תוצאת חיפוש

יחיאל מ' בר-אילן

המח' לרפואה פנימית ב', בית-חולים מאיר, והחוג למדעי ההתנהגות בפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

במאמר זה נסקרים המקורות ההלכתיים בני זמננו בנושא סוגיית הטיפול הרפואי בסוף החיים. מוצעים תריסר עקרונות מנחים המבטאים את גישת ההלכה האורתודוקסית בנושא.

במאמר נבחנת הצעת החוק של 'החולה הנוטה למות' מטעם ועדת שטיינברג לנוכח הרקע ההלכתי ומתוך ביקורת אתית הומניסטית. היהדות האורתודוקסית רואה בחיי אדם ערך כמעט עליון, שהוא שני אך ורק לערך הציות לרצון האל המתגלם בהלכה ופסקיה. לא שיקולים כלכליים וגם לא שיקולים של איכות-חיים, אלא מניעת סבל בלבד היא סיבה לפעול לקיצור חיים, כל עוד אין הפעולה נופלת בגדרי האיסור ההלכתי כנגד קיצור חיים במעשה פעיל וישיר.

נטען, כי האתגר הערכי הוא ליצור שיח אתי בין החוק הפוזיטיבי המעמיד את רצון האל המתגלם בהלכה האורתודוקסית לבין אתיקה נטורליסטית, שהיא רציונלית, אוניברסלית ושוויונית.

ייבוא מהלכים מתחום החוק הפוזיטיבי, כגון המושג ההלכתי של הערמה, יכול להפרות את הדיון תוך הצעת רעיונות מקוריים, כגון הסתייעות במכונות הנשמה עם שעוני עצר. מאידך, לