תוצאת חיפוש

עופר קפלן¹, רון ארבל²,

¹המח' לכירורגיה א' והמרכז לרפואת ספורט, המח' לאורתופדיה ב'², מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

ספורטאים רבים סובלים מכאב ממושך במיפשעה ומהגבלת תיפקוד קשה. על-פי רוב הפגיעה היא במערכת המוסקולוסקלטלית, אך לגבי חלק מהחולים הוצע כי סיבת התסמינים היא חולשת תעלת המיפשעה. תיסמונת זו כונתה "בקע של ספורטאים". אם כי בבדיקה קלינית לא נמצא בקרב חולים אלה בקע במיפשעה. מימצאי בדיקות הדימות (על-שמע, טומוגרפיה מחשבית [CT] ותהודה מגנטית [MRI] אינם חד-משמעיים לגבי ההשערה שזהו "בקע סמוי", וגם תרומתה של הרניוגרפיה לאיבחון גורם הכאב שנויה במחלוקת.

ניתוחים שונים ומגוונים, מבוססים על התיאוריות באשר לתהליך הפתופיזיולוגי, פותחו כטיפול בבעיה זו. בהתאם לתפישה שמקור הבעיה נמצא במרכיבים החיצוניים של תעלת המיפשעה הוצעו ניתוחים המסתפקים בחיזור מרכיבים אלה בלבד, וכן פותחו הליכים לחיזוק התעלה בתפרים או בסיוע שרירי דופן הבטן. גישה אחרת היא חיזוק הדופן האחורי של המיפשעה עם רשתות סינתטיות, אם בגישה "פתוחה" ואם בגישה לאפרוסקופית, בהנחה שהגורם לכאב הוא חולשה של ריצפת התעלה. חוקרים אחרים גורסים, כי גורם הכאב הוא פגיעה בשרירי דופן הבטן והם ממליצים על חיתוך שרירים אלה, לעתים בשילוב חיתוך גידי השרירים המקרבים (Adductors). יש מנתחים המאמינים כי מקור הבעיה הוא כליאת העצבים או לחץ עליהם, ומטפלים בהתאם. בנוסף, קיימות מחלות או פגיעות במיפרק הירך ובסביבתו הקרובה הגורמות לכאב במיפשעה בספורטאים ויש לטפל בהם בהתאם לפגיעה.

השונות הרבה של הניתוחים שהוצעו כטיפול לבקע של ספורטאים מצביעה על כך שאין זו תיסמונת קלינית אחידה ומגובשת. אין כיום נתונים ממחקרים השוואתיים מבוקרים המעידים על כך שניתוח עדיף על-פני טיפול שמרני, ולא ניתן לקבוע מהו ניתוח הבחירה. אנו ממליצים על טיפול שמרני קפדני, הכולל הימנעות מוחלטת מפעילות ספורט. רק אם לא חל שיפור לאחר מנוחה ממושכת, קובע צוות מומחים לרפואת ספורט אם קיימת הוריה לניתוח. בניתוח יש לערוך סקירה מדוקדקת של תעלת המיפשעה, ומומלץ שחיזוק התעלה יבוצע רק אם יימצאו בקע או חולשה ברורה של ריצפתה. בדומה, הליך לשחרור עצב יבוצע רק אם בסקירה ניתוחית יימצאו סימנים ברורים לכליאתו.

אורן בלומנפלד¹, ניר נתנזון², איתמר ישורון³, יצחק אשכנזי⁴,

המח' לרפואת עיניים, מרכז רפואי "וולפסון" חולון^1,3, המחלקה לרפואת עור ומין והמרכז לטכנולוגיות מתקדמות, המרכז הרפואי שיבא, תל-השומר², הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב^1-3, אוניברסיטת בן גוריון, באר-שבע⁴ וחיל הרפואה- צה"ל^1-4

השימוש בתכשירי קוסמטיקה ובהם תכשירי איפור לעיניים, הוא נוהג נפוץ בחברה המודרנית ושורשיו נטועים בשחר ההיסטוריה. השפעות-הלוואי הנובעות משימוש במוצרי איפור אלו שכיחות למדי. על-פי-רוב נגרמת דלקת עור (Dermatitis) על רקע גירוי של עור העפעפיים, אם כי דווח גם על מיגוון השפעות-לוואי אחרות. במאמר נסקרים סוגי תכשירי הקוסמטיקה לעיניים שבשימוש נפוץ, הרכבם והשפעות-הלוואי המיוחסות להם.

מייקל הוארטה¹, נדב דוידוביץ'²

¹המרכז הרפואי ברזילי ולישכת הבריאות המחוזית, אשקלון, אוניברסיטת בן-גוריון, ²המחלקה לניהול מערכות בריאות

בין התאריכים 21-22 באוקטובר 2004 התקיים הכנס המדעי הראשון של איגוד רופאי בריאות הציבור בישראל, אשר עמד בסימן "רפואה, בריאות וציבור": מימשקים בין בריאות הציבור הרפואה הקלינית". מיקצוע בריאות הציבור הוא רחב-היקף, וכולל בתוכו היבטים קליניים ברמת הפרט בצד היבטים מערכתיים ברמת האוכלוסייה, ורפואה מונעת בצד רפואה טיפולית. מגפת עודף המשקל, העלייה המתמדת בשיעורי המחלות הכרוניות, הופעתן של מחלות זיהומיות חדשות ומתחדשות, ואיכות הסביבה והשפעתה על בריאות האוכלוסייה, כל אלה הם מהנושאים המרכזיים המעסיקים כיום את רופאי בריאות הציבור, ובהם ניכר המיפגש בין הרפואה המונעת והרפואה הקלינית. בכנס שהתקיים השנה התמקדו המשתתפים בסוגיות הקשורות למימשק בין שני תחומים אלה, ובאחריותו של רופא בריאות הציבור כלפי הקהילה ומקומו הייחודי בתוך מערכת הבריאות והחברה הישראלית. נושא מיוחד נוסף שנדון היה הקשר שבין בריאות וסביבה, התופס מקום רב יותר בדיונים בישראל ובעולם, כחלק מתפיסת הפיתוח בר-הקיימא.

יאיר הוד, ארנה גייר,

מחלקת עיניים, מרכז רפואי כרמל, חיפה

חבלות קהות או חודרות בעיניים הן תופעה שכיחה בעובדי תעשייה. למרות האזהרות הנישנות לגבי הצורך במשקפי מגן לעיניים במהלך ביצוע עבודות העלולות לסכן את העיניים, המלצות אלו אינן נשמרות תמיד כראוי.

מדווח במאמר זה על שלוש פרשות חולים עם חבלה תוך-עינית מסיבי ברזל ששוחררו ממברשות מסתובבות בתהליך ניקוי חלודה.

בכל הנפגעים חדר סיב הברזל את הקרנית והקשתית, ופגע בעדשה, ובאחד הנפגעים התהווה זיהום תוך-עיני קשה שהשאיר נכות ראייה למרות שעבר מספר ניתוחים.

לסיכום, נדרשות התראות נישנות לגבי החובה להרכיב משקפי מגן בקרב עובדי תעשייה, ויש לנקוט באמצעי זהירות מרביים בעובדים הנחשפים במהלך עבודתם למברשות מסתובבות השזורות בסיבי ברזל.

צבי צוקרמן, ילנה רוסליק, ראול אורביטו,

המח' לנשים ויולדות, מרכז רפואי רבין, פתח-תקווה 

המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לבחון ולהשוות את יעילות הטיפול בוואגיניסמוס, המסתמך על התאמה (Modification) של שיטת Master ו-Johnson לשיטה המשלבת תרגילי הרפיה לפי שיטת Paula Garburg.  

שישים מטופלות הלוקות בוואגיניסמוס סווגו באופן פרוספקטיבי ואקראי לאחת משני צורות הטיפול הבאות: קבוצת בקרה (30 מטופלות) – טיפול בהתאמה של שיטתMaster  ו-Johnson, המבוססת על הפחתת הרגישות (Desensitization) תוך הפעלת גירויים אמיתיים על-ידי החדרת מרחיבים לדניים בסדר גודל עולה וטיפול התנהגותי פעיל במישלב עם מרכיבים פסיכודינמיים. קבוצת המחקר (30 מטופלות) - טיפול התנהגותי פעיל תוך כדי תרגילי הרפיה לפי שיטת Paula Garburg. טיפול המבוסס על האבחנה שבגוף הבריא פועלים כל שרירי הטבעת בעת ובעונה אחת, ושהפעלה נשנית של סוגרים תקינים תגרור במשך הזמן את הסוגר החלש לפעולה תקינה. הצלחה בטיפול הוגדרה כדיווח של הזוג על הצלחה בקיום יחסי-מין מלאים או החדרת מרחיב 6.

