תוצאת חיפוש

עומר מי-דן¹, ליאור לבר¹, מאיר ניסקה, גדעון מן^1,2

¹המחלקה לאורתופדיה והיחידה לפגיעות ספורט, בית חולים מאיר, כפר סבא, ²מכון ריבשטיין לרפואת ספורט ומחקר, מכון ווינגייט, נתניה

הטיפול בפלסמה עשירת טסיות דם אוטולוגית  (Autologous platelet-rich plasma - PRP), על אף היותו פשוט בעיקרו, הוא פיתוח ביוטכנולוגיה חדשה יחסית המסייעת להאצת תהליך הריפוי בפציעות שריר-שלד מגוונות. טכניקות שונות להפקת גורמי גדילה אילו לצורך טיפול, החלו מתפשטות במהירות רבה בעת האחרונה גם ברפואת פה ולסת, ברפואה אסתטית ובתחומי רפואה רבים אחרים. אולם לאחר יותר משני עשורים של מחקר ענף בתחומי רפואה מגוונים, נראה כי רפואת הספורט, בשל התקשורת והממון הרב הסובבים אותה, תהיה זו שתבשר על העידן שיהפוך את הטיפול ב-PRP לפריצת הדרך הרפואית הבאה.

במחקרים רבים שפורסמו בעת האחרונה, הודגם הפוטנציאל הגלום בהאצת תהליך הריפוי במצבים קליניים המצריכים ריפוי מהיר והתחדשות רקמות. התוצאה המיידית והמתבקשת היא קיצור משך זמן החזרה לפעילות גופנית מקצועית (Return-to-play time) – מושג אשר בעולם הספורט המקצועני מתורגם באופן עקיף לממון רב ולתהילה הנלווית אליו.

קיים חוסר אחידות בתחומים הבאים: (1) בפרוטוקולי הכנה, (2) בערכות ובשיטות שונות לשפעול טסיות הדם, (3) בדיווחים שונים על ריכוזי טסיות הדם וגורמי הגדילה בתמציות ה-PRP, (4) ובשיטות הטיפול, משכו ונפח התמציות. חוסר אחידות זה בכל התחומים הללו מדגיש הצורך במחקרים בדרגת הוכחה ראשונה ושנייה, עם מדדי תוצאות מתאימים ומעקב קליני מספק, להערכת הפעילות והיעילות של כל מרכיבי הטיפול ב-PRP. 

המטרה בסקירה זו היא לדווח על עקרונות הטיפול ב-PRP, על המחקרים האחרונים שנערכו וההתפתחויות החדשות, ועל ניסיוננו בתחום.

אריאל המרמן^2,1, יואל ליפשיץ³, יוסף פליסקין^4,1, דן גרינברג¹

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²משרד הרופא הראשי, שירותי בריאות כללית, ההנהלה הראשית, תל אביב, ³האגף לפיקוח על קופות חולים ותוכניות השב"ן, משרד הבריאות, ירושלים, ⁴המחלקה להנדסת תעשיה וניהול, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע

נטילת תרופות שלא על פי התווייתן הרשומה (Off-label use) שכיחה בכל תחומי הרפואה, אך במיוחד ברפואת ילדים, באונקולוגיה ובטיפול במחלות נדירות. נטילה כזו עשויה להועיל לחולים, אך מנגד קיים החשש באשר לבטיחות טיפולים אלה. מלבד הבעיות החוקיות, הבטיחותיות והאתיות המתעוררות בנטילת תרופות שלא על פי התווייתן הרשומה, עולה הסוגיה האם צריכת תרופות כזו ראוי שתמומן ממקורות ציבוריים.

בהתאם להנחיות משרד הבריאות, לא דנה הוועדה לעדכון סל הבריאות, מאז הקמתה ועד לדיוניה בסוף שנת 2008, בהתוויות שאינן רשומות. מדיניות זו נועדה להגן על מנגנון רישום התרופות בישראל, למנוע מנגנונים עוקפי רישום, ולא לאפשר מימון ציבורי להתוויות שלא הוכחה יעילותן ובטיחותן ברמה מספקת. הנפגעים העיקריים ממדיניות זו היו אותם חולים שלא זכו לפתרון בסל ונאלצו לממן טיפולים אלה מכיסם. לעיתים, קופות החולים ניאותו לממן טיפולי 0ff-label חיוניים, אך זה נעשה ללא קבלת מימון ציבורי לכך.

