תוצאת חיפוש

דניאל ורדי, לי-און גלעד ושושנה פרנקנבורג

לישמניאזיס בעור, המוכר בישראל בשמו העממי "שושנת יריחו", הוא מחלת עור המתבטאת בהופעת פצעים מכוייבים בקוטר של עד מספר ס"מ, המתקיימים חודשים ארוכים למרות טיפולים שונים. המחלה נגרמת מחדירה של טפילים חד-תאיים (protozoal) מסוג לישמניה לעור בעקבות עקיצה של נקבת זבוב החול. לכן הפצעים ממוקמים לרוב על חלקי גוף שבדרך-כלל אינם מכוסים, כמו הפנים והגפיים. המחלה נחשבת אנדמית באזורים מסוימים בישראל, בעיקר ביקעת הירדן ואזור יריחו, ים המלח, אזור כפר אדומים, רמת הנגב (קציעות) והערבה. בישראל מדובר בבעיה בריאותית משמעותית, הפוגעת בעיקר במטיילים באזורים אנדמיים (חלק גדול מהם חיילים). נפגעים נוספים הם תרמילאים, הנדבקים במחלה במהלך טיליהם, בעיקר בדרום-אמריקה. היעילות של הטיפולים הקיימים כיום כנגד מחלה זו מוגבלת ולרוב אינה נוחה או נעימה לחולים. בשנים האחרונות מתרבים הדיווחים על טיפולים חדשים בלישמניאזיס מערכתי, הנושאים עימם תקווה לגילוי טיפול יעיל גם כנגד לישמניאזיס בעור. בסקירה זו אנו דנים במחלה ובאפשרויות הטיפול. בין השאר, מדווח בסקירה זו על יעילותו של טיפול מקומי חדש ללישמניאזיס בעור באמצעות תכשיר מיוחד של אמפטריצין (amphotericin).

ריקי פינצי ושמואל טיאנו

ישומו של חוק זכויות החולה (התשנ"ו-1996) בפסיכיאטריה, מעורר מספר סוגיות הנדונות במאמר זה" משמעות ההסכמה מדעת של חולה הנפש הפסיכוטי, הקושי שמערים החוק על שיתוף המשפחה במידע אודות החולה – למרות שבני-המשפחה הם שותפים חיוניים בתהליך שיקומו של החולה הפסיכיאטרי, וזכותם של ההורים (או האפוטרופוס) של חולה נפש קטין לעיין בתיקו הרפואי של ילדם, הפוגעת בסודיותו ובפרטיותו של המטופל הקטין – פגיעה שעשויות להיות לה השלכות שליליות על תהליך האיבחון והטיפול.

ניר הוד (1), פיליפ חגג (2), יהודית זנדבנק (3), תפחה הורן (1),

המכון לרפואה גרעינית (1), המכון לאנדוקרינולוגיה (2) והמכון לפתולוגיה (3), מרכז רפואי "אסף הרופא", צריפין, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

שאת פיטמתית (papillary tumor) היא השאת הממאירה השכיחה ביותר של בלוטת התריס. מאה עשרים ותישעה חולים עם שאת פיטמתית של בלוטת התריס הופנו לטיפול ביוד רדיואקטיבי ולמעקב במכוננו בין השנים 1992 עד אמצע שנת 2000.

מובאים בזאת נתונים לגבי 33 חולים מתוכם (25.6%), שלקו בגרורות רחוקות (distant metastases) מהצוואר במהלך מעקב ממוצע של 2.9+-3.12 שנים.

שכיחות החולים עם גרורות רחוקות מקרב כלל החולים הלוקים בשאת פיטמתית, היתה גבוהה בהשוואה לעבודות אחרות. האזורים השכיחים ביותר להימצאות גרורות רחוקות היו הריאות וחלל המיצר: הן הודגמו ב-32 מתוך 33 החולים (97%). מצאנו 2 דגמים עיקריים של קליטת I-131 בגרורות בריאות: האחד בעל מאפיינים של קליטה מפושטת מיליארית והשני עם קליטה מוקדית בגרורות. גרורות בעצמות התהוו בחולה אחד בלבד.

התהוות גרורות רחוקות היתה שכיחה יותר בקרב הגברים לעומת הנשים (38.7% לעומת 21.4% בהתאמה, P=0.055).

נמצא, כי גברים שהתהוו בהם גרורות רחוקות היו מבוגרים יותר משאר החולים במידה משמעותית: הגיל הממוצע של גברים עם התפשטות גרורות רחוקות היה 52.8 שנים לעומת 42.2 בממוצע בנשים (P=0.099).

לא נמצא קשר מובהק בין שכיחות גרורות רחוקות לגיל מתקדם של החולים. לא נמצא הבדל משמעותי בגיל הממוצע של החולים עם וללא גרורות רחוקות 21.4+-46 ו-14.3+-46 שנים, בהתאמה).

במהלך האיבחון הראשוני של המחלה התגלו גרורות רחוקות במרבית הנשים (81%), אך רק ב-42% מהגברים.

מקרב 16 מהחולים עם גרורות רחוקות שבהם בוצעה בתירת קישריות לימפה צוואריות, אובחנו 15 חולים (94%) עם קישריות לימפה צוואריות הנגועות בגרורות בבדיקה היסטופתולוגיות. 39.4% מהחולים עם גרורות רחוקות הם ילידי ישראל ו- 30.3% מהחולים מוצאם ממדינות חבר העמים. שיעור החולים ממדינות חבר העמים שעלו לישראל לאחר התאונה הגרעינית שהתרחשה בצ'רנוביל בשנת 1986, היה גבוה במדיה משמעותית מחלקם היחסי של כלל העולים ממדינות אלה באוכלוסיית ישראל ומחלקם היחסי מקרב כלל החולים שאושפזו בבית-החולים במהלך שנות המחקר (24.2% בהשוואה ל-9% ול-8.1%, בהתאמה).

שיעור ההישרדות של החולים עם גרורות רחוקות היה 97% ו-100% בחולים ללא גרורות.

ניר אוריאל (1), סיגל פישמן (1), רונית זידנשטיין (1), ז'אן רוורבוך (2), אהובה גוליק (1)

(1) המח' לרפואה פנימית א', (2) המכון לנפרולוגיה, בית-חולים אסף הרופא

אשלגן הוא הקטיון התוך-תאי העיקרי בגופנו. מפל ריכוזיו בין הנוזל התוך-תאי לנוזל החוץ-תאי, הכרחי לפעילות עצב שריר תקינה. בחולים רבים נמצא תת-אשלגן הדם, החושף אותם לחולשה, לעייפות ולהפרעות קצב. הבנת הגורם לתת-אשלגן הדם מסייעת באיזון מהיר יותר של רמתו. מובאת בזאת פרשת חולה שאושפזה עקב דפיקות-לב ותת-אשלגן הדם. הגישה לחולה מובאת במסגרת בירור ראשוני ופשוט, היכול להתבצע בעת הגעת החולה לטיפול.

חגית כהן, אורי לבנטל, מיכאל מטר, משה קוטלר,

המרכז לבריאות הנפש באר-שבע, היח' למצבי דחק וחרדה נפשית, החטיבה לפסיכיאטריה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

הטיפול בתכשירים נוגדי-פסיכוזה עלול לגרום למיגוון רחב של השפעות-לוואי ואף לאירועים נדירים של מוות פתאומי. החל משנות השישים מתנהל בספרות הרפואית ויכוח סביב השאלה אם קיים קשר משמעותי בין נטילת תכשירים נוגדי-פסיכוזה לבין מוות פתאומי. ידוע, כי שיעור התמותה בקרב חולים סכיזופרניים גבוה פי 5 בהשוואה לאוכלוסייה בריאה בטווח גילים מקביל. עם זאת, הקשר בין נטילת תכשירים נוגדי-פסיכוזה למוות פתאומי עדיין שנוי במחלוקת, מאחר שקשה להוכיחו.

נוכח הדיווחים על חולי סכיזופרניה שטופלו בתרופות נוגדות-פסיכוזה ונפטרו מסיבות לא ברורות, ונוכח האפשרות הפשוטה והבלתי-חודרנית לבדיקת הפעילות האוטונומית ההיקפית בשיטת השיערוך של טווח השונות בקבצ הלב, החלטנו לבדוק את שונות קצב הלב בקרב אוכלוסיית חולים סכיזופרניים המטופלים בתכשירים נירולפטיים. המטרה בעבודה היתה להשוות בין תרופות נוגדות-פסיכוזה מהדור הישן כמו הלופרידול (haloperidol), לתרופות מהדור החדש, כמו קלוזפין לאולנזפין (clozapine, olanzapine) לגבי השפעותיהן על מערכת הלב וכלי-הדם.

ממצאי מחקר זה מצביעים על כך, שבקרב חולים סכיזופרניים המטופלים בתכשיר הקלוזפין, נמדדו פעילות סימפאתטית מוגברת, דיכוי פעילות ווגלית והארכה של QTc. מאחר שדיכוי פעילות פאראסימפאתטית ידוע כמוריד סף לפירפור חדרים, ייתכן, אם כי עדיין לא הוכח, שירידה בפעילות ווגלית זו מעורבת בעלייה בשיעור התמותה על רקע מחלות קרדיוואסקולריות בחולים סכיזופרניים המטופלים בתכשירים נוגדי-פסיכוזה.

לסיכום, שיערוך טווח (spectrum) של אות שונות בקצב הלב יכול להוות מדד חשוב להשפעות של תרופות נוגדות-פסיכוזה שונות על פעילות מערכת העצבים האוטונומית ועל מערכת ההובלה בלב, וכן לסייע בבחירת התרופה המיטבית לחולים הלוקים בהפרעות קצב, במחלות לב ובמצבים פתופיסיולוגיים שונים.

לתכשיר הקלוזפין מקום חשוב באסטרטגיה הפארמאקולוגית של הטיפול במחלת הסכיזופרניה. אולם השפעות-הלוואי הן הקרדיווסקולאריות והן דיכוי לשד-העצם, מצריכות מעקב וניטור קפדניים, העשויים להפחית את הסיכון למוות.

מרדכי שטלריד (1), מיכל הרן (1), אברהם קלפפיש (1), יואב לוריא (2), סטיב מלניק (3),

(1) המכון להמטולוגיה, (2) המכון לגסטרואנטרולוגיה, (3) המח' לרפואה פנימית ג', מרכז רפואי קפלן

כימותרפיה בלוקים במחלות לימפופרוליפרטיביות שהם גם נשאי דלקת כבד B, עלולה לגרום להתעוררות דלקת כבד B, ובעקבות זאת למוות עקב אי-ספיקת כבד.

במאמר זה מובאות 2 פרשות חולים שטופלו לאחרונה בכימותרפיה ולקו בסיבוך זה. החולה הראשונה אובחנה עם לימפומה אימונובלאסטית וטופלה במישלב כימותרפיה ProMACE CytaBOM. בעקבות הטיפול חלה התעוררות של דלקת כבד B, ובסיום הטיפול הופיעה דלקת כבד סוערת עם יתר-בילירובינמיה, תת-אלבומינמיה, הפרעות קרישה ומיימת.

החולה השני הוא גבר בן 34 שאובחן שלוקה ב- T ALL, טופל במישלב BFM 95 ובמהלך הטיפול לקה בדלקת כבד B. שני החולים טופלו בלמיבודין והחלימו. מתן למיבודין למטרת מנע בהמשך, איפשר כימותרפיה בחולה הראשונה לאחר הישנות מחלת הלימפומה והמשך טיפול לפי מישלב BFM 95 בחולה השני. טיפול בלמיבודין מפסיק את שיכפול הנגיף המחולל דלקת כבד B, וכך נמנע שיפעול המחלה בעקבות כימותרפיה. כמו-כן, למיבודין מקל ככל הנראה את עוצמת המחלה בחולים שלקו בדלקת כבד B עקב שיפעול.

בן-עמי סלע

המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר: החוג לביוכימיה קלינית, הפאקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

טיפול ארוך-טווח ב- L-dopa בחולי פארקינסון כרוך בהשפעות-לווי בלתי רצויות במדדים מוטוריים, ובשנים האחרונות נעשה מאמץ בפיתוח גישות חלופיות לטיפול במחלה זו. אחת השיטות המבטיחות היא של טיפול בגנים (gene therapy), בניסיון למנוע את ניוון התאים יוצרי הדופאמין במערכת הניגרו-סטריאטית במוח. לאחרונה הופנתה תשומת לב מרובה לחלבון הנירוטרופי GDNF (glial cell-line neutrophic factors), בשל יכולתו לשמר ולעודד את פעילות התאים יוצרי הדופאמין. בסקירה זו יסוכמו היבטים שונים של ההחדרה למוח של החומר הגנטי המקודד לחלבון זה.

