תוצאת חיפוש

צחי גרוסמן¹, דן מירון²

¹מכבי שירותי בריאות, תל אביב, ²מרכז רפואי העמק, עפולה

זיהום בדרכי השתן בילדים עלול להוביל בחלקם להתפתחות פגיעה בכליות ולהצטלקות קבועה. גורמי הסיכון המוכרים העיקריים לפגיעה בכליות הם: חסימה בדרכי השתן, רפלוקס שלפוחית-שופכנים וזיהומים נשנים. ההמלצה הרווחת למעקב אחר ילדים עם זיהום ראשון בדרכי השתן כללה ביצוע סקירת על שמע לשלילת חריגויות, ובעיקר חסימה בדרכי השתן, ביצוע בדיקת ציסטוגרפיה לאיתור רפלוקס שלפוחית-שופכנים, ומתן טיפול אנטיביוטי למניעת זיהומים נשנים אם אובחן רפלוקס. בחלק מההנחיות הומלץ כחלק מהבירור על סקירת כליות עם DMSA לאבחון צלקות. בעבודות שנערכו בשנים האחרונות הוטל ספק הן בחשיבות של ביצוע בדיקות הדימות השונות והן ביעילות הטיפול המונע. בסקירה זו מדווח על עבודות שנבחן בהן המשקל הסגולי של בדיקת העל שמע – בייחוד לנוכח קיומן כיום של תוצאות על שמע של העובר, נבדקת מידת הקשר בין רפלוקס להצטלקות, המשליך על חשיבות ביצוע הציסטוגרפיה והמיפוי עם DMSA, מוצגות עבודות שפורסמו אודות היעילות המוטלת בספק של הטיפול המונע, מודגש הצורך באבחון וטיפול מהיר בכל חשד לזיהום נוסף בדרכי השתן, תוך הדגשה כי בדיקות דימות מומלצות רק בקבוצות סיכון ולא כשגרה.

ירון ניב, קארין אחיאל

המערך לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי רבין, אוניברסיטת תל אביב

הקדמה: מִרפאה מקצועית למחלות דרכי העיכול והכבד, מיוחדת לחיילים, הוקמה במרכז הרפואי רבין בשנת 2006, במטרה לייעל את האִבחון של מחלות אלה והטיפול בהן. 

מטרה: להעריך את מהלך האִבחון והטיפול ב-500 החיילים הראשונים שהופנו למִרפאתנו, ולמדוד באופן מדויק ככל שניתן את עלויות האִבחון של מחלות דרכי העיכול באוכלוסייה צעירה זו.

שיטות: נאספו פרטים דמוגרפיים וקליניים לגבי כל חייל: גיל, מין, הסיבה העיקרית לפנייה כפי שהופיעה במכתב ההפניה, מחלות הרקע וההיסטוריה הרפואית המשפחתית. נִספרו הביקורים במִרפאה ופורטו ההפניות לבדיקות מעבדה ובדיקות דימות. לכל הפניה נמצאה ההיענות לביצוע, עלותה, מספר הבדיקות החיובית וחלקן היחסי מסך המופנים Intention to treat analysis)). בוצעה השוואה סטטיסטית בין הליכים נבחרים.

תוצאות: הסיבות העיקריות לפניה היו כאבי בטן (46.6%), שִׁלשולים (13.8%) וצרבת (9.4%). בקרב 20.6% מהמופנים היה סיפור של סרטן הכרכשת במשפחה. מתוך 608 בדיקות שעברו החיילים, 29.2% פורשו כחיוביות. תבחין נשיפת מימן להעמסת לקטוזה הומלץ ל- 9.6% מהחיילים והיה בעל התפוקה האִבחונית הגבוהה ביותר, ל-52.0% מהמופנים פורש התבחין כחיובי. תפוקה אִבחונית גבוהה הייתה גם לתבחין נשיפה להליקובקטר פילורי, גסטרוסקופיה, טומוגרפיה מחשבית של הבטן וקולונוסקופיה – 28.4%, 31.6%, 18.5% ו- 13.5%, בהתאמה. בהשוואת כל אחת מהתוצאות הללו לבדיקת על שמע של הבטן נמצאה התפוקה האִבחונית גבוהה באופן משמעותי סטטיסטי לגבי גסטרוסקופיה, תבחין נשיפה להליקובקטר פילורי ותבחין העמסת לקטוזה. ההוצאה הכללית הייתה 360,244 ₪. אבחנה משמעותית נמצאה ב- 317 חולים (63.4%). העלות הממוצעת לקביעת אבחנה משמעותית היא 1,135.4 ₪. 

לסיכום, איוש מִרפאת חיילים על ידי רופא בכיר ומנוסה וכיווני בירור מדויקים על פי הפרופיל הקליני, יכולים לחסוך בבדיקות מיותרות ובעלויות.
 

