תוצאת חיפוש

בן עמי סלע

המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, החוג לביוכימיה קלינית, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

בדומה למחלות נפש רבות, המנגנון המולקולתי-ביוכימי העומד בבסיסה של המחלה הדו-קוטבית (Bipolar Disease) רחוק מלהיות מובן, נראה כי למחלה מרכזית זו בתחום בריאות הנפש, הפוגעת ב-1.5% לערך מכלל האוכלוסייה, יש בסיס תורשתי, כפי שעולה בסקרים שנכללו בהם תאומים ומשפחות עם חולים במחלה זו. אך בעוד ששיעור התחלואה בקרב תאומים זהים הוא גבוה יחסית – 61%-75% - הרי ששכיחות המחלה בקרב בני-משפחה מדרגה ראשונה אינה עולה על 1.5%-15%. נתונים אלו מחזקים את ההנחה, שמחלה הדו-קוטבית אינה נגרמת מפגיעה בגן עיקרי יחיד, אלא קשורה בתורשה המושפעת ממספר גורמים. כן נמצא, כי שיעור האמהות הלוקות במחלה הדו-קוטבית שלהן ילדים הלוקים באותה מחלה גבוה יותר משיעור האבות הלוקים במחלה, וכי שיעור הנשים הלוקות במחלה במשפחה כזו הוא גבוה יותר. תורשה בלתי מנדליאנית זו, שהרקע שלה יותר נקבי מאשר זכרי, הביאו את McMahon וחב' להעלות את ההשערה כי הורשת המחלה היא מיטוכונדרית.

יצחק (צחי) בן ציון, אשר שיבר

המירפאה לטיפול מיני, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה לנגב, באר-שבע

הפרעות בתיפקוד המיני של האישה (להלן הת"מ – Female Sexual Dysfunction– FSD), שכיחות מכפי שנהוג היה לסבור, בסקירתם של אברבנל ו-רבינרסון, המתפרסמת בגיליון הנוכחי של 'הרפואה', מדווח באופן תמציתי על מיגוון ההפרעות בתיפקוד המיני של האישה, ועל הגישה לבירור ההפרעה ולטיפול בה. ההערכה היא כי כל אישה שלישית לוקה בתיפקודה המיני. אך למרות נתון זה, המחקר על מעגל התגובה המינית של האישה, הפיזיולוגיה של מיניות האישה, הליקויים בתיפקוד המיני של האישה והטיפול האפשרי בליקויים הללו, עדיין לקוי ומתקדם הרבה פחות מהמחקר על הפרעות בתיפקוד המיני של הגבר והטיפול בהפרעות הללו.

חיים עינת, גואנג צ'ן, חוסייני מנג'י 

המעבדה לפסיכופתולוגיה מולקולתית, המכון הלאומי לבריאות הנפש, המכונים הלאומיים לבריאות, בתיסדה, מרילנד

במהלך העשור האחרון התמקדו החוקרים בחקר המחלה הדו-קוטבית (Bipolar disease) במעבירים שניוניים ותוך-תאיים, בהקדישם פחות תשומת לב לתיאוריות מוקדמות יותר הקשורות לאמינים ביוגניים. עדויות רבות שהצטברו מצביעות על מעורבות אפשרית של החלבון קינאזה C (PKC) ושל הנתיבים התוך-תאיים הקשורים בו בפתולוגיה של המחלה הדו-קוטבית.

הסקירה הנוכחית נועדה להציג את העדויות המצביעות על מעורבותו של PKC, בדרגת הפעילות או בפיזור של בטסיות הדם ובמוח, שהיו סגוליות לחולים במחלה דו-קוטבית בהשוואה לבריאים ובהשוואה לחולים במחלות נפש אחרות. טיפול ממושך בליתיום ובוולפרואט, התרופות המקובלות למחלה דו-קוטבית, גרם לירידה ברורה בפעילות PKC בתאים שמקורם באדם ובבעלי-חיים. טיפול במעכבי PKC בבעלי-חיים גרם לשינויים בהתנהגויות כמו-אפקטיביות, כולל ירידה בהשפעותיהם של חומרים מעוררים וירידה בהתנהגויות כמו-הדוניסטיות (שתי ההתנהגויות הללו מקובלות כדגמים להתנהגות דמוית-מאניה בבעלי-חיים). בניסוי המבוקר היחיד בחולי מאניה בבעלי-חיים). בניסוי המבוקר היחיד בחולי מאניה שדווח עליו בספרות הרפואית הודגמו תוצאות מעודדות, שכן טיפול בטמוקסיפן, המעכב PKC, גרם לירידה ברורה ומהירה יחסית בתיסמונת המאנית.

ממחקרים בכל הרמות האפשריות – החל מהמולקולה, המשך בתא ובאורגניזם החי ועד לחולה- מצטברות עדויות המצביעות על המעורבות של PKC ושל הנתיבים התוך-תאיים הקשורים בו במחלה דו-קוטבית. בהתאם, חלבון זה נראה כמועמד מבטיח במאמצים לפיתוח תרופות חדשות וממוקדות יותר לטיפול בלוקים במחלה דו-קוטבית.

¹יוסף אברבנאל, ²דוד רבינרסון

¹מכון לאורולוגיה, ²והמחלקה לרפואת נשים, מרכז רפואי רבין (קמפוס גולדה-השרון), פתח-תקוה

הפרעה בתיפקוד המיני (הב"ה) בנשים היא תופעה נפוצה וחובקת עולם, המקיפה את כל המעמדות והגילאים. עד כה הייתה ההתמקדות בטיפול בהב"ה בנשים בהיבט הפסיכולוגי-התנהגותי של הבעיה. בשנים האחרונות, בעקבות התחלת ההבנה של המנגנונים הפיזיולוגיים השולטים בתגובה המינית באישה מחד-גיסא, והצלחת טיפולים תרופתיים בהפרעות בתיפקוד המיני בגברים מאידך-גיסא, התעורר הנושא של הב"ה בנשים בהיבט הרפואי-טיפולי. לנוכח ההשפעה המכרעת שיש להב"ה בנשים על איכות חייהן והקשר הזוגי שלהן, מובאת להלן סקירה עם פירוט של ההיסטוריה, השכיחות, האנטומיה והפיזיולוגיה הרלבנטיות, המיון וההגדרה של הב"ה בנשים, הסיבות האפשריות להופעת הב"ה, ולבסוף – האיבחון והטיפול בהב"ה בנשים, תוך שימת דגש על טיפולים תרופתיים חדשניים. זהו תחום חדש, רב-תחומי ומתפתח ברפואה, והתקדמות בתחום זה עשויה לפתור בעיה נפוצה ומעיקה בקרב נשים.

משה פוטרמן, נילי סגל, מייקל נאש, אלברטו ליברמן

המח' לאא"ג – ניתוחי ראש צוואר, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

דלקת כרונית של גת המצח היא מחלה שכיחה, בעלת פוטנציאל גבוה לסיבוכים, המהווה אתגר ניתוחי גם בעידן הניתוחים האנדוסקופיים. הצלחת הניתוח מוערכת לפי השיפור האובייקטיבי והסובייקטיבי. הטכנולוגיה האנדוסקופית המודרנית מאפשרת לבצע ניתוחים שמרניים ולהשיג תוצאות משביעות-רצון.

המטרה במאמר הנוכחי היא להציג את ניסיוננו בניתוחים אנדוסקופיים של גת המצח, להעריך את תוצאות השיטה הנקוטה על-ידינו ולהדגיש את החשיבות המיוחדת לשיטת הניתוח, הכוללת פתיחת ה- Frontal recess, תוך שימור מירבי של הרירית המצפה אותו.

מתוך 27 חולים שנותחו בשיטה האנדוסקופית במחלקתנו בין השנים 2001-1999 נכללו בעבודתנו 54 מטופלים. לא נכללו בסקירה חולים שהמעקב אחריהם נמשך פחות מ-6 חודשים או כאלה שלא הגיעו למעקב מסודר. נבדקו וכומתו מדדים סובייקטיביים: כאבים בפנים, תחושת חסימה נשימתית, ירידה בחוש הריח ומדדים אובייקטיביים - כל זאת על-פי נתונים שהתקבלו בבדיקות דימות ובבדיקה אנדוסקופית.

בעבודתנו נמצא, כי במרבית החולים חל שיפור בכל המדדים הסובייקטיביים – בעיקר בכאבי-הראש ובחסימה הנשימתית. כמו כן הוערך השיפור על-פי הממצאים בבדיקה האנדוסקופית ובסריקה המחשבית. עיקר השיפור הסובייקטיבי ניכר בחולים שלקו בדלקת של כל גתות הפנים (Pansinusitis).

לסיכום, ניתוחים אנדוסקופיים מהווים טיפול יעיל לחולים הלוקים בדלקת כרונית של גת המצח. הצלחת הניתוח כרוכה בניקוז רחב של הגת, תוך שמירה מירבית של הרירית. ברוב החולים המנותחים בשיטה זאת חל שיפור קליני ניכר.

ערן תמיר¹, יצחק זיו נר¹, יצחק דיין², דב תמיר³

¹המח' לשיקום אורתופדי, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ²דאטאסנס, ייעוץ סטטיסטי בע"מ, תל-אביב, ³המח' לחינוך וקידום בריאות, משרד הבריאות

נערך סקר על ידע ועמדות של 528 צעירים בני 13-18 שנה המתאמנים במכוני כושר במידגם של מכונים בישראל.

מכוני הכושר נבחרו בדגימת אשכולות. ארבעים וחמישה אחוזים מהנכללים בסקר סברו שנטילת סטרואידים משפרת את הכושר הגופני. ארבעים ואחד אחוזים סברו שנטילת סטרואידים נפוצה בקרב ספורטאים מפורסמים, ו-10% סברו שנטילת סטרואידים נפוצה בקרב צעירים המתאמנים במכון כושר. שיבעה אחוזים הצהירו כי ישקלו ליטול סטרואידים, ובקרב השוקלים ליטול סטרואידים נמוכה באופן מובהק הנטייה לקשור בין נטילת התרופה לבין השפעות-הלוואי.

יש מקום למעורבות הרופא בחינוך לבריאות, להקטנת הנזקים ולביצוע מעקב אחר צעירים המתאמנים במכון כושר.

כמו כן יש מקום לתכנן פעולות חינוך לבריאות בבתי-הספר, במכוני כושר ובקהילה כדי לשנות את הידע והעמדות של הנוער בישראל לגבי נטילת סטרואידים להעלאת הכושר הגופני ומסת השריר.

ענת צור(1), אילנה הרמן-בוהם(2), חוליו וינשטיין(3), איתמר רז(4) 

(1) מירפאה לאנדוקרינולוגיה ולסוכרת, שירותי בריאות כללית, ירושלים, (2) היחידה לסוכרת, מרכז אוניברסיטאי רפואי סורוקה, באר-שבע, (3) מרכז רפואי וולפסון, חולון, היחידה לסוכרת, (4) האגף לרפואה פנימית, בית-חולים הדסה עין-כרם, ירושלים

סוכרת מסוג 2 היא אחת המחלות הכרוניות השכיחות ביותר בעולם. ההערכה היא כי כ-190 מיליון בני-אדם לוקים במחלקה, והתחזית היא שמספר החולים יוכפל ב-25 השנים הקרובות. חוסר פעילות גופנית, ברות (Diet) עתירת-קלוריות ושומן, והשמנת-יתר הם התורמים העיקריים לעלייה בשכיחות הסוכרת עד לכדי מגפה כלל-עולמית.

שלמה וינקר, רון רם, ששון נקר, אליעזר קיטאי 

החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב  

סוכרת היא מחלה כרונית שכיחה המלווה בסיבוכים רבים, אשר מהווים נטל משמעותי על תקציבי הבריאות במדינות המערב. סוכרת היא הסיבה השכיחה ביותר במדינות המערב לכריתת גפיים תחתונים, לאי ספיקת כליות סופנית ולעיוורון בגילאי 18-65 שנה. ידוע שאיזון טוב של מחלת הסוכרת מפחית את שכיחות הסיבוכים. הטיפול בחולה הסוכרת הוא ארוך, מורכב ומחייב מעורבות של אנשי צוות מתחומים שונים, תוך יצירת היענות לטיפול בקרב החולים. בעשור האחרון מתנהל ויכוח נוקב מהו אופי המעקב והטיפול המתאימים לחולה הסוכרת. שיתוף טיפול (Shared care) בין רופא המשפחה לשירותי רפואה שנינוית (מירפאת מומחים לסוכרת) רווח לאחרונה, תוך נסיון להגביר את היעילות ולצמצם את העלויות. בסקירה הנוכחית נבחנות שיטות שנוסו במקומות שונים בעולם ונדונות ההשלכות האפשריות למעקב המומלץ אחרי סוכרת במערכת הבריאות בישראל.

ענת קסלר, משה פיינסוד

¹היח' לניראופתלמולוגיה, מח' עיניים, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²החטיבה למדעי הנירולוגיה הקלינית, מרכז רפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

נזק לעצב הראייה הוא אחד מהתוצאות הקשות של פגיעות בגולגולת ((Craniocervical injuries, והוא מותיר את הנפגע עם אובדן ראייה בדרגות שונות. בין היתר עלול עצב הראייה להיפגע בצורה בלתי ישירה עקב פגיעת ראש סגורה בצדעי המצח. בפגיעה מסוג זה מועתקת עוצמת הפגיעה לתעלה הגרמית שדרכה עובר עצב הראייה מקוטב הארובה אל תוך הגולגולת.

המנגנונים הפיזיקליים והשינויים ההיסטואנטומיים הגורמים לנירופתיה של עצב הראייה שמפגיעה בלתי ישירה (נער"פ) (Indirect traumatic optic neuropathy) נחקרו לעומקם. אולם בישראל, בדומה למדינות אחרות במערב, קיימת תופעה של איחור או חסר באיבחון פגיעות בעצב הראייה, וקיים פער המגיע עד פי עשרה בין מרכזים שונים בקביעת האבחנה בשלב החדיד ( Sub-acute phase), בשל כך ייתכן שהנפגעים מחמיצים אפשרות לקבלת טיפול הולם. 

ההסתייעות בפוטנציאלים מעוררי ראייה מהווה גורם חשוב בשלב האיבחון, בעיקר בחולים מחוסרי הכרה. מהלכה של נער"פ יכול להיות אובדן ראייה מיידי או מתקדם, אך יש שמתרחשת הטבה עצמונית. לא פותח עדיין תבחין אמין שיאפשר לחזות את המהלך הקליני. מהסקירה הנוכחית עולה, כי אין יתרון לאף אחד מהטיפולים הננקטים כיום, קרי ניתוח לשיחרור העצב מלחץ, מתן קורטיקוסטרואידים במינון גבוה או השגחה בלבד. ייתכן שכינון מאגר נתונים רב-מרכזי, שגם בתנאים של ישראל ייאגרו בו נתונים של מספר חולים משמעותי, יוכל לתרום לקביעת מדיניות טיפול מוסכמת.

אייל בנין, איתי חוברס  

המח' למחלות עיניים, בית החולים האוניברסיטאי הדסה והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים

רטיניטיס פיגמטוזה (ר"פ) היא קבוצה מגוונת של מחלות ניווניות תורשתיות של הרשתית הגורמות במרבית החולים לעיוורון מתקדם. בשנים האחרונות קיימת פעילות מחקרית ניכרת שמטרתה חיפוש אחר טיפולים אפשריים לר"פ. בסקירה קודמת שפורסמה מעל גיליון 'הרפואה' ('הרפואה' 2003; 142: 277-280), דווח על החידושים בתחום הטיפוליים הגנטיים מסוגים שונים, ההסתייעות בגורמי גידול, והניסיונות להשפיע על מהלך המחלה באמצעות טיפול תזונתי ותוספי ויטמינים. בסקירה הנוכחית מדווח על ההתקדמות בתחומי השתלות רשתית, בניצול תאי גזע כמקור לחידוש הרשתית המתנוונת ואף על הניסיונות לפתח "ראייה מלאכותית" על-ידי יצירת מימשק בין מערכת הראייה לבין אמצעים אלקטרו-אופטיים. כל אלה נחקרים בדגמים של ר"פ בחיות, ולאחרונה אף הוחל בניסויים ראשוניים בבני-אדם. התנופה בתחומי המחקר שתוארו בסקירתנו הקודמת באותו נושא והמתוארים גם בסקירה זו, מעוררת תקווה כי טיפולים המאיטים את התקדמות המחלה או אף כאלה המשפרים את דרגת הראייה, יהיו בנמצא תוך מספר שנים ויתרמו לשיפור איכות חייהם של חולי ר"פ.

משה רב-אחא¹, חמוטל גור¹, ירון אילן¹, אנטוני פרשטנדיג², אחמד עיד³

¹המח' לרפואה פנימית א', ²היח' לאנגיוגרפיה, מכון הרנטגן, ³המח' לכירורגיה א', בית-החולים הדסה, האוניברסיטה העברית ירושלים

תיסמונת באד-כיארי (תב"כ) היא הפרעה חסימתית של ניקוז ורידי הכבד הגורמת לגודש ולהרס ריקמת הכבד. במדינות המתפתחות קשורה התיסמונת על-פי-רוב בממברנה חסימתית, אך בעולם המערבי מקובל לייחס את התיסמונת לחסימה מפקקת (Thrombotic) הקשורה במצבי קרישת-היתר השונים, הניתנים לזיהוי במרבית החולים. ההסתמנות הקלינית של תיסמונת תב"כ נובעת מהגודש בכבד המתרחש במקביל לעליית הלחצים בווריד השער (Portal vein). הסתמנותם האופיינית של חולי תב"כ כוללת שריעות הכבד (Hepatomegaly), כאבי-בטן עליונה ומיימת ניכרת העמידה לטיפול - כל זאת בנוכחות הפרעה קלה בלבד בתיפקודי הכבד. הגישה הטיפולית בחולי תב"כ מוכתבת על-סמך שיקלול של תסמיני המחלה וחומרתם, מידת הנזק לכבד נקבעת על-פי מדדים קליניים, מעבדתיים או היסטולוגיים, ועל-פי האנטומיה של חסימת הוורידים. הבנת תרומתם של מצבי קרישת-היתר כגורמים לתיסמונת בעולם המערבי הביאה להכרה בחשיבותם של נוגדי הקרישה לטיפול בלוקים בתיסמונת זו. הטיפול השמרני המשולב הכולל משתנים (Diuretics) וברות (Diet) דלת-מלח מחד-גיסא ונוגד-קרישה מאידך-גיסא, נחשב כיום כטיפול ראשוני מקובל והולם עבור חולי תב"כ, זאת בהיעדר אי-ספיקת כבד משמעותית. בחולי תב"כ שמחלתם מתייצבת תחת טיפול שמרני אין הוךיה להתערבות חודרנית. לעומת זאת, יש לנקוט בטיפול חודרני בחולים שמצבם מחמיך תחת טיפול שמרני ולוקים בסיבוכי יל"ד שערי (Portal hypertension) או באי-ספיקת כבד מתקדמת. סוג הטיפול החודרני יוכתב על-פי מידת אי-ספיקת הכבד ועל-פי האנטומיה של חסימת הוורידים.

בהיעדר אי-ספיקת כבד משמעותית, ניתן לטפל באנגיופלסטיה ובהשתלת תומך אם החסימה יחידנית וממוקדת. כשקיימת מחלה חסימתית כמפושטת ניתן להסתייע באמצעים אנגיוגרפיים, כגון Trans-juguler intra-hepatic porto-systemic shunt או ניתוח להפחתת הלחץ השערי. בחולים עם אי-ספיקת כבד ניכרת מומלצת השתלת כבד. בחולי תב"כ עם אטיולוגיה של הפרעה בכבד, כגון קרישת-יתר הנובעת ממחסור בחלבוני CS המיוצרים בכבד, קיימת הוריה להשתלת כבד כפיתרון משולב לתיסמונת תב"כ ולמחלת הרקע שגרמה לה.

יובל מלמד^1,2, דוד אלטרמק^2,1, סוזנה אלפיסי^1,2, יבגניה אור¹, פטרישיה סיפריס^1,2, ג'ורג'ינה בזורה^1,2, אבי בלייך^1,2

¹המרכז לבריאות הנפש, לב השרון (פרדסיה), נתניה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

טיפול בנזעי חשמל (ECT) (טנ"ח) מועיל לאורך השנים, אך מעורר התנגדות רבה בקרב המטופלים ובייחוד בציבור הרחב.

החוק, התקנות והמטפלים הגבילו את הטיפול בטנ"ח באופן חריג לטיפול רפואי אחר. נשאלת השאלה מהי עמדת המטפלים לגבי טיפול כפוי בטנ"ח. לשם כך נשלח שאלון בנושא זה לכל היחידות בישראל הנותנות טנ"ח.

הדעות נעו בין שלילה מוחלטת של טיפול כפוי בטנ"ח לבין העמדה כי טיפול זה אפשרי, אך רק אם החולה מאושפז באישפוז כפוי או אם האפוטרופוס מאשר טיפול זה.

דעת ביניים, שהיא דעת מחברי מאמר זה, היא כי יש לפעול בהתאם לחוק זכויות החולה, קרי כשטיפול זה דרוש עבור חולה המצוי בסכנת חיים, ולאחר קבלת הסכמתם של שלושה רופאים. לכן, העילה לטיפול כפוי זה חולפת כאשר החולה אינו מצוי עוד בסכנת חיים.

אף היום נודעת חשיבות לטנ"ח; טיפול זה הכרחי עבור חלק מהחולים – בעיקר אצל אלה המצויים בסכנת חיים. במצבים אלו ניתנת לרופאים סמכות על פי חוק להחליט עבור החולים כי עליהם לקבל טיפול זה.

יעקב אורקין¹, מנואל כץ², אליהו גזלה¹, יאיר בר-דוד¹

¹החטיבה לילדים, מרכז רפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

ילדים עם צרכים מיוחדים מהווים אתגר טיפולי לבני-משפחתם ולרשויות המטפלות בהם. בעיותיהם מתאפיינות, בין השאר, במורכבותן ובמשאבים המיוחדים הדרושים להן. מערכת הבריאות היא רק אחת מתחנות הטיפול בילדים אלה, ולכן נדרש ממנה תיאום ושיתוף-פעולה עם רשויות אחרות. רוב הפעילות הטיפולית בילדים עם צרכים מיוחדים מתבצעת על-ידי צוותי הבריאות בקהילה. לשם כך על הרופאים בקהילה להיות מודעים לצרכים השונים של ילדים אלה. אירגון העבודה בקהילה הן ברמת הפרט והן ברמת קבוצת המטופלים, מחייב תיכנון מראש ופעילות יזומה. בטיפול בילדים עם צרכים מיוחדים יש לשלב רפואה מונעת, רפואה משקמת ורפואה של מצבי בריאות חדים. טיפול בעזרת צוות רב-מקצועי, ניצול של מקורות תמיכה מהקהילה ופיזור נכון של משימות הטיפול לאורך ציר הזמן - כל אלה הם עקרונות חשובים בתהליך השיקום של הילד ובני- משפחתו. הצבת מטרות טיפוליות קצרות- וארוכות-טווח, ובניית מערכת תמיכה לאורך זמן, מהוות יסודות חשובים בהעצמת הביטחון של הילד ובני-משפחתו לכך שהמטרות תושגנה. בסקירה הנוכחית מדווח על משימותיהם של הילדים ובני-משפחותיהם, על תפקידיו של הצוות הרפואי ועל אירגון העבודה בקהילה של המטפלים בילדים עם צרכים מיוחדים.

מירה גינזברג^{1, 2}, נתן ווטמברג¹, ענת לוי¹, אהרון גבאי¹, אנדריאה ניסנקורן¹, לובה בלומקין¹, חנה וינקלר¹, דורית לב¹, טלי לרמן-שגיא¹

¹מירפאה מטבולית-גנטית-נירולוגית (מג"ן), מרכז רפואי וולפסון, חולון, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ²המכון להתפתחות הילד, מכבי שירותי בריאות, מחוז המרכז, סניף בני ברק

הברות ((Diet הקטוגנית, המבוססת על תפריט עשיר בשומן, ודל בחלבון ובפחמימות, מוצעת כטיפול חלופי נוגד-פירכוסים לילדים הלוקים בכיפיון בלתי-נשלט. בעבודה הנוכחית מדווח על הניסיון הקליני יעילות הטיפול והשפעות-הלוואי בילדים הלוקים בכיפיון העמיד לטיפול תרופתי. כמו-כן, מוצגת הגישה הרב-מערכתית הכוללנית בטיפול בילדים ובבני-משפחתם (צוות רפואי הכולל רופא, דיאטן ועובד סוציאלי).

לשם כך נסקרו תיקיהם של כל הילדים שטופלו בברות קטוגנית במהלך השנים 1998-2003 ביחידה לנירולוגיית ילדים במרכז הרפואי וולפסון, נרשמו נתונים דמוגרפיים, גיל תחילת המתלה הכיפיונית, גיל תחילת הטיפול בברות ומישכו, סוג הכיפיון, תכיפות הפירכוסים לפני הברות ובמהלכה, מידת ההיענות לטיפול, התגובה הקלינית והאלקטרואנצפלוגרפית והשפעות-הלוואי, עשרה חולים טופלו בברות (5 זכרים ו-5 נקבות), כאשר גיל תחילת הברות היה 8 חודשים - 19 שנה. שמונה לקו בתיסמונת כיפיונית מוגדרת. כל הילדים לקו במספר רב של פירכוסים במהלך היממה טרם הברות ונזקקו ל-2 עד 9 תרופות. משך הטיפול בברות נע בין 6 שבועות לשנתיים וחצי. שיבעה מהמטופלים הגיבו היטב לטיפול, וניצפתה ירידה של יותר מ-50% במספר הפירכוסים במשך היום. באף לא אחד מהילדים הייתה שליטה מלאה בפירכוסים. השפעות-הלוואי היו מועטות בלבד. מידת ההיענות לברות היתה טובה עד מצוינת. בנוסף לשיפור במחלה הבסיסית ניצפה שיפור משמעותי במידת הערנות, ביכולת הלמידה ובמידת ההתקדמות בהשגת אבני-הדרך ההתפתחותיות. בשלושה ילדים נכשל הטיפול בברות כעבור מספר שבועות או חודשים, ולמעשה לא הקטינה השמירה על ברות זו את מספר הפירכוסים ולא שיפרה את מצבם הכללי של המטופלים.

לסיכום, ברות קטוגנית יכולה לתת מענה חלופי לטיפול בחולים עם כיפיון כללי שאינו נשלט באמצעות תרופות נוגדות-פירכוסים מקובלות, זאת ללא תלות בגיל המטופלים, במינם או במשך המחלה. מחברי מאמר זה זוקפים את הצלחת הטיפול וההיענות המצוינת לליווי הצמוד של הצוות הרב-תחומי.

ליאורה באור, יצחק בליקשטיין

בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, והמח' לרפואת נשים ויולדות, בית-חולים קפלן, רחובות

בסקירה זו נדונה סוגיית הורות לתאומים בעקבות טיפול בטכנולוגיית-עזר לפוריות. עם המעבר להורות נדרש מבני-הזוג לעבור שינוי ולהסתגל לדפוסים חדשים בתחום האישי, הזוגי, המשפחתי, החברתי והמקצועי. זוגות שעברו הפריה מלאכותית חווים דחק רב-עוצמה, העשוי לגרום למצוקה נפשית זמנית או כרונית בקרב שני בני הזוג. הריון תאומים לאחר הטיפול הכרוך בסיכונים, והתחושה של ההורים כי "ההריון יקר" (Premium pregnancy) מוסיפה לתחושת הדחק שלהם. הורות לתאומים היא קשה ומאתגרת, ובני-הזוג, שמיצו את משאביהם הנפשיים והגופניים במהלך הטיפול, צפויים להתמודד עם קשיים בתקופת הינקות. לנוכח המימצאים במחקר הנוכחי, יש להגדיר הורים אלו כקבוצת-סיכון, עקב החשש שיכולתם ההורית עשויה להיות נמוכה, ובעקבות זאת לפגוע בהתפתחותם וברווחתם הנפשית של ילדיהם. משום כך, חשוב להקדיש לקבוצה זו משאבים לתמיכה נפשית במהלך טיפולי הפוריות, לאורך תקופת ההריון ובשלב ההורות המוקדמת.