תוצאת חיפוש

ארנון אפק

הנהלת המרכז הרפואי שיבא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

הסביבה שבה פועלת המערכת הרפואית משתנה והולכת. בתחילת המאה העשרים יכלו הרופאים להסתייע בכלל החידושים הטכנולוגיים על מנת להעניק לחולים את הטיפול הרפואי המתקדם ביותר. ההחלטה הרפואית התבססה אז על שיקולים מקצועיים בלבד. צורכי הבריאות המאמירים סופקו על ידי העלאת ההוצאה הלאומית לבריאות. התקופה הרומנטית ברפואה ביטאה את התפיסה של המקצוע כאוטונומי, בעוד ששיקולים כלכליים, משפטיים ותקשורתיים נתפסו כבלתי ראויים.
 

מיכאל ויסבורד, ענת לבנשטיין

מחלקת עיניים, מרכז רפואי סוראסקי, תל אביב

חסימת וריד הרשתית המרכזי (להלן חור"מ) היא מחלת רשתית קשה, המהווה אחד הגורמים החשובים לאובדן ראייה, והשכיחות המדווחת מגיעה לשיעור של 0.1%-0.4% במבוגרים מעל גיל 40. הממצאים האופייניים בבדיקת קרקעית העין של החולה הם דימומים מפוזרים, כלי דם מורחבים ומפותלים, בצקת רשתית ודיסקה תפוחה. הסיבות העיקריות לירידה בראייה במחלה זו הן התפתחות בצקת מקולרית, איסכמיה של הרשתית וברקית (גלאוקומה) ניאו-וסקולרית.

מוהנד מסעוד^2,1, שלומי סימן-טוב¹, עלי איבראהים¹, יוסף פיקל¹

¹מחלקת עיניים,בית חולים רבקה זיו, צפת, ²מרכז רקנאטי לחקר מערכת עצבים אוטונומית, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

חסימת וריד הרשתית המרכזי נותרת אחת הסיבות הווסקולאריות השכיחות ביותר בגרימת עיוורון. האטיולוגיה אינה ברורה, אך גורמי סיכון ידועים כמו יתר לחץ דם, סוכרת, טרשת עורקים ואף מצבי קרישיות יתר דווחו בקרב הלוקים במחלה זו. מחלות עיניים מקומיות כמו ברקית פתוחת זווית, חבלה בעין, זיהומים בארובת העין – אף הן תוארו כאטיולוגיה למחלה זו.

בחסימת וריד רשתית מרכזי ניתן להבחין בשני סוגים של מחלה: הסוג שאינו איסכמי מהווה צורתה הקלה של המחלה, ובו קיימת חסימה חלקית של וריד הרשתית עם פרוגונזה טובה. הסוג האיסכמי מהווה את צורתה הקשה של המחלה ובו מתרחש אובדן ראייה משני לחסימה המלאה כמעט של וריד הרשתית המרכזי וזילוח ירוד של הרשתית. בנוסף, חולים עם חסימת וריד רשתית מרכזי עלולים לפתח סיבוכים נוספים, כגון ברקית משנית לצמיחת כלי דם חדשים העלולה להוביל לעיוורון.

מעל 90% מחסימות וריד רשתית מרכזי מתרחשות בחולים שגילם מעל 65 שנה. התסמין הראשוני של המחלה הוא ירידה פתאומית ולא כואבת בחדות הראייה בעין אחת, העלולה להיות כתוצאה מבצקת או איסכמיה מקולרית או כתוצאה מדימום תוך עיני. בבדיקה אופתלמוסקופית מודגמים בצקת מקולרית ודימומים ברשתית (יותר באזורים ההיקפיים), הרחבה ופיתול של וריד רשתית, ואף בצקת בדיסקה.

הטיפולים האפשריים כיום כוללים מתן תרופות מערכתיות נוגדות קרישה, טיפולים מקומיים הכוללים טיפולי לייזר, הזרקות חומרים נוגדי גורם צמיחת כלי דם Anti Vascular Endothelial Growth Factor  (anti VEGF) וניתוחים (כריתת זגוגית).

בסקירה הנוכחית מובאות שיטות הטיפול העכשוויות  בחסימת וריד רשתית מרכזי.
 

יאיר בנימין, עמית פרנקל, לאוניד ברסקי, ויקטור נובק, יניב אלמוג

החטיבה לרפואה פנימית, המרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

פיום הקנה (טרכיאוסטומיה) הוא ניתוח המבוצע בעיקר בחולים הזקוקים להנשמה ממושכת. הנשמה לאחר פיום קנה לעומת הנשמה באמצעות צנרור הקנה (טובוס), כרוכה בפחות סיבוכים, בשיפור מדדי ההנשמה ובגמילה מהירה יותר מהנשמה. מזה כעשור מקובלת הגישה המלעורית בסמוך למיטת החולה כשיטה העיקרית לביצוע פיום קנה בחולים ביחידות לטיפול נמרץ. עם זאת, עדיין קיימת מחלוקת באשר לשיטה ולעיתוי המועדפים לביצוע הפיום.

המטרות במחקר: אפיון אוכלוסיית החולים שעברה פיום קנה בגישה מלעורית (PDT = Percutaneous Dilatational Tracheostomy) ביחידה לטיפול נמרץ פנימי, ובדיקת שיעור הסיבוכים ושיעורי הישרדות קצרי וארוכי-טווח.

שיטות המחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי מסוג Cohort study. קבוצת המחקר כללה חולים בני 18 שנים ומעלה שאושפזו בשנים 2007-2003 ביחידה לטיפול נמרץ פנימי במרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה ועברו במהלך אשפוזם פיום קנה בגישה מלעורית בסמוך למיטתם. באמצעות CRF מחשבי נבנה בסיס נתונים שכלל נתונים דמוגרפיים, אבחנות שנקבעו בעבר, סיבת האשפוז ביחידה ומגוון נתונים קליניים על ביצוע פיום הקנה, סיבוכים בעקבות ההליך ומהלך האשפוז. הנתונים הוכנסו למאגר מידע מחשבי, ולאחר מכן עובדו ונותחו.

תוצאות: נאספו נתונים על 126 חולים שעברו פיום קנה בגישה מלעורית ביחידה לטיפול נמרץ פנימי: 63.5% מהם היו גברים והגיל הממוצע עמד על 59.8 שנים. החולים ששרדו 30 יום לאחר ההליך היו עם תחלואת רקע נמוכה יותר כפי שבא לידי ביטוי במדד Charlson. שיעור התמותה כעבור שנה עמד על 56.6%, מתוכם 70% נפטרו בחודש הראשון לאחר ביצוע פיום הקנה. נצפו 11 סיבוכים ב-9 חולים (7.1% מהחולים) ללא שיעורי תמותה. המזהמים השכיחים בכיח החולים היו החיידק Acinetobacter spp  והחיידק Pseudomonas Aeruginosa. בקבוצת החולים שבהם בוצע פיום קנה בעשרת הימים הראשונים מתחילת ההנשמה נצפה שיעור ההישרדות הגבוה ביותר.

מסקנות: פיום קנה מלעורי (PDT) הוא הליך זמין ובטוח הכרוך בשיעור סיבוכים נמוך. ככל שההליך מבוצע בשלב מאוחר יותר, כך שיעורי ההישרדות נמוכים יותר. בדגימות כיח מהחולים שנלקחו מהחולים נצפתה שכיחות גבוהה של התיישבות (קולוניזציה) החיידקAcinetobacter spp .
 

עאהד אמטיראת, חיים לוי, טובה ליפשיץ

מחלקת עיניים, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי בריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

רקע: הטיפול הניתן למרבית החולים בדלקת קרנית פטרתית הוא על פי רוב בתרופות. דווח על חולים בדלקת קרנית פטרתית שהחמירה חרף הטיפול בתרופות, שעברו לשם כך השתלת קרנית חודרנית (Penetrating keratoplasty – PKP). בעבודות שונות הודגם, כי PKP הוא טיפול שמרני ויעיל, השומר על שלמות גלגל העין ומשקם את כושר הראייה בחולים עם דלקת קרנית פטרתית מתקדמת.

מטרות: לבחון את הטיפול ב-PKP בדלקת קרנית פטרתית מתקדמת שאינה ניתנת לריפוי בטיפול בתרופות נוגדות פטרת. 

שיטות: ניתוח רטרוספקטיבי ל-5 חולים. כל החולים בדלקת קרנית פטרתית מתקדמת שעברו PKP כטיפול במחלתם: גבר אחד ו-4 נשים בגילאים 78-27 שנה במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה, בין השנים 2008-2007. המעקב נמשך בין 15-14 חודשים.

תוצאות: שקיפות שתל נשמרה ברוב המקרים לאורך המעקב. לא הייתה הישנות של זיהום פטרתי, וחדות הראייה נעה מספירת אצבעות ( Finger Count - FC) מ-50 ס"מ עד 6/36. סיבוכים בתר ניתוחיים כללו דחיית שתל בחולה אחד, עם השתלה נשנית ששמרה לאחר מכן על שקיפות שתל לאורך המעקב, ובחולה אחר הייתה דחייה חלקית מזערית עם ירוד (קטרקט) התחלתי, ללא צורך בהתערבות נוספת.

סיכום ומסקנות: PKP היא שיטה יעילה לטיפול בדלקת קרנית פטרתית מתקדמת שאיננה ניתנת לריפוי בתרופות נוגדות פטרת. מומלץ ניתוח מוקדם טרם החמרת המחלה.
 

שאול סוקניק^2,1, דניאל  פלוסר^2,1, שלומי קודיש¹, מחמוד אבו-שקרה^2,1

¹המחלקה לרפואה פנימית ד', ²היחידה לרימטולוגיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון, באר-שבע

ריכוז המלחים והמינרלים הגבוה מאוד של מימי ים המלח והמעיינות הנובעים בסביבתו, הבוץ הרפואי ותנאי האקלים הייחודיים של אזור ים המלח – בעיקר הלחץ הברומטרי הגבוה, הלחות היחסית נמוכה והטמפרטורות הגבוהות – הם הגורמים העיקריים ההופכים את אזור ים המלח לאתר מרפא מעולה וייחודי לחולים הלוקים במגוון רחב של מחלות מפרקים דלקתיות ולא-דלקתיות. בסקירה זו יפורטו סוגי הטיפולים הבלניאולוגיים הניתנים, והמחקרים הקליניים שנערכו ופורסמו בנושא. הטיפולים משפרים באופן משמעותי את מצבם של רוב החולים ולעיתים אף מביאים להפוגה מלאה הנמשכת מספר חודשים. עם זאת, הם אינם מרפאים את החולים. יתרון חשוב של הטיפולים הוא היעדר השפעות לוואי משמעותיות ומסכנות חיים, ובניגוד לדעה המוטעית והרווחת בקרב חלק מהרופאים, הוריות-הנגד לטיפולים או לשהייה באזור ים המלח הן מועטות.
 

סטפנו פדלה¹, אנדי וולף², פרנק פ’ שטריצל³, רפאל מרטין-גרניסו לופס⁴, סטפן פורטר¹, איריו קונטינן⁵

¹ Oral Medicine and Special Needs Dentistry Unit, Division of Maxillofacial Diagnostic, Medical and Surgical Sciences, UCL Eastman Dental Institute, London, United Kingdom,

² סליוול בע"מ, כפר חרוצים, ישראל,3bereich oralmedizin, zahnärztliche röntgenologie und chirurgie, charité centrum ³für zahn-, mund- und kieferheilkunde, berlin, germany,4Servicio de Cirugía Oral y Maxilofacial, Hospital Clínico San Carlos, Madrid, Spain, ⁵Institute of Clinical Medicine, Department of Medicine, University of Helsinki, Helsinki, ORTON Orthopaedic Hospital of the Invalid Foundation, Helsinki, and COXA Hospital for Joint Replacement, Tampere, Finland

קסרוסטומיה היא תופעה שכיחה מאוד, אשר מלבד תחושת יובש פה, יכולה לגרום לבעיה פסיכו-חברתית, לאיכות חיים ירודה ולסיבוכים, כמו עששת שיניים וקנדידיאזיס פומי. קסרוסטומיה קשורה בדרך כלל לתת-תפקוד של בלוטות הרוק, הנובע ממגוון רב של סיבות, וביניהן התסמונת סיוגרן (Sjögren’s syndrome), הקרנות לראש-צוואר ונטילת תרופות.

הטיפולים הנוכחיים מסתמכים על תחליפי רוק ועל גירוי פרמקולוגי של המערכת הפארא-סימפתטית. יעילותם של טיפולים אלה מוגבלת עקב השפעתם קצרת הטווח, מחירם הגבוה, פעולות הגומלין הבין-תרופתיות או השפעות הלוואי הנגרמות מהם.

נמצא, כי גירוי הרפלקסים האוטונומיים על ידי חשמל הניתן מקומית בעור או ברירית מגדיל את הפרשת הרוק בבעלי חיים, ועל סמך תוצאות של ניסויים קליניים משפר תסמינים של יובש פה בחולים עם תת-תפקוד של בלוטות רוק.

המטרה במאמר הנוכחי הייתה לסקור את הנושא ולעדכן את הקוראים על המצב הנוכחי של מכשירי גירוי חשמלי מיניאטוריים. היכולת שלהם לטפל ביובש בפה באופן בטוח וללא צורך בתרופות, נראית מבטיחה.

לירון שריקי¹, מירב וייזר¹*, יהודה פולק¹, תמר ל' וייס², אלברט א' ריזו³, ורדה גרוס-צור¹

¹המחלקה לנירולוגיה של הילד, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים, ²המחלקה לריפוי בעיסוק, הפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה, ³המחלקה לטכנולוגיות יצירתיות, בית הספר לגרונטולוגיה, אוניברסיטת דרום קליפורניה, לוס אנג'לס, קליפורניה

*כחלק מעבודת מדעי יסוד בהתמחות ברפואת ילדים.

מבחני ביצוע מתמשך (Continuous Performance Test-CPT) מהווים כלי מקובל באבחון הפרעת קשב וריכוז. מבחנים אלה מספקים מדידה אובייקטיבית כמותית של הקשיים המופיעים בהפרעה זו, אשר הקריטריונים לאבחונה סובייקטיביים. חסרונם טמון בכך שהם נעשים בסביבה בעלת תוקף אקולוגי נמוך – בחדר בדיקה שקט שאינו דומה לסביבת בית הספר. טכנולוגיית המציאות המדומה (Virtual reality) היא כלי המאפשר בקרה מדויקת של הופעת גירויים ושל הערכת תגובה בסביבה בעלת תוקף. המטרות המחקר היו כדלקמן: 1) בדיקת רגישות של מבחן ביצוע מתמשך המוטמע במערכת מציאות מדומה להשפעת הטיפול בתרופות המקובל להפרעת קשב, מתילפנידט, 2) הערכת החוויה של הנבדקים במערכת המציאות המדומה.

שיטות: עשרים בנים בגילאים 17-9 שנים עם הפרעת קשב וריכוז נבדקו בשלושה מבחנים שונים: מבחן ביצוע מתמשך מסוג TOVA Test of Variables of Attention)), מבחן ביצוע מתמשך מוטמע במערכת מציאות מדומה, ומבחן ביצוע מתמשך זהה ללא מערכת מציאות מדומה. הנבדקים עברו את המבחנים פעם נוספת כשעה לאחר נטילת מתילפנידט. עם תום האבחון מילאו הנבדקים שאלון משוב בנוגע לחווייתם במבחנים השונים. התוצאות נבדקו בניתוח שונות מרובה עם מדידות נשנות.

תוצאות: תחת השפעת מתילפנידט פחת מספר השגיאות של השמטה והוספה בכל שלושת המבחנים. על פי תוצאות שאלוני המשוב, מידת ההנאה הגדולה ביותר נחוותה במבחן הביצוע המתמשך במערכת מציאות מדומה.

מסקנות: מבחן ביצוע מתמשך במערכת מציאות מדומה הוא מבחן אמין ונוח ליישום, לצורך הערכה של מידת יעילות הטיפול במתילפנידט בקרב בנים עם הפרעת קשב וריכוז.

דן טרנר¹, שי אשכנזי², פרנסיס מימוני³, רענן שמיר⁴

¹היחידה לגסטרואנטרולוגיה ותזונה בילדים, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים, ²מחלקת ילדים א’ והיחידה למחלות זיהומיות, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ³אגף ילדים, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ⁴המכון לגסטרואנטרולוגיה ותזונה בילדים, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

*ההמלצות אומצו על ידי החוג למחלות זיהומיות בילדים, האיגוד לגסטרואנטרולוגיה ותזונה בילדים, ואיגוד רופאי הילדים בישראל.

כמעט כל הילדים לוקים לפחות באירוע אחד של גסטרואנטריטיס חדה (Acute gastroenteritis) עד גיל שלוש שנים. גסטרואנטריטיס חדה מהווה סיבה נפוצה מאוד לאשפוזים בישראל, אם כי השלשול מתבטא בדרך כלל בצורה קלה. קיימת שונות רבה בגישה לטיפול ולאבחון המחלה בישראל ובעולם.

המטרה במסמך הנוכחי היא להציג קווים מנחים לאבחון וטיפול בגסטרואנטריטיס חדה בילדים על בסיס המלצות אירופיות חדשות, תוך התאמתן למציאות האפידמיולוגית בישראל. העדויות שהתקבלו מחיפוש שיטתי בספרות הרפואית (Systematic review) רוכזו בטבלאות על פי חוזקן, והיוו את הבסיס להמלצות שאומצו באופן רשמי על ידי האיגוד הישראלי לגסטרואנטרולוגיה ותזונה בילדים (ISPGAN), החוג למחלות זיהומיות בילדים ואיגוד רופאי הילדים בישראל.

נמצא, כי הסימנים הקליניים בעלי ערך הניבוי הטוב ביותר לאבחון ציחיון (Dehydration) הם איבוד משקל, זמן החזר נימיות ארוך, טורגור ירוד, מיעוט בהטלת שתן ונשימה בלתי תקינה. לרוב אין צורך בתרביות צואה או דם. טיפול הבחירה בהחזרת נוזלים הוא מיום מחדש בדרך פומית באמצעות תמיסות מתאימות (Oral Rehydration Solution ORS:), בעלי אוסמולריות נמוכה או מופחתת. אין להפסיק בתזונה, ועם סיום החזרת הנוזלים תוך כארבע שעות, יש להמשיך בתזונה רגילה כולל הנקה ולקטוזה. בדרך כלל אין צורך בטיפול בתרופות, הואיל והמחלה חולפת מעצמה תוך מספר ימים. אולם ייתכן כי טיפול בזנים מסוימים של פרוביוטיקה מפחית את משך התסמינים וחומרתם. טיפול אנטיביוטי אינו מומלץ במרבית אירועי גסטרואנטריטיס חדה, אך יש מקום לשקול מתן אנטיביוטיקה בשיגלוזיס בשלושת הימים הראשונים של זיהום בקמפילובקטר ובחולים נבחרים אחרים. יש צורך בחיסון הפעוטות בישראל נגד נגיף הרוטה, על פי ההמלצות מאירופה, ארה"ב ואיגוד רופאי הילדים בישראל.

יישום עדויות המחקר בעבודה הקלינית יסייע באבחון וטיפול מרביים בגסטרואנטריטיס חדה באוכלוסיית הילדים בישראל.

אורי איל, לריסה נאוגולני, נעמי ויינטרוב

המחלקה לאנדוקרינולוגיה וסוכרת ילדים, בית חולים לילדים דנה, מרכז רפואי תל אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

מעכבי ארומטאזה הם תרכובות המעכבות את פעילות האנזים ארומטאזה, אשר אחראי להפיכת אנדרוגנים לאסטרוגנים. תרכובות אלו נוסו בעשורים האחרונים במגוון מצבים שבהם נדרש עיכוב ביצירת אסטרוגן. בעשור האחרון פותח דור שלישי של מעכבי ארומטאזה, המאפשר חסימה כמעט מוחלטת של פעילות האנזים, יחד עם מיעוט השפעות לוואי. מעכבי ארומטאזה אלו נספגים היטב במתן בדרך פומית. עקב זמן מחצית חיים ארוך הם ניתנים פעם אחת ביום – עובדה המגבירה את היענות המטופלים. אסטרוגן ממלא תפקיד חשוב ועיקרי בהבשלת השלד ובאיחוי לוחיות הצמיחה, הן בבנים והן בבנות. לכן, עיכוב ההפיכה של אנדרוגנים לאסטרוגן באמצעות מעכבי ארומטאזה עשוי להגדיל את הגובה הסופי במצבים שונים. בשנים האחרונות נחקר הטיפול במעכבי ארומטאזה במצבים שונים של פגיעה בפוטנציאל הגדילה. מצבים אלו כוללים: התבגרות היקפית מוקדמת מסיבות שונות, כמו שגשוג מלידה של בלוטת הטוחה (אדרנל), Familial male-limited ,Precocious puberty ו- ,McCune Albright syndrome קומה נמוכה בבנים על רקע חסר בהורמון גדילה גנטי/משפחתי, עיכוב בהתבגרות ובצמיחה או קומה נמוכה מסיבה לא ידועה (אידיופתית). בנוסף, נחקר הטיפול במעכבי ארומטאזה בהגדלת השד של גיל ההתבגרות. למרות הממצאים המבטיחים במחקרים לגבי בטיחות הטיפול במעכבי ארומטאזה, טיפול זה נמצא בשלבי מחקר ואינו מאושר לצורך טיפול שגרתי.

גל דובנוב-רז¹, אליוט בארי², נעמה קונסטנטיני³

¹מרפאת ספורט, תזונה ואורח חיים בריא, בית חולים לילדים ספרא, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, רמת גן, ²המחלקה למטבוליזם ותזונת האדם, בית הספר לבריאות הציבור, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים, ³המרכז לרפואת ספורט ב"הדסה אופטימל", המחלקה לאורתופדיה, מרכז רפואי אוניברסיטאי הדסה, ירושלים

בישראל, בדומה לכלל מדינות המערב, עולה שכיחותה של השמנת יתר בילדים על סיבוכיה הרבים. מצב זה מחייב פעולה רחבת היקף, הן במסגרת משרדי הממשלה ושירותי הבריאות, והן במישור הפרטני של יחסי רופא-ילד-משפחה. עודף משקל בקרב ילדים אינו בולט לעין כפי שנדמה, ורוב הילדים הללו אינם מאובחנים נכונה על ידי מטפליהם והוריהם. סקירה זו מבוססת על נייר עמדה, אשר הוכן בסיוע 15 ארגוני בריאות בארה"ב, ומפורטות בו דרכי הזיהוי של השמנת ילדים, מניעת השמנה והטיפול בה. ממסמך זה עולה, כי שינוי בהרגלי חיים כך שיכללו הרגלי תזונה בריאים יותר, פעילות גופנית סדירה, וצמצום בשעות הצפייה בטלביזיה והפעלת מחשב, הם המרשם לטיפול בילדים בעלי עודף משקל, אך גם למניעת השמנה. למרות שהמשימה קשה ביותר, קיים צורך בהגברת מודעות הצוות הרפואי וההורים לנושא הרגלי החיים בילדים, תוך מתן כלים טיפוליים מעשיים, על מנת לגדל דור בריא יותר של ילדים בישראל.

אפריים בילבסקי¹, דנה זינגר-הראל¹, חבצלת ירדן-בילבסקי², יחזקאל ויסמן³, יעקב אמיר¹

¹מחלקות ילדים ג' ו-² א', ³והיחידה לרפואה דחופה, מרכז שניידר לרפואת ילדים, פתח תקווה והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב      

מדווח במאמר זה על ילוד בן 5 שבועות לאחר אשפוז ממושך בפגיה, עם חום וזיהום בדרכי השתן שנגרם על ידי החיידק אשריכיה קולי, העמיד לגנטהמיצין ומסוגל לייצר Extended Spectrum Beta Lactamase (ESBL). פרשת חולה זה מדגישה את החשיבות שבהעלאת אפשרות של גורמי סיכון לזיהום בחיידק עמיד. לכן מומלץ להרחיב את הטווח האנטיביוטי בחלק מהחולים בקבוצת גיל זו, מעבר לטיפול האמפירי המקובל. 

דן מירון¹, צחי גרוסמן²

¹המחלקה לרפואת ילדים א’ והשירות למחלות זיהומיות בילדים, מרכז רפואי העמק עפולה, ²מכבי שירותי בריאות, תל אביב

זיהום בדרכי השתן בילדים (זד"ש) שכיח בעיקר בבנות שגילן עד 5 שנים. ברית מילה מגינה באופן כללי מהיארעות זד"ש בבנים. יחד עם זאת נמצא, כי בחודש שלאחר ביצועה חלה עלייה עד כדי פי 12 בשיעור היארעות זד"ש בבנים שנימולו בהשוואה לאלה שלא נימולו. חיידקי מעיים אארובים גורמים לחלק הארי של אירועי זד"ש ובהם החיידק השכיח ביותר הוא E. coli, הגורם ל-90%-70% מהזיהומים.

התסמינים והסימנים של זד"ש בילדים משתנים עם הגיל. גורמי סיכון שנוכחותם ביחד עם ההסתמנות הקלינית מעלה את הסבירות לזד"ש הם: בן לא נימול, גיל פחות מחודשיים, חום מעל 40 מ"צ, רגישות על חיקית, חום מעל 39 מ"צ למשך יותר מ-48 שעות ללא מקור בבדיקה גופנית ועוד. בדיקת השתן לכללית והמיקרוסקופיה מהוות מדדים מיידיים לנוכחות זד"ש. נמצא, כי השילוב של שתי הבדיקות בילדים בעלי סימנים ותסמינים המחשידים לזד"ש הוא ערך מנבא חיובי (כששניהם חיוביים) או שלילי (כששניהם תקינים) הקרוב ל-100%. האבחנה הסופית של זיהום בדרכי השתן מבוססת על תרבית השתן. אין לקחת תרבית שתן באמצעות שקית בגלל שיעורי הזיהום החיצוני הגבוהים. בילדים ללא שליטה על שלפוחית השתן, צריכה דגימת השתן לתרבית להילקח ישירות משלפוחית השתן בדיקור על חיקי או באמצעות צנתר המוחדר דרך השופכה. בבנים נימולים שגילם עד מספר חודשם ניתן לקחת שתן אמצע זרם. כתלות בהסתמנות הקלינית, ניתן לשקול טיפול בדרך פומית כבר מגיל חודשיים. הטיפול הפומי האמפירי המומלץ בזד"ש ראשון עם חום הוא Cefuroxime Axetil. בחולים בדלקת שלפוחית השתן ניתן לטפל ב-Cephalexin. בעת הצורך במתן תרופה לתוך הווריד במהלך אשפוז, מומלץ לתת Gentamicin או Ampicillin +Gentamicin או Cefuroxime Sodium.

יצחק (צחי) בן-ציון¹, גילה ברונר², רוני שטרקשל^3,4

¹המרפאה לתפקוד זוגי ומיני, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, ²המרכז לרפואה מינית, המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, ³בית הספר בראון לבריאות הציבור ורפואה קהילתית של האוניברסיטה העברית והדסה,  ⁴התוכנית להכשרת מטפלים במיניות, המחלקה ללימודי המשך, בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בר-אילן

פיתוח הוויאגרה בשנת 1998 גרם למהפכה בתחום הטיפול הרפואי והנפשי בליקויים בתפקוד המיני. לרופא הראשוני מתאפשר לטפל ישירות בהפרעת זקפה בשיעורי הצלחה גבוהים מכפי שהיה בעבר. אולם במהרה התברר, כי במטופלים רבים הטיפול בתרופה אינו מספיק דיו, וכי חלק ניכר מון הבעיה נעוץ בקשיים אינטימיים, אישיים או זוגיים, שרופאים רבים לא עברו הכשרה מתאימה לשוחח אודותיהם עם המטופלים.

גילה ברונר, עינת אלרן, בני שכטר, שרי לביא, ארקדי גלין, גיל רביב

המרכז לרפואה מינית, המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

רקע: העלייה במודעות לשכיחות הגבוהה של הפרעות בתפקוד המיני (הת"מ) הובילה להבנה, כי הבעיה רב תחומית, ומחייבת גישה אבחונית וטיפולית רב-מקצועית.

מטרות: הצגת הגישה הפסיכו-סקסואלית לטיפול בבעיות של פונים לשירות הסקסולוגי, כחלק מדגם לשיתוף פעולה טיפולי רפואי-סקסולוגי בהת"מ.

שיטות: נתוני שכיחות הת"מ בשנים 2008-2004 וארבע פרשות החולים מובאים לצורך הדגמת התרומה של האבחון והטיפול הפסיכו-סקסואלי.

תוצאות: פנו לשירות הסקסולוגי 822 נשים בגיל35±12.0  ו-813 גברים בגיל 38±13.2:  44% הופנו על ידי רופא ו-37% חיפשו מידע באינטרנט או באמצעי התקשורת. הת"מ בנשים: חשק נמוך (29.7%), כאבים ביחסי מין (28.5%) וקושי באורגזמה (20.9%). הת"מ בגברים: קשיי זקפה (44.2%), שפיכה מהירה (24.5%) וחשק נמוך (17.5%). בעיות בזוגיות (הטרוסקסואלית או הומוסקסואלית) שנלוו להת"מ נמצאו ב-217 מהפונים (26.5%).

מסקנות: מטופלים המגיעים ביוזמתם או בהפניית רופאי הקהילה מציגים מגוון הת"מ על רקע אורגני, פסיכולוגי, חברתי וזוגי. הסיבה הרשמית לפנייה לטיפול היא הת"מ של אחד מבני הזוג, זו מהווה רק קצה הקרחון של בעיות פסיכולוגיות וזוגיות או הת"מ של אחד מבני הזוג. המטרה בטיפול איננה יצירת תפקוד מושלם של מערכת המין, אלא הגברת שביעות הרצון ורמת ההנאה של המטופל ושל בן הזוג מהפעילות המינית. לכן, סיכויי ההצלחה בטיפול תלויים באבחון מעמיק, בצוות רב-מקצועי, ובפתרון הבעיות הפסיכולוגיות האישיות והבינאישיות המלוות את התלונה המינית, תוך שיתוף פעולה עם המטופל ובן או בת הזוג.