אבראהים מרעי, יאיר לוי, יהודה שינפלד,

המח' לרפואה פנימית ב' והמרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

זאבת אדמנתית מערכתית היא מחלה אוטואימונית מערכתית, המערבת את כל האיברים, במיוחד את מערכת עצבים המרכזית וההיקפית, הריאות, הלב, הכליות, העור, הקרומים הנסיוביים ומרכיבי הדם. המחלה שכיחה יותר בנשים ולא ידוע הגורם האטיולוגי הגורם להתפרצותה, אך הוא קשור במספר גנים האחראיים על התגובה החיסונית. בעשור האחרון חלה התקדמות רבה בהבנה של מחלת הזאבת ובטיפול בלוקים בה. עובדה זו תרמה לשיפור בשיעור ההישרדות ובאיכות-החיים של חולי זאבת.

השיפור בפרוגנוזה תלוי בגורמים רבים: מצב חברתי-כלכלי, רפואה מתקדמת ונגישות לטיפול רפואי. שלושה היבטים של המחלה דרושים לקביעת הפרוגנוזה: פעילות המחלה, נזק מצטבר, מצב בריאותי ואיכות חייו של החולה.

אמנון זיסמן

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין

כריתה רדיקלית לאפארוסקופית של העמונית בוצעה לראשונה בטקסס על-ידי צוות שבראשו Clayman ו-Kavoussi. בשנת 1997 פירסמו Schuessler וחב' את התוצאות והרשמים שהוסקו מהניתוחים בתישעה חולים שערכה קבוצה זו, ניתוחים שנערכו ב-3 מרכזים גדולים בארה"ב בין השנים 1991-1995. באותה שנה פורסמו בניו-יורק תוצאות סידרה נוספת. בשל מורכבותה ומישכה הארוך, ועקב רושם ראשוני של היעדר יתרונות בניתוח זה לעומת הגישה הפתוחה, לא זכתה הגישה הלאפארוסקופית להכרה ממשית באותה עת. מאמצי פיתוח מקבילים באירופה נשאו פרי, ותוצאותיהם פורסמו בשנת 1998. עד היום טופלו בגישה זו בעולם כ-500 חולים הלוקים בסרטן הערמונית. רובם טופלו בשני מרכזים בפריס, ומיעוטם בארה"ב. לאחר שהגישה הוצגה בהרחבה בכינוס השנתי האחרון של החברה האמריקנית לאורולוגיה באטלנטה (AUA) וזכתה להערכה והתעניינות, נעשים צעדים ראשונים ליישום נרחב של השיטה. בכנס הראשון ללאפארוסקופיה אורו-אונקולוגית זכה הנושא לכיסוי נרחב ומעמיק על-ידי Guillonneau ו-Gill. במרכזים אורולוגיים רבים בעולם פועלים כיום לרכישת המיומנות הדרושה לביצוע גישה זו.

מירב אינגביר, דב פריימרק, יהודה אדלר

המכון לשיקום הלב והשירות לחולי אי-ספיקת לב, בית החולים תל-השומר ואוניברסיטת תל-אביב

העובדה כי חולי אי ספיקת לב לוקים בנשימה מחזורית (periodic) בזמן השינה, דווחה לראשונה על ידי Cheyne בשנת 1818. אולם רק לאחרונה הוסבה תשומת הלב הראויה להשלכותיה של תופעה זו על הלוקים באי ספיקת לב, והוחל בניסיונות טיפול ראשוניים באמצעים שונים: מתן חמצן לילי, טיפולים תרופתיים שונים שנועדו לייצב את מערכת הנשימה, וטיפולים תרופתיים אחרים שמטרתם להעלות את מיקטע הפליטה של חדר שמאל.

נשימת צ'יין סטוק (נצ"ס) Cheyne Stokes respiration (CSR) היא הפרעה נשימתית, בעיקר בזמן שינה, המתבטאת בהפסקות נשימה מרכזיות נישנות בדגם tidal volume של crescendo-decrescendo, מזה זמן רב ידוע, כי תופעה זו קיימת בחולי אי ספיקת לב, אולם רק בשנים האחרונות נעשו מחקרים שנועדו לאמוד את שכיחותה בקרב חולים אלו ואת השלכותיה על תוחלת חייהם ואיכותה. במחקר פרוספקטיבי שנערך על ידי Javaheri וחב' נמצא, כי ב-45% מבין 42 חולי אי-ספיקת לב יציבים עם מקטע פליטה נמוך, נמדד חוסר-ותת-נשימה (apnea-hypopnea-index) לשעה הגבוה מ-20. במחקר אחר נמצא, כי 51% מהלוקים באי-ספיקת הלב לקו בנצ"ס משמעותית.

(1) טליה וולק, (2) שמעון וייצמן, (3) אילנה הרמן-בהם, (4) מיכאל פריגר, (1) שאול סוקניק,

(1) המח' לרפואה פנימית ד', (2) החטיבה לבריאות הקהילה, (3) המירפאה לסוכרת, (4) היח' לאפידמיולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

המטרה במחקר היתה לבדוק את שכיחות תסמונת הפיברומיאלגיה ומאפייני כאב נוספים ב-137 חולי סוכרת מסוג 2, לעומת 139 חולים ללא סוכרת מסוג 2, תואמים מבחינת גיל ומין. לא נמצא הבדל בשכיחות פיברומיאלגיה בין הגברים בשתי הקבוצות, אולם לגברים חולי הסוכרת היה סף כאב נמוך יותר ומספר רב יותר של נקודות רגישות, והם דיווחו על כאב בשיעור גבוה יותר לעומת גברים בקבוצת הבקרה.

לעומת זאת, נמצאה שכיחות יתר של פיברומיאלגיה בנשים חולות סוכרת מסוג 2 לעומת הנשים בקבוצת הבקרה – 23.3% לעומת 10.6%, בהתאמה (P=0.048). למרות ההבדל בשכיחות הפיברומיאלגיה בנשים, לא נמצא הבדל משמעותי בין שתי קבוצות הנשים במספר הנקודות הרגישות ובסף הכאב. כמו-כן נשים חולות סוכרת התלוננו על כאב בשיעור גבוה יותר. הן בנשים והן בגברים חולי סוכרת היו מספר הנקודות הרגישות וקריאות הדלורימטר ביחס ישיר עם משך המחלה.

זיו גיל (1,2), ריבי טאומן (3) , יעקב סיון (3) , אבי אור-אורטרגר (4), שלמה קונסטנטיני (1)

(1) היח' לנירוכירורגיית ילדים, בית-חולים דנה, מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, תל-אביב, (2) מרכז זלוטובסקי לחקר המוח, הפקולטה למדעי הבריאות אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, (3)מעבדת השינה לילדים והיח' לטיפול-נמרץ ילדים, בית-חולים דנה, (4) המכון הגנטי, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אכונדרופלזיה היא המחלה הגנטית הנפוצה ביותר מבין המחלות הגנטיות הגורמות להפרעה ביצירת עצם. המחלה מועברת בתורשה אוטוסומית-שולטנית, אולם רוב המקרים נובעי ממוטציה עצמונית. החולים במחלה גנטית זו לוקים בגמדות ובמיבנה אופייני של הגפיים והראש. כמחצית מהחולים באכונדרופלזיה לוקים בתסמינים נירולוגיים בדרגות חומרה משתנות, והסיבוך הקשה ביותר ממחלה זו הוא דום-נשימה פיתאומי, הנובע מלחץ גרמי על גזע-המוח. במאמר זה מדווח על תישעה חולי אכונדרופלזיה שעברו 12 ניתוחים נירוכירורגיים. טווח הגיל של החולים בין 3 חודשים עד 40 שנה. החולים לקו בתסמינים של קושי בהליכה, כאב-גב, חולשת גפיים, אי-שליטה על הטלת-שתן, הפרעות בדיבור ובהתפתחות המוטורית, דום-נשימה בשינה (sleep apnea) וכשל נשימתי מתמשך. ארבעה מהחולים נבדקו במעבדת שינה ונמצא כי הם לוקים בדום-נשימה חסימתי בשינה. בבדיקת תהודה מגנטית (MRI) שבוצעה בתישעה מהחולים הודגם לחץ גרמי על גזע-המוח או חוט-השידרה עקב היצרות הנקב הגדול (foramen magnum), איחוי בסיס הגולגולת עם חוליית הצוואר הראשונה או היצרות של תעלת-השידרה. בחמישה מהחולים הודגמה התרחבות של חדרי-המוח והידרוקן-הראש. בשיבעה חולים בהם הודגם לחץ על גזע-המוח התחתון בוצע ניתוח להרחבה של הנקב הגדול ולמינקטומיה של חוליות הצוואר C1-C2. בשלושה חולים בהם הודגמה היצרות של חוליות עמוד-השידרה הגבי ולחץ על חוט-השידרה, בוצעה למינקטומיה של החוליות המעורבות (T12-L5). שניים מבין החולים נזקקו למספר ניתוחים עקב הישנות מאוחרים של התסמינים הנירולוגיים. לא נדרשו פתיחה של הקשית (dura) או ביצירת דלף (shunt) בין חדרי המוח לחלל הצפק. משך האישפוז הממוצע לחולה היה 6 ימים. במיעקב מירפאתי אחר החולים המנותחים, שנמשך בין 3-24 חודשים לאחר הניתוח (13.5 חודשים בממוצע), נמצא שיפור ניכר בסימנים ובתסמינים ב-8 מתוך 9 החולים שנותחו.  

נדרש מעקב שיגרתי אחר חולים הלוקים באכונרופלזיה החל מגיל הינקות ועד גיל ההתבגרות, על-מנת למנוע תחלואה ותמותה קשים בחולים אלה. במעקב יש לכלול בדיקה נירולוגית ובדיקות תהודה מגנטית תקופתיות. בחולים מבוגרים נדרשת בדיקת דימות רק בקרב אלה הלוקים בתסמינים נירולוגיים טיפוסיים. בחולים שבהם מאובחנים סימנים רנטגניים או קליניים של לחץ על גזע-המוח התחתון, טיפול הבחירה כולל הרחבה בניתוח של הנקב הגדול ולמינקטומיה של חוליות עמוד-השידרה המעורבות. זיהוי וטיפול מוקדמים בילדים ובמבוגרים הלוקים באכונדרופלזיה, יכולים למנוע את הסיבוכים הקשים הקשורים בדחיסת גזע-המוח וחוט-השידרה, ביניהם אי-ספיקה נשימתית, דום-נשימה פיתאומי ומוות.

אריאל רוגין, שלמה עמיקם

המח' לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם, הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

מטרת הטיפול בהשתלת קוצב-לב מטרתו לתקן את ההפרעה של דופק לב איטי תסמיני, הנגרם בעיקר עקב חסם פרוזדורי-חדרי או תיסמונת הסינוס החולה (sick sinus syndrome). קוצבי-הלב הראשונים הושתלו בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, ומאז חלה התפתחות ניכרת בטכנולוגיה שלהם: משקלם וניפחם קטן בהרבה, הם ניתנים לתיכנות חיצוני, יש בהם חיישנים המשנים את קיצבם לפי דרגת המאמץ,  ניתן לקבל מהם מידע על מצב הסוללות והאלקטרודות ועוד. בשנות השישים והשיבעים היה הקוצב החדרי (סימונו – VVI) הפיתוח היחיד בנמצא. בהמשך פותחו קוצבים פרוזדוריים (סימונם – AAI), שגם הם חד-לישכתיים, אך מפעילים את הלב דרך הפרוזדורים.  בתחילת שנות השמונים נכנס לשימוש הקוצב הדו-לישכתי DDD)), המווסת את הקצב הן בפרוזדורים והן בחדרים, באמצעות שתי אלקטרודות מושתלות (פרוזדורית וחדרית).  קוצב זה נחשב לקוצב "פיסיולוגי", מאחר ששיטת פעולתו היא הקרובה ביותר לפעילות החשמלית הטבעית בלב.

פול פרום (1), יוסף ריבק (1), חיים כהן (2)

(1) המכון הארצי לבריאות תעסוקתית וסביבתית, רעננה, (2) שירותי בריאות כללית – המחלקה לרפואה תעסוקתית, חולון

זיהומים המועברים דרך הדם בתי-חולים, מוגבלים בדרך-כלל לנגיפים של דלקת כבד נגיפית מסוג B, דלקת נגיפית מסוג C ונגיף הכשל החיסוני באדם (HIV). קיים סיכון משמעותי להעברת זיהום מחולה נגוע לעובד בריאות. לפיכך, מן הצורך לנקוט בכל פעולות המנע האפשריות, לרבות 3 זריקות חיסון כנגד דלקת נגיפית מסוג B, ווידוא קיום הגנה באמצעות בדיקות סרולוגיות וטיפול נוסף, לפני הצורך. מאחר שלא ניתן להפחית את הסיכון לחולה במגע עם רופא מנתח שהוא נשא של דלקת כבד נגיפים מסוג B או C או נשא של נגיף הכשל החיסוני (HIV), לרמה מתקבלת על הדעת, על רשויות הבריאות לדון ולהחליט לגבי כשירותו של רופא כזה להמשיך לנתח. במאמר זה נסקרים הסיכונים שבזיהומים אלו והדרכים למניעתם.

י' הייניק, א' סולומיש

המכון לפסיכוגריאטריה מרגולץ, בית-החולים איכילוב, תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

רופאים נוטלים חלק בהליך המשפטי של מינוי אפוטרופוס בכותבם תעודת רופא לעניין אפוטרופסות. אין הוראות או דרכי בדיקה חד-משמעיות באשר לקביעת כשרותו של אדם לטפל בענייניו (רכוש וגוף) בעצמו או להערכת מסוגלותו להביע דעתו בעניין אפוטרופסות – אולם קיימות מספר גישות לבדיקה ואיבחון בנושא.

במאמר זה מובאים מימצאים מ-16 תעודות רופא ממקורות מגוונים (13 מוסדות שונים, רופאים ממקצועות אחדים), שנאספו באופן אקראי, ושלגביהן ידועה היתה החלטת בית המשפט בנדון. בדקנו האם תעודות הרופא ממלאות אחר הדגשים קליניים ורפואיים-משפטיים בסיסיים המובאים בספרות המקצועית.

מצאנו, כי נתונים דמוגרפיים מלאים הובאו רק בתעודה אחת (6.2%). זהות מבקש התעודה ב-3 מקרים (18.7%) ואיזכור מקורות מידע ב-6 מקרים (37.5%). מימצאי בדיקה קוגניטיבית-נפשית מליאה (מצב נפשי) צוינו ב-4 מקרים (25%), אבחנה פסיכיאטרית ב-12 מקרים (75%) וקביעת דרגת חומרתה ב-9 מקרים (56.2%), התייחסות לזמניות התופעות במקרה אחד והערכת תיפקודי היומיום הבסיסיים ב-2 מקרים (12.5%). באף לא אחד מהמקרים הובאה הערכת תיפקודי יומיום מורכבים יותר (מכשירניים). באופן דומה, באף לא אחת מהתעודות צוין אם נעשה שימוש במדדים משפטיים כלשהם להערכת המסוגלות לטפל בענייני רכוש וגוף או המסוגלות להביע דעה בעניין אפוטרופסות. מאידך, התייחסות רשמית למסוגלות כללית לדאוג לעניינים (רק ב-7 מקרים (43.7%) נעשתה הבחנה בין רכוש לגוף) ולהביע דעה בעניין אפוטרופסות, היתה קיימת ב-15 מקרים (93.75%). תעודת הרופא כללה 13.8 שורות בממוצע (סטיית תקן 10.1 טווח 4-41); שלוש עשרה מהתעודות נכתבו במסגרות ציבוריות וממוצע השורות בהן היה 9.9 (סטיית תקן 4.6, טווח 4-20), לעומת 31 שורות (סטיית תקן 9.5, טווח 22-41) במסגרות הפרטיות.

מהמימצאים עולה, כי תעודות הרופא חסרות בהיבטים הקליניים שנבדקו, ובעיקר בהיבטים הקליניים שנבדקו, ובעיקר בהיבטים הרפואיים-משפטיים. אעפ"כ, רובן המכריע של התעודות (15/16, 93.7%) התקבלו על-ידי בית-המשפט, אולי מאחר שברובן המכריע של התעודות היתה התיחסות רשמית לשאלות המשפטיות הסגוליות המועלות בבית-המשפט (המסוגלות לדאוג לעניינים, המסוגלות להביע דעה בעניין אפוטרופסות). לדעתנו, מימצאים אלה, אם יאומתו בקבוצות גדולות יותר ובבתי-משפט אחדים, מחייבים הערכה רב-מערכתית מחודשת של נושא כתיבת תעודות רופא לעניין אפוטרופסות בחולה הקשיש.