יונתן ארבל^1,2, צופיה איש שלום³, קרלוס בן-בסט^4,5, גבריאל דיקשטיין⁶, בנימין גלזר⁷, יאיר ליאל^2,8

¹מכבי שירותי בריאות, מחוז דרום, ²הפקולטה לרפואה גולדמן, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, ³המכון האנדוקריני, המרכז הרפואי רמב"ם, חיפה, ⁴המכון האנדוקריני, המרכז הרפואי רבין, פתח-תקווה, ⁵הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב, ⁶המכון האנדוקריני, המרכז הרפואי בני ציון, חיפה, ⁷השירות לאנדוקרינולוגיה ומטבוליזם, בית-חולים הדסה עין-כרם, ⁸השירות האנדוקריני, המרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, באר-שבע

למרות שסרטן ממוין של בלוטת-התריס אינו נמנה עם הממאירויות האלימות ביותר, יש לו פוטנציאל לפגיעה באיכות-החיים ובתוחלת-החיים. ניתן לקבוע, שלטיפול נכון בסרטן בלוטת-התריס יש השפעה משמעותית על מהלך המחלה. סוד ההצלחה בטיפול בסרטן ממוין של בלוטת-התריס הוא, אפוא, בהקפדה על עקרונות מוכחים של איבחון, טיפול ומעקב.

המטרה בהנחיות הקליניות לטיפול בסרטן ממוין של בלוטת-התריס היא להציג בפני הקהילייה הרפואית בישראל את העקרונות המשותפים, הרחבים, לגבי הגישה לחולים עם סרטן ממוין של בלוטת-התריס, ולהציג חלופות ומחלוקות לגיטימיות, במקום שאלה קיימות. מטרות נוספות הן ליצור שפה משותפת בין מומחים מהתמחויות שונות המטפלים בחולים אלה, הכוללים רופאי משפחה, מנתחים, מומחים ברפואה גרעינית, אונקולוגים, פתולוגים, מומחים בדימות ומומחים באנדוקרינולוגיה, להקטין ככל הניתן את מוקדי אי-הבהירות, שצצים ועולים מדי פעם, ולהציע בסיס משותף ורחב, שיאפשר טיפול יעיל וטוב בחולים, בתנאים הקיימים כיום בישראל. כמו-כן, ראינו לנכון להציע שיטות ואמצעים, הנדרשים לצורך ייעול הטיפול ושיפורו, על-מנת שייכללו בעתיד בסל השירותים התקני.
 

לילך שלו ^1,3, פנינה לנגביץ^2,3 , ג'יזל זנדמן-גודארד^1,3

¹המח' רפואה פנימית ג', מרכז רפואי א' וולפסון, ²היח' לרימטולוגיה, מרכז רפואי שיבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

יתר-לחץ-דם (יל"ד)¹ ריאתי בטרשת מערכתית (טר"מ)², המתפתח ב-35% מהחולים, מאופיין בעלייה בתינגודת כלי-הדם בריאות, ומלווה בפרוגנוזה גרועה יותר מאשר בחולים הלוקים ביל"ד של הריאות מסיבות אחרות.

התרופות הנתמכות במחקרים קליניים, אשר אושרו על-ידי משרד הבריאות בישראל בשנת 2006 לפי "מינהל רפואה" לצורך טיפול בדרגה 3 (על-פי (NYHA, כוללות בוסנטן (טרקליר) שהוא נוגד-קולטני לאנדותלין-1.

מדווח במאמר זה על פרשת חולה עם טר"מ המלווה ביל"ד משני קשה של הריאות, עם הוריות-נגד לטיפול באילופרוסט, עקב אי-ספיקת לב דיאסטולית משנית לטרשת עורקים. חולה זה טופל בהצלחה בבוסנטן במשך 4 שנים, עד לפטירתו.

גליה גריסרו-סואן^1,7, דן אנגלהרד^2,8, סיון פרל³, יחיאל שלזינגר^4,9,מיכל שטיין^5,7, שי אשכנזי^*6,7

¹מחלקות הילדים בבית החולים דנה, תל אביב, ²מרכז רפואי הדסה, ירושלים, ³בית חולים אסף הרופא, צריפין, ⁴בית חולים שערי צדק, ירושלים, ⁵בית חולים וולפסון, חולון, ⁶בית חולים שניידר, פתח תקווה, ⁷הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁸הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, ⁹הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע

*בשם קבוצת החוקרים המשתתפים המופיעה בסוף המאמר

נגיף הרוטה מהווה את הגורם השכיח לדלקת מעיים (גסטרואנטריטיס) חדה בילדים בישראל ובעולם, וכרוך בשיעורי תחלואה ותמותה ניכרים. לאחרונה נרשמו שני חיסונים למניעת הזיהום, לאחר שיעילותם הוכחה בפרט נגד זיהומים קשים מנגיף הרוטה ואישפוזים הנובעים מזיהום זה.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לאפיין אישפוזי ילדים בישראל עקב דלקת מעיים המושרית על ידי נגיף הרוטה.

לשם כך נערך מחקר רטרוספקטיבי למשך שנתיים (1.4.04-31.3.06) בבתי החולים בישראל שבהם נבדק נגיף הרוטה באופן שגרתי בילדים המאושפזים עקב דלקת מעיים חדה. מדדים להכללה במחקר: גיל <18 שנה, אישפוז עקב שילשול חד, בדיקת צואה חיובית לנגיף הרוטה ומידע רפואי נגיש. מדדים לאי-הכללה: שילשול שנרכש בבית החולים, הפרעה חיסונית, טיפול מערכתי בסטרואידים, טיפול ברעלנים או הפרעת ספיגה.

אותרו בתקופת המחקר 1,912 חולים בישראל שאושפזו עקב דלקת מעיים מנגיף הרוטה, מהם 1,719 ענו למדדים להכללה, 92% מהם ביישוב עירוני. עונתיות: שיאי האישפוזים היו בחודשים נובמבר ודצמבר, בהם 34% מכלל האישפוזים עקב דלקת מעיים חדה נבעו מנגיף הרוטה, והשפל נרשם באוגוסט (7%, P<0.0001). בחישוב כלל-שנתי, דלקת מעיים מנגיף הרוטה היוותה 18.4% מהאישפוזים עקב דלקת מעיים חדה ו-2.8% מכלל האישפוזים של ילדים בבתי החולים המשתתפים במחקר. חמישים וארבעה אחוזים (54%) מהמאושפזים היו בנים. הגיל הממוצע היה 14 חודשים, ומירב האישפוזים היו בגילאי 7-18 חודשים, 52% מהאישפוזים היו של ילדים עד גיל שנה ו-89% של ילדים עד גיל שנתיים. משך האישפוז הממוצע היה 3.9 ימים  והיה ממושך יותר בילדים הצעירים. על פי השנתון הסטטיסטי על ילדים בישראל 2004 – האישפוזים בבתי החולים המשתתפים במחקר היוו 25.1% מכלל האישפוזים בישראל בשנת 2004. לפיכך, ניתן להעריך היקף של 3,816 אישפוזים (14,692 ימי אישפוז) בשנה בישראל עקב דלקת מעיים מנגיף הרוטה.

למרות המיגבלות הגלומות במחקר רטרוספקטיבי (וקרוב לוודאי תת-הערכה הכרוכה במחקר כזה), בולט מספר האישפוזים הגבוה בילדות המוקדמת, ובולטים הסיבוכים הנובעים מדלקת מעיים מנגיף הרוטה בישראל.

הפרוגנוזה של החולים עם אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי על רקע איסכמי ללא ניתוח היא גרועה. בדקנו את התוצאות ארוכות-הטווח לאחר ניתוח מעקפים משולב עם תיקון המסתם הדו-צניפי.

בין השנים 1993-2004 עברו 122 חולים ניתוח מעקף כלילי ותיקון המסתם הדו-צניפי. גיל החולים היה 65+10 שנים, 89 (73%) היו גברים. חמישים ואחד (42%) היו בדרגת תיפקוד NYHA IV (ממוצע דרגת תיפקוד 1+3.1), ב-77 (63%) היה תיפקוד חדר שמאל ירוד בדרגה בינונית או קשה, וב-103 (84%) הייתה אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי בדרגה IV (ממוצע 3.8+0.4). בכל החולים הושתלה טבעת אנולופלסטיה גמישה (גודל 26+1 מ"מ), ומספר המעקפים שבוצעו היה 2.5+0.9.

שיעור התמותה מהניתוח היה 7% (9 חולים). מאה-ושלושה-עשר חולים ששרדו את הניתוח עברו מעקב במשך תקופה ממוצעת של 34 חודשים (טווח 2-91). ניצפה שיפור בדרגת תיפקוד עד דרגת NYHA 2.2+1, וב- 65 (58%) תיפקוד חדר שמאל היה בדרגה I-II. אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי הייתה בדרגה 1.6+1 לכלל הקבוצה, וב- 28 (25%) נשארה אי-ספיקה בדרגה III-IV. תמותה מאוחרת הייתה ב-21 חולים (18%) בתקופה של 33+20 חודשים לאחר הניתוח (טווח 2-62). מנבאים לתמותה מאוחרת היו תיפקוד ירוד של חדר שמאל, דרגת NYHA IV, וגיל מעל 70 שנה (P<0.0001). אי-ספיקה שאריתית של המסתם הדו-צניפי לא נמצאה כגורם מנבא לתמותה מאוחרת.

לסיכום, בחולים עם אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי על רקע איסכמי, ניתן לבצע ניתוח מעקפים לתיקון המסתם עם סיכון סביר. תיפקוד חדר שמאל הוא הגורם העיקרי המנבא הישרדות לטווח ארוך.
 

הפרוגנוזה של החולים עם אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי על רקע איסכמי ללא ניתוח היא גרועה. בדקנו את התוצאות ארוכות-הטווח לאחר ניתוח מעקפים משולב עם תיקון המסתם הדו-צניפי.

בין השנים 1993-2004 עברו 122 חולים ניתוח מעקף כלילי ותיקון המסתם הדו-צניפי. גיל החולים היה 65+10 שנים, 89 (73%) היו גברים. חמישים ואחד (42%) היו בדרגת תיפקוד NYHA IV (ממוצע דרגת תיפקוד 1+3.1), ב-77 (63%) היה תיפקוד חדר שמאל ירוד בדרגה בינונית או קשה, וב-103 (84%) הייתה אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי בדרגה IV (ממוצע 3.8+0.4). בכל החולים הושתלה טבעת אנולופלסטיה גמישה (גודל 26+1 מ"מ), ומספר המעקפים שבוצעו היה 2.5+0.9.

שיעור התמותה מהניתוח היה 7% (9 חולים). מאה-ושלושה-עשר חולים ששרדו את הניתוח עברו מעקב במשך תקופה ממוצעת של 34 חודשים (טווח 2-91). ניצפה שיפור בדרגת תיפקוד עד דרגת NYHA 2.2+1, וב- 65 (58%) תיפקוד חדר שמאל היה בדרגה I-II. אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי הייתה בדרגה 1.6+1 לכלל הקבוצה, וב- 28 (25%) נשארה אי-ספיקה בדרגה III-IV. תמותה מאוחרת הייתה ב-21 חולים (18%) בתקופה של 33+20 חודשים לאחר הניתוח (טווח 2-62). מנבאים לתמותה מאוחרת היו תיפקוד ירוד של חדר שמאל, דרגת NYHA IV, וגיל מעל 70 שנה (P<0.0001). אי-ספיקה שאריתית של המסתם הדו-צניפי לא נמצאה כגורם מנבא לתמותה מאוחרת.

לסיכום, בחולים עם אי-ספיקת המסתם הדו-צניפי על רקע איסכמי, ניתן לבצע ניתוח מעקפים לתיקון המסתם עם סיכון סביר. תיפקוד חדר שמאל הוא הגורם העיקרי המנבא הישרדות לטווח ארוך.
 

מחלת ריאות חסימתית כרונית היא מחלה נפוצה עם נטייה להתפשטות בעולם. מבחינה פיזיולוגית, במחלת ריאות חסימתית כרונית נגרמת הפרעה באיוורור ובחילופי גזים בריאות. בבדיקות מעבדה יכולה לחול עלייה בדו-תחמוצת הפחמן עם ירידה הדרגתית בערכי החמצן וה- pH בדם העורקי, וכתוצאה מכך חלה עלייה במקטעי שטח מת פיזיולוגי.

חולים עם מחלת ריאות חסימתית כרונית מהווים חלק גדול מהחולים המונשמים ביחידה לטיפול נמרץ. על-מנת לנבא את משך ההנשמה עלה הרעיון לבדוק את היחס בין מקטע שטח מת פיזיולוגי למשך ההנשמה ולהתבסס עליו כמדד פרוגנוסטי.

נכללו במחקר 49 חולים מונשמים על רקע החמרה במחלת ריאות חסימתית כרונית. מכל החולים נלקחו בהתקבלותם דגימות דם לגזים בדם העורקי, נבדק PECO2 באמצעות מכשיר Datex S/5 ובהמשך חושב מקטע של שטח מת פיזיולוגי – Dead space fraction  על-פי המשוואה על-שם Bohr. העיבוד הסטטיסטי של הנתונים נעשה באמצעות תוכנת ה- SPSS-11.

נמצא, כי החולים שנכללו במחקר היו מונשמים לפחות מ-5 עד 161 שעות (ממוצע 40±47). בנוסף למדדי המעבדה כמו גזים בדם העורקי, נמדד הערך של דו-תחמוצת הפחמן באוויר הנשאף וחושב הערך של DSF. ערכי ה- DSF שהתקבלו נעו בין 0.22 לבין 0.74 (ממוצע 0.119±0.489). לא נמצא קשר בין ה-DSF לזמן ההנשמה, מימצאים אלו אינם תורמים להערכת מצב החולים הללו או לניבוי הפרוגנוזה ותקופת ההנשמה.

לסיכום, מקטע של שטח מת פיזיולוגי (Dead space fraction) אינו יכול להוות מדד פרוגנוסטי למשך ההנשמה בחולים עם אי-ספיקת נשימה חדה על רקע החמרה במחלת ריאות חסימתית כרונית.
 

¹אליהו רקח, ²עפר מרימסקי, ³אברהם קוטן, ⁴שרה אפטר,⁵רפאל קטן

¹אוניברסיטת תל-אביב, ²המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב, ³המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, ⁴מח' דימות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, ⁵המכון לאונקולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

שאת משתית מערכת העיכול (Gastrointestinal stromal tumor - GIST) (להלן שממ"ע[1]) היא ממאירות נדירה של מערכת העיכול.עד לעת האחרונה לא היה בנמצא טיפול יעיל למחלה בשלב שבו לא ניתן לנתח את החולה, מאחר שהשאת עמידה לכימותרפיה ורדיותרפיה. Imatinib mesylate, תרופה ממשפחת מעכבי הטירוזין קינאזה, השיגה תגובה מרשימה ושיפרה את תוחלת-חייהם של החולים ב- שממ"ע. בעבודה זו נסקר הטיפול ב-Imatinib בחולי שממ"ע בישראל.

לשם כך נערך מעקב אחר 25 חולי שממ"ע שטופלו בישראל בין השנים 2001-2006. בחולה אחד (4%) הושגה הפוגה מלאה; ב-13 חולים (52%) הושגה הפוגה חלקית; ב-9 חולים (36%) הושגה התייצבות בהתפשטות המחלה; וב-2 חולים (8%) לא ניתן היה להעריך את התקדמות המחלה. חציון הזמן להישרדות החולים לא הושג עדיין. בשנים-עשר חולים (48%) עברה השאת שינויים רנטגניים המתאימים להתנזלות. באחד-עשר חולים (44%) הופיעה עמידות מאוחרת לטיפול (בטווח 7-54 חודשים). השפעות-הלוואי היו לרוב קלות. השפעות-לוואי קשות (דרגה 3-4 בסולם CTC) הופיעו ב-24% מהחולים. לא נמצא יתרון בעל משמעות סטטיסטית בשיעור הישרדות החולים או במשך הזמן עד להתקדמות המחלה בין חולים עם הפוגה חלקית לבין אלו שמחלתם נותרה יציבה  (P=0.39 ו P=0.71, בהתאמה).

לסיכום, טיפול ב- Imatinib mesylate מראה יעילות רבה בחולי שממ"ע והסבילות לתרופה טובה. תרופות דוגמת Sunitinib הנמצאת כעת בשלבי מחקר קליני מתקדם, יוכלו בעתיד להוות פיתרון טיפולי נוסף בחולי שממ"ע.

[1]שממ"ע- שאת משתית מערכת העיכול (Gastrointestinal stromal tumor)

יצחק ברוורמן, שלטון מלצקי גלית אביאור

יח' אף-אוזן-גרון וכירורגיה של ראש צוואר, מרכז רפואי הלל-יפה, חדרה, מסונפת לפקולטה לרפואה של הטכניון- מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

דלקת מיפרקים קריקואריתנואידית יכולה להיות חלק מדלקת מיפרקים שיגרונתית (דמ"ש)1, העשויה להתבטא בתסמינים בגרון, בדומה למחלות מערכתיות אחרות. שיתוק דו-צדדי של מיתרי הקול יכול להתפתח עם התקדמות דלקת מיפרקים קריקואריתנואידית ועלול לסכן בחנק את החולה הלוקה בקוצר-נשימה. קיבוע וחוסר תנועה של האריתנואידים, משנית לתהליך הדלקתי הכרוני במיפרק הקריקואריתנואידי, יוצר בשלב הכרוני שיתוק דו-צדדי של מיתרי הקול עם הופעת תסמינים כמו שירנוק (Stridor), צרידות, קוצר-נשימה וגם כאבים, קושי בבליעה ובדיבור בשלב החד. הטיפול בדלקת מיפרקים קריקואריתנואידית עם שיתוק דו-צדדי של מיתרי הקול כולל מספר ניתוחים לשיפור הנשימה והקול. פיום קנה מאפשר פיתרון מיידי למצב רפואי דחוף של קוצר-נשימה הנובע מעמדה מקורבת של המיתרים עקב חוסר תנועה. קיימים ניתוחים נוספים שמטרתם ליצור הרחקה בין המיתרים לצורך הגדלת המירווח הגלוטי לשיפור מצב הנשימה. פגיעה וקיבוע של מיתרי הקול בחולים הלוקים בדלקת מיפרקים מתקדמת, צריכה להילקח בחשבון על-ידי הרופא המטפל. חולים הלוקים בדמ"ש זקוקים למעקב אף-אוזן-גרון לצורך הערכה נשנית של חלל הגרון, על-מנת למנוע איחור בקביעת האבחנה והגעה לשיתוק דו-צדדי מתקדם של מיתרי הקול עם סיכון נתיב האוויר בחולים אלו. מומלץ להיבדק על-ידי רופא אף-אוזן-גרון לצורך הערכת מיתרי הקול ותנועתם גם כחלק מהערכה טרום-ניתוחית והרדמתית, כמו בהערכת חולים המועמדים לניתוח בלוטת-התריס ועוברים בדיקת אא"ג מקדימה.

לסיכום, מובאת בזאת פרשת חולה שלקתה בדמ"ש, פיתחה דלקת מיפרקים קריקואריתנואידית יחד עם שיתוק דו-צדדי של מיתרי הקול שהתבטא בשירנוק וקוצר-נשימה, ונזקקה לפיום קנה דחוף. מובאים גם סקירת סיפרות, דיון בנושא דלקת מיפרקים קריקואריתנואידית עם שיתוק דו-צדדי של מיתרי הקול, ודיווח על אפשרויות הטיפול בחולים אלה.