במאמר זה אנו סוקרים את הבעייתיות שבטיפולים בתרופות שלא להתווייתן הרשומה, את הרקע לשינוי מדיניות משרד הבריאות לגבי האפשרות למימון ציבורי של התוויות Off-label בישראל במקרים מיוחדים, החל מתחילת שנת 2009, ואת הנעשה במספר מדינות מערביות נוספות בהקשר זה.

גלעד הורוביץ¹, זיו גיל^3,2,1, אורן קו-אל^3,1, דריל סמית¹, מרדכי סלע⁴, אברהם אברג'יל¹, דן פליס¹

¹מערך אף אוזן גרון וכירורגיית ראש צוואר, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²היחידה לניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב,

³המעבדה לחקר יישומי של הסרטן, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב,

⁴המחלקה לכירורגיה משחזרת של הפה והלסתות, מרכז רפואי הדסה עין כרם, ירושלים

מטרות: שיעור ההיארעות של שאתות שמקורן בגת המקסילרית נמוך יחסית באוכלוסיה. המטרה בעבודה זו  היא להציג את מהלך האבחון והטיפול בחולים הלוקים בשאתות אלו.

שיטות וחולים: בין השנים 2008-1999, נותחו במרכז הרפואי סוראסקי 174 חולים עקב שאתות שמקורן בגת המקסילרית. מאה ושמונה עשר החולים (%68) נותחו בשל תהליכים ממאירים ו-54 חולים (%32) נותחו בשל תהליכים טבים.

תוצאות: השאת הממאירה השכיחה ביותר הייתה סרטן אפיתל תאי קשקש (40% מכלל הממאירויות), והשאת הטבה השכיחה ביותר הייתה אנגיופיברומה של גיל העלומים (34% מבין השאתות הטבות). מאה ארבעים ושישה חולים (84%) עברו ניתוח לכריתה חלקית של עצם המקסילה, ו-28 חולים (16%) עברו מקסילקטומיה מלאה. תשעה חולים עברו  כריתה נרחבת, מאחר שהשאת פרצה את גבולות המקסילה ועירבה את ארובת העין או את בסיס הגולגולת. בקרב 33 חולים (45%) נדרשו שתל חופשי ו/או תותב לשחזור החסר הכירורגי. סיבוכים בתר-ניתוחיים הופיעו ב-35 חולים (20%) וכללו בעיקר סיבוכי פצע מקומיים. המעקב אחר החולים נמשך בין חודש ל-97 חודשים, עם זמן מעקב ממוצע של 30 חודשים. מבין החולים עם שאתות ממאירות, 75 שרדו ללא עדות למחלתם (67%), 12 חולים (10%) חיים עם מחלתם ו-31 חולים (23%) נפטרו ממחלתם או מסיבות אחרות.

לסיכום: הוכח, כי ניתוח של חולים עם שאתות הגת המקסילרית הוא טיפול בטוח ויעיל. נדרש צוות רב תחומי של מנתחים ואונקולוגים, על מנת לאפשר טיפול מיטבי כנגד שאתות אלו.
 

נעה טריקי^2,1, יוסף פליסקין^3,1, דן גרינברג¹

¹המחלקה לניהול מערכות בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע, ²המחלקה למדיניות טכנולוגיות רפואיות, מכבי שירותי בריאות, ³המחלקה להנדסת תעשיה וניהול, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע

השתתפות עצמית המוטלת על מבוטחים בעת קבלת טיפול רפואי, מושתת על ידי מבטחי בריאות כאמצעי לריסון עלויות הטיפול הרפואי, אולם היא עלולה ליצור מצב שבו חולים במצב כרוני נמנעים מרכישת תרופות חיוניות בגין עלותן הגבוהה.

השתתפות עצמית מבוססת ראיות היא מדיניות חדשה שנוסתה לאחרונה בארצות-הברית, ובבסיסה הטיעון שיש לקשור את גובה ההשתתפות העצמית לערך הטיפול הרפואי. בעבודה הנוכחית נסקרים ממצאי המחקרים האחרונים שנבחן בהם יישום המדיניות החדשה בארצות-הברית.
תוצאות מחקרים אלה מוכיחות, כי הגישה החדשה משפרת את ההיענות לטיפול ואת תוצאי הטיפול, ועשויה בטווח הארוך יותר להביא לחיסכון בעלויות למבטח. יחד עם זאת, נדרשים מחקרים נוספים, על מנת לבחון את ישימות המודל ואת השפעותיו ארוכות הטווח, הן על איכות הטיפול והן על עלותו במערכות בריאות אחרות בעולם, ובכלל זה בישראל.

דן בנור

אוניברסיטת בן גוריון בנגב

הדחף המניע צעירים ללימודי רפואה נובע ממרכיבים רבים, אך מעל כולם ניצבת השאיפה לעזור לזולת הזקוק לעזרה. הכנסה גבוהה ותנאי עבודה משופרים כבר מזמן מהווים שיקול כבד משקל בבחירת רפואה כמקצוע, וגם שיקולי יוקרה וכבוד איבדו מזוהרם בימינו. לפיכך מדאיגים ומטרידים הם הממצאים המוצגים במאמרם של אייל לוטו וחב' המתפרסם בגיליון זה של הרפואה, המצביעים על כך ש-18% מתלמידי שנה ד' שהשתתפו במחקר היו שוקלים מחדש את בחירתם ברפואה כמקצוע לאחר ההתנסות הקלינית הראשונה במחלקות פנימית. יתר על כן, 23% אינם בטוחים ברצונם להיות קלינאים ושוקלים חלופות אחרות, וזאת לעומת 6% בלבד לפני ההתנסות.

דן שטרנבך¹, גדי פישמן¹, ליאת בן-סירה², ארי דירוא¹

¹יחידת אא"ג ילדים, מחלקת אא"ג וניתוח ראש וצוואר, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ² יחידת דימות ילדים, מחלקת הדימות, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

תינוקת בת 7 חודשים הגיעה לבדיקה עקב אירועי שיעול בזמן אכילה. בבדיקתה אובחן נגע עגול כחלחל המתבלט בזמן בכי או מאמץ מהאזור הבתר קריקואידי, והנגע לא נראה כלל בזמן שהייתה נינוחה. היא טופלה בפרדניזון בדרך פומית למשך חודש, הרגישה טוב ולא נראה שינוי בנגע. לאחר מעקב של 11 חודשים נעלם הנגע. בסקירת הספרות הרפואית נמצאו 6 מאמרים שדווח בהם על 19 ילדים עם נגעים ואסקולריים בתר קריקואידיים. שבעה ילדים היו ללא תסמינים ולא נזקקו לטיפול כלשהו. שמונה ילדים היו עם תחלואה משמעותית נוספת. מגוון הטיפולים שקיבלו ילדים עם תסמינים של שיעול או קושי באכילה כלל: סטרואידים דרך הפה או בהזרקה לתוך הנגע, כריתה באמצעות לייזר וכריתה פתוחה.

מסקנות: זהו נגע נדיר עם מראה והסתמנות אופייניים. הבירור המומלץ המזערי (המינימלי) הוא בדיקת הגרון ובדיקה וידאופלואורוסקופית של מנגנון הבליעה. בילדים עם תסמינים משמעותיים מוצעות בספרות הרפואית מספר אפשרויות טיפול.
 

דן טרנר¹, שי אשכנזי², פרנסיס מימוני³, רענן שמיר⁴

¹היחידה לגסטרואנטרולוגיה ותזונה בילדים, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים, ²מחלקת ילדים א’ והיחידה למחלות זיהומיות, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³אגף ילדים, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁴המכון לגסטרואנטרולוגיה ותזונה בילדים, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

*ההמלצות אומצו על ידי החוג למחלות זיהומיות בילדים, האיגוד לגסטרואנטרולוגיה ותזונה בילדים, ואיגוד רופאי הילדים בישראל.

כמעט כל הילדים לוקים לפחות באירוע אחד של גסטרואנטריטיס חדה (Acute gastroenteritis) עד גיל שלוש שנים. גסטרואנטריטיס חדה מהווה סיבה נפוצה מאוד לאשפוזים בישראל, אם כי השלשול מתבטא בדרך כלל בצורה קלה. קיימת שונות רבה בגישה לטיפול ולאבחון המחלה בישראל ובעולם.

המטרה במסמך הנוכחי היא להציג קווים מנחים לאבחון וטיפול בגסטרואנטריטיס חדה בילדים על בסיס המלצות אירופיות חדשות, תוך התאמתן למציאות האפידמיולוגית בישראל. העדויות שהתקבלו מחיפוש שיטתי בספרות הרפואית (Systematic review) רוכזו בטבלאות על פי חוזקן, והיוו את הבסיס להמלצות שאומצו באופן רשמי על ידי האיגוד הישראלי לגסטרואנטרולוגיה ותזונה בילדים (ISPGAN), החוג למחלות זיהומיות בילדים ואיגוד רופאי הילדים בישראל.

נמצא, כי הסימנים הקליניים בעלי ערך הניבוי הטוב ביותר לאבחון ציחיון (Dehydration) הם איבוד משקל, זמן החזר נימיות ארוך, טורגור ירוד, מיעוט בהטלת שתן ונשימה בלתי תקינה. לרוב אין צורך בתרביות צואה או דם. טיפול הבחירה בהחזרת נוזלים הוא מיום מחדש בדרך פומית באמצעות תמיסות מתאימות (Oral Rehydration Solution ORS:), בעלי אוסמולריות נמוכה או מופחתת. אין להפסיק בתזונה, ועם סיום החזרת הנוזלים תוך כארבע שעות, יש להמשיך בתזונה רגילה כולל הנקה ולקטוזה. בדרך כלל אין צורך בטיפול בתרופות, הואיל והמחלה חולפת מעצמה תוך מספר ימים. אולם ייתכן כי טיפול בזנים מסוימים של פרוביוטיקה מפחית את משך התסמינים וחומרתם. טיפול אנטיביוטי אינו מומלץ במרבית אירועי גסטרואנטריטיס חדה, אך יש מקום לשקול מתן אנטיביוטיקה בשיגלוזיס בשלושת הימים הראשונים של זיהום בקמפילובקטר ובחולים נבחרים אחרים. יש צורך בחיסון הפעוטות בישראל נגד נגיף הרוטה, על פי ההמלצות מאירופה, ארה"ב ואיגוד רופאי הילדים בישראל.

יישום עדויות המחקר בעבודה הקלינית יסייע באבחון וטיפול מרביים בגסטרואנטריטיס חדה באוכלוסיית הילדים בישראל.

איתמר גרוטו^2,1, דן אנגלהרד³

¹שירותי בריאות הציבור, משרד הבריאות, ירושלים, ²המחלקה לאפידמיולוגיה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, ³מחלקת ילדים, בית החולים האוניברסיטאי הדסה עין כרם, ירושלים

היקפי התחלואה בשפעת A/H1N1 2009 (שפעת החזירים) נמצאים במגמת עלייה בישראל ובכל מדינות חצי הכדור הצפוני. במקביל, הוחל במבצעי חיסון המוניים, בראש ובראשונה במטרה למזער את התחלואה הקשה ואת שיעור התמותה. ההתייחסות בסקירה הנוכחית היא בעיקר לחיסונים הניתנים בישראל, ומפורטות הראיות המדעיות בדבר בטיחותם ויעילותם של חיסונים אלו. הבסיס לאישור מתן החיסונים כנגד שפעת A/H1N1 2009 מושתת על: 1) הניסיון שנרכש בחיסון כנגד השפעת העונתית, 2) תהליכי הפיתוח של חיסונים כנגד שפעת פנדמית שהיוו בסיס לייצור החיסון העכשווי, 3) מידע על מרכיבים שונים של החיסונים כנגד שפעת A/H1N1 2009 בחיסונים אחרים, וכן 4) מידע מצטבר לאחר תחילת השיווק (Post-marketing). האימונוגניות של החיסונים גבוהה: 92% ויותר פיתחו נוגדנים ברמה הנחשבת כמגינה, לאחר שחוסנו במנה אחת. מובאים בסקירה זו נתונים המצביעים על בטיחותם של האדג'ובנטים (Adjuvants) ושל תיאומרסל המצויים בחיסונים השונים. החיסון בטוח והשפעות לוואי קשות נדירות ביותר. השפעות לוואי קלות, אשר דומות לאלו המופיעות לאחר חיסון כנגד שפעת העונתית, מופיעות בשכיחות של עד 18%-12% להשפעות מקומיות ועד כ-8% להשפעות מערכתיות. החיסונים אושרו על ידי רשויות הבריאות המוסמכות באירופה, לאחר שנמצאו יעילים ובטוחים. לבסוף מובאת מדיניות החיסון הנהוגה כיום בישראל.

צבי פרי^1,2, דן תירוש², אורי נץ², סולי מזרחי²

¹המרכז לחינוך רפואי, אוניברסיטת בן גוריון, ²המחלקה לכירורגיה א', בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, באר שבע

אוויר חופשי בחלל הבטן נחשב כמצב חירום רפואי. אולם קיימות הפרעות היכולות לחקות אוויר חופשי ובכך לשנות מהותית את הטיפול בחולה. אחת מהאבחנות המבדילות הנדירות היא פקלומה (Fecaloma). פקלומה היא מצב קיצוני שבו נוצר גוש צואה גדול, היכול להידמות לגוש ממאיר. תופעה זו שכיחה בגיל המבוגר. פקלומה מחייבת טיפול רפואי מיידי, שכן היא יכולה להוביל למצב חירום רפואי.

