תוצאת חיפוש

קובי סתיו, אריה לינדנר

המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

תסמונת שלפוחית השתן הכאובה (Painful Bladder Syndrome – PBS)/דלקת אינטרסטיציאלית של שלפוחית השתן (Interstitial Cystitis = IC) מתבטאת בכאב באגן, בדחיפות ובתכיפות בהטלת שתן, ופוגעת משמעותית באיכות חיי החולות. שכיחות התסמונת באוכלוסייה המערבית היא 0.5% ושכיחותה גבוהה יותר בנשים (נשים 1:9 גברים). הגיל הממוצע להופעת התסמינים הוא 42 שנה.

הגורם למחלה אינו ברור. ככל הנראה המחלה נגרמת ממשלב של גורמים הפוגעים בשלמות שכבת ה-Glycosaminoglycan המצפה את רירית שלפוחית השתן, וכך מתאפשרת חדירת רעלנים מהשתן אל דופן השלפוחית, הגורמים לדלקת עצבית (Neurogenic inflammation) ולכאב. המחלה תוארה לראשונה לפני 100 שנה, ומאז, הגדרתה וההוריות להכללת חולים השתנו מספר פעמים. בגלל מורכבות האבחנה ומודעות נמוכה בקרב המטפלים – התסמונת מתגלה באיחור ממוצע של שבע שנים. הטיפול במחלה בשלב מוקדם משיג תוצאות טובות יותר.

אפשרויות הטיפול רבות ומגוונות, אך מרביתן לא נבדקו במחקרים אקראיים ומבוקרים. טרם נמצא טיפול יעיל יחיד בכל החולות. אי לכך, הטיפול בתסמונת מאתגר ומחייב התייחסות רב-תחומית.

במאמר זה נסקור את הידוע בספרות העכשווית על תסמונת IC/PBS, ונציג את הבעייתיות האבחונית והטיפולית בה. אנו תקווה, שהגברת המודעות לתסמונת תסייע לאבחון וטיפול מוקדם, ובכך תחסוך לחולות בירורים וסבל מיותרים.

אסתר מרוא¹ ותמר גרוסמן²

¹המעבדה המחוזית לבריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים, ²והמרכז הארצי לפרזיטולוגיה, מעבדות מרכזיות, משרד הבריאות, ירושלים

בשנים האחרונות חלה עלייה במספר המבקשות לבדיקות טפילים בדגימות צואה, שתן ודם, עקב עלייה במספר המטיילים למדינות אנדמיות. רוב החולים פונים בבקשה לעבור בדיקות אלו לאחר שהות במזרח הרחוק, באפריקה ובאמריקה הלטינית, וחלק מהפונים הם מהגרים או עולים. המטייל הישראלי מודע היטב למחלות האורבות לו בארץ היעד, הודות למידע הנאסף במרפאות מטיילים, בספרים, באינטרנט ובאמצעים אלקטרוניים שונים.
 

רינה קופר¹, בנימין לרר<sup>2

1</sup>המרפאה לפסיכיאטריה, ²המעבדה לפסיכיאטריה ביולוגית, המחלקה לפסיכיאטריה, בית החולים האוניברסיטאי – הדסה עין כרם, ירושלים

בבואם לרשום טיפול תרופתי לחולים בדיכאון, נתקלים הפסיכיאטרים בעיכוב בזמן בין התחלת הטיפול בנוגד הדיכאון לבין התחלת ההשפעה הקלינית, ובשיעורי תגובה והחלמה נמוכים.

הניסיון לזרז ולהגביר את התגובה לנוגדי דיכאון מצוי כיום בחזית המחקר. הורמוני בלוטת התריס – בעיקר תריאיודותירונין (T3)— ניתנים מזה עשרות שנים לחולי דיכאון במטרה לזרז ולהגביר את התגובה הקלינית למחלה. הטיפול בהורמוני בלוטת התריס מתבסס על קשר דו כיווני בין הורמוני בלוטת התריס לבין דיכאון. בקרב חולי דיכאון נמצאה שכיחות מוגברת של תת תריסיות ולהפך – בחולים עם תת תריסיות עשויה להיות שכיחות מוגברת של דיכאון ותגובה מופחתת לטיפול בנוגדי דיכאון. הציר היפותלמוס-יותרת המוח-בלוטת התריס אחראי למאזן חילוף החומרים בגוף. ההורמונים השונים, האנזימים האחראיים על פירוק ההורמונים, הנשאים השונים והקולטנים התוך תאיים – כל אלה נכללים במערכת זו, וכל שיבוש בתפקודם גורם להפרעות בחילוף החומרים ומצריך טיפול. בסקירה הנוכחית מוצגים הממצאים השונים התומכים במתן הורמוני בלוטת התריס לטיפול בדיכאון. תוצאות המחקרים מדגימות את יעילותו של T3 בזירוז ובהגברת התגובה לנוגדי דיכאון תלת ציקליים, וכן בהגברת הטיפול בנוגדי דיכאון ממשפחת ה-SSRI. ייתכן שקיימת תת קבוצה של חולי דיכאון, בעלת מאפיינים דמוגרפיים, קליניים וגנטיים ייחודיים, אשר מתאימים במיוחד לטיפול ב-T3. בנוסף, מובאים בסקירה זו ממצאים מצומצמים יותר התומכים בטיפול ב-T4.
 

שיטות: הנתונים נלקחו מגיליונות רפואיים של קשישים חוסים במרכז גריאטרי. נבדקו השינויים לאורך זמן של שיעורי תרביות השתן עם צמיחה, השינוי בשכיחות הפתוגנים במהלך השנים, שיעורי הבידוד הנשנה של אותו פתוגן בתרביות נשנות והקשר האפשרי עם טיפול באנטיביוטיקה.

תוצאות: בסך הכול נסקרו תוצאות של 3,229 בדיקות תרבית שתן. ב-1,311 מהן (43%) הודגמה בקטריוריה מובהקת, אך רק 493 מסך התרביות עם צמיחה ("חיוביות") (37.6%) טופלו באנטיביוטיקה עקב חשד לזיהום קליני ("בקטריוריה תסמינית"). שיעור התרביות עם צמיחה הראה עלייה עקבית לאורך שנות המחקר (P=0.003). הפתוגנים השכיחים היו אשריכיה קולי (58.1%), קלבסיאלה פנימוניה ופרוטאוס מיראביליס, שהיוו יחד כ-90% מהתרביות עם צמיחה. לא נמצא כל הבדל בשכיחות הפתוגנים בהשוואה בין מטופלים תסמיניים ואי תסמיניים. סך שיעורי הבקטריוריה הנשנית על ידי אותו פתוגן שזוהה גם בתרבית הראשונה (10.45%) היו דומים באלה שטופלו באנטיביוטיקה לנוכח הסתמנות של בקטריוריה תסמינית בהשוואה לאלה שלא טופלו לנוכח בקטריוריה אי תסמינית (12.4% לעומת 9.2%, בהתאמה, (P=0.07. תבחיני תסוגה (Regression tests) לזיהוי גורמי ניבוי לבידוד נשנה של אותו פתוגן בתרביות שתן עוקבות פורשו כשליליים, פרט לבקטריוריה מפסידומונס (CI 1.36-7.09,  O.R.3.11, P=0.006 .(

מסקנות: התוצאות מאששות ממצאי עבודות קודמות,ומדגישות את הצורך לשקול טיפול אנטיביוטי ולהתוות קווים מנחים קליניים טובים יותר לטיפול בבקטריוריה באוכלוסייה זו.
 

לילי קרמונה², רונית לובצקי^2,1, שמעון רייף<sup>2,1

1</sup>מחלקת ילדים א', בית חולים לילדים דנה, מרכז רפואי סוראסקי תל אביב, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

*כל המעוניין בקבלת השאלון המצוין במאמר מוזמן לפנות למחבר המכותב המצוין לעיל.

המטרה באבחון ובטיפול האנטיביוטי המוקדם בזיהום בדרכי השתן היא מניעת נזק קבוע לכליות, דהיינו צלקת. בתקופת עריכת המחקר ננקטה גישת בירור וטיפול ישנה, שבה לאחר אבחנה וטיפול אנטיביוטי ראשוני בזיהום בדרכי השתן, הומלץ טיפול מונע עד להשלמת בירור רנטגני שנועד לאבחן זרימה חזרה (רפלוקס) וחריגויות (אנומליות) במערכת השתן, המהוות גורמי סיכון לזיהום בדרכי השתן. במסגרת הבירור נערכו בעת ביצוע המחקר סקירת על שמע של הכליות ו-Voiding cystourethrogram (VCUG, ציסטוגרפיה). הורים רבים לא ביצעו את בדיקת ה-VCUG (ציסטוגרפיה) שהומלצה לאחר האשפוז, בין היתר עקב החשש מהטראומה, הכאב ואי הנוחות העלולים להיגרם לתינוקם.

המטרה בעבודה: לבדוק את היענות ההורים לביצוע בדיקת הציסטוגרפיה לאחר אשפוז בשל זיהום בדרכי השתן והגורמים המשפיעים על היענותם.

שיטות העבודה: מחקר רטרוספקטיבי שבו הוכללו באוכלוסיית המחקר כל הילדים שאושפזו בבית החולים לילדים דנה, בעקבות אבחון זיהום דרכי שתן ראשוני במשך שנתיים, החל מינואר 2004 עד דצמבר 2005. תיקי האשפוז והמעקב במרפאה נאספו ונלקחו מהם הנתונים הדרושים. לאחר מכן מילאו הורי הילדים שאלון טלפוני מובנה בנוגע לביצוע בדיקת הציסטוגרפיה.

תוצאות: מתוך 227 ילדים שהוכללו במחקר ונתוניהם נאספו, 179 ילדים (78.85%) ענו לשאלון הסקר. חמישים ושניים אחוזים מהנבדקים לא עברו את בדיקת הציסטוגרפיה, דהיינו רק 48% עברו אותה. הסיבות שדווחו על ידי ההורים לאי הפניית ילדיהם לבדיקה כללו חשש מקרינה (%55.91), חשש מכאבים (%43.03), חשש מנזק בלתי הפיך לדרכי השתן (%40.86), חוסר במידע מספק בנוגע למהלך הבדיקה, חשיבותה או השלכותיה (%35.48) והמלצת רופא קופת חולים (30%). מבין מבצעי הבדיקה, 98.83% עברו אותה בעקבות הסבר משכנע של הרופאים ו-63.95% בשל הרצון להפסיק את הטיפול האנטיביוטי אם הבדיקה תתגלה כתקינה. נמצא, כי ככל שההסבר לגבי הבדיקה היה מפורט וברור יותר, וככל ששאלות ההורים נענו בפירוט יתר, כך עלתה הבנת ההורים לגבי נחיצות הבדיקה, גברה שביעות רצונם ו-65% מהילדים עברו אותה. כשנתונים אלו לא התקיימו, רוב ההורים, 93% מהם, לא שלחו את ילדיהם לבדיקה זו. 

מסקנות: ממצאי העבודה מצביעים על קשר ישיר בין הסבר על חשיבות ביצוע בדיקת הציסטוגרפיה, מהלכה והשלכותיה בעת השחרור ממחלקת הילדים, לבין שיפור היענותם של ההורים שילדיהם יעברו את הבדיקה.
 

חבצלת ירדן-בילבסקי¹, אפריים בילבסקי², יעקב אמיר², שי אשכנזי¹, גילת לבני¹

מחלקות לרפואת ילדים א'¹ ו-ג'², מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח-תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: הבירור והטיפול הנדרשים בתינוקות עד גיל חודשיים עם חום אינם מוסכמים ואינם אחידים בבתי החולים בישראל. בחלק מבתי החולים בישראל נלקחת דרגת החום כאחד המדדים המשפיעים על קבלת ההחלטות הטיפוליות. 

מטרה: לבדוק את הקשר בין דרגת החום לבין הסיכון לזיהום חיידקי קשה (זח"ק) באוכלוסיית תינוקות מאושפזים עד גיל חודשיים. 

חולים ושיטות: באוכלוסיית המחקר הוכללו כל התינוקות עד גיל חודשיים שאושפזו בשתי מחלקות ילדים במרכז שניידר לרפואת ילדים עקב חום, בין ספטמבר 2006 לדצמבר 2008. באופן פרוספקטיבי נאספו נתונים אודות חום בהתקבלות ובאשפוז, תוצאות בירור המעבדה והאבחנה שנקבעה בשחרור. זח"ק הוגדר כדלקת חיידקית של עוצבות המוח, אלח דם, זיהום בדרכי השתן, דלקת ריאות  או דלקת המעי.

