תוצאת חיפוש

אנדריי נדו, מנחם לאופר, הרי וינקלר, ניר קליינמן ויעקב רמון

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

המטרה במאמר הנוכחי היא סקירת הניסיון המצטבר במרכז רפואי אחד בניתוחים לאפרוסקופיים כטיפול בשאתות טמומות של הכיליה (Solid tumors).

בין ספטמבר 2002 לינואר 2005 בוצעו 180 ניתוחי כיליה בגישה לאפרוסקופית .מתוכם 76 ניתוחים של כריתה נרחבת ו- 45 ניתוחים של כריתה חלקית עקב שאתות טמומות. נתוניהם של החולים הוכנסו לבסיס נתונים ונסקרו בצורה רטרוספקטיבית, וכללו גיל, הוריות לניתוח, משך הניתוח, אובדן דם, סיבוכים תוך-ובתר-ניתוחיים, שיעור מעבר לניתוח פתוח, תוצאות היסטולוגיות ונתוני מעקב.

הגיל הממוצע היה 65 שנה (טווח 21-89 שנה). בשאתות כיליה קטנות מ-4 ס"מ נכרתה הכיליה באופן חלקי. בשאתות הגדולות מ-4 ס"מ בוצעה כריתה נרחבת. משך הניתוח הממוצע היה 128 דקות (טווח 70-280 דקות). הגודל הממוצע של השאתות היה 5.1 ס"מ ו-3.1 ס"מ בחולים שעברו כריתה מלאה או חלקית, בהתאמה. אובדן הדם הממוצע היה 220 סמ"ק (30-700 סמ"ק), ובניתוחים של כריתה מלאה 120 סמ"ק לעומת 320 סמ"ק בכריתה חלקית. סיבוכים תוך-ניתוחיים ניצפו ב-8 חולים (%6.6) וכללו פגיעה בכלי-הדם, בשער הכיליה (5 חולים), בווריד החלול התחתון (חולה אחד), בכרכשת היורדת (Descending colon) ובטחול (חולה אחד), ובתריסריון (חולה אחד).

נרשמו 9 חולים (7.4%) עם מעבר לניתוח פתוח, מתוכם 4 (5%) בניתוח לכריתה רדיקאלית ו-5 (9%) בניתוח לכריתה חלקית. סיבוכים בתר-ניתוחיים משמעותיים כללו אוורת בית-החזה, בקע כלוא במיפשעה לאחר כריתה נרחבת ואי נקיטת שתן (Urinary incontinence) בשני חולים לאחר שעברו כריתה חלקית. סיבוכים אלו חייבו ניתוח נוסף שבעקבותיו נפתרה הבעיה.

המימצאים ההיסטולוגים העלוRenal Cell Carcinoma  ב-109 חולים, אונקוציטומה ב-6 חולים, אנגיומיוליפומה ב-2 חולים, סארקומה של הכיליה בחולי אחד, גרורה מריאות בחולה אחד וכיסה היפרדנסית בחולה אחד. בשלושה חולים שעברו כריתה חלקית נמצאו שוליים חיוביים לשאת.

במעקב הבתר-ניתוחי לא ניצפתה הישנות מקומית או מרוחקת של המחלה באף חולה, ואף חולה לא נפטר ממחלתו.

לסיכום, הגישה הלאפרוסקופית לשאתות כיליה היא גישה בטוחה ויעילה מבחינה אונקולוגית. שיעור הסיבוכים נמוך ויורד עם ההתקדמות בעקום הלמידה. בהתחשב ביתרונות המוכחים של הגישה הלאפרוסקופית לגבי זמן החלמה, רמת כאב ותוצאות קוסמטיות משופרות, גישה זאת הופכת לסטנדרט הטיפולי בשאתות כיליה במוסדנו.

מנחם רותם¹, דניאל אלבירט², זאב שטגר² (בשם קבוצת מחקר הדסלורטדין ישראל)

¹היח' לאלרגיה אסתמה (גנחת) ואימונולוגיה, מרכז רפואי העמק עפולה, ²המח' לרפואה פנימית ב' והמערך לאלרגיה, אימונולוגיה ואיידס, מרכז הרפואי קפלן רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

חרלת כרונית אידיופתית (חכ"א)¹ (Chronic idiopathic urticaria [CIU]) היא תופעה שכיחה ומתסכלת המאופיינת בהישנות של תיפרחת מגרדת מפושטת במשך תקופה העולה על שישה שבועות. המחלה פוגעת באופן משמעותי באיכות-חייו של המטופל. חוסמי הקולטן להיסטמין מסוג H1 מקלים בדרך-כלל על הגרד של חולים עם חרלת כרונית, והם מומלצים כקו הראשון לטיפול בחולים אלו. בחלק מהחולים טיפול זה אינו יעיל דיו. המטרות במחקר היו לבחון את יעילות הטיפול בדסלורטדין בחולים ישראלים עם חכ"א.

לצורך זה נערך מחקר פתוח, רב-מרכזי, ב-10 מרכזים שונים בישראל. לאחר סקירה של חולים מתאימים במשך 3-14 ימים, טופלו חולים מתאימים בדסלורטידין במינון 5 מ"ג ליום במשך 4 שבועות. שאלון למדד איכות-החיים (DLQI) וחומרת החרלת נבדקו לפני תחילת הטיפול ולאחריו, ובכל שבוע במהלך ארבעת שבועות המחקר.

מאה-וארבעה (104) מטופלים בגילאים 19 עד 85 שנה (ממוצע ± סטיית-תקן 45.6 ± 15.6) עם חרלת בדרגת חומרה בינונית גויסו למחקר זה וטופלו בדסלורטידין במינון 5 מ"ג ליום במשך 28 ימים. החולים טופלו בעבר בתרופות נוגדות-היסטמינים (חוסמי קולטן מסוג H1) עם הטבה חלקית בלבד. ניצפה שיפור קליני ניכר בתיפרחת (Rash) וכן בכל אחד מעשרת המדדים בשאלון איכות-החיים של המטופלים. כן ניצפו שיפור בפוריות המטופלים בעבודה, וירידה משמעותית בתלונות ובתסמיני החרלת, ובכללם גודל הנגעים בעור ומספרם. בסיכום כללי של התגובה לטיפול נמצא, כי 51% מהמטופלים דיווחו על הקלה מלאה או משמעותית במצבם, ורק 20% מהם דיווחו על היעדר הקלה. על השפעות-לוואי, שניתן לייחסן לדסלורטדין, דיווחו 12 חולים, מתוכם דיווחו 10 על השפעות-לוואי קלות, ורק 2 חולים דיווחו על כאב-ראש קשה אשר גרם להפסקת הטיפול.

לסיכום, הטיפול בדסלורטידין בחולים עם חרלת כרונית אידיופתית (חכ"א) בישראל נמצא יעיל, ולכן הוא מומלץ כטיפול בחולים אלו.

¹ חכ"א – חרלת כרונית אידיופתית.

מנחם רתם

השירות לאלרגיה, גנחת ואימונולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה

בתאריך 2-4 בדצמבר 2004 התקיים הכנס השנתי של האיגוד הישראלי לאלרגיה ואימונולוגיה קלינית. בכנס נידונו מיגוון נושאים בתחומי האלרגיה והאימונולוגיה שהוצגו, הן על-ידי המומחים מישראל והן על-ידי אורחים מחו"ל, ובחרתי לדון בכמה מהם.

מנחם נוימן^1,4-8, מיכל לוריא², אחינועם לב-שגיא², רויטל ארבל³, שלמה שמעונוביץ⁶, יובל לביא^1,6,8,

תחום אורוגינקולוגיה במחלקות נשים במרכזים הרפואיים שערי-צדק¹, מסונף לפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הדסה הר-הצופים² והדסה עין-כרם³, מסונפים לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, בתי-החולים אסותא⁴, ואמריקן מדיקל-סנטר⁵, המרכזים לבריאות האישה של שירותי בריאות כללית⁶, קופת-חולים לאומית⁷, וקופת-חולים מאוחדת⁸

כחמישית מהנשים נחבלות במהלך הלידה, כך שריצפת האגן נפגעת. חלקן לוקות בהמשך באי-נקיטת שתן במאמץ (Urinary stress incontinence). הליקוי הנדון, שאינו אלא בקע אנטומי, ניתן לטיפול בניתוח משקם, ודווח על ניתוחים רבים כאלה במרוצת השנים. המטפלים האורוגינקולוגים, האמונים על התחום הרפואי דנן, שוקדים על איתור ניתוח נבחר שיבטיח הצלחה מרבית עם מיזער זיהומים. ז'אן דה-לבאל, אורולוג בלגי, דיווח לאחרונה על ניתוח זעיר-פולשני חדש, עתיר הצלחה ודל סיבוכים. בניתוח זה משומרות הצלחותיו של המיתלה הלדני ללא מתח, אך סרט הפרולן התומך במרכז השופכה מועבר דרך חלל הדוקרן ולא דרך החלל האחור-חיקי – למניעת פגיעה אפשרית במעי, בשלפוחית-השתן ובכלי-דם גדולים.

המטרה הייתה להעריך את הצלחת הטיפול, בטיחותו, קלות ביצועו וסיבוכיו של הניתוח החדש.

נערכו 100 ניתוחים בנשים הלוקות באי-נקיטת שתן במאמץ שהוכח בתבחינים אורודינמיים. פרטיהן האישיים של הנשים, תוצאות הניתוח וסיבוכיו נאספו באופן פרוספקטיבי.

הניתוח, שאינו מחייב צינתור של שלפוחית-השתן ואף לא ציסטוסקופיה, לא היה כרוך בסיבוכים במהלכו. הסיבוכים הבתר-ניתוחיים כללו כאב ירכיים שעליו התלוננו כשליש מהמנותחות. הכאבים שוככו במתן נוגדי-כאב פומיים וחלפו מאליהם בתוך מספר ימים. נרשם אירוע אחד של אצירת שתן חדידה (Sub-acute) על רקע חסימה שטופל בהצלחה בהרפיית הסרט בחדר הניתוח. תשעים-ושלוש (93) נשים הביעו שביעות-רצון רבה מתוצאות הטיפול; שש נשים דיווחו על שיפור ניכר באיכות-חייהן בעקבות הניתוח, אך גם על דלף שאריתי; בשתי נשים נכשל הטיפול ושתיהן נרפאו מאי-נקיטת השתן במאמץ לאחר שנותחו שוב, הפעם בשיטת ה-TVT.

לסיכום, תוצאות מעקב ראשוני וקצר-טווח מלמדות, כי המיתלה הלדני-דוקרני ללא מתח נמצא ראוי לבחינה מקיפה כניתוח זעיר-פולשני לטיפול באי-נקיטת שתן במאמץ בנשים.

רישרד נקש, מנחם בן חיים, פאולינה כץ, טטיאנה יחנין

יח' השתלות, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

השתלת לבלב כטיפול בחולי סוכרת סוג 1 בוצעה לראשונה בשנת 1966. לאחר מכן בוצע ניתוח זה לעיתים רחוקות עקב שיעורי הצלחה נמוכים יחסית. כיום, השתלת לבלב מוצלחת היא שיטת הטיפול היחידה המאפשרת להשיג רמה תקינה ויציבה של גלוקוזה בדם (Normocglycemia), הממעיטה בשיעור הסיבוכים של מחלת הסוכרת.

מנחם קנטי (1), צבי פייגנברג (2), אברהם כספי (3), יוני ליאור (4), חנוך הוד (5), מנפרד גרין (6), יהונתן חסין (7), אלכסנדר בטלר (8), משה גרטי (8), משה מיטלמן (9) אבי פורת (10), אהוד גרוסמן (11)

(1) מכון הלב, בית-חולים מאיר, כפר סבא  (2) מגן-דוד-אדום תל-אביב (3) מכון הלב, בית חולים קפלן, רחובות (4) המכון לחקר הלב על-שם נויפלד, בית חולים תל-השומר,רמת-גן, (5) היח' לטיפול נמרץ לב, בית חולים תל-השומר,רמת-גן, (6) המרכז הישראלי לבקרת מחלות, בית חולים תל-השומר,רמת-גן, (7) מכון הלב, בית-חולים פוריה, טבריה, (8) מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח-תקוה,(9) מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב, (10) מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, (11) מרכז רפואי שיבא, תל השומר

בעשור האחרון פורסמו נתונים רבים על הורדת שיעור התמותה בישראל בבתי-החולים בקרב מאושפזים, חולי לב בכלל ובחולים הלוקים בתיסמונת כלילית חדה בפרט. אולם חלק מחולים אלה כלל אינם מגיעים לאישפוז, או שהם מופנים לבית-החולים לאחר החייאה, לעיתים בחוסר הכרה ובמצב המודינמי מעורער. בישראל חסרים נתונים ארציים עדכניים על החייאת לב-ריאות מחוץ לכותלי בית-החולים. מאמר זה נועד לדווח על נתוני ההחייאה לב-ריאה מחוץ לכותלי בית-החולים בישראל שנת 2000. הנתונים לוקטו פרוספקטיבית על-ידי צוותי מגן דוד אדום (מד"א) בחודשים פברואר ומארס 2000. ממימצאי הסקר עולה, כי בחודשים אלה ביצע מד"א 539 החייאות ברחבי ישראל במבוגרים מעל גיל 18 שנה, שלא כתוצאה מחבלה, תאונה או מחלה ממארת ומפושטת ידועה. מתוכן, 485 החייאות בוצעו על-ידי הניידות לטיפול נמרץ, והן שנכללו בקבוצת המחקר.

ממוצע גיל החולים היה 70.5 שנה: 68% גברים ו-32% נשים.

בקרב 72% מהמטופלים התרחש האירוע בבית המטופל או בבית פרטי אחר. זמן התגובה הממוצע של הניידות לטיפול נמרץ היה 10.3 דקות.
בהגעת הניידות לטיפול נמרץ (נט"ב) למקום האירוע 400 מטופלים לקו בדום לב, מתוכם 242 (60%) באי-סיסטוליה (Asystoly), 94 (23%) בפירפור/טכיקרדיה חדרית (VF/VT), וב-64 הודגמה פעילות חשמלית ללא דופק (Pulsless Electrical Activity [PEA]). יתר החולים (85) נזקקו לפעולות החייאה חלקיות עקב בראדיקרדיה קשה וחסם פרוזדורי-חדרי מתקדם.  
בארבעה-עשר אחוזים (14%) מהמטופלים החל אדם מזדמן (By Stander) בפעולת החייאה בסיסית טרם הגעת צוות מד"א. מאה-תשעים-ותישעה חולים (41%) פונו חיים לבתי- החולים, ומהם שרדו 53 (27%). בקרב 148 חולים אותרו סיכומי אישפוז. המקור לדום-הלב כפי שעלה מסיכומי האישפוז היה בלב ב-64% מהחולים, ו-48% מהמטופלים שהופנו לבתי החולים לקו בעבר במחלת לב. החולים ששוחררו מבית-החולים היו צעירים יותר, זמן הגעת הניידת אליהם היה קצר יותר, וב-78% הגורם לדום לב היה אירוע לב. מנתונים אלה עולה, כי בישראל קיימת שכיחות גבוהה של תמותה קארדיווסקולרית מחוץ לכותלי בתי-החולים, כמדווח במדינות אחרות במערב.  
שיעור מתן החייאה התחלתי בישראל על-ידי עובר-אורח הוא נמוך, וכ-11% מהחולים העוברים פעולות החייאה משוחררים מבית-החולים. שיעור המשוחררים היה גבוה יותר (21%) בקרב החולים עם פירפור או טאכיקרדיה חדרית לעומת 4% בקבוצה עם אי-סיסטוליה. נתונים אלה יכולים לסייע לכל הגורמים המעורבים בטיפול בחולים בטרם האישפוז, למשפחות של חולי לב ולמקבלי ההחלטות בתחום מדיניות הבריאות בישראל.

מנחם פישר(1,2), אברהם י' ריבקינד(3)  

(1)מינהלת נצרת, שירותי בריאות כללית והחברה לרפואת נשים בקהילה, (2)הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, (3)המח' לכירורגיה כללית ויח' הטראומה, מרכז רפואי הדסה עין-כרם ירושלים.

פגיעה גופנית בהריון, הנגרמת בראש ובראשונה עקב תאונות דרכים ואלימות, היא סיבה שכיחה לתמותה ותחלואה אימהית או סב-לידתית. השינויים הפיזיולוגיים האופייניים להריון מעלים את הסיכון של נשים הרות לפגיעה. אי הכרה מספקת של שינויים אלו, בנוסף להיסוס טבעי של צוותי רפואה בנקיטת פעולות איבחוניות וטיפוליות בנפגעת בהריון, משפיעים לרעה על הפרוגנוזה.

בסקירה זו נדונים השינויים במערכות הגוף העיקריות של האישה בעקבות הריון, הגישה לאישה הרה שנפגעה, בדיקות העזר הראשוניות ופירוש תוצאותיהן, והקדימויות להתערבות פולשנית בהוריה אימהית או עוברית, כולל ניתוח לחיתוך הדופן להצלת העובר לאחר מות האם.

מנחם רתם

השירות לאלרגיה, גנחת ואימונולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה

בתאריך ה-19 עד ה-23 במרס 2004 התקיים בסן פרנסיסקו שבארה"ב הכנס השנתי של האקדמיה האמריקאית לאלרגיה גנחת ואימונולוגיה (American Academy of Allergy Asthma and Immunology–AAAAI). מייקל שץ התמנה לנשיא האקדמיה במקומו של לני רוזנווסר. הכנס נידונו מגוון נושאים בתחומי האלרגיה והאימונולוגיה, וכמה מהם נדונים במאמר זה.

יאן פרס, ששון מנחם, פסח שוורצמן

המח' לרפואת משפחה, מרכז סיאל – מרכז מחקר ברפואת משפחה ורפואה ראשונית, החטיבה לבריאות בקהילה, החטיבה לבריאות בקהילה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

הפרעה בתיפקוד המיני מתאפיינת בפגיעה בחימוד המיני (libido) או בשינויים פסיכופיסיולוגיים הקשורים בשינויים במעגל התגובה המינית. במחקרים הודגם, כי שכיחות ההפרעה בקרב נשים היא 10%-52% ובגברים -  25%-63%. להפרעות אלה השפעה עצומה על הפרט, היחסים הבין-אישיים ואיכות חיי המשפחה.

המטרות במאמר היו להעריך גישות, ידע וטיפול בהפרעה בתיפקוד המיני על-ידי רופאי המשפחה בישראל.

לשם כך השתתפו במחקר 292 רופאים מתוך כ-800 שנכחו בכנס ארצי לרפואת משפחה ורפואה כללית. לרופאים אלה חולק שאלון למילוי עצמי, ו-179 מתוכם ענו עליו במלואו (61%).

שבעים ותשעה אחוזים מהרופאים גרסו, כי על רופא המשפחה להיות אחראי לטיפול ברוב ההפרעות בתיפקוד המיני. הרופאים ציינו כי 12% בלבד מכלל מטופליהם בשל הפרעות בתיפקוד המיני היו נשים. הבדלים משמעותיים נמצאו בין דיווחי רופאים לרופאות ובין דיווחי רופאים כלליים למתמחים ברפואת משפחה בהקשר לטיפול בהפרעה בתיפקוד המיני. מומחים ברפואת משפחה טיפלו בחולים עם הפרעה בתיפקוד המיני בשיעור גבוה יותר מאשר רופאים כלליים ומתמחים ברפואת משפחה (53%, 23%, ו- 22% בהתאמה. P>0.05). המחסומים העיקריים לטיפול בהתפרעות בתיפקוד המיני שצוינו על-ידי הרופאים היו חוסר זמן (62%) וחוסר ידע (47%).

לסיכום, רופאים ראשוניים רואים עצמם כמען העיקרי למטופלים עם הפרעות בתיפקוד המיני. כמו כן סברו הרופאים הנשאלים, כי הם זקוקים ל הכשרה מעמיקה יותר בנושא ההפרעה בתיפקוד המיני, כדי להתגבר על בעיות כמו מחסור בזמן, בידע או בהכשרה, וכך לאפשר להם מתן טיפול טוב יותר בהפרעות התיפקוד המיני של מטופליהם.

מנחם רתם

השירות לאלרגיה, גנחת ואימונולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה

בתאריך 7-12 במרץ 2003 התקיים בדנוור שבארה"ב הכנס ה-60 של האקדמיה האמריקאית לאלרגיה, גנחת ואימונולוגיה (American, Academy of Allergy and Immunology – AAAAI). לני רוזנווסר התמנה לנשיא האקדמיה במקומו של דין מטקלף. בכנס נדונו מיגוון נושאים בתחומי האלרגיה והאימונולוגיה ובחרתי לדווח על כמה מהם.

דן מירון¹,  פאטמה שינאווי², רחל מינס², עידית אבישי², יוסף שריד³, מנחם רתם⁴

 ¹המח' לרפואת ילדים א', מרכז רפואי העמק עפולה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה, ²הנהלת מחוז הצפון של שירותי בריאות כללית,  ³מכון שריד לסטטיסטיקה, ⁴המרפאה לאלרגיה ואימונוליה, מרכז רפואי העמק עפולה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה והפקולטה ללימודי המשך ברפואה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

פגיעות כתוצאה מתאונות בית הן מהסיבות השכיחות לתחלואה ותמותה בילדים, ופעילות מונעת נמצאה יעילה בהפחתת פגיעות אלה. המטרות במחקר היו לבדוק את שיעור היארעות תאונות הבית השכיחות בילדים המתרחשות בקהילה, לאפיין גורמי סיכון להיפגעות ולהגדיר יעדים לפעילות מונעת.