אילן ליבוביץ, יהונתן פינטהוס, בן עמי סלע, יעקב רמון

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי מאיר, כפר סבא, המח' לאורולוגיה, המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, מסונפים לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

השתנות נירואנדוקרינית של סרטן הערמונית מתרחשת כחלק מהתקדמות השאת לשלב העמידות לחסך אנדרוגני. נמצא, כי רמות CgA משקפות את השינוי הנירואנדוקריני בשאת, וכי הן נמצאות במיתאם עם שלב המחלה ועם מצב העמידות לחסך אנדרוגני. לנוכח זאת, לרמת CgA  עשויה להיות חשיבות כסמן ממאיר בחולי סרטן ערמונית. בעבודה זו בדקנו את הידימות של בדיקת CgA ואת המיתאם של רמת CgA בפלסמה למדדים קליניים בחולי סרטן ערמונית.

דגימות פלסמה שהתקבלו מ-40 חולי סרטן ערמונית בשלבי מחלה שונים נבדקו לרמת CgA בשיטת ELISA (kit, DAKO, Glostrup-Denmark ELISA). הטווח התקין של CgA בפלסמה נקבע כ-18-2 יח'/ל' עם סטיית תקן של 4, ובהתאם נקבע הסף הפתולוגי של CgA כ-26 יח'/ל' (גבול עליון של הנורמה +2 סטיות תקן). רמות PSA, CEA, CA-125, CA-19.9, ו-CA-15.3 בנסיוב נבדקו בזמן לקיחת הדם לרמת CgA. הנתונים הקליניים של החולים לוקטו מן הרשומות הרפואיות.

רמת CgA נמצאה מוגברת ב-18 חולים (45%): ב-25.0% מהחולים בשלב מוגבל לערמונית, ב-52.9% בשלב מתקדם מקומית, ב-71.4% בשלב גרורתי, ב-75% מן החולים בשלב עמיד לטיפול הורמוני, וב-23.1% מהחולים בשלב רגיש להורמונים (P-0.009). בחולים עם CgA מוגבר הייתה הרמה הממוצעת של CgA ו-PSA 100.2 יח'/ל' (717-27) ו-301 נאונג'/מ"ל (59.7-2.6), בהתאמה, בחולים עם רמת CgA בטווח התקין (0.05>P). רמת ה-PSA הממוצעת בזמן דגימת ה- CgA לא נבדלה בין הקבוצות.

לסיכום, רמה מוגברת של CgA היא מימצא שכיח בקרב חולי סרטן ערמונית בכל שלבי המחלה. CgA מוגבר שכיח יותר בקרב חולים המאובחנים בשלב מתקדם יותר עם רמות PSA גבוהות יותר. רמת CgA גבוהה קשורה באופן מובהק בטיפול הורמוני רציף ובהתפתחות עמידות לטיפול הורמוני, ללא מיתאם לרמת PSA. לרמת CgA, המשקפת את ההתמיינות הנירואנדוקרינית של השאת, יש משמעות איבחונית, טיפולית ופרגנוסטית, שהיא בעלת ערך מוסף על ה-PSA בטיפול בחולי סרטן הערמונית.

רן טיין*, איילה פולק, אמיר בוקלמן, חיה כץ, ראובן פוקרוי, אריאלה לן, רעות פרנס, אייל אלוני, דויד האוזר

מח' עיניים, מרכז רפואי קפלן, רחובות

בצקת במקולה היא הגורם הנפוץ ביותר לאובדן ראייה בינוני בקרב חולי סוכרת. הטיפול המקובל בבצקת הוא טיפול בלייזר. לאחרונה פורסמו תוצאות עבודות על הזרקת Triamcinolone acetonide (טריאמצינולון אצטוניד - ט"א) לתוך העין, לחלל הזגוגית, כטיפול לבצקת מקולרית מפושטת שלא הגיבה לטיפולי לייזר קודמים.

המטרות היו לבדוק יעילות ובטיחות במעקב שנה לאחר הזרקה בודדת של  Triamcinolone acetonide לחולי סוכרת עם בצקת מקולרית מפושטת עמידה לטיפול לייזר.

נערך מחקר התערבותי פרוספקטיבי השוואתי על סידרת חולים. מיקום: מירפאת בית-חולים אוניברסיטאי. אוכלוסיית חולים: 21 חולי סוכרת עם בצקת מקולרית מפושטת דו- צדדית; תהליך ההתערבות: מתן זריקה בודדת של ט"א לנוזל הזגוגית;  משתנים עיקריים: חדות ראייה על-פי ETDRS, מידת הבצקת על-פי הערכה קלינית ומדידה בבדיקת דימות במכשיר  RTA, 3 ו-12 חודשים לאחר הזרקה. בנוסף נוטרו השפעות-לוואי: לחץ תוך-עיני והיווצרות ירוד.

