיבתיות הקושרות מצבים אוטואימוניים עם הופעת המחלה. לדוגמה, מדווח על קשר בין נירדמות להימצאות הפלוטיפים סגוליים (ספציפיים) ב-HLA או להימצאות פולימורפיזם בקולטן לתאי  T בקרב החולים. בנוסף, נמצאה עלייה בהיארעות של נירדמות לאחר חיסון כנגד שפעת החזירים –H1N1. בנוסף, דווח על הימצאות נוגדנים עצמוניים בקרב חולים בנירדמות המכוונים כנגד אנטיגן TRIB , המתבטא בתאי עצב המפרישים אורקסין.

יחד עם זאת, עדיין אין תמימות דעים בדבר נכונות ההשערה, שכן טרם הוכח קשר ישיר בין מנגנון אוטואימוני להופעת נירדמות, וניסיונות לטיפול בתרופות אימונומודולטוריות לא הדגימו יעילות משמעותית עד כה. 

גל יניב, אייל קלנג, גל גרינברג

מכון דימות, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

תסמונת PRES (Posterior Reversible Encephalopathy Syndrome) מהווה שם נרדף לדפוס דימות ייחודי של בצקת ואזוגנית במוח (קרי, בצקת הנגרמת כתוצאה מהפרעה במחסום הדם/מוח) המופיעה בהקשר של רעילות המוח (Neurotoxicity)

מטיאס קרליבך

מכון גסטרו, המרכז הרפואי בני ציון, חיפה

תסמינים בדרכי המרה מהווים ביטוי קליני לא שגרתי של יתר לחץ דם שערי (פורטלי) – בעיקר בחולים עם פקקת וריד השער. מדווח במאמר זה על פרשת חולה שפיתח פקקת חדה וכרונית של וריד השער, אשר התבטאה כצהבת שמחסימה. בנוסף, נדונים במאמר אמצעי האבחון והטיפול.
 
 

הגדרת השכיחות של הפרעות בתפקודי בלוטת התריס באוכלוסיית חולי ספחת (Psoriasis)

הקדמה: ספחת (פסוריאזיס) היא מחלת עור כרונית מקבוצת המחלות החזזיתיות-קשקשיות (הפפולוסקוואמוטיות). סיבת המחלה עדיין אינה ידועה, אך קיימים תהליכים ביוכימיים ואימונולוגיים המופיעים בבני אדם עם נטייה גנטית (Genetic predisposition), המובילה לשגשוג מוחש של תאי האפידרמיס ולדלקת בדרמיס. הורמוני בלוטות התריס גורמים לעלייה בגורם הגדילה של האפידרמיס (Epidermal growth factor), זה האחרון ממלא תפקיד חשוב בשגשוג קרטינוציטים ועשוי להיות מעורב בהתפתחות ספחת.

שיטות מחקר: במסגרת עבודה זו, בדקנו באופן פרוספקטיבי  את תפקודי בלוטת התריס TSH, T3, T4, Anti TPO ו-Anti thyroglobulin בקרב 100 חולי ספחת. הנתונים הושוו עם קבוצת בקרה שכללה 54 נבדקים ללא ספחת או מחלה של בלוטת התריס, אשר נבחרו מתוך הרשומה הרפואית של המכון לאנדוקרינולוגיה.

תוצאות: בקרב חולי ספחת נצפתה עלייה בערכי Anti TPO   בתשעה חולים (9%) לעומת שלושה חולים (5.6%) בקבוצת הבקרה. עלייה בערכי Anti TG חלה בשלושה חולים (3%) בקבוצת חולי ספחת לעומת חולה אחד (1.8%) בקבוצת הבקרה. ערכי TSH היו מוגברים בקרב חמישה (5%) בקבוצת החולים בספחת לעומת שלושה חולים (5.6%) בקבוצת הבקרה.  T3 לא תקין נצפה בשלושה חולים ו-T4 בשניים מקבוצת חולי ספחת לעומת 0% בקבוצת הבקרה.

מסקנות: לא נצפו במחקרנו הבדלים מובהקים בערכי תפקודי בלוטת התריס בין קבוצת החולים בספחת לקבוצת הבקרה. עם זאת, בקבוצת חולי הספחת נראתה מחלה חמורה יותר בקרב חולים עם ערכי TSH מעל הטווח התקין (מעל הנורמה) וכייל נוגדנים חיובי.
 

עאמר זועבי¹, מיכה זיו¹,  דגנית רוזנמן¹, רפאל לובושיצקי²

¹מחלקת עור, בית חולים העמק, עפולה, ²המכון לאנדוקרינולוגיה, בית חולים העמק, עפולה

תומר לוי, יובל בלוך

המרכז לבריאות הנפש שלוותה, הוד השרון

הקדמה: הפרעת התנהגות (Conduct disorder) היא הפרעה שכיחה המתאפיינת באי כיבוד זכויותיהם של אחרים והפרת נורמות חברתיות, ומתבטאת בבעיות התנהגות ובתוקפנות. הפרעה זו מהווה אתגר טיפולי שכיח בפסיכיאטריה של ילדים ונוער. התרופות נמצאות בטיפול נרחב ללוקים בהפרעה זו למרות מיעוט המחקר בנושא.

מטרות: לסקור את המידע הקיים בנוגע ליעילות הטיפול התרופתי בהפרעת התנהגות, ולפרט שיקולים רלוונטיים עיקריים בטיפול בתרופות להוריה זו.

שיטות מחקר: נסקרו המחקרים שנבדקה בהם היעילות והבטיחות של התערבויות פרמקולוגיות לטיפול בהפרעת התנהגות בקרב ילדים ובני-נוער, אשר נמצאו בחיפוש במאגר-המידע PUBMED בין השנים 1980 ועד היום.

תוצאות: נמצאו מחקרים שנבדקו בהם תרופות נוגדות פסיכוזה, ליתיום, נוגדות כיפיון (אנטי-אפילפטיות), ממריצים, אגוניסטים לאלפא-2 וחוסמי-ביתא. בטיפול בתרופות נוגדות פסיכוזה מדווח על השפעות לוואי משמעותיות. ריספרידון – התרופה הנחקרת ביותר – נמצאה יעילה בכל המחקרים. במספר מחקרים מצביעים על יעילות קווטיאפין, אולנזפין ואריפיפרזול. מדווח על השפעות לוואי שכיחות בטיפול בתרופות האטיפיות המחייבות התייחסות, ביניהן עלייה במשקל ותסמינים חוץ פירמידיים. תוצאות מחקרים בליתיום מצביעות על האפשרות שתרופה זו יעילה, אולם המימצאים אינם עקביים. תוצאות מחקרים ספורים שנערכו לגבי וולפרואט מצביעים על האפשרות שתרופה זה יעילה. קיימות עדויות לטיפול בממריצים, אך פוטנציאל הניצול לרעה של תרופות אלו מהווה קושי משמעותי באוכלוסייה זו. המימצאים לגבי התרופות האחרות מועטים ביותר.

מסקנות: המחקר המבוקר לגבי הטיפול הפרמקולוגי בהפרעת התנהגות הוא מועט ובלתי מספק. התרופות עם היעילות המוכחת ביותר לטיפול בהפרעת התנהגות הן התרופות נוגדות הפסיכוזה האטיפיות. ליתיום וולפרואט עשויות להוות חלופה יעילה כקו שני או שלישי לטיפול, אם כי אין כיום מידע מבוקר מספק המאשש טענה זו. כאשר קיימת הפרעת קשב וריכוז עם אפשרות טובה לניטור הטיפול, יש מקום לשקול טיפול במעוררים (סטימולנטים). בהתחשב בפרופיל השפעות הלוואי של הטיפול התרופתי מחד גיסא, ובסיכונים ההתפתחותיים בהיעדר טיפול אפקטיבי מאידך גיסא, יש לבצע ניתוח עלות-תועלת לגבי כל מטופל טרם התחלת הטיפול ולנטר בקפדנות את השפעות הלוואי. נדרש מחקר נוסף על מנת להרחיב ולבסס את הידע בנושא זה.
 

מעיין מיליקובסקי-איילון, רבקה סופרין, רענן רז, איה שילון- הדס,  מרסי יהודה, מנשה מוקאמל, לידיה ו' גביס

המכון להתפתחות הילד על שם  וינברג, המרכז הרפואי שיבא, תל השומר, רמת גן

רקע: לקויות בטווח האוטיזם (Autistic Spectrum Disorder- ASD) מאופיינות בטווח רחב של תחלואה נוירו-פסיכיאטרית נלווית, המשתנה במהלך ההתפתחות המוקדמת. עבודה משותפת ומתואמת בין מטפלים ומאבחנים מתחומים שונים, תוך שילוב מדדים, תצפיות ושיפוט קליני, עשויה להוביל לאבחנה מקיפה של הפרעות בטווח האוטיזם. בנוסף, נודעת חשיבות רבה לאבחנה מבדלת רחבה. גן אבחוני-תקשורתי, שבמסגרתו מטופלים ילדים עם הפרעה בטווח האוטיזם או עם חשד להפרעה מסוג זה, יכול לאפשר מבט מעמיק ואבחון רב-מערכתי כחלק בלתי נפרד מהטיפול בילד ובהורה. 

מטרות: בחינת השינויים באבחנות ילדים לאחר שנת תצפיות וטיפולים בגן האבחוני-תקשורתי. בנוסף, נבחנו האבחנות הנוירו-פסיכיאטריות הנלוות ללקות בטווח האוטיזם והאבחנה המבדלת, וכן המלצות למסגרות המשך.

שיטות: חושבו השינויים בשכיחותן של אבחנות בטווח האוטיזם בקרב 76 ילדים שלמדו בגן האבחוני-תקשורתי במכון התפתחות הילד על שם וינברג, במהלך העשור האחרון, טרם הכניסה לגן וביציאה ממנו. בנוסף, חושבו שכיחויות האבחנות הנלוות ללקויות בטווח האוטיזם והאבחנה המבדלת. 

תוצאות: כמחצית (44.7%) מהאבחנות טרם הכניסה לגן עברו שינויים לאחר שנת טיפול בגן. 14.2% מהילדים שהתקבלו עם אבחנות התפתחותיות אחרות, אובחנו בסיום השנה עם לקות בתקשורת בטווח האוטיזם. לעומת זאת, 25% מן הילדים שהגיעו לגן עם לקות בטווח האוטיזם, הוסרה ושונתה אבחנתם במהלך השנה. בהתייחס לתחלואה נוירו-פסיכיאטרית נלווית ללקות בתקשורת, זו הופיעה ב-66% מהילדים. האבחנה המבדלת הנפוצה ביותר הייתה לקות שפה, שהופיעה בקרב 76%.

מסקנות: מחקר זה מחדד את חשיבותו של תהליך אבחון מעמיק הנערך על ידי צוות רב מקצועי מיומן, במהלך טיפול ולאחריו. כרבע מהילדים שאובחנו עם לקות בטווח האוטיזם בילדותם המוקדמת, עשויים לקבל אבחנה שונה ולרוב אף יפגינו סממנים קלים יותר, ייתכן שכתוצאה משינויים התפתחותיים בשילוב עם טיפול מרוכז ומשולב. 

דיצה ענתבי-צחור

המרכז לאוטיזם, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

הפרעות ברצף האוטיזם (Autism Spectrum Disorders – ASD) הן בין הלקויות ההתפתחותיות השכיחות ביותר, ועל פי סקירות אפידמיולוגיות חדשות, שיעורן מגיע ליותר מ-1% מכלל האוכלוסייה – גבוה כמעט פי 15 מההיארעות שדווחה לפני כעשור. אחד האתגרים הבולטים ברצף האוטיזם הוא הקושי באבחון מוקדם ומדויק. יחד עם זאת, תוצאות מחקרים רבים מצביעות על החשיבות הרבה שבאבחון מוקדם של ASD. אבחון מוקדם של ילדים אלה מאפשר התערבות  מוקדמת ויעילה, בתקופה שבה המוח עדיין גמיש, וכך ניתן להביא לשינויים משמעותיים בתפקוד.

מיה אמיתי^1,2, מרים פסקין^1,2, דורון גוטהלף^2,3, גיל זלצמן^1,2,4,

¹חטיבת ילדים ונוער, המרכז לבריאות הנפש גהה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ³היחידה לפסיכיאטריה של הילד, בית החולים אדמונד ולילי ספרא לילדים, המרכז הרפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ⁴המחלקה להדמיה מולקולארית, אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, ארה"ב

הפרעות מקשת האוטיזם (Autistic Spectrum Disorders – ASD) כוללות מספר הפרעות הנבדלות ביניהן בהסתמנות הקלינית. בשנים האחרונות נוצר רושם בישראל ובעולם שחלה עלייה בשכיחות הפרעות אלו. אולם נראה כי אין זו עלייה אמיתית בהיארעות, אלא ביטוי להגברת המודעות לנושא ולפיכך לעלייה באבחון התסמונת. למרות הטווח הרחב של התסמינים הקליניים, חסר מידע אמין לגבי האטיולוגיה של הפרעות אלו.

אולם בעשרים השנים האחרונות הצטבר מידע רב בנוגע לתורשתיות הגבוהה של ההפרעות, ולשינויים מבניים במוח ובמערכותיו הקשורים בהפרעה. קיימת תחלואה נלווית נרחבת עם הפרעות נוירו-התפתחותיות נוספות. הטיפול המוצע כיום רב-תחומי, וכולל בעיקר טיפולים התנהגותיים וכן טיפול בתסמינים סגוליים (Specific) בתרופות פסיכוטרופיות.

אורי גלנטה¹, דורון זגר¹, אברהם ווגשל¹, עמוס כץ², גיא עמית¹

¹בית החולים האוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²בית החולים ברזילי והפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

הקדמה:Brain Natriuretic Peptide  (BNP) הוא מנבא משמעותי לתמותה בחולים עם תפקוד ירוד של חדר הלב השמאלי. היות שהפרעות קצב חדריות חמורות כמו הפרעות קצב של החדרים ופרפור חדרים מהוות גורם תמותה משמעותי בחולים אלו, הנחנו שרמות BNP תאפשרנה לנבא היארעות ארוכת טווח של הפרעות קצב אלו.

מטרות: ללמוד את הקשר בין רמות BNP להפרעות קצב חדריות חמורות במעקב ארוך טווח.

שיטות: מעקב אחר 94 חולים עם תפקוד חדר שמאל ירוד במידה בינונית עד קשה, מושתלי Implantable Cardioverter Defibrillator   (ICD). רמות BNP נלקחו בגיוס החולים ובתחקור ה-ICD, ומעקב קליני אחר החולים נערך אחת לשישה חודשים במשך 3.5 שנים.

תוצאות: חולים עם רמות BNP ברבעון העליון חוו באופן מובהק יותר הפרעות קצב חדריות חמורות מאשר בשלושת הרבעונים האחרים יחדיו (OR 2.2 95% C.I 1.2-4.2). בין החולים שהושתלו כהוריה למניעה ראשונית של מוות פתאומי, רמות BNP ברבעון הנמוך ניבאו באופן מובהק שיעור אירועים נמוך.

לסיכום: בעוד שרמות גבוהות של BNP מנבאות היארעות גבוהה של הפרעות קצב חדריות חמורות, רמות נמוכות שלו עשויות לזהות חולים שיפיקו תועלת טיפולית נמוכה מהשתלת ICD.

טלי וישנה

המרכז לבריאות הנפש על שם בריל, קופת חולים כללית, תל אביב

דיכאון רבא, בין אם הוא חלק מהפרעה דו קוטבית ובין אם הוא מחלה בפני עצמה, מהווה אתגר טיפולי חשוב, שכן למחלה זו השלכות משמעותיות על תפקוד הפרט ורווחתו. במיוחד חשובה המודעות לנוכח שכיחותה של מחלת הדיכאון, הגוברת והולכת בעשורים האחרונים.

פבל גולובצ'יק^1,2 , יהונתן סבר^1,2 , אברהם ויצמן^1,2,3

¹המרכז לבריאות הנפש גהה, פתח תקווה, ² הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, רמת אביב, ³המעבדה לפסיכיאטריה ביולוגית, המרכז למחקר רפואי על שם פלסנשטיין, אוניברסיטת תל אביב, קמפוס רבין, פתח תקווה

הפרעת ליקוי בקשב עם פעלתנות יתר (ADHD) היא תסמונת אשר נמשכת לגיל הבגרות ומגיבה היטב לטיפול תרופתי. מתן מעוררים (Stimulants) (בעיקר מתילפנידט) ולא מעוררים (Non stimulants) מומלץ כטיפול במבוגרים שעברו תהליך אבחון מקיף ומהימן של ADHD. בחירת התרופה למבוגרים מחייבת חשיבה קפדנית מצד הרופא המטפל ומתבססת על מספר גורמים: יעילות, השפעות לוואי, רעילות, עלות, העדפת המטופל, פוטנציאל ניצול לרעה וקיום בעיות רפואיות או פסיכיאטריות אחרות. מחקרים השוואתיים מבוקרי אינבו במבוגרים עם ADHD, מעידים על יחס טוב של תועלת לעומת עלות בטיפול במעוררים ולא מעוררים. נמצא, כי מתילפנידט נסבל היטב ובטוח בטיפול קצר טווח וארוך טווח. מעקב ארוך טווח במבוגרים צריך לכלול מעקב אחר מצב קרדיווסקולארי, צריכה לרעה של מעורר, הופעת תסמינים פסיכיאטריים (בייחוד פסיכוזה, מאניה ודיכאון) ובדיקת אפשרות להתפתחות של סבילות או תלות.

ענת גוז-מרק¹, נועם זביט^2,5, יורם רוזנבך^2,5, שרה מורגנשטרן⁴, דנה רזניק^2,3, קרן דוידסון^2,3, רענן שמיר^2,5, גילת לבני^1,5

¹המחלקה לרפואת ילדים א', מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה, ²המכון לגסטרואנטרולוגיה תזונה ומחלות כבד, מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה, ³היחידה לתזונה ודיאטה - מרכז שניידר לרפואת ילדים בישראל, פתח תקווה, ⁴המכון לפתולוגיה, מרכז רפואי רבין-קמפוס בילינסון, פתח תקווה, ⁵הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הקדמה: דלקת ושט אאוזינופילית היא מחלה דלקתית ששכיחותה נמצאת במגמת עלייה. במחלה זו, רירית הוושט מוסננת על ידי אאוזינופילים. התסמינים האופייניים הם קשיים בבליעה, תסמינים דמויי החזר קיבה-ושט, ובפעוטות גם הפרעה בשגשוג. אנדוסקופיה ובדיקה פתולוגית נדרשות לאבחנה. הפתוגנזה מוסברת בחלקה מנטייה לאלרגיה ולתופעות של רגישות-יתר, ולכן הטיפול כולל לרוב הימנעות מאלרגנים בתזונה וסטרואידים מקומיים או מערכתיים.

מטרות: סיכום הניסיון במרכז שלישוני לרפואת ילדים עם ילדים ומתבגרים שאובחנו כלוקים בדלקת ושט אאוזינופילית, במטרה לדווח על התבטאות המחלה ודרכי הטיפול בה, ולסייע בהעלאת המודעות למחלה בקרב ציבור הרופאים.

שיטות: מחקר תיאורי-רטרוספקטיבי, שבו נסרקו תיקי החולים שטופלו במוסדנו בחמש השנים האחרונות ואובחנו כלוקים בדלקת ושט אאוזינופילית. נאספו פרטים דמוגרפיים, מידע אודות תלונות החולים, בדיקות מעבדה ובדיקות עזר, ותיאור ממצאים אנדוסקופיים והיסטופתולוגיים. בנוסף, רוכזו נתונים אודות הטיפול התרופתי והתזונתי שהותאם לחולים, והתגובות לטיפול.

