תוצאת חיפוש

מאיר מזרחי, גדי לאלאזר, יובל הורביץ, תומר אדר, ריפאת ספאדי

המח' לרפואה פנימית א', האגף לרפואה פנימית, המרכז הרפואי של הדסה והאוניברסיטה העברית, ירושלים

היפרבילירובינמיה ישירה יכולה לנבוע ממספר מחלות כבד מגוונות: מחלות חסימתיות (אבנים בדרכי-המרה, PSC או PBC), מחלות כבד גנטיות (Dubin-Ghonson syndrome, Rotor syndrome). קיימות מחלות גנטיות נדירות אף יותר הגורמות להיפרבילירובינמיה ישירה; אחת מהן היא benign recurrent Intrahepatic Cholestasis (BRIC), שדווח עליה לראשונה בשנת 1959.

שכיחות המחלה גבוהה יותר בקרב נשים, עם הסתמנות קלינית המאופיינת בהתקפים נשנים של גרד וצהבת, חולשה, חוסר תיאבון ואנורקסיה, ריח כבד, שתן כהה, צואה שחורה וסטאטוראה.

למחלה זו מאפיינים גנטיים, והיא מסווגת לתת-קבוצות על-פי המוטציות השונות. ניתן לסווג את המחלה גם על-פי ההסתמנות הקלינית.

יובל מלמד^1,2, אסנת זמיר¹, עדיאל דורון^1,2, יהודית גלברד¹, אבי בלייך^1,2

¹המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב-השרון, ²מסונף לאוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, תל-אביב

מינוי אפוטרופוס הוא תהליך מורכב וחשוב ביותר בעת הצורך. זוהי התערבות פטרנליסטית בחיי הפרט הבאה להגן על אלו הזקוקים לכך. מינוי אפוטרופוס פוגע במידה ניכרת בזכות הפרט ובאוטונומיה, ולכן עליו להישאר כמוצא אחרון עבור הזקוקים לכך.

מאידך, אי מינוי אפוטרופוס לנזקק עלול לחשוף אותו לפגיעה כלכלית וגופנית, לניצול והזנחה. החוק מאפשר מינוי אפוטרופוס לאדם שאינו יכול לדאוג לכל ענייניו או לחלק מהם. בחוק, ולמעשה גם בפסיקה, לא הוגדר מיהו שאינו יכול לדאוג לענייניו.

מדדים למסוגלות כלכלית: האם המטופל יודע מהו היקפם של נכסיו, הכנסותיו, הוצאותיו, ומגלה יכולת לקבל החלטות הגיוניות בנושא.

מדדים למסוגלות אישית (לגוף): האם המטופל יכול להתנהל בעצמאות, ולדאוג לעצמו בתחומים של אספקת מזון, מחסה, ביגוד, ביטחון כללי, סביבה בטוחה למגורים?

מומלץ שבחוות-הדעת תהיה התייחסות באופן מוגדר לנושא אפוטרופוס לגוף או לרכוש, תוך מתן נימוקים: 

א'   הסיבה – מהי ההפרעה שבה לוקה החולה.

ב'   הפגיעה הקוגניטיבית – מהי הפגיעה הקוגניטיבית שבה לוקה החולה עקב מחלתו.

ג'   ההפרעה בתיפקוד – מהי הפגיעה בתיפקוד בחייו עקב מחלותיו.

אלעד קרן¹, אהוד ראט¹, יובל קריגר², נפתלי ליברמן¹, עמירם שגיא²

¹המח' לאורתופדיה, ²היח' לכירורגיה של כף היד, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

למרות היכרות רבת-שנים עם ארתרוסקופיה של מיפרקים שונים, רק בשנות השמונים של המאה הקודמת הופיעו דיווחים ראשונים על ארתרוסקופיה של שורש כף היד. שורש כף היד הוא מבנה המורכב מחלקים רבים ומצומצם מאוד בשטחו. ככל שעוברות השנים מתפתח ציוד ייעודי לניתוח מיפרק זה, והניסיון יחד עם הידע של המנתחים מאפשר ביצוע פעולות עדינות יותר ומדויקות יותר. כיום תופסת הארתרוסקופיה את מקומה של הארתרוגרפיה כבדיקת הבחירה לאיבחון פגיעות במיפרק שורש כף היד, ואף מאפשרת תיקון שלהן. ההוריות לביצוע הניתוח מתרבות והולכות, ומספר גדל והולך של מרכזים רפואיים רוכשים לעצמם את הידע הניתוחי. בסקירה זו מפורטת הייחודיות של הניתוח וההוריות העיקריות כיום לביצועו.

מיכאל קראוס¹, משה מיכלסון², שלומי ישראלית¹, האני בחוס³, אלכסנדר לרנר⁴, ניר הוס⁵, שלום שטהל⁶, מיכה פלד⁷, אהרון הופמן⁸, יובל בן משה⁹, לירון אלדור¹⁰, דן פבר¹¹, מירית ברזילי¹², אבירם נצר¹³, מנשה זערור¹⁴, בנימין מילר¹⁵, אבישי זיסר¹⁶, ירון בר לביא¹⁷

¹המח' לכירורגיה כללית א', ²מח' מיון, ³כירורגיה כללית ב', ⁴אורתופדיה א', ⁵אורתופדיה ב', ⁶כירורגיית כף יד, ⁷כירורגיית פה ולסת, ⁸כירורגיית כלי דם, ⁹אורולוגיה, ¹⁰כירורגיה פלסטית, ¹¹כירורגיית בית החזה, ¹²סיעוד החטיבה לכירורגיה, ¹³אף אוזן גרון, ¹⁴נירוכירורגיה, ¹⁵עיניים, ¹⁶הרדמה, ¹7טיפול נמרץ, רמב"ם – הקריה הרפואית לבריאות האדם, חיפה

המרכז הרפואי רמב"ם ערוך בכל ימות השנה לקליטת פצועים בדרגות חומרה שונות ובמספרים גדולים. במשך כל ימי המלחמה – מה 12.7.2006 ועד ה 15.8.2006 – הופנו לבית החולים 849 פצועים ואושפזו מתוכם 281 פצועים מהם 213 חיילים, 67 אזרחים וחייל או"ם אחד. מבית חולים אחר הועברו 25 פצועים. נפטרו בבית החולים 2 חיילים ו- 3 אזרחים. מבין הפצועים, ב- 211 נגרמה פציעה חודרת, ב- 73 נגרמה פציעה כהה, ב- 18 נגרמו כוויות, ו- 9 נפצעו פציעת מעיכה.

מריו סופר, גל קרן-פז, יוסף בינימיני, יובל בר יוסף, חיים מצקין,יעקב בן-חיים

המח' לאורולוגיה והיח' לאורולוגיית ילדים, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

המטרה במחקר הייתה לבדוק את תוצאות הטיפול האנדואורלוגי בילדים, תוך הבלטת האתגרים והפיתרונות הטיפוליים.

במהלך השנים 2002-2006, טופלו בגישה אנדואורולוגית 37 ילדים שגילם החציוני 5 שנים (טווח 0.3-14). ההוריות לטיפול היו היצרות מוצא האגן (UPJO) – 6; היצרויות שופכן אחרות – 5; אבנים בדרכי- השתן העליונות – 21; ואבנים בשלפוחית-השתן – 5. הניתוחים בוצעו בהרדמה כללית. 

מהתוצאות עלה, כי האבנים בדרכי-השתן העליונות טופלו באמצעות  12 אורטרוסקופיות, 6 ניתוחים רטרוגרדיים תוך-כילייתיים ו-3 ניתוחים מילעוריים. קוטרן הממוצע של האבנים היה 13 מ"מ (טווח 5-45 מ"מ) וזמן ניתוח ממוצע היה 39 דקות (טווח 15-90 דקות). אבנים בשלפוחית-השתן בקוטר ממוצע של 34 מ"מ (טווח 7-120) טופלו בגישה מילעורית ב-3 ילדים ובגישה דרך השופכה ב-2 ילדים. שיעור ההצלחה הראשוני בקבוצת האבנים היה 92% (24/26). הגישה להיצרות מוצא האגן (UPJO) הייתה רטרוגרדית. זמן הניתוח הממוצע 40 דקות (טווח 30-50 דקות). הצלחה קלינית ותיפקודית הושגה בכל החולים לאחר מעקב ממוצע של 15 חודשים (טווח 6-30 חודשים). שלוש מההיצרויות האחרות של השופכן טופלו בחיתוך בלייזר ו-2 בהרחבת בלון. שיעור ההצלחה היה 80%, והוא נשמר לאחר מעקב ממוצע של 24 חודשים (טווח 6-40 חודשים). זמן האישפוז החציוני לכל הסידרה היה יום אחד (טווח 0-7 ימים). לאחר הניתוח לקו 3 ילדים (8%) בזיהום בדרכי-השתן. בילד נוסף הופיעה היצרות שופכה קדמית 3 חודשים לאחר הניתוח, אשר טופלה בהצלחה בהרחבה חד-פעמית.  

לסיכום, הטיפול האנדואורולוגי בילדים יעיל ובטוח, וניתן ליישמו בדומה לגישה במבוגרים. אין צורך בהחדרה שיגרתית של תומכנים כהכנה לטיפול אורטרוסקופי. תומכנים פנימיים עם חוט חיצוני נוחים למטופל ומאפשרים את הוצאתם במירפאה ללא הרדמה.

יובל לביא^1,5,7, מנחם נוימן^2-7, אחינועם לב-שגיא¹, שלמה שמעונוביץ⁵, מיכל לוריא¹, יעקב בורנשטיין⁸

¹תחום אורוגינקולוגיה במחלקות נשים במרכזים הרפואיים "הדסה" הר-הצופים, ²שערי-צדק – הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ³בתי-החולים אסותא ⁴ואמריקן-מדיקל סנטר, ⁵המרכזים לבריאות האישה של שירותי בריאות כללית, ⁶קופת-חולים לאומית ⁷וקופת-חולים מאוחדת, ⁸מח' נשים ויולדות, בית-החולים לגליל המערבי נהרייה – הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה

אחד האתגרים המשמעותיים בכירורגיה גינקולוגית הוא טיפול בהתפשלות כיפת הלדן בקרב נשים שעברו ניתוח לכריתת רחם. לצורך תיקון צניחה זו מבצעים ניתוחים רחבי-היקף וקשים לביצוע. לאחרונה דיווחו פטרוס [18,17] וכן פטרוס ו-אולמסטן [16] על ניתוח "מיתלה אחור לדני" (מא"ל)1, המבוסס על התיאוריה הכוללנית שפיתח פטרוס ועל הגישה שבה נגרס כי שתלי רשת הם אמינים יותר מתלייה ישירה של הריקמה הצנוחה למבנים של האגן. הניתוח הוא זעיר-פולשני, ללא חדירה לחלל הצפק, תוך הסתייעות בסרט פוליפרופילן.

המטרות במאמר הנוכחי היו להעריך את ההצלחה הטיפולית, הבטיחות והסיבוכים של ניתוח המא"ל.

ניתוח מא"ל בוצע ב- 80 נשים שלקו בהתפשלות הלדן לאחר כריתת רחם. נתוני הנשים, תוצאות הניתוח וסיבוכיו נאספו במעקב שנמשך 12 חודשים.

נמצא כי הניתוח קצר, נדרשים אישפוז והחלמה קצרים למדי ולא ניצפו סיבוכים חריגים. כל המנותחות, למעט אחת, הביעו שביעות-רצון מתוצאות הניתוח.

לסיכום, ניסיוננו קצר-הטווח בטיפול ב-80 נשים עם התפשלות הלדן מרמז על כך שהניתוח הנידון עשוי להימצא יעיל, דל סיבוכים ועתיר הצלחה. ייתכן כי יהיה ראוי לצרפו לטיפולים הקיימים לפיתרון בעיה זו - לאחר שייאספו נתונים ארוכי-טווח אודות קבוצות מנותחות רחבות.
 

עדיאל דורון, יובל מלמד, אבי בלייך

מרכז רפואי לבריאות הנפש לב השרון, מסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מזה שנים שהחברה בישראל מתמודדת עם מצבי דחק טראומטי ועם אירועים רבי-נפגעים, שהם תולדה של הטרור והמלחמות. התמודדות זו מייצרת תגובות נפשיות, ברמות שונות, לטראומה, לחרדה, לאובדן ולשכול, אשר מקיפים שיעורים לא מבוטלים מהחברה.

למרבה הצער, אין עדיין מספיק ידע רפואי מבוסס בנושא ההתמודדות הטבעית עם אירועי דחק טראומטי, מי מהנחשפים לטראומה מועד לפתח הפרעות בתר-חבלתיות (פוסט-טראומטיות) בהמשך, ומהן ההתערבויות המוקדמות שעשויות למנוע אותן. על רקע זה עשויות להתעורר סוגיות אתיות, כמו התנגשות בין "הרצון להיטיב עם הנפגע" לבין "לא לגרום נזק". לדוגמה, במצבים כאלה, התחושה של המטפלים שחייבים לעשות משהו והרצון להיטיב עם הנפגעים, עלולים להביא דווקא למצב שבו הנזק הגלום בהתערבות מסוימת באדם מסוים יהיה רב מהתועלת. גם עיקרון "הצדק החברתי" מאותגר לנוכח פוטנציאל הנזק הרחב של הדחק הטראומטי לאוכלוסיות רחבות, והמחסור המובן במשאבים טיפוליים מספיקים. במקרים כאלה, הסוגיות של האם להתערב, במי לטפל, מתי ובאיזו מידה, יושפעו לא פעם מאינטרסים מתנגשים בין הפרט והחברה. בסוגיה נוספת יש התייחסות למידת האקטיביות שיש לנקוט באיתור נפגעי הנפש ה"דוממים" בקהילה, וזו מחדדת קונפליקט אתי בין עקרון האוטונומיה – זכות האדם להחליט על רצונו או אי רצונו בטיפול, מול עקרון עשיית הטוב.

לסיכום, הדיון בסוגיות האתיות השונות במצבי דחק טראומטי עשוי להאיר דילמות צפויות הן למתכנני מדיניות בריאות והן לגבי המטפלים בשטח. דיון מוקדם כזה עשוי להפרות את החשיבה, לסייע בגיבוש קווים מנחים, ולסייע בקבלת החלטות מושכלות וראויות במצבים קשים ומסובכים.

יובל לביא¹, אחינועם לב-שגיא¹, רויטל ארבל², שלמה שמעונוביץ⁶, מנחם נוימן^3-8

השירות לאורוגינקולוגיה במחלקות נשים ¹הדסה הר-הצופים, ²הדסה עין-כרם, ³שערי-צדק, ⁴אסותא ו-⁵אמריקן-מדיקל-סנטר, ⁶מרכזים לבריאות האישה של שירותי בריאות כללית, ⁷מאוחדת ו-⁸לאומית

סיכוייה של אישה להזדקק במהלך חייה לניתוח משקם לתיקון צניחת איברי האגן גבוהים מ-10% וצפויים אף לעלות עם העלייה בתוחלת-החיים. מירב הנשים הלוקות בבעיה זו נמצאות בעשורים החמישי והשישי לחייהן, ולחלק ניכר מהן מחלות רקע נוספות. הסיפרות האורוגינקולוגית נוטה לאמץ את ההנחה, כי ניתוחים לשיקום ריפיון ריצפת האגן בגישה לדנית (Vaginal) טומנים בחובם פחות סיכונים למנותחת וכרוכים בזמן החלמה קצר יותר מאשר הניתוחים המבוצעים בגישה בטנית. כריתת הרחם הצנוח מקובלת כיום כחלק מן השיקום לאחר ניתוח, למרות שאין כל עדות לכך שפעולה זו משפרת את תוצאותיו הכוללות של הניתוח. בעבודה זו מובאת שיטת ניתוח זעיר פולשנית חדשה הנקראת (The posterior intravaginal slingplasty (IVS. שיטה זו מאפשרת את הרמת הרחם ללא צורך בכריתתו, אף בקרב נשים הלוקות בצניחת רחם מתקדמת.

המטרה במאמר הנוכחי הייתה לבחון סיבוכים תוך- ובתר-ניתוחיים, ולערוך מעקב קצר-טווח אחר הנשים שעברו את ניתוח ה-IVS בגישה אחורית לשם שיקום צניחת אברי האגן – ללא כריתת הרחם.

שמונה-עשרה נשים שפנו בתלונה של צניחה מתקדמת של אברי האגן, ובכלל זה צניחת רחם מתקדמת, בחרו לעבור ניתוח משמר רחם. בנשים אלו בוצע ניתוח ה-IVS בגישה אחורית. מעקב בתר-ניתוחי התבצע על-ידי הרופא המנתח במירפאה לאורוגינקולוגיה של בית-החולים. נשים זומנו לביקורת חודש, שישה חודשים, שנה ושנתיים לאחר הניתוח לצורך הערכת הישנות צניחת הלדן.

לא ניצפו סיבוכים תוך-ובתר-ניתוחיים. מעקב קליני בין חודשיים ועד 13 חודשים אחר הנשים העלה תוצאות טובות מבחינת אי-הישנות הצניחה.

לסיכום, ניתוח משקם לטיפול בצניחת אברי האגן אינו כולל בהכרח צורך בכריתת רחם. ה-IVS האחורי הוא ניתוח זעיר פולשני חדיש, בטוח פשוט ויעיל באופן יחסי, לתיקון רפיון מתקדם של ריצפת האגן בלא צורך כריתת רחם. נדרשים הן מספר רב של נשים והן מעקב ארוך על-מנת לקבוע בוודאות את בטיחות ויעילות הניתוח.

אליה לוינגר¹, אורנה גייר¹, יובל בלטינסקי³, שמואל לוינגר²

¹מרכז רפואי כרמל, מח' עיניים, חיפה, ²מכון "עיניים" שערי העיר ירושלים, ³הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, הפקולטה לרפואה רפפורט, חיפה

פרסביופיה (Presbyopia) היא הפרעה בתישבורת (Refraction), המתבטאת בטישטוש ראיית עצמים קרובים. ניתן להתגבר על בעיית הפרסביופיה בהסתייעות בשיטת המונוויז'ן  ,(Monovision)שבה מתוקנת הראייה בעין אחת לרחוק ובשניה לקרוב. המטופל אמור להיות מסוגל לדכא את טישטוש הראייה מהעין השניה, כך שיוכל לראות היטב לכל מרחק ללא הזדקקות למשקפיים.

המטרות במחקר הנוכחי היו הערכת התיפקוד הדו-עיני ושביעות-הרצון של המטופלים במונוויז'ן באמצעות שיטת הלאסיק (Laser In Situ Keratomileusis - LASIK) במטופלים קצרי- ורחקי-רואי הלוקים בפרסביופיה.

לשם כך נכללו באוכלוסיית המחקר מטופלים קצרי- ורחקי-רואי, שהיו מעל גיל 39 שנה בעת הניתוח, שבבדיקתם האחרונה התאימו להגדרת מונוויז'ן (שווה ערך ספרי של העין המתוקנת לרחוק הנע בין 0.5 + דיופטר ל-0.5 - דיופטר, שווה ערך ספרי של העין המתוקנת לקרוב הנע בין 1- דיופטר ל- -3.75 דיופטר, וההפרש בין ערך ספרי של שתי העיניים היה לפחות 1 דיופטר) ומשך המעקב מהניתוח היה גדול מ- 90 יום. המשתנים שנבדקו נלקחו מתיקי החולים וכללו חדות ראייה חד-דו-עיניות מתוקנת ובלתי מתוקנת לרחוק, חדות חד-דו-עיניות מתוקנת ובלתי מתוקנת לקרוב, תישבורת אובייקטיבית וסובייקטיבית טרום-ובתר-ניתוחית וראיית עומק לקרוב לאחר הניתוח. שביעות-רצון המטופלים מהניתוח נבדקה באמצעות שאלון.

נאספו 114 מטופלים (100 מטופלים קצרי רואי ו-14 מטופלים רחקי-רואי). 78.6% מהמטופלים היו בעלי חדות ראייה דו-עינית בלתי מתוקנת לרחוק של לפחות 6/7.5, ו- 97% היו בעלי חדות ראייה דו-עינית בלתי מתוקנת לקרוב של לפחות יגר 2 (J2). חציון ראיית העומק לקרוב היה 100 seconds of arc. מכלל המטופלים, 23.7% הרכיבו לאחר הניתוח משקפי קריאה. מכלל המטופלים, 14.9% דיווחו על ירידה באיכות-החיים בעת נהיגה בלילה, ו-17.5% דיווחו על ירידה באיכות-החיים בזמן קריאה. מתוך סך-כל המטופלים, 89.5% דיווחו כי הושגה המטרה העיקרית שלשמה עברו את הניתוח, ו-88.6% היו בוחרים לעבור שוב את הניתוח אם היו נדרשים לכך.

לסיכום, יצירת מונוויז'ן באמצעות שיטת לאסיק יכולה להיות בחירה טיפולית מוצלחת עבור מטופלים פרסביופיים – קצרי-ורחקי-ראייה, המבקשים לעבור ניתוח להסרת משקפיים. יחד-עם-זאת, לנוכח סיכוי לפגיעה באיכות-החיים בעת קריאה ונהיגה בלילה, במטופלים אשר תחומים אלה מהווים חלק משמעותי בחייהם , יש לשקול את נחיצות הניתוח.

אסף בן-מאיר, דוד ורון, יובל גיאלצ'ינסקי, נתן רוז'נסקי

מח' נשים ויולדות ויח' הקרישה, מרכז רפואי הדסה עין-כרם והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית, ירושלים

אירועים פקקתיים-תסחיפיים ורידיים שכיחים במיילדות ובמחלות נשים, ומהווים גורם משמעותי לתחלואה ותמותה. בשנים האחרונות חלה ירידה בשכיחות סיבוכים אלו בעקבות טיפולים מונעים יעילים.

המטרות במאמר הנוכחי היו לסקור את שיטות המניעה והטיפול השונות במיילדות וגינקולוגיה, להעריך את יעילותם, ולגבש גישה מובנת ופרוטוקולים מתאימים לאוכלוסייה בישראל.

במחקרים שונים הוכח כי הטיפול המונע בטוח יותר, יעיל קלינית וחסכוני בחישובי עלות-תועלת יחסית לשיטות המעקב השונות. למרות זאת, מסקרים שנערכו במדינות שונות בעולם עלה כי מנתחים רבים מהצפוי מעידים שאינם נוקטים בגישה טיפולית זו. במחלקתנו התקיים דיון מקיף עם ההמטולוגים ומומחי הקרישה, ובעקבות הידע שנצטבר בעולם ובמוסדנו, גיבשנו פרוטוקולים מובנים עם תרשימי זרימה פשוטים ובהירים לטיפול מונע בפקקת ורידית עמוקה ותסחיף בריאות, הן במחלקת נשים לאחר ניתוחים והן במחלקת יולדות.

לסיכום, קביעת מדיניות מחלקתית תעלה את המודעות ליישום הטיפול המונע, ועשויה להקטין את התחלואה והתמותה ממחלה פקקתית-תסחיפית.

יובל בר יוסף, יוסף בנימיני, מריו סופר, חיים מצקין ויעקב בן-חיים

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הזרקה אנדוסקופית היא טיפול מקובל ברפלוקס שלפוחיתי-שופכני. זהו טיפול זעיר-פולשני, המהווה חלופה לטיפול אנטיביוטי מונע ולניתוח. הטיפול בתרופות שהיו זמינות בעבר לווה בחשש בשל בטיחותן. לאחרונה הוכנסה לטיפול התרופה Dextranomer/Hyaluronic acid. בטיחותה של תרופה זו נחקרה, והיא נמצאה בטוחה לטיפול. במספר מחקרים הודגמה יעילותה בטיפול ברפלוקס.

מדווח בזאת על ניסיוננו הראשוני בטיפול ב- Dextranomer/Hyaluronic acid לטיפול אנדוסקופי ברפלוקס בילדים.

טופלו 29 ילדים בגיל ממוצע 58 של חודשים (טווח 6-144 חודשים). בילדים אלו טופלו 42 שופכנים סך-הכל. דרגת הרפלוקס נעה בין 2, 3 ו-4 ב-10, 24 ו-8 שופכנים, בהתאמה. הפעולה בוצעה בהרדמה כללית, באמצעות ציסטוסקופ ילדים FR 9.5. דרך מחט חצי קשיחה הוזרקו בממוצע 0.87 מ"ל (טווח 0.6-1.2). במהלך המעקב בוצעה בדיקת על-שמע חודש לאחר הפעולה, וציסטוגרפיה בהתרוקנות כעבור 3 חודשים.

הרפלוקס חלף ב-32/42 מהשופכנים (76%). שיעור ההצלחה לפי דרגת הרפלוקס 2, 3 ו-4 היה 10/10, 19/24 ו-4/8, בהתאמה. דרגת הרפלוקס פחתה ב-5 ילדים נוספים. רפלוקס קונטרלטרלי חדש הודגם ב-5 ילדים. אירע סיבוך בודד, דמם מאתר ההזרקה אשר טופל אנדוסקופית. במהלך המעקב לא ניצפה אף אירוע של חסימת השופכן או הידרונפרוזיס כתוצאה מהפעולה.

לסיכום, הזרקה אנדוסקופית של Dextranomer/Hyaluronic acid היא פשוטה ובטוחה. התוצאות הראשונות במחקר שערכנו דומות לאלו אשר פורסמו בסיפרות העולמית.

ראובן גורפינקל¹, יובל סלוביק², רונן גלזינגר¹, שלמה וולפיש³,

¹המח' לכירורגיה פלסטית, ²המח' לאף-אוזן-גרון וניתוחי ראש-צוואר, ³היחידה הקולורקטלית, מרכז רפואי סורוקה, באר-שבע

נמק פורנייה הוא מצב של דלקת נימקית של חיתולית (Fascia) דופן הבטן והחיץ, המערבת גם את איברי-המין החיצוניים. דלקת זו נגרמת מזיהום מעורב של חיידקים ארוביים ואנארוביים. ניתוח כריתת טחורים הוא טיפול שיגרתי עם שיעור סיבוכים נמוך. בעבר דווח על חמישה חולים בלבד שלקו בנמק פורנייה כסיבוך מיידי של כריתת טחורים.

המטרות במאמר הנוכחי הן לדווח על מהלך וטיפול בנמק פורנייה כסיבוך מאוחר (7 ימים לאחר ניתוח) של ניתוח לכריתת טחורים בגישה סגורה. כמו-כן, נסקרת הסיפרות הרפואית בנושא ומובא ניתוח של פרשות חולים קודמים שעליהם דווח.

חולה בן 66 שנה, הלוקה בסוכרת שאיננה מטופלת באינסולין, יתר-לחץ-דם ומחלת לב כלילית. אושפז שבוע לאחר ניתוח כריתת טחורים עקב חום גוף גבוה, אודם ורגישות באזור פי הטבעת והפרשה חומה מהצלקת הניתוחית, ועלייה ברמת הליקוציטים בדמו. החולה טופל בהחזר נוזלים לתוך-הווריד, באנטיביוטיקה רחבת טווח, כריתה נרחבת של ריקמת הנמק ופיום הכרכשת. בתרבית מפצע הניתוח צמחו E.coli ותערובת של חיידקים אנארוביים. לאחר שהחלים מהזיהום החד, חולה נזקק להשלמת רקמות חסרות על-ידי שתלי עור וסגירת פיום המעי.

בסקירת הסיפרות נמצאו חמש פרשות חולים עם נמק פורנייה כסיבוך של ניתוח כריתת טחורים. נמצא, כי הסיבוך עלול להופיע גם בבני-אדם ללא מחלות הפוגעות בתיפקוד המערכת החיסונית, וכי לסוג הניתוח לכריתת הטחורים אין השפעה על התהוות הנמק. בכל פרשות החולים המדווחות נגרם הסיבוך ב-48 השעות הראשונות לאחר הניתוח. פרשת החולה המדווח במאמר זה הוא הראשון שבו התהווה נמק פורנייה שבוע לאחר הניתוח.

לסיכום, נמק פורנייה עלול להתהוות כסיבוך מאוחר לאחר ניתוח לכריתת טחורים, ללא קשר למחלות הרקע ולסוג הניתוח שבוצע.

יובל מלמד¹, אוסנת קליין², ג'ורג'ינה בזורה¹, בוריס פינקל¹, אבי בלייך¹, ג'ק ברנהיים²,

¹המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב-השרון, נתניה, ²המכון לנפרולוגיה, בית-חולים מאיר, כפר-סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

יכולת ההתמודדות של חולי הנפש עם מצבי חיים שונים מוגבלת עקב מחלתם הנפשית. הדבר קשה שבעתיים בהתמודדות עם מחלות גופניות קשות, כגון אי-ספיקת כליות, צורך בדיאליזה, או השתלת כיליה.

בעבר, חולי נפש הלוקים בתחלואה נפשית רבא (Major illness) או במחלות פסיכוטיות ממושכות כסכיזופרניה, לא נכללו במועמדים לקבל טיפול בדיאליזה, בדומה ללוקים במחלות גופניות קשות אחרות. כיום אין הורית-נגד כזו, אך עדיין קיים חשש שחולי הנפש, בהיותם מתקשים בשיתוף-פעולה לאורך זמן בטיפול, לא ימלאו בקפדנות אחר ההוריות ולא יצליחו לשרוד בדיאליזה לאורך זמן, ובחולים שעברו השתלת כיליה עלול השתל במצב כזה להידחות.

מדווח במאמר זה על חמישה חולים הלוקים באי-ספיקת כליות במצב סופני, ופרשות אלה מייצגות את הדילמות בנושא הטיפול בדיאליזה והשתלה בחולי נפש.

יש צורך בשיתוף פעולה הדוק בין צוותי הפסיכיאטרים והנפרולוגים, כדי לנסות ולהביא לתוצאות המקוות.

מנחם נוימן^1,4-8, מיכל לוריא², אחינועם לב-שגיא², רויטל ארבל³, שלמה שמעונוביץ⁶, יובל לביא^1,6,8,

תחום אורוגינקולוגיה במחלקות נשים במרכזים הרפואיים שערי-צדק¹, מסונף לפקולטה לרפואה של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הדסה הר-הצופים² והדסה עין-כרם³, מסונפים לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, בתי-החולים אסותא⁴, ואמריקן מדיקל-סנטר⁵, המרכזים לבריאות האישה של שירותי בריאות כללית⁶, קופת-חולים לאומית⁷, וקופת-חולים מאוחדת⁸

כחמישית מהנשים נחבלות במהלך הלידה, כך שריצפת האגן נפגעת. חלקן לוקות בהמשך באי-נקיטת שתן במאמץ (Urinary stress incontinence). הליקוי הנדון, שאינו אלא בקע אנטומי, ניתן לטיפול בניתוח משקם, ודווח על ניתוחים רבים כאלה במרוצת השנים. המטפלים האורוגינקולוגים, האמונים על התחום הרפואי דנן, שוקדים על איתור ניתוח נבחר שיבטיח הצלחה מרבית עם מיזער זיהומים. ז'אן דה-לבאל, אורולוג בלגי, דיווח לאחרונה על ניתוח זעיר-פולשני חדש, עתיר הצלחה ודל סיבוכים. בניתוח זה משומרות הצלחותיו של המיתלה הלדני ללא מתח, אך סרט הפרולן התומך במרכז השופכה מועבר דרך חלל הדוקרן ולא דרך החלל האחור-חיקי – למניעת פגיעה אפשרית במעי, בשלפוחית-השתן ובכלי-דם גדולים.

המטרה הייתה להעריך את הצלחת הטיפול, בטיחותו, קלות ביצועו וסיבוכיו של הניתוח החדש.

נערכו 100 ניתוחים בנשים הלוקות באי-נקיטת שתן במאמץ שהוכח בתבחינים אורודינמיים. פרטיהן האישיים של הנשים, תוצאות הניתוח וסיבוכיו נאספו באופן פרוספקטיבי.

הניתוח, שאינו מחייב צינתור של שלפוחית-השתן ואף לא ציסטוסקופיה, לא היה כרוך בסיבוכים במהלכו. הסיבוכים הבתר-ניתוחיים כללו כאב ירכיים שעליו התלוננו כשליש מהמנותחות. הכאבים שוככו במתן נוגדי-כאב פומיים וחלפו מאליהם בתוך מספר ימים. נרשם אירוע אחד של אצירת שתן חדידה (Sub-acute) על רקע חסימה שטופל בהצלחה בהרפיית הסרט בחדר הניתוח. תשעים-ושלוש (93) נשים הביעו שביעות-רצון רבה מתוצאות הטיפול; שש נשים דיווחו על שיפור ניכר באיכות-חייהן בעקבות הניתוח, אך גם על דלף שאריתי; בשתי נשים נכשל הטיפול ושתיהן נרפאו מאי-נקיטת השתן במאמץ לאחר שנותחו שוב, הפעם בשיטת ה-TVT.

לסיכום, תוצאות מעקב ראשוני וקצר-טווח מלמדות, כי המיתלה הלדני-דוקרני ללא מתח נמצא ראוי לבחינה מקיפה כניתוח זעיר-פולשני לטיפול באי-נקיטת שתן במאמץ בנשים.

יובל מלמד¹, בוריס פינקל¹, יורם ברק², פטריסיה סיפריס¹, איגור אויפה¹, אבי ויצמן³, אבי בלייך¹,

¹המרכז הרפואי לבריאות הנפש, לב השרון, ²המרכז לבריאות הנפש יהודה אברבנאל, ³המרכז לבריאות הנפש גהה, מכון לפזנשטיין למחקר רפואי, בית-חולים בילינסון, מסונפים לאוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה לרפואה

הסכיזופרניה היא מחלה כרונית המגבילה מאוד את הלוקים בה. המחלה מתאפיינת בתקופות פסיכוטיות עם הפוגות (Remissions) ותיתכן אף החלמה. הטיפול התרופתי היעיל במחלת הסכיזופרניה החל בשנות ה-50, עם פיתוח התרופות נוגדות-הפסיכוזה. בשנות התשעים פותחו התרופות נוגדות-פסיכוזה מהדור השני: אולנזפין, ריספרידון, קוויטיאפין, זיפרסידון, אמיסולפריד, אריפיפרזול, וכן לפונקס – תרופה  שפותחה קודם לכן.

עם השנים ניצפו גם בחלק מתרופות אלו השפעות-לוואי חוץ-פירמידיות ואחרות, שביניהן בולטות השפעות-הלוואי על חילוף-החומרים, כגון עלייה בשכיחות של מחלת הסוכרת, ברמת השומנים בדם ובמשקל.

בבחירת התרופה המתאימה מבין התרופות נוגדות-הפסיכוזה מהדור השני יש לשקול מספר היבטים:

היבט כלכלי, יעילות, יתרונות ייחודיים, שיקום תעסוקתי, הישנות המחלה (Relapse), והשפעות-לוואי על חילוף-החומרים.

אחת הדרכים להתמודד עם הנושא היא באמצעות אלגוריתם טיפולי, המלצות וקווים מנחים.

יש להביא בחשבון את המידע לגבי טיפול שעזר בעבר, העלות הכלכלית ואיכות-החיים של החולה.

בתקופה הנוכחית, שבה מושם דגש על היבטים כלכליים, זכויות החולה והיבטים משפטיים, על הרופא להיות ער למירב הגורמים בבואו לבחור את התרופה המתאימה ביותר עבור החולה.