הסקר היה פרוספקטיבי והתנהל במהלך שנת 2000 ב-36 מירפאות עירוניות (לא כולל מירפאות עירוניות במיגזר הלא-יהודי) וכפריות של שירותי בריאות כללית במחוז הצפון, שטופלו בהן באותה שנה כ-62,000 ילדים בגילאי 0-18 שנה - כ-55% מכלל הילדים ביישובים אלה. בסקר נכללו כל  הילדים שהופנו למירפאה עקב פגיעה (לא כולל תאונות דרכים). מהורי כל ילד נלקחו פרטי האירוע, וכן נתונים דמוגרפיים וחברתיים-כלכליים באמצעות שאלון מפורט. הניתוח הסטטיסטי נערך באמצעות תבחיניChi square  להשוואה בין קבוצות שונות באוכלוסייה ותסוגה (regression) לוגיסטית לניבוי גורמי-הסיכון לסוג התאונה.

סך-הכל נכללו בסקר 2,086 ילדים (שיעור פגיעה של 2.3%). מכלל הילדים 61.5% ו-38.5% היו מהמיגזר הלא-יהודי והיהודי, בהתאמה, ושיעורי הפגיעה במיגזרים אלה היו 4.2% ו-2.2% בהתאמה, 66.5% מהנפגעים היו בנים (p<0.01).הפגיעות השכיחות היו נפילות, מכות, כוויות וחתכים (43%, 23%, 15%, ו-13%, בהתאמה). הפגיעות התרחשו באופן שווה בבית או בסביבתו, במוסד חינוכי או במקום אחר (31%, 37%, ו-32%, בהתאמה). שבעים-ושמונה אחוזים (78%) ו-49% מהפגיעות בילדים במיגזר היהודי והלא יהודי בהתאמה, התרחשו בבית או בסביבתוp<0.001) ). בניתוח רב-משתנים נמצא, כי הסיכון לנפילה מחוץ לבית היה גבוה במיגזר הלא-יהודי בילדים שגילם מעל 3 שנים, הסיכון לפגיעה מסוג כווייה בבית היה גבוה יותר במיגזר הלא-יהודי בבנות שגילן מתחת ל-3 שנים, והסיכון למכה מחוץ לבית היה גבוה יותר במיגזר היהודי בגילאים שמעל 3 שנים.

לסיכום, תוצאות עבודה זו מספקות מסד נתונים ברמת הקהילה, המאפשר לכוון את פעילות המניעה בקרב ההורים. על-מנת שהפעילות המונעת תהיה יעילה ובעלת השפעה משמעותית, יש להתרכז בקבוצות הסיכון שהוגדרו על-פי תוצאות המחקר.

מנחם בן-חיים, צילה צבס (1), ירון מינץ, דני רוזין, ברק בר-זכאי, מחמוד נטור, דוד אולחובסקי (2), עמרם אילון, משה שבתאי

המח' לכירורגיה ב' והשתלות, המכון לרפואה גרעינית (1), המח' לרפואה פנימית א' (2), מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

הגישה המסורתית לניתוח חולים עם יתר-פעילות של בלוטת יותרת-התריס כתוצאה מאדנומה יחידה, כללה חקירה שיטתית ודו-צדדית של הצוואר, תוך ניסיון לזהות ארבע בלוטות יותרת-התריס ולכרות את הבלוטה המוגדלת. בשנים האחרונות, בעקבות השיפור ביכולת המיקום הקדם-ניתוחי של אדנומה בבלוטת יותרת-התריס (אי"ת) בעל-שמע או בסריקה ופיתוח שיטה לניטור תוך-ניתוחי של רמת הורמון יותרת-התריס (הי"ת), דווח על מספר גישות ממוקדות זעיר-פולשניות לכריתת אי"ת. להלן ניסיוננו ב-100 החולים הראשונים.

האבחנה נקבעה על-פי רמת סידן, רמה מוגברת של הי"ת, וכן על-פי זיהוי ומיקום קדם-ניתוחי של הבלוטה החשודה כאי"ת בבדיקות סריקה (TC-99M-MIB) ועל-שמע. בבוקר הניתוח בוצעה סריקה נשנית וסומן על-פני העור המיקום המשוער. בהרדמה כללית, דרך חתך מוגבל (< 2 ס"מ), זוהתה ונכרתה הבלוטה החשודה בלבד. בוצע זיהוי ריקמת יותרת-תריס באמצעות חתך קפוא.

מיולי 1999 עד אוגוסט 2001 בוצעו בגישה שתוארה 100 ניתוחים ב-97 חולים (64 נשים, 33 גברים, גיל ממוצע 14+-56, טווח 19-88 שנה). החולים לקו ברמות מוגברות של סידן והי"ת (ממוצעים: 0.8+-11.5 מ"ג/ד"ל, 90+-149 פיקוג'/מ"ל, בהתאמה. בשלושה חולים בוצע ניתוח נישנה לאחר כישלון ניתוח קודם במוסד אחר, ובשלושה נוספים לאחר כישלון ניתוח קודם בשיטה זו במוסדנו (חולים אלה נכללים למעשה פעמיים).

בתשעים-ושלושה חולים נמצאה בסריקה אדנומה ונכרתה (משקל ממוצע 600 מ"ג, טווח 100-4,900). זמן הניתוח הממוצע, כולל ביצוע חתך קפוא, היה 39+-66 דקות. החולים שוחררו באותו יום או למחרת, רמת הסידן בשיחרור היתה 0.9+-9 מ"ג/ד"ל ובדיקות המעקב פורשו כתקינות. בשני חולים היו תוצאות הסריקה חיוביות כזובות, אך נמצאה ונכרתה אי"ת על-פי המיקום בעל-שמע ובהצלחה (סך-הכל שיעור הצלחת הניתוח הראשוני היה 95%). בשלושה חולים נמצאה אי"ת בסריקה ונכרתה, אך במעקב חלה הישנות של הגברת רמת הסידן. החולים נותחו בשנית לאחר סריקה ובדיקת על-שמע נוספות, ובגישה ממוקדת עקב גילוי אדנומה נוספת (N=2), או עברו חקירת צוואר דו-צדדית עקב שיגשוג (היפרפלזיה) של שלוש הבלוטות הנותרות (N=1). בשני חולים לא נמצאה ריקמת יותרת-התריס בניתוח. בחולים אלה ניצפה תיקון של רמת הסידן לאחר הניתוח (N=1), או שבוצע מיקום וניתוח ממוקד נישנה שהצליח (N=1). לא נרשמו סיבוכים סב-ניתוחיים משמעותיים.

לסיכום, הגישה הממוקדת בהנחיית סריקה היא בטוחה ויעילה במרבית החולים. כישלון יתכן עקב איבחון שגוי, שיגשוג רב-בלוטי לעומת אי"ת (1%), אדנומה נוספת (2%) או תואות סריקה חיוביות כזובות בשל הפרעות אחרות בבלוטת-התריס (2%). ניתן לטפל בחולים אלה ביעילות ובבטיחות בניתוח ממוקד נוסף.

חיים ביבי (1), דוידי שוסייב (2), נליה קרזנר (1), יורי זלדין (1), מיכאל ארמוני (1), מלי אוהלי (1), מנחם שלזינגר (1)

(1) המח' לרפואת ילדים, מרכז רפואי ברזילי, מסונף לפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בן-גוריון של הנגב, (2) המירפאה לריאות ילדים, בית-החולים ביקור-חולים, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים

גנחת הסימפונות (ג"ס) (1) (asthma) היא המחלה הכרונית השכיחה ביותר בגיל הילדות. חלק מהילדים החולים בג"ס לוקים גם באלרגיה.

המטרות במאמר הנוכחי הן: (א) לבדוק את שכיחות תבחיני עור המדגימים אלרגיה בילדים הלוקים בג"ס ומצויים במעקב במירפאה לריאות ילדים במרכז הרפואי ברזילי, אשקלון; (ב) לבדוק אם קיים הבדל בשכיחות תבחיני עור המדגימים אלרגיה בין ילדים המתגוררים בעיר לבין ילדים המתגוררים בכפר.

נבדקו במחקר הנוכחי כל התיקים הרפואיים של הילדים הנמצאים במעקב במירפאת ריאות ילדים במרכז רפואי ברזילי באשקלון. מהתיקים הרפואיים נלקחו נתונים על גיל, מין, מקום מגורים, עישון הורים וכן נתונים על תגובה לתבחיני עור לאלרגנים שונים. תבחיני העור בוצעו בילדים מגיל 6 שנים ומעלה.

נמצאו 1,353 תיקים רפואיים שהכילו את כל הנתונים המתאימים למחקר. מהם 1,238 תיקים של ילדים תושבי עיר ו-115 של ילדים תושבי כפר. בתבחיני עור שבוצעו נמצא כי ילדים הלוקים בג"ס היו אלרגיים בעיקר לקרדית אבק-הבית ולעובש. בקרב הילדים העירוניים 86.2% היו רגישים לקרדית אבק-הבית לעומת 48% מהילדים הכפריים (p<0.02). רגישות לעובש נמצאה ב-63.1% מהילדים הגרים בעיר לעומת 44% בקרב הילדים הגרים הכפר (p<0.04).

שכיחות תבחיני העור שהודגמה בהם אלרגיה היתה גבוהה יותר בקרב ילדים הגרים בעיר בהשוואה לילדים הגרים בכפר. הסיבה להבדל בשכיחות אינה מוסברת בהבדל של עישון הורים או בהימצאות בעלי-חיים בסביבה הקרובה.

לסיכום, רוב הילדים הלוקים בג"ס הגרים באזור אשקלון מגיל 6 שנים ומעלה רגישים לקרדית אבק-הבית. בקרב ילדים הגרים בעיר יש יותר תבחיני עור המדגימים רגישות לאלרגנים בהשוואה לאלו הגרים בכפר, למעט תבחיני עור המדגימים רגישות לחתולים, השכיחים יותר בילדי הכפר. הסיבה להבדל זה אינה ברורה. 

מנחם פישר (1,2), ברכה רגר (3), בוריס קפלן (4,5), גדי רנרט (2,6)

(1) מינהלת גליל עליון, שירותי בריאות כללית, החברה לרפואת נשים בקהילה, (2)הפקולטה לרפואה, הטכניון, (3) המח' למיקרוביולוגיה ואימונולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, (4) המח' לרפואת נשים ויולדות, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, (5) המח' לבריאות הקהילה ואפידמיולוגיה, מרכז רפואי כרמל, שירותי בריאות כללית, חיפה

טיפול הורמוני בנשים לאחר חדילת-אורח (menopause) כתחליף להפרשת אסטרוגנים מהשחלות, מוכר ומקובל כטיפול לתיסמונת סב-חדילת-אורח (perimenopausal syndrome) מזה למעלה מ-60 שנה.

בשני העשורים האחרונים נוספו הוריות לטיפול הורמוני חלופי (טה"ח) בעקבות עשרות מחקרים שנמצאו בהם עדויות לערכו המוסף של טיפול זה במיסגרת הרפואה המונעת.

מנחם רותם

השירות לאלרגיה, גנחת (אסתמה) ואימונולוגיה, מרכז רפואי העמק, מסונף לפקולטה לרפואה וספורט, הטכניון

גנחת-הסימפונות (ג"ס) היא הסתמנות קלינית מורכבת המאופיינת בהיצרות משתנה של דרכי-האוויר, תגובתיות-יתר של דרכי-הנשימה, בצקת בדופן דרכי-הנשימה ודלקת הנגרמת מתאי דלקת, אאוזינופילים ולימפוציטים, בעיקר תוך בנייה מחדש (remodelng) של דופן דרכי-האוויר.

הקשר בין גירויים אלרגניים לג"ס מוכר היטב. תגובת דרכי-האוויר בג"ס לאלרגנים כוללת תגובה מהירה של התכווצות הסימפונות ותגובה אלרגית-אימונולוגית מאוחרת של תגובה דלקתית. תהליך זה מתרחש בחולי ג"ס גם בתגובה לגירויים שאינם סגוליים, כגון עשן סיגריות או מאמץ גופני. הגורם המשותף ללוקים בג"ס עם או ללא רקע אלרגי הוא ככל הנראה רגישות-יתר של תאי הפיטום (mast cells) והאאוזינופילים. גירויים של תאי הפיטום מביא לשיחרורם המיידי של גורמים, כגון היסטמין, הקיימים וצבורים בגרנולות התאים, פרוסטגלנדינים וליקוטריאנים מדופן התאים, ובמקביל מתווכים פרו-דלקתיים, המביאים לגיוסם של תאי דלקת ולשלב המאוחר של דלקת בדופן כלי-הנשימה.