שלושה חודשים לאחר ההזרקה ניצפה בקרב קבוצת המחקר שיפור ממוצע בחדות ראייה של 4.7±11.7 אותיות בלוח EDTRS לעומת 0.2±11.4  בקבוצת הבקרה  (P=0.18). שנה לאחר ההזרקה לא ניצפה הבדל בשינוי בחדות הראייה בין הקבוצות. בהערכה קלינית של שטח הבצקת ניצפה שיפור משמעותי בקבוצת מחקר לעומת קבוצת בקרה לאחר 3 חודשים (P=0.0006 )  ושנה (P=0.05 ), אך ב- RTA נמצאה הפחתה בעובי הרשתית בבדיקת 3 חודשים בלבד שאינה בעלת משמעות סטטיסטית (P=0.24). בארבע עיניים מקבוצת המחקר נדרש טיפול נוגד לחץ תוך-עיני לעומת אף לא אחת מקבוצת הבקרה (P=0.054). לא נמצא הבדל בין הקבוצות בהיווצרות הירוד אחרי שנה (P=0.69).

לסיכום, הזרקת ט"א לחלל הזגוגית עשויה לשפר חדות ראייה באופן זמני. השפעת-הלוואי השכיחה היא עליית לחץ תוך-עיני הנשלט במרבית החולים בטיפול מקומי. במעקב שנה לא נמצאה עדות התומכת ברעלנות התרופה בקרב עיניים של חולי סוכרת עם בצקת מפושטת.

* עבודה זו בוצעה במסגרת מילוי חלק מדרישות הפקולטה לרפואה בירושלים לקבלת תואר דוקטור לרפואה.

קובי סתיו, יהודית זנדבנק, יניב שילה, אריה לינדנר ואמנון זיסמן

המח' לאורולוגיה, המכון לפתולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא המסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

המטרה במחקר הנוכחי הייתה בחינת תוצאות מעקב ארוך-טווח לאחר כריתה נרחבת של הערמונית.

נאספו נתונים רטרוספקטיביים אודות 401 חולים אשר טופלו בכריתה נרחבת של הערמונית בין השנים 1992-2004.

הגיל הממוצע היה 63 שנה. חציון ה-PSA היה 8.5 ודירוג גליסון חציוני 5. אבחנה הושגה בביופסיה ראשונה ב-91% בדגימת 7 (3-16) גלילי ערמונית בממוצע. סקר קישריות-לשד של האגן נעשה ב-84 חולים (21.7%), מתוכם ב-5 הייתה נגיעות (6%). חדירה לקופסית נמצאה ב-91 חולים (24%), שוליים עם תאי שאת ב-78 (20.1%) ושלפוחיות זרע נגועות ב-37 (9.5%). משך האישפוז הממוצע היה 5.2 ימים (3-22). השפעות-הלוואי השכיחות היו חום (11.4%), אי-נקיטת שתן (8%), זיהום בפצע (4%), ותסחיף לריאות (1.5%). כשנה לאחר הניתוח שיעור נקיטת שתן מלאה היה 72% (No pads). שבעים-ושישה חולים (19.6%) השתמשו בפד אחד ביממה בלבד. מבין החולים שעברו ניתוח משמר עצבים שיעור הזיקפה כשנה לאחר הניתוח היה 46.5% (80/172 חולים) ללא צורך בטיפול בתרופות.

חציון משך המעקב היה 84 חודשים. הישרדות כללית ל-5 שנים הייתה 85% ול-8 שנים 73%. הישרדותם של 136 (35%) חולים בשלב T1c ל-10 שנים הייתה 95%. בשישים-ושמונה (18%) חולים ניצפתה עלייה בערכי ה- PSA לאחר הניתוח. הזמן הממוצע לכשל הביוכימי היה 12.5 חודשים (טווח 0-76 חציון 12). ארבעים-וחמישה חולים (12%) נפטרו. מתוכם, 21 (5.4%) נפטרו מסרטן ערמונית גרורתי, 10 מסיבה אחרת, וב-14 מקרים הסיבה לא ידועה. נמצא מיתאם מובהק בין תמותה לרמת ה-PSA, השלב הקליני ודירוג הגליסון.

לסיכום, מרבית החולים לאחר הניתוח שולטים בהטלת שתן, 46.5% מהחולים העוברים ניתוח משמר עצבים משיגים זיקפה עצמונית, ושיעור ההישרדות והתוצאות ארוכות-הטווח של כריתה נרחבת של הערמונית משתוות לאלה המדווחות בסיפרות הרפואית.

גבריאל נירנברג, דוד רותם, מאזן פלאח, מיכאל בסר, מיכאל סודרי

היח' לארתרוסקופיה וחבלות ספורט, המערך לאורתופדיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

הטיפול בחומרים ביו-נספגים שיפר את היכולת לבצע איחוי מהיר וקל בקרע בסהרון. קיבוע באמצעות חיצים ביו-נספגים גורם לירידה בתחלואה ובסיבוכים.

המטרות היו לבחון את יעילות הטיפול בקרע בסהרון על-ידי איחוי באמצעות חיצים ביו-נספגים.

בין השנים 1997-2004 עברו 14 חולים תיקון קרע בסהרון באמצעות חיצים ביו-נספגים, מתוכם 3 נשים ו-11 גברים. הגיל הממוצע היה 23 שנה (טווח: 16-34 שנה). החולים נמצאו במעקב למעלה משנה. ממוצע המעקב היה 35 חודשים (טווח 12-72 שנה). הסיבה העיקרית לקרע בסהרון הייתה חבלת ספורט (60%). סיבות אחרות היו תאונת עבודה (20%) ותאונות צבאיות (20%). כל הקרעים היו באזור המוגדר כראוי לתפירה, והמכונה "אדום-אדום" או "אדום-לבן" בסהרון.

חולה אחד לקה בקרע בסהרון החיצוני, ובארבעה חולים נמצאו קרעים ברצועה הצולבת הקדמית. אורכו הממוצע של קרע היה 9.3 מ"מ. הקרע קובע באמצעות 2.5 חיצים בממוצע. ההערכה הקלינית בוצעה באמצעות שאלון לישהולם (Lyshholm Scor).

תוצאה מצוינת (Excellent) נמצאה בקרב 10 חולים, טובה (Good) בחולה אחד, סבירה (Fair) בשני חולים וגרועה (Poor) בחולה אחד. חולה אחד סבל מכאב זמני עקב בליטה תת-עורית של החץ באזור סדק המיפרק הפנימי. בחולה אחד בוצעה כריתה חלקית של הסהרון עקב תסמינים ממושכים, וחולה אחד עבר שיחזור רצועה צולבת קדמית.

לסיכום, טיפול בקרעים בסהרון באמצעות חיצים ביו-נספגים הוא שיטה קלה ואמינה בהשוואה לשיטות אחרות עם שיעור סיבוכים נמוך. נדרשים מחקרים נוספים לבדיקת איכות האיחוי והתחלואה הנלווית.

מנחם נוימן^1,4-8, מיכל לוריא², אחינועם לב-שגיא², רויטל ארבל³, שלמה שמעונוביץ⁶, יובל לביא^1,6,8,

תחום אורוגינקולוגיה במחלקות נשים במרכזים הרפואיים שערי-צדק¹, מסונף לפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הדסה הר-הצופים² והדסה עין-כרם³, מסונפים לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, בתי-החולים אסותא⁴, ואמריקן מדיקל-סנטר⁵, המרכזים לבריאות האישה של שירותי בריאות כללית⁶, קופת-חולים לאומית⁷, וקופת-חולים מאוחדת⁸

כחמישית מהנשים נחבלות במהלך הלידה, כך שריצפת האגן נפגעת. חלקן לוקות בהמשך באי-נקיטת שתן במאמץ (Urinary stress incontinence). הליקוי הנדון, שאינו אלא בקע אנטומי, ניתן לטיפול בניתוח משקם, ודווח על ניתוחים רבים כאלה במרוצת השנים. המטפלים האורוגינקולוגים, האמונים על התחום הרפואי דנן, שוקדים על איתור ניתוח נבחר שיבטיח הצלחה מרבית עם מיזער זיהומים. ז'אן דה-לבאל, אורולוג בלגי, דיווח לאחרונה על ניתוח זעיר-פולשני חדש, עתיר הצלחה ודל סיבוכים. בניתוח זה משומרות הצלחותיו של המיתלה הלדני ללא מתח, אך סרט הפרולן התומך במרכז השופכה מועבר דרך חלל הדוקרן ולא דרך החלל האחור-חיקי – למניעת פגיעה אפשרית במעי, בשלפוחית-השתן ובכלי-דם גדולים.

המטרה הייתה להעריך את הצלחת הטיפול, בטיחותו, קלות ביצועו וסיבוכיו של הניתוח החדש.

נערכו 100 ניתוחים בנשים הלוקות באי-נקיטת שתן במאמץ שהוכח בתבחינים אורודינמיים. פרטיהן האישיים של הנשים, תוצאות הניתוח וסיבוכיו נאספו באופן פרוספקטיבי.

הניתוח, שאינו מחייב צינתור של שלפוחית-השתן ואף לא ציסטוסקופיה, לא היה כרוך בסיבוכים במהלכו. הסיבוכים הבתר-ניתוחיים כללו כאב ירכיים שעליו התלוננו כשליש מהמנותחות. הכאבים שוככו במתן נוגדי-כאב פומיים וחלפו מאליהם בתוך מספר ימים. נרשם אירוע אחד של אצירת שתן חדידה (Sub-acute) על רקע חסימה שטופל בהצלחה בהרפיית הסרט בחדר הניתוח. תשעים-ושלוש (93) נשים הביעו שביעות-רצון רבה מתוצאות הטיפול; שש נשים דיווחו על שיפור ניכר באיכות-חייהן בעקבות הניתוח, אך גם על דלף שאריתי; בשתי נשים נכשל הטיפול ושתיהן נרפאו מאי-נקיטת השתן במאמץ לאחר שנותחו שוב, הפעם בשיטת ה-TVT.

לסיכום, תוצאות מעקב ראשוני וקצר-טווח מלמדות, כי המיתלה הלדני-דוקרני ללא מתח נמצא ראוי לבחינה מקיפה כניתוח זעיר-פולשני לטיפול באי-נקיטת שתן במאמץ בנשים.