מובאת במאמר זה פרשת חולה בת 29, הלוקה בפיגור שכלי, והתקבלה בשל תלונה על הקאות ושלשולים. מספר ימים טרם התקבלותה סבלה מעצירות עם התרשמות של נפיחות בטן. החולה טופלה במוסד שבו היא שוהה באמצעות חוקן ניקוי, אך השפעתו הייתה חלקית, ולאחריו הופיעו הקאות וחום. בבדיקה שנערכה בהתקבלותה לחדר מיון נמצאה בטן תפוחה, ללא סימני גירוי הצפק. בצילום הודגמה בטן במצב חד, דהיינו, לולאות כרכשת ("מעי גס") מורחבות, עם תוכן רב וחשד לאוויר חופשי בכמות מעטה באזור הכבד מימין. עקב החשד לאוויר חופשי בבטן, נערכה בדיקת טומוגרפיה מחשבית שהודגמה בה פקלומה ענקית של הכרכשת (Colon) והפרשדון (Sigmoid colon). לנוכח זאת הוחל במתן טיפול שמרני בנוזלים דרך הווריד, במשלשלים, בחוקנים ובפירוק ידני של הפקלומה. כתוצאה מטיפול היו לחולה יציאות מרובות וחל שיפור ניכר במצבה. פקלומה (Fecaloma) היא מצב קיצוני שבו נוצר גוש צואה גדול, אשר עשוי להידמות לגוש שאתי. תופעה זו שכיחה במבוגרים. פקלומה מחייבת טיפול רפואי מיידי, שכן היא עלולה להוביל למצב רפואי מסכן חיים.

אבחון פקלומה מהווה אתגר לרופא. לצורך קביעת האבחנה ניתן, בנוסף ללקיחת ההיסטוריה הרפואית ולבדיקה הגופנית,  להיעזר בבדיקות דימות דוגמת צילומי רנטגן, טומוגרפיה מחשבית וסקירת על שמע.  

הטיפול הראשוני בפקלומה הוא לרוב שמרני, ללא ניתוח, אשר כולל מתן נוזלים לתוך הווריד, משלשלים וחוקנים. בחולים רבים נדרש גם פירוק ידני של גושי הצואה. אם הטיפול השמרני אינו מביא לשיפור, יש לשקול טיפול אנדוסקופי או ניתוח, הכולל לעיתים אף כריתה חלקית או מלאה של הכרכשת.

עמאד קסיס^1,10, יצחק סרוגו^2,10, סוזאן סרור¹, יוסף הורוביץ^3,10, טל אלמגור³, דנה וולף^5,4, ציפי קרא-עוז⁶, יורם כנס⁷, שמואל רשפון^9,8, דן מירון^3,10

¹היחידה למחלות זיהומיות בילדים, בית חולים לילדים מאייר, חיפה, ²המחלקה לרפואת ילדים, בית חולים בני ציון, חיפה, ³המחלקה לרפואת ילדים א', מרכז רפואי העמק, עפולה, ⁴המעבדה לווירולוגיה  קלינית, בית חולים  הדסה עין כרם ירושלים, ⁵הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים, ⁶המעבדה לווירולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה,⁷המעבדה למיקרוביולוגיה, מרכז רפואי העמק, עפולה, ⁸לשכת הבריאות המחוזית חיפה, ⁹בית הספר לבריאות הציבור, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה, ¹⁰הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון-מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

רקע: ברונכיוליטיס חדה (ב"ח) היא מחלה שכיחה ואחד מהגורמים החשובים לאשפוז ילדים עד גיל שנתיים, בעיקר בחודשי החורף.

מטרות: לאמוד את עומס התחלואה והתוצאים של ב"ח בצפון ישראל.  

שיטות: מחקר פרוספקטיבי שנערך בין 1.12.05 – 31.3.06. נכללו ילדים בני פחות משנתיים שאושפזו עקב ב"ח בשלושה בתי חולים בצפון ישראל. נאספו פרטים אפידמיולוגיים וקליניים מכל ילד, משך האשפוז, המחוללים והטיפולים שניתנו. נעשה חישוב ארצי בהסתמך על נתוני האשפוז הכלליים של משרד הבריאות משנת 2005.