תוצאות: זח"ק נמצא ב-90 (10.8%) מתוך 833 תינוקות שהוכללו במחקר: 68 לקו בזיהום בדרכי השתן, 11 לקו באלח דם, 10 בדלקת ריאות ו-1 בדיזנטריה. ממוצע החום בהתקבלות לבית החולים בקבוצת הילדים שלקו בזח"ק היה 38.4 מ"צ לעומת 38.3 מ"צ בילדים ללא זח"ק (p=NS). ממוצע החום המרבי באשפוז היה 38.6 מ"צ בשתי הקבוצות. גם בהתייחסות לסוג הזיהום הסגולי לא נמצא הבדל בדרגת החום בין הילדים עם זח"ק לבין אלו ללא זח"ק. 

מסקנות: לא נמצא מיתאם בין דרגת החום לבין הסיכון לזח"ק באוכלוסיית תינוקות עד גיל חודשיים עם חום. לכן, דרגת החום אינה מדד המסייע בקבלת החלטה לגבי הבירור הזיהומי ההולם והטיפול הנדרש בתינוקות בגיל זה.

אפריים בילבסקי¹, דנה זינגר-הראל¹, חבצלת ירדן-בילבסקי², יחזקאל ויסמן³, יעקב אמיר¹

¹מחלקות ילדים ג' ו-² א', ³והיחידה לרפואה דחופה, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב      

מדווח במאמר זה על ילוד בן 5 שבועות לאחר אשפוז ממושך בפגיה, עם חום וזיהום בדרכי השתן שנגרם על ידי החיידק אשריכיה קולי, העמיד לגנטהמיצין ומסוגל לייצר Extended Spectrum Beta Lactamase (ESBL). פרשת חולה זה מדגישה את החשיבות שבהעלאת אפשרות של גורמי סיכון לזיהום בחיידק עמיד. לכן מומלץ להרחיב את הטווח האנטיביוטי בחלק מהחולים בקבוצת גיל זו, מעבר לטיפול האמפירי המקובל. 

אורית יוספוביץ’1, עמוס נאמן2, תמר גוטסמן1

1היחידה למחלות זיהומיות, בית חולים וולפסון, חולון, 2המחלקה לאורולוגיה, בית חולים מאיר, כפר סבא

צעירה בת 20 שנה החלה ללקות כבר בילדותה המוקדמת בזיהומים נשנים בדרכי השתן. במקביל, היא לקתה בהפרעות בתפקוד מערכת השתן שכללו אי נקיטת שתן (דליפת שתן) ביום ובלילה, וקשיים בהטלת שתן, עד כדי אצירות שתן נשנות. בבדיקות דימות ותפקוד מערכת השתן נמצאה שלפוחית שתן טרבקולרית, עם שאריות שתן גדולות לאחר התרוקנות, וכן זרימות שתן מקוטעות ובלתי תקינות שלוו בהתכווצויות בלתי רצוניות של שריר הדטרוסור. בבירור המקיף לא התגלה גורם אורגני או נירולוגי היכול להסביר את התופעה. הבירורים הנשנים נמשכו לאורך שנים מבלי שתרמו להבהרת ההסתמנות הקלינית. הלקות בתפקוד שהחמירה והלכה, והזיהומים שהתפתחו שוב ושוב, לוו בנזק רגשי-תגובתי ניכר. 

בהתעמקות בסיפור המחלה התברר, כי התלונות החלו בשלב מוקדם ביותר של חייה, במקביל לניסיון לגמילה מחיתולים. הגמילה עצמה נעשתה בשלב התפתחותי מוקדם מדי, תחת תנאים של מתח נפשי רב, והייתה רצופת קשיים וכישלונות. הדבר גרר אחריו נזק רגשי אשר מצידו הזין שוב את הפרעות ההשתנה. השתלשלות אירועים זו מתאימה להגדרה של התסמונת הינמן Hinman) syndrome), אשר מחקה מהלך של שלפוחית נירוגנית ללא בסיס נירוגני. התסמונת נובעת מרכישה מוקדמת מאוד של הרגלי השתנה לקויים על רקע רגשי-התנהגותי. הטיפול בתסמונת יעיל אם האבחנה נקבעת בשלב מוקדם, והוא כולל במקביל מרכיב של תרופות והתערבות רגשית-התנהגותית. הצלחת הטיפול תלויה רבות גם ביכולת החולה ובני משפחתו לגלות מסירות והתמדה בשיתוף פעולה עם הצוות המטפל.