בתום סידרת המיפגשים הטיפוליים, דיווחו כל המטופלות על הצלחה בקיום יחסי-מין. ממוצע מספר הפגישות הטיפוליות היה קטן משמעותית (P<0.001) בקבוצת המחקר (1.4+4.9) לעומת קבוצת הבקרה (3.5+7.4). בעוד ששיעור הנשים שנזקקו לסידרה של עד 5 טיפולים להשלמת הטיפול היה גדול יותר משמעותית בקבוצת המחקר לעומת קבוצת הבקרה (P<0.05). כמו-כן, שיעור הנשים שנזקקו לסידרה של מעל 10 טיפולים להשלמת הטיפול היה גדול יותר משמעותית בקבוצת הבקרה לעומת קבוצת המחקר (P<0.05).

לסיכום, טיפול בוואגיניסמוס המבוסס על תרגילי ההרפיה לפי שיטת Paula Garburg הוא פשוט, בטוח, ומאוד יעיל בהשוואה לטיפולים המסורתיים המבוססים על שיטתMaster  ו-Johnson.

בנימין פיורה¹, אלכס רבינוביץ¹, נטלי איזנברג², מרינה וולפסון²_,

¹היח' לגינקולוגיה-אונקולוגית, החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, ²המח' למיקרוביולוגיה ואימונולוגיה, מרכז רפואי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, המרכז לחקר הסרטן, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

קדהרינים (Cadherins) הם מישפחת-על של מולקולות הדבקה מעוגנות בקרומית התא, שבנוכחות יוני סידן (Ca⁺⁺) גורמות להידבקות בין-תאית הנחוצה לבניית רקמות ותחזוקתן. מולקולת קדהרין טיפוסי, כגון E-cadherin, היא גליקופרוטאין המורכב משלושה חלקים: חלק חוץ-תאי מורכב מחמישה קטעים זהים, חלק חוצה את קרומית התא וחלק תוך-תאי מורכב משני קטעים ונקשר באמצעות קטנינים (Catenins) לשלד התא. הידבקות בין-תאית נעשית באמצעות מיבנה ייחודי של שלוש החומצות האמיניות היסטידין, אלאנין וולין (HAV motif), המצוי בקטע החיצוני ביותר של החלק החוץ-תאי. פגיעה בהידבקות בין-תאית כתוצאה מהפרעה בתיפקוד תקין של קדהרינים מעודדת התמרה ממארת ומאפשרת התקדמות של שאת ממארת. חקר קדהרינים בשאתות ממאירות מעורר עניין רב, עקב יכולתם להיות סמנים להתנהגות ביולוגית, לסייע בקביעת הפרוגנוזה, ולנוכח האפשרות הגלומה בפיתוח תרופות מתקנות הידבקות בין-תאית לצורך טיפול בשאתות ממאירות. מתוצאות מחקרים שנערכו עד כה על קדהרינים בשאתות ממאירות של אברי-המין הנקביים, ניתן לסכם כדלקמן: 1) בהתמרה ממארת של אפיתל פני שטח השחלה ובסרטן שחלה אפיתלי מוגבל לשחלה (שלב I) מתרחש שיחלוף מביטוי N-cadherin לביטוי E-cadherin; 2) בסרטן שחלה אפיתלי מפושט מעבר לשחלה (שלב IV – II) התוצאות אינן אחידות: בחלק מהמחקרים הודגם אובדן ביטוי E-cadherin, לרוב כתוצאה מיתר-מתילציה באזור הפרומוטר של גן ה- E-cadherin, בעוד שבמחקרים אחרים הודגמה הגברת ביטוי E-cadherin; 3) בסרטני רירית הרחם הודגמו ירידה בשיעור ביטוי E-cadherin ועלייה בשיעור ביטוי P-cadherin עם החמרת הסוג ההיסטולוגי, הרעת ההתמיינות, העמקת החדירה בשריר הרחם, התפשטות מעבר לרחם ומעורבות קישריות-הלימפה של האגן; 4) בסרטן תאי-קשקש של צוואר-הרחם הודגמה הפחתה עד כדי אובדן ביטוי E-cadherin עם התקדמות השאת, ובסרטן בלוטני של צוואר-הרחם הודגמה הגברת ביטוי P-cadherin עם התקדמות השאת. ייתכן שתרופות מתקנות פגיעה בהידבקות בין-תאית תתרומנה בעתיד לשיפור הטיפול בשאתות ממאירות שבהן כרוכה הפרעה בביטוי קדהרינים בפרוגנוזה גרועה.