תוצאות: נכללו בסקר 465 (93%) מתוך 500 הילדים שאושפזו עקב  ב"ח והיוו 18% מכלל הילדים שאושפזו בתקופת המחקר. מחולל כלשהו נמצא ב-419 (91%) חולים, ומחולל יחיד זוהה ב-243 (52%). שניים עד ארבעה מחוללים זוהו ב- 176 (39%) ילדים. המחוללים השכיחים שזוהו היוRSV  ו-Rhinovirus, ב-346 (75%) וב-129 (28%) ילדים, מהם, ב-192 (41%) וב-37 (8%), בהתאמה, היו אלה מחוללים יחידים. מידע מלא התקבל מ-390 (82%) ילדים, מהם  78% היו צעירים מגיל חצי שנה. משך האשפוז הממוצע היה 4.4± 4 ימים, 15 ילדים אושפזו ביחידה לטיפול נמרץ וילד אחד  נפטר. ל-94% מהילדים בוצע צילום בית החזה. מרבית הילדים טופלו בעירוי נוזלים, בתוספת חמצן, בפיזיותרפיה נשימתית, במרחיבי סימפונות, בתכשירי סטרואידים ובאנטיביוטיקה. בחישוב ארצי – בהנחה שמדיניות האשפוז דומה – אושפזו בארבעת חודשי המחקר בישראל כ-4,100 ילדים עקב ב"ח, המהווים כ-4% מכלל הילדים המאושפזים בשנה בישראל וגרמו  לכ-16,400 ימי אשפוז.  

מסקנות: ב"ח יוצרת מעמס ניכר ובתקופה קצרה במחלקות הילדים בעיקר של תינוקות הצעירים מגיל חצי שנה. פיתוח חיסון יעיל כנגד RSV יביא להפחתה משמעותית בעומס התחלואה.

מיכאל דן

היחידה למחלות זיהומיות, בית חולים וולפסון, חולון

העוסקים במחלות זיהומיות משולים למטפסי הרים המצויים אי-שם בין מרגלות ההר לפסגתו. לעיתים נדמה לנו שאנו ממש קרובים לשיא ההר, ואילו בזמנים אחרים התחושה היא שלא ממש התרחקנו מנקודת המוצא, והדרך עוד רבה וארוכה. מתחילת המאה העשרים נרשמו הישגים מפוארים בתחום מניעת מחלות זיהומיות והטיפול בהן. הבסיס להישגים אלה מורכב משלושה נדבכים: שיפור בתנאי המחייה של האוכלוסייה, בעיקר במדינות המפותחות; גלוי ופיתוח תרופות אנטיביוטיות; והכנסתם של חיסונים יעילים כנגד מגוון מחלות חיידקיות ונגיפיות. לא תמיד ניתן לקבוע את מידת תרומתו הייחודית של כל אחר מהנדבכים, ואין להתעלם גם מהשפעתם של גורמים נוספים, כגון פיתוחן של שיטות תברואה וברות (Diet), וההתקדמות בתחומי הרפואה האחרים. כך, לדוגמה, ירד שיעור התחלואה בשחפת במדינות התעשייתיות, עוד לפני פיתוחן של התרופות נוגדות השחפת, הגם שאין להמעיט בחלקן בצמצום ממדי התחלואה. במאמרים המתפרסמים בגליון הנוכחי של "הרפואה", המוקדש לנושא מחלות זיהומיות, נדונים היבטים שוניםשל תחום דינאמי זה המעסיקיםאת אנשי המקצוע באיבה של המאה העשרים ואחת.

דן מירון¹, צחי גרוסמן²

¹המחלקה לרפואת ילדים א’ והשירות למחלות זיהומיות בילדים, מרכז רפואי העמק עפולה, ²מכבי שירותי בריאות, תל אביב

זיהום בדרכי השתן בילדים (זד"ש) שכיח בעיקר בבנות שגילן עד 5 שנים. ברית מילה מגינה באופן כללי מהיארעות זד"ש בבנים. יחד עם זאת נמצא, כי בחודש שלאחר ביצועה חלה עלייה עד כדי פי 12 בשיעור היארעות זד"ש בבנים שנימולו בהשוואה לאלה שלא נימולו. חיידקי מעיים אארובים גורמים לחלק הארי של אירועי זד"ש ובהם החיידק השכיח ביותר הוא E. coli, הגורם ל-90%-70% מהזיהומים.

התסמינים והסימנים של זד"ש בילדים משתנים עם הגיל. גורמי סיכון שנוכחותם ביחד עם ההסתמנות הקלינית מעלה את הסבירות לזד"ש הם: בן לא נימול, גיל פחות מחודשיים, חום מעל 40 מ"צ, רגישות על חיקית, חום מעל 39 מ"צ למשך יותר מ-48 שעות ללא מקור בבדיקה גופנית ועוד. בדיקת השתן לכללית והמיקרוסקופיה מהוות מדדים מיידיים לנוכחות זד"ש. נמצא, כי השילוב של שתי הבדיקות בילדים בעלי סימנים ותסמינים המחשידים לזד"ש הוא ערך מנבא חיובי (כששניהם חיוביים) או שלילי (כששניהם תקינים) הקרוב ל-100%. האבחנה הסופית של זיהום בדרכי השתן מבוססת על תרבית השתן. אין לקחת תרבית שתן באמצעות שקית בגלל שיעורי הזיהום החיצוני הגבוהים. בילדים ללא שליטה על שלפוחית השתן, צריכה דגימת השתן לתרבית להילקח ישירות משלפוחית השתן בדיקור על חיקי או באמצעות צנתר המוחדר דרך השופכה. בבנים נימולים שגילם עד מספר חודשם ניתן לקחת שתן אמצע זרם. כתלות בהסתמנות הקלינית, ניתן לשקול טיפול בדרך פומית כבר מגיל חודשיים. הטיפול הפומי האמפירי המומלץ בזד"ש ראשון עם חום הוא Cefuroxime Axetil. בחולים בדלקת שלפוחית השתן ניתן לטפל ב-Cephalexin. בעת הצורך במתן תרופה לתוך הווריד במהלך אשפוז, מומלץ לתת Gentamicin או Ampicillin +Gentamicin או Cefuroxime Sodium.

צחי גרוסמן¹, דן מירון²

¹מכבי שירותי בריאות, תל אביב, ²מרכז רפואי העמק, עפולה

זיהום בדרכי השתן בילדים עלול להוביל בחלקם להתפתחות פגיעה בכליות ולהצטלקות קבועה. גורמי הסיכון המוכרים העיקריים לפגיעה בכליות הם: חסימה בדרכי השתן, רפלוקס שלפוחית-שופכנים וזיהומים נשנים. ההמלצה הרווחת למעקב אחר ילדים עם זיהום ראשון בדרכי השתן כללה ביצוע סקירת על שמע לשלילת חריגויות, ובעיקר חסימה בדרכי השתן, ביצוע בדיקת ציסטוגרפיה לאיתור רפלוקס שלפוחית-שופכנים, ומתן טיפול אנטיביוטי למניעת זיהומים נשנים אם אובחן רפלוקס. בחלק מההנחיות הומלץ כחלק מהבירור על סקירת כליות עם DMSA לאבחון צלקות. בעבודות שנערכו בשנים האחרונות הוטל ספק הן בחשיבות של ביצוע בדיקות הדימות השונות והן ביעילות הטיפול המונע. בסקירה זו מדווח על עבודות שנבחן בהן המשקל הסגולי של בדיקת העל שמע – בייחוד לנוכח קיומן כיום של תוצאות על שמע של העובר, נבדקת מידת הקשר בין רפלוקס להצטלקות, המשליך על חשיבות ביצוע הציסטוגרפיה והמיפוי עם DMSA, מוצגות עבודות שפורסמו אודות היעילות המוטלת בספק של הטיפול המונע, מודגש הצורך באבחון וטיפול מהיר בכל חשד לזיהום נוסף בדרכי השתן, תוך הדגשה כי בדיקות דימות מומלצות רק בקבוצות סיכון ולא כשגרה.

אלינור מגידו¹, דן ג'וסטו², ירון ארבל³, עמית אורן³, רפי חרותי⁴, שמואל בנאי^5,6

¹הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים, ²המחלקה לגריאטריה ב', מרכז רפואי תל אביב, ³המחלקה לרפואה פנימית ד', המרכז הרפואי תל אביב, ⁴המרפאה לשיקום מיני, המרכז הרפואי רעות, תל-אביב, ⁵היחידה לקרדיולוגיה פולשנית, המרכז הרפואי תל-אביב, ⁶הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

*מחקר זה נערך במסגרת עבודת הגמר של הסטודנטית לרפואה אלינור מגידו, לצורך מילוי חלקי של הדרישות לקבלת תואר דוקטור לרפואה מטעם הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים

רקע: שכיחות הפרעות בתפקוד המיני בנשים מבוגרות עם מחלת לב כלילית נחקרה פעמים ספורות בלבד, והקשר בין חומרת הפרעות הפרעות בתפקוד המיני לבין חומרת מחלת הלב הכלילית מעולם לא נחקר.

מטרות: חקר שכיחות וחומרת הפרעות בתפקוד המיני בנשים מבוגרות עם מחלת לב כלילית בדרגות חומרה שונות.

שיטות: נשים שעברו צנתור כלילי במרכז הרפואי תל-אביב, מילאו שאלון  Female Sexual Function  Index (FSFI). ציון 23 ומטה בשאלון זה הוגדר כהפרעה בתפקוד המיני. הנשים סווגו לשלוש קבוצות: 1) נשים ללא מחלת לב כלילית חסימתית, 2) נשים עם מחלת לב כלילית, שעירבה עורק כלילי אחד, 3) נשים עם מחלת לב כלילית, שעירבה שניים או שלושה עורקים כליליים. מחלת לב כלילית הוגדרה כהיצרות של 50% או יותר בעורק כלילי אחד או יותר, ו\או היסטוריה של אוטם בלב. שכיחות הפרעות בתפקוד המיני ושכיחות גורמי הסיכון הקרדיווסקולריים הושוו בין הקבוצות.

תוצאות: במחקר נכללו 104 נשים מבוגרות (טווח גילאים: 92-42 שנה , גיל ממוצע: 11.2±68.7 שנה). שישים-וחמש (62.5%) נשים לקו במחלת לב כלילית שעירבה עורק כלילי אחד (27 נשים) או יותר (38 נשים). בקרב 39 (37.5%) נשים לא נמצאו הצרויות משמעותיות בעורקים הכליליים ו\או היסטוריה של אוטם בלב. רוב הנשים (68n=, 65.4%) לא היו פעילות מינית כלל. בקרב 36 הנשים הפעילות מינית, ל- 11 (30.6%) נשים בלבד היה תפקוד מיני תקין. תפקוד מיני תקין היה שכיח פי שניים יותר בנשים ללא מחלת לב כלילית בהשוואה לנשים עם מחלת לב כלילית (15.4% לעומת 7.7%, 0.049=P). לאחר תקנון לגיל, הבדל זה לא נמצא מובהק סטטיסטית. ככל שיותר עורקים כליליים היו מוצרים, כך פחת הסיכוי לתפקוד מיני תקין, אך מגמה זו לא הייתה מובהקת סטטיסטית.

מסקנות: לראשונה הודגמה מגמה של קשר בין הפרעות בתפקוד המיני לבין חומרת מחלת לב כלילית בנשים מבוגרות. היעדר תפקוד מיני והפרעות בתפקוד המיני שכיחים מאוד בקרב נשים מבוגרות עם מחלת לב כלילית. ככל שיותר עורקים כליליים מוצרים, כך פוחת הסיכוי לתפקוד מיני תקין, אך נדרש מדגם גדול יותר של נשים כדי להוכיח מגמה זו.

דן ג'וסטו¹,  רפי חרותי^2,3

¹המחלקה לגריאטריה ב', מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב, ²היחידה לבריאות מינית, מרכז רפואי רעות, תל אביב, ³הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

כשל זקפה (כ"ז) הוא חוסר היכולת להגיע לזקפה חזקה דיה או חוסר היכולת לשמור עליה, לצורך השלמת פעילות מינית מספקת. השכיחות הממוצעת של כ"ז בגברים מבוגרים בני 70-40 שנה היא 52%, והוא קשור בגורמי סיכון קרדיווסקולריים הניתנים לטיפול ולמניעה, כגון סוכרת, עודף שומנים בדם, יתר לחץ דם ועישון. טיפול מוקדם בגורמי סיכון אלה עשוי להפחית תמותה ותחלואה קרדיווסקולריים ולשפר כ"ז. למרות זאת, לא התפרסמו מחקרים רחבי-היקף אודות שכיחות כ"ז וגורמי הסיכון לכ"ז בקרב גברים צעירים, למרות שדווקא אצלם מניעה וטיפול עשויים להיות יעילים יותר. משנת 2001 מתקיימת בישראל תוכנית סקר ייחודית, הכוללת שאלון תפקוד מיני. נבדקים הממלאים שאלון תפקוד מיני ונמצא שהם לוקים בכ"ז, מופנים לטיפול במסגרת מרפאה לבריאות מינית. בסקירה זו מוצגים מספר מחקרים שהתבססו על מאגר המידע של תוכנית סקר זו, ובהם באה לידי ביטוי חשיבות שילובו של שאלון תפקוד מיני במסגרת בדיקת סקר תקופתית. עיקרי הממצאים של מחברי סקירה זו: כ"ז הוא תופעה שכיחה בקרב גברים צעירים, ועד כה נמצאה קשורה באוכלוסיה זו לסוכרת, ליתר-תלת-גליצרידמיה, להפרעות בשינה ולמחלה דלקתית של החניכיים. שילוב שאלון תפקוד מיני בבדיקת הסקר התקופתית זוכה להיענות גבוהה בקרב הנבדקים, ומהווה דרך דיסקרטית, אמינה ונוחה להעלות נושאי בריאות מינית ולעודד את הלוקים בבעיה כלשהי בתחום לפנות לטיפול במסגרת מרפאה לבריאות מינית.