דן מירון¹, צחי גרוסמן²

¹המחלקה לרפואת ילדים א’ והשירות למחלות זיהומיות בילדים, מרכז רפואי העמק עפולה, ²מכבי שירותי בריאות, תל אביב

זיהום בדרכי השתן בילדים (זד"ש) שכיח בעיקר בבנות שגילן עד 5 שנים. ברית מילה מגינה באופן כללי מהיארעות זד"ש בבנים. יחד עם זאת נמצא, כי בחודש שלאחר ביצועה חלה עלייה עד כדי פי 12 בשיעור היארעות זד"ש בבנים שנימולו בהשוואה לאלה שלא נימולו. חיידקי מעיים אארובים גורמים לחלק הארי של אירועי זד"ש ובהם החיידק השכיח ביותר הוא E. coli, הגורם ל-90%-70% מהזיהומים.

התסמינים והסימנים של זד"ש בילדים משתנים עם הגיל. גורמי סיכון שנוכחותם ביחד עם ההסתמנות הקלינית מעלה את הסבירות לזד"ש הם: בן לא נימול, גיל פחות מחודשיים, חום מעל 40 מ"צ, רגישות על חיקית, חום מעל 39 מ"צ למשך יותר מ-48 שעות ללא מקור בבדיקה גופנית ועוד. בדיקת השתן לכללית והמיקרוסקופיה מהוות מדדים מיידיים לנוכחות זד"ש. נמצא, כי השילוב של שתי הבדיקות בילדים בעלי סימנים ותסמינים המחשידים לזד"ש הוא ערך מנבא חיובי (כששניהם חיוביים) או שלילי (כששניהם תקינים) הקרוב ל-100%. האבחנה הסופית של זיהום בדרכי השתן מבוססת על תרבית השתן. אין לקחת תרבית שתן באמצעות שקית בגלל שיעורי הזיהום החיצוני הגבוהים. בילדים ללא שליטה על שלפוחית השתן, צריכה דגימת השתן לתרבית להילקח ישירות משלפוחית השתן בדיקור על חיקי או באמצעות צנתר המוחדר דרך השופכה. בבנים נימולים שגילם עד מספר חודשם ניתן לקחת שתן אמצע זרם. כתלות בהסתמנות הקלינית, ניתן לשקול טיפול בדרך פומית כבר מגיל חודשיים. הטיפול הפומי האמפירי המומלץ בזד"ש ראשון עם חום הוא Cefuroxime Axetil. בחולים בדלקת שלפוחית השתן ניתן לטפל ב-Cephalexin. בעת הצורך במתן תרופה לתוך הווריד במהלך אשפוז, מומלץ לתת Gentamicin או Ampicillin +Gentamicin או Cefuroxime Sodium.

צחי גרוסמן¹, דן מירון²

¹מכבי שירותי בריאות, תל אביב, ²מרכז רפואי העמק, עפולה

זיהום בדרכי השתן בילדים עלול להוביל בחלקם להתפתחות פגיעה בכליות ולהצטלקות קבועה. גורמי הסיכון המוכרים העיקריים לפגיעה בכליות הם: חסימה בדרכי השתן, רפלוקס שלפוחית-שופכנים וזיהומים נשנים. ההמלצה הרווחת למעקב אחר ילדים עם זיהום ראשון בדרכי השתן כללה ביצוע סקירת על שמע לשלילת חריגויות, ובעיקר חסימה בדרכי השתן, ביצוע בדיקת ציסטוגרפיה לאיתור רפלוקס שלפוחית-שופכנים, ומתן טיפול אנטיביוטי למניעת זיהומים נשנים אם אובחן רפלוקס. בחלק מההנחיות הומלץ כחלק מהבירור על סקירת כליות עם DMSA לאבחון צלקות. בעבודות שנערכו בשנים האחרונות הוטל ספק הן בחשיבות של ביצוע בדיקות הדימות השונות והן ביעילות הטיפול המונע. בסקירה זו מדווח על עבודות שנבחן בהן המשקל הסגולי של בדיקת העל שמע – בייחוד לנוכח קיומן כיום של תוצאות על שמע של העובר, נבדקת מידת הקשר בין רפלוקס להצטלקות, המשליך על חשיבות ביצוע הציסטוגרפיה והמיפוי עם DMSA, מוצגות עבודות שפורסמו אודות היעילות המוטלת בספק של הטיפול המונע, מודגש הצורך באבחון וטיפול מהיר בכל חשד לזיהום נוסף בדרכי השתן, תוך הדגשה כי בדיקות דימות מומלצות רק בקבוצות סיכון ולא כשגרה.

ליאור לבנשטיין¹, לינדה ברובייקר², סינטיה ס' פוק², עידו שולט³

¹מחלקת נשים ויולדות, הקריה הרפואית, רמב"ם, הפקולטה לרפואה-טכניון, חיפה, ²היחידה לאורוגינקולוגיה, אוניברסיטת לויולה, שיקגו, אילינוי, ארה"ב, ³האגף לבריאות האישה, בית חולים לגליל המערבי, נהרייה

אישה בת 53, פנתה בשל אי נקיטת שתן (Urinary incontinence) מעורבת וצניחת אברי האגן. היא עברה ניתוח Burch colposuspension כשש שנים טרם הבדיקה, באותו ניתוח בוצעו שלושה תפרי גורטקס סב-שופכתיים (Peri-urethral) ללא ציסטוסקופיה בתום הניתוח. לאחר הניתוח החלה האישה לפתח תסמינים של אי נקיטת שתן ולקתה בזיהומים נשנים בדרכי השתן. היא עברה ניתוח Sub urethral rectus fascial sling ו-Sacrocolpopexy. בסיום הניתוח עברה ציסטוסקופיה שבה זוהה תפר גורטקס מחובר לרצועה על שם Cooper. התפר כוסה בשכבת אורותל ובגשר רקמה בשלפוחית השתן. התפר בשלפוחית השתן סולק דרך חתך הבטן. דרך השופכה נחתכו וסולקו תפר הגורטקס וגשר הרקמה. יש לבצע ציסטוסקופיה בתום ניתוחים לתיקון אי נקיטת שתן.
 

יואב מיכוביץ, ברנרד בלאסן

המחלקה לקרדיולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

במאמר מוצגים שני תרשימים והשוואה ביניהם. בתרשים א’ מודגם קצב סינוס של החולה, ללא יכולת להגיע לקביעת אבחנה של תסמונת WPW. בתרשים ב’ הבדיקה בוצעה לאחר מתן אדנוזין לחולה. מתן אדנוזין גרם בתחילה לברדיקרדיה ואחר כך לטכיקרדיה של 100 פעימות לשנייה - ניתן לאבחן בוודאות כי מדובר ב-WPW (ההולכה לחדרים היא עם PR קצר ו-QRS רחב עם גל דלתה).
 

שראל הלחמי

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה הטכניון, חיפה.

סרטן שלפוחית השתן השִׁטחי גורם לעיקר עומס העבודה במחלקות ובמִרפאות לאורולוגיה, עקב נטייתו הגבוהה להישנות והתקדמות. התנהגות ביולוגית זו מחייבת מעקב צמוד לצורך גילוי מוקדם. הבדיקות הננקטות למעקב אחר חולי סרטן השלפוחית הן בעלות רגישות נמוכה (בדיקת שתן לציטולוגיה) או שהן פולשניות (ציסטוסקופיה) ועשויות להיות מלוות בסיבוכים (בדיקת דימות באמצעות חומר ניגוד), בהשפעות לוואי קשות ובאי נוחות למטופל. על מנת לאתר בדיקה לא פולשנית סגולית ורגישה לגילוי סרטן שלפוחית השתן, נערך מאמץ מחקרי בשטח המולקולתי. במאמר זה נסקר גילוי השינויים הגנטיים הגורמים להתפתחות סרטן שלפוחית השתן ומובאים מקצת הסמנים המולקולתיים שנבדקו.
 

ג'סטין גרוד¹, ארנון ד' כהן^1.2.3, דניאל א' ורדי^2,4, יעקב דריהר^1,2,3

¹בית-הספר לרפואה בינלאומית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²מרכז סיאל למחקר ברפואה ראשונית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ³שירותי בריאות כללית, ⁴קופת-חולים לאומית

מבקרים תכופים במירפאה משפיעים על נגישות שירותי הבריאות ואיכותם, עלות הטיפול והנטל על הרופא הראשוני. המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק מהם המאפיינים של מבקרים תכופים במירפאה הראשונית ולאפיין את דפוסי צריכת השירותים הרפואיים של מבקרים תכופים באוכלוסייה הבדואית.

נערך מחקר מקרה-בקרה בקרב מבוטחים מעל גיל 19 שנים במירפאה ראשונית באוכלוסייה הבדואית בנגב, אשר כלל מבקרים תכופים וביקורות. מאפיינים סוציו-דמוגרפיים וקליניים נאספו מתוך הרשומה הרפואית המחשבית. נבדקו הקשרים בין גורמים אלו לביקורים תכופים ובין ביקורים תכופים לצריכת שירותי בריאות שונים.

נכללו במחקר 118 נבדקים בקבוצת המקרים ו-121 בקבוצת הבקרה (59% נשים, גיל ממוצע 39.6±14.9). מבקרים תכופים נטו לצרוך יותר הפניות לייעוצים, בדיקות מעבדה ודימות, יותר מרשמים וביקרו יותר במלר"ד בהשוואה לקבוצת הבקרה, וקיבלו יותר ימי מחלה. לאחר תקנון לגיל ומין, מבקרים תכופים נטו יותר ללקות במחלה כרונית (יחס הסיכונים (OR): 4.46, רווח סמך של 95% (CI): 1.86-10.71(, לצרוך תרופות למחלות כרוניות (OR=3.31, 95% CI: 1.57-6.99), ללקות במחלות של מערכת השלד (OR=2.08, 95% CI: 1.02-7.49) ולהיות בעלי מוצא בדואי-אפריקני (OR=2.77, 95% CI:1.02-7.49).

לסיכום, מבקרים תכופים באוכלוסייה הבדואית מהווים אתגר למירפאה הראשונית, בהיותם צרכנים משמעותיים של שירותי בריאות, חולים במחלות כרוניות, וצרכני הפניות לשירותים שונים בשכיחות גבוהה יותר.

אמנון להד¹, טליה קינר¹, ברנדון סטיוארט-פרידמן^1,2

¹החוג לרפואת המשפחה, האוניברסיטה העברית והמחלקה לרפואת המשפחה, שירותי בריאות כללית מחוז ירושלים, ¹טר"ם, מרכזים לרפואה דחופה, ירושלים

בשנים האחרונות חלו שינויים שהגדילו את הפנייה לשירותי בריאות בכלל ולשירותי בריאות בקהילה בפרט. במקביל, לפי דיווחי מספר ועדות, נראה שישראל עומדת בפני מחסור ברופאים בתוך כעשור. סימני מחסור ראשוניים נראים כבר כיום, במחסור במתמחים חדשים ברפואת המשפחה ובהתמחויות נוספות. האפשרות של מתן סמכויות טיפוליות מוגבלות לאחיות ורוקחים עשויה להקל מצוקה זו ולשפר את איכות הטיפול, זמינותו ושביעות-הרצון של האוכלוסייה.

במספר רב של מאמרים נבדקה ההשפעה של מתן סמכויות טיפוליות לאחיות. בנושא פורסמו גם מספר סקירות גדולות. ברוב המחקרים נמצא, כי מתן סמכויות טיפוליות לאחיות העלו את שביעות-הרצון של המטופלים. בחלק מהמאמרים נמצא אף יתרון בהגעה ליעדי טיפול במחלות כרוניות, דוגמת יתר-לחץ-דם והיפרליפידמיה. לא נמצאו מחקרים שעלה בהם סיכון מוגבר למטופלים על-ידי אחיות. אין בסיפרות הסכמה לגבי החיסכון הכלכלי הגלום בטיפול על-ידי אחיות. לגבי רוקחים, נמצא כי מטופלים במחלות כרוניות היו מאוזנים יותר כשטופלו על-ידי רוקח. כמו-כן, ברוב המחקרים חלה ירידה בפנייה לשירותי בריאות אחרים בעקבות הטיפול על-ידי רוקחים.

לסיכום, השינוי המוצע מכיל תקווה הן למקצוע הסיעוד והן לרופאים – בעיקר לרופאי הקהילה. שינוי זה מחייב היערכות ניכרת, הכוללת הכשרת אחיות, שינוי חוקתי, הסדרת דרכי עבודה ותיאום בצוות המטפל. בשינוי זה גלומות גם סכנות מסוימות בעיקר בתחום יחסי רופא-חולה ובסמכות הרופא. על כל שינוי להיות מדורג ומלווה במחקר רחב-היקף.