נדב דוידוביץ'¹, תמר שוחט², מיכאל דן³,

¹המח' לניהול מערכות בריאות, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון, ²לישכת הבריאות, מחוז תל-אביב, משרד הבריאות, ³היח' למחלות זיהומיות, בית-חולים וולפסון

מחלות המועברות ביחסי-מין מהוות אתגר כלל עולמי בתחום בריאות הציבור. על-פי הערכה של אירגון הבריאות העולמי, מידי שנה נדבקים בעולם כ-333 מיליון בני-אדם במחלות מין הניתנות לטיפול (לא כולל תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש [AIDS]), ושיעור התחלואה נמצא במגמת עלייה בייחוד בקרב אוכלוסיות בסיכון. בדומה למדינות אחרות בעולם, שיעור התחלואה במחלות אלו נמצא בישראל במגמת עלייה.

המטרה במאמר הנוכחי היא להביא מידע מעודכן בנושא האפידמיולוגיה, האיבחון, הטיפול והמניעה בישראל של מחלות המועברות ביחסי-מין. לנוכח המידע על העלייה המשמעותית בישראל בשיעור התחלואה ממחלות המועברות ביחסי-מין, התקבלה החלטה במשרד הבריאות לפתוח לראשונה מירפאות המתמחות בטיפול במחלות אלו ובמניעתן, כמקובל במדינות רבות בעולם. לנוכח שיעורי התחלואה הגבוהים במיוחד במחוז תל-אביב ובמחוז חיפה, נפתחו בשנה שעברה שתי מירפאות בערים אלו, המתמחות בטיפול במחלות המועברות ביחסי-מין והמאוישות בצוות רב-מקצועי הכולל רופאי עור ומין, גינקולוגים, אפידמיולוגים, אחיות, עובדים סוציאליים ומקדמי בריאות.

שאול מ' שאשא 

בית החולים לגליל המערבי, נהריה 

במאמר קודם תוארו מאפייני החיים והתחלואה במחנות הריכוז ברחבי הרייך השלישי. במאמר הנוכחי נסקור את הארגון הרפואי במחנות, את אמצעי הטיפול ואת פעולות הרופאים ואנשי הרפואה הגרמנים והאסירים, כולל היהודים.

בשנים 1942-1944 היו מאות מחנות ריכוז פזורים ברחבי הרייך השלישי, הועסקו בהם מיליוני אסירים בעבודת פרך, ובוצעה בהם השמדה המונית, מתוכננת ו"מדעית" – בעיקר של יהודים ו"גזעים נחותים" אחרים. האסירים חיו בתנאים מחפירים של השפלה מתמשכת, אי וודאות קיומית וטרור. הם לקו בתחלואה ניכרת, בעיקר בחבלות שונות, מחלות זיהומיות ובעיקר ברעב קיצוני ומתיש שהביאו לשיעור תמותה עצום.

השירות הרפואי במחנות היה באחריות הס"ס. בכל מחנה היה רופא ס"ס ראשי ולידו מספר עוזרים וסניטרים. כן תיפקדו "רופאים אסירים". בכל מחנה מונה רופא אסיר ראשי, ובכל צריך נקבע רופא צריף (Blockdoctor) שהיה צריך לדאוג לניקיון המקום, לפינוי גופות, להסדר מיסדרי חולים לנזקקים ולמתן אישורי עבודה ומחלה. לקבוצות העבודה התלווה "רופא דרכים" (Streckenpfleger) לשם מתן עזרה ראשונה לנפגעים בעבודה. כמו-כן הועסקו רופאים אסירים כדיזנפקטורים לשמירת הגיהות (Hygiene) במחנה.

בכל מחנה הוקצו צריף או מספר צריפים ששימשו לטיפול ואישפוז, ונקראו לרוב בשם "ריבייר" (Revier). במחנות הגדולים אף הוקצו מספר צריפים למען בית-חולים (Krankenbau), ולעיתים אף יוחד מחנה אחד בתוך מיתחם מחנות לצורך אישפוז, בעיקר של חולים "מדבקים". ניהול הריבייר היה באחריות רופאי הס"ס. לידם פעל רופא אסיר ראשי ומספר רופאים אסירים, ולעיתים גם כוחות סיעודיים. הניהול המעשי ניתן לאסירים אחראים (קאפו) שלא היו אנשי רפואה, אך עם סמכויות להכריע בשאלות רפואיות כמו ניתוחים, שלא אחת אף ביצעו אותם בעצמם.

בריבייר היה מחסור בכל: במקומות אישפוז, בכוח-אדם, באמצעי טיפול ואיבחון, בתנאים עקרים (סטריליים) ובחומרי הרדמה. הצפיפות הייתה רבה מאוד, ועל כל דרגש הושכבו מספר חולים בלא תלות במחלתם. לא ניתן היה לבצע הליכים מצילי חיים, וניתוחים, אם בוצעו, נעשו לרוב ללא הרדמה. שיעור התמותה היה אפוא ניכר, והריבייר נתפש לא אחת בעיני האסירים לא כאתר מרפא, אלא כמקום למות בו. מדי פעם הייתה מבוצעת ביקורת על-ידי רופאי הס"ס שמטרתה העיקרית היתה "סלקציה": חולים קשים שלא היה סיכוי להחזירם לעבודה נשלחו להמתה, והאחרים נשלחו לעבודה למרות מצבם. הרופאים האסירים עשו כל מאמץ למנוע סלקציה זו בדרכים שונות, ולא אחת נענשו ואף שילמו על כך בחייהם.

אלי שוורץ

המרכז לרפואה גיאוגרפית ומחלות טרופיות, מח' פנימית ג', מרכז רפואי שיבא, תל השומר

הדיווח בכלי התקשורת בבוקרו של ה-26 בדצמבר 2004 על אודות צונמי אשר פגע בחלקים של אסיה הרחוקה, החל כדיווח לקוני בשולי החדשות. מספר הנפגעים הראשון שדווח עמד מעט מעל מאה. בהדרגה החלו המספרים לעלות, הדיווח הפך להיות עיקר החדשות ואנו למדנו להכיר מהי תופעת הטבע אשר קיבלה את השם היפני "צונמי" או "גלי חוף". ימים ספורים לאחר מכן, כאשר כבר הייתי בחוף המזרחי של סרי-לנקה הבנתי כי הביטוי התמים "גלי חוף" אינו אלא ביטוי להרס חוף מסיבי.

לוטפי ג'אבר^1,2,3, אורלי רומנו- זליכה⁴, שמואל ריגלר⁵

¹מרכז "גשר לשלום" לרפואת ילדים טייבה, ²היח' לאשפוז יום, מרכז רפואי לילדים, שניידר, פתח תקוה, ³הפקולטה לרפואה סאקלר אוניברסיטת תל אביב, ⁴המרכז הלאומי לבקרת מחלות, מכון גרטנר תל השומר, ⁵כללית, שירותי בריאות, מחוז השרון

העבודה בוצעה במירפאות קופת חולים כללית, במחוז השרון.

רקע: דפוסים של מתן אנטיביוטיקה לילדים החולים בדרכי הנשימה העליונות, אשר נהוגים בקרב רופאי מישפחה ורופאי ילדים בישראל.