תוצאות: אובחנו 15 ילדים ומתבגרים עם דלקת ושט אאוזינופילית. הגיל הממוצע בעת האבחון היה תשע שנים (טווח 16-0.7 שנים), והתלונה הנפוצה (60%) הייתה קשיי בליעה. ברוב החולים (9/12) הייתה עדות לאלרגיה לרכיבי תזונה. מרבית החולים טופלו בסטרואידים מקומיים. הטיפול התזונתי כלל הוצאת רכיבים אלרגניים מהתזונה, ולעיתים הצריך טיפול בלעדי בתרכיבי מזון אלמנטליים. תגובות טובות נצפו ברוב החולים שטופלו בסטרואידים (8/11). טרם הצטברו מספיק נתונים בנוגע לתגובה לטיפול תזונתי לאורך זמן.

מסקנות: דלקת ושט אאוזינופילית גורמת לקשיים באכילה, להפרעה משמעותית באיכות חייהם של ילדים ומתבגרים, ולעיתים אף להפרעה בשגשוג. רמת חשד גבוהה היא אבן הבסיס לקביעת אבחנה מוקדמת וטיפול. חובה להפנות לגסטרואנטרולוג ולבצע ביופסיות מהוושט. קיים קשר עם אלרגיה לרכיבי תזונה, ותגובה טובה לטיפול בסטרואידים. שילוב הטיפול עם שינויים תזונתיים נראה מבטיח, אך דרוש מחקר נוסף לבחינת תוצאות ארוכות-טווח.

אנדה מסלר, גיל זלצמן

חטיבת ילדים ונוער, המרכז לבריאות הנפש גהה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הפרעת אישיות גבולית והפרעה דו-קוטבית הן שתי אבחנות פסיכיאטריות שכיחות, אשר עקב קווי הדימיון ביניהן ושכיחות התחלואה המשותפת, יש הרואים בהן ספקטרום אחד ולא שתי ישויות אבחוניות נפרדות. בין הנקודות המשותפות לשתי אבחנות אלו ניתן למנות: אימפולסיביות, חוסר יציבות רגשית ורגזנות. על מנת להכריע בוויכוח הנוגע לשתי אבחנות מרכזיות אלו בקרב פסיכיאטרים ורופאים מתחומים שונים, נערכו לאחרונה מספר מחקרים בנושא.

רמת האימפולסיבית והעוינות נמצאה גבוהה יותר בקרב הלוקים בהפרעת אישיות גבולית ללא קשר לציר הראשון. מעבר לכך, בחלוקה עדינה יותר לסוגים שונים של אימפולסיביות, הודגם דפוס אימפולסיביות שונה בשתי ההפרעות, כמו אימפולסיביות בתחום קשב בהפרעה דו-קוטבית. אימפולסיביות ידועה כמנבאת אובדנות בשתי ההפרעות, ולכן קיומה מהווה תמרור חשוב.

לעומת רמת דיכאון דומה בין הקבוצות בבדיקה אובייקטיבית, הלוקים בהפרעת אישיות גבולית תיארו עוצמות גבוהות יותר של תסמינים דיכאוניים סובייקטיביים מבחינה קוגניטיבית וחרדתית – נתון העולה בקנה אחד עם הידוע בנוגע לרגישותם של  הלוקים בהפרעת אישיות גבולית למצבים רגשיים שליליים. בסך הכל, נראה שהתכונות שנבדקו מאפשרות לקבוע שתי אבחנות נפרדות: הפרעת אישיות גבולית והפרעה דו-קוטבית מסוג II. במחקרים אחרים לא נמצא הבדל סטטיסטי בין שתי הקבוצות, למרות שהלוקים בהפרעת אישיות גבולית הציגו ערכים גבוהים יותר בשאלונים מובנים בנושא מצב-רוח מאשר הלוקים בהפרעה חד-קוטבית. מחקרים מבוקרים ורחבי היקף נוספים נדרשים לבירור שאלה אבחונית וקלינית זו.