שיטות: נערך סקר בקרב 81 רופאי מישפחה ורופאי ילדים המועסקים במירפאות של כללית, שירותי בריאות במחוז השרון. דפוסי מתן אנטיביוטיקה כפי שדווחו על-ידי הרופאים, הושוו להמלצות של המרכז לבקרה ולמניעת מחלות (Center for disease (control and prevention.

תוצאות: כמעט כל הרופאים הסכימו כי קביעת איבחון של דלקת אוזניים צריכה להתבסס על תפליט ועל מחלה חדה. 28% מרופאי המישפחה ו-12% מרופאי הילדים דיווחו כי כנגד דלקת הסימפונות (Bronchitis) בילדים, הם מעדיפים טיפול באמצעות אנטיביוטיקה, אף כי איננו הטיפול המומלץ.

39% מרופאי הילדים ו-47% מרופאי המישפחה אינם נוהגים לשלוח דגימה לתרבית לשם זיהוי זיהום הנגרם מסטרפטוקוס A כדי לאבחן דלקת גרון. מבין אלה המפנים את החולים לביצוע בדיקה זו, רובם אינם ממתינים לקבלת התשובה מהמעבדה לפני מתן אנטיביוטיקה. 48% מהרופאים סברו כי רגישות במערות האף והימצאות נזלת הם סמנים המבססים איבחון של דלקת מערות האף (Sinusitis), וזאת חרף העובדה שרגישות-יתר של מערות האף היא מימצא נדיר בילדים. כל רופאי הילדים דיווחו כי הם אינם מטפלים באמצעות אנטיביוטיקה כנגד התקררות, לעומתם 17% מרופאי המישפחה דיווחו שהם אכן מטפלים באמצעות אנטיביוטיקה במיקרים אלה (p=0.006).

מסקנות: מתוצאות המחקר עולה כי דפוסי מתן אנטיביוטיקה של הרופאים שהשתתפו בסקר, לחולים בדרכי הנשימה העליונות, אינם עולים בקנה אחד עם ההמלצות. נראה, כי יש לשקול הפעלת תוכנית התערבות שתעודד שיקול דעת זהיר יותר לגבי מתן אנטיביוטיקה ולהצטמצם למיקרים שהטיפול באנטיביוטיקה מוצדק.

ג' קן-דרור^1,2, י' לרמן^1,3, ש' שגב^1,4, ר' דנקנר^1,2

¹החוג לאפידמיולוגיה ורפואה מונעת, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²היח' לאפידמיולוגיה של מחלות לב וכלי-דם, מכון גרטנר לחקר אפידמיולוגיה ומדיניות בריאות, ³המרכז לרפואה תעסוקתית, כללית, שירותי בריאות, תל אביב, ⁴המכון למעקב רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל השומר.

ממחקרים אפידמיולוגיים ומעדויות מעבדתיות עולה שפעילות גופנית סדירה וקבועה מגנה מפני התפתחות והתקדמות של מחלות כרוניות. העקרונות הפיזיולוגיים והביו-מכאניים של מדידת פעילות גופנית מעורפלים, חישוב כמות האנרגיה המושקעת מורכב, וקיים קושי בפיתוח שיטה למדידה ולהערכה שתהא ישימה בפועל. הקושי העיקרי בתיקוף שיטת הערכה להרגלי פעילות גופנית, או להשקעת אנרגיה, הוא היעדר מדד הולם לגבי שיטה, או הליך ביצוע לשם השוואה.

פעילות גופנית מתוארת באמצעות ארבעה מדדים: משך הזמן (דקות/שעות), תדירות (מיספר הפעמים המוקדשים לפעילות בשבוע/בחודש), עצימות (שיעור השקעת האנרגיה), הנסיבות והמטרות של הפעילות הגופנית. שאלונים/ראיונות הם אמצעי המחקר המעשיים והזולים ביותר במחקרים על אוכלוסיות גדולות, וניתן לנצלם בטווח רחב של גילאים. כמו כן, ניתן לזהות באמצעותם סוג פעילות סגולית, משך זמן הפעילות ותדירותה. על גבי טבלאות להשקעת אנרגיה ניתן לכמת את ההשקעה האנרגטית של הנבדק. ההליך עצמו אינו משפיע על פעילות הנבדקים כפי שמשפיעות שיטות אחרות כמו צפייה או ניהול יומן.

מיגבלות השאלונים כאמצעי לאיסוף נתונים הן בהגדרת המושג "פעילות גופנית", שכן ייתכנו פירושים שונים למושג זה מצד המרואיינים, אף שבראיון ניתן לנסות ולהגיע להגדרה חד-משמעית; הנבדק אינו נדרש לזכור את הפעילות שביצע במדויק; לנבדקים רבים יש קושי להעריך את עצימות הפעילות שבה הם עוסקים, ויש נטייה להערכת-יתר במשך הפעילות או בעצימותה; שאלון/ראיון המכיל פרטים רבים עלול להכביד על הנבדק; שאלון לדיווח עצמי חייב להיות מתאים לגיל ולרמת ההשכלה של הנבדק.

שמעון יוסף לוין¹, מירה וולבובסקי¹, ששון נקר^1,2, שלמה וינקר^1,2

¹המח' לרפואת המשפחה, מחוז המרכז, כללית שירותי בריאות, ²החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

רקע: יתר-לחץ-דם (יל"ד)¹ בחולי סוכרת הוא גורם סיכון ידוע למחלות כלי-דם גדולים וקטנים. איזון לחץ-הדם לערכים הנמוכים מ- 130/80 ממ"כ גורם לירידה משמעותית בשיעורי התחלואה במחלות אלה והתמותה בעטיין.

מטרה: הפעלה של תוכנית טיפול במירפאה לרפואת המשפחה, על מנת לאזן את לחץ-הדם בחולי סוכרת ולהביאם לערכים נמוכים או שווים ל- 130/80 ממ"כ.

שיטות: אוכלוסיית היעד - נכללו בתוכנית חולי סוכרת מסוג 2, ממירפאת "כללית שירותי בריאות" בשוהם אשר אובחנו כלוקים ביל"ד, או מטופלים הנוטלים תרופות לאיזון לחץ-הדם, או חולים שנבדקו ובדיקתם העלתה ערכי לחץ-דם גבוהים מ-130/80 ממ"כ. איתור החולים העומדים במדדי המחקר בוצע על-ידי סקירת התיקים של כלל חולי הסוכרת במירפאה.

טיפול – החולים זומנו למעקב יזום במירפאה. נבדקה ההיענות לטיפול ובוצע שינוי בטיפול בתרופות לפי הצורך. כאשר היה צורך בהוספת טיפול בתרופות, הטיפול המועדף היה באמצעות תרופה מקבוצת חוסמי האנזים המהפך אנגיוטנסין (ACEI)² או מקבוצת המשתנים.

תוצאות: הגיעו למירפאה 115 חולי סוכרת מסוג 2, מהם 91 (79%) אובחנו כלוקים ביל"ד. המיפוי הראשוני העלה שאצל 26% מכלל החולים, לחץ-הדם היה נמוך או שווה לערך המטרה: 130/80 ממ"כ. לאחר הפעלת תוכנית הטיפול ובמעקב של שישה חודשים עלה שיעור החולים שלחץ-דמם אוזן ל-53% (p<0.001). לפני תחילת הטיפול לחץ-הדם הממוצע בחולים עם יל"ד היה 8.3 + 80.6 / 17.6 + 142.1 ממ"כ והם טופלו ב- 1.2 + 1.5 תרופות, 21 (23%) לא טופלו בתרופות כנגד יל"ד. לאחר הפעלת הטיפול ומעקב של שישה חודשים לחץ-הדם הממוצע בחולים עם יל"ד היה 6.1 + 77.6 / 14.2 + 132.2 ממ"כ והם טופלו ב 1.2 + 2.0 תרופות בממוצע, רק 6 (6.5%) היו ללא טיפול בתרופות. לחץ-הדם הסיסטולי והדיאסטולי היו נמוכים יותר באורח משמעותי לאחר הטיפול (p<0.001, p=0.001 בהתאמה), ומיספר התרופות הממוצע לחולה היה גדול יותר ( p<0.001).

מסקנות: תוכנית טיפול המשתפת את כלל צוות המירפאה לרפואת המשפחה יכולה לשפר באופן משמעותי את איזון לחץ-הדם בחולי סוכרת. אנו ממליצים להפעיל תוכנית כזו המשלבת את ההמלצות החדשות לאיזון לחץ-דם בחולי סוכרת בכל מירפאה לרפואת המשפחה.

________________

¹יל"ד – יתר לחץ דם

²ACEI - אנגיוטנסין

אבינעם רכס

יו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל

תגובה למאמרם של פרופ' שינפלד וחב', "התעללות בני משפחותיהם של חולים בצוות הרפואי והסיעודי", מדור אקטואליה, עמ' 74-75.

ליאור רייכל¹, אייל שיינר²

¹לימודי ד"ר לרפואה, ²החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, ^1,2הפקולטה למדעי הבריאות, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

השמנת-יתר (Obesity) היא מגפה עולמית בהתהוותה. ההשפעות השליליות של השמנת-היתר רבות, והן פוגעות בבריאות הציבור בעיקר בעולם המערבי. קיים קשר בולט בין השמנת-יתר לבין סוכרת, מחלות לב כליליות, סוגי סרטן שונים, וכן בינה לבין תיסמונות חסימה בדרכי הנשימה בשינה. בנוסף, תוארה השמנת-היתר כגורם המשפיע לרעה על פוריות האישה, על מהלך ההריון ועל תוצאות הלידה. נמצא קשר מובהק בין השמנת-יתר לבין תוצאות גרועות של מיילדות, מחלות שונות בתקופת ההריון: יתר-לחץ-דם בהריון (Gestational hypertension), רעלת הריון (Preeclampsia), סוכרת הריון (Gestational diabetes) וכן סיבוכים בניתוחים לחיתוך הדופן (Cesarean section) ובתהליכי ההרדמה. מטרת סקירה זו להציג תמונה עדכנית על הקשר בין השמנת-יתר לבין סיבוכי הריון ולידה, וכן לסקור את הטיפולים המקובלים בהשמנת-יתר (שינוי הרגלים, פעילות גופנית, תרופות וניתוח), תוך התייחסות מיוחדת לתהליך ההריון והלידה. בסקירה זו מודגשת חשיבותו הרבה של הטיפול בהשמנת-היתר ומניעתה, כחלק מקיום הריון תקין.

הווארד טנדטר¹, מרטין גרנק קטריבס², יונה יפה², טד מילר³, מרדכי אלפרין⁴

¹המח’ לרפואת המישפחה ומרכז סיאל למחקר ברפואת מישפחה ורפואה ראשונית, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, ²החוג לרפואת המישפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³המח’ לרפואת המישפחה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ⁴המח’ לרפואת המישפחה, שירותי בריאות כללית, מחוז חיפה וגליל מערבי, טכניון, חיפה

מחלקות אוניברסיטאיות במדינות רבות בעולם, מגייסות את חבריהן למטלות אקדמיות מבלי שיוכשרו קודם לכן במסגרות פורמליות בנושא. גישה זו הייתה מקובלת גם בישראל. אולם, יש ארצות שפיתחו תוכניות להוראה אקדמית אשר מסייעות לחברי סגל חדשים לבצע את המשימות המוטלות עליהם. במאמר זה מתואר תהליך גיבושה של תוכנית ארצית, ראשונה מסוגה בישראל, לפיתוח סגל הוראה אקדמי לרופאי מישפחה. המטרות העיקריות של התוכנית הן: שיפור החיוניות בחינוך, קידום המצוינות האקדמית, ופיתוח מנהיגות מקצועית וארגונית.

בשנת 1998 החליט איגוד המורים ברפואת מישפחה בישראל לגבש תוכנית ארצית לטיפול בדרישות הבסיסיות להכשרת סגל הוראה אקדמי. רופאי מישפחה ואנשי חינוך תכננו את הקורס והעבירוהו בצוותא. התוכנית הושקה בשנת 2001 וכיום אנו עוסקים בהערכת השנה הראשונה, ובהכנת הקורס השני. בקורס השתתפו עשרים ושלושה רופאי מישפחה, כמחציתם נולדו ולמדו רפואה בישראל. בתום השנה הראשונה התקבל משוב חיובי הן מהמשתתפים והן מהמדריכים בקורס, ואף נתבקשנו לפתוח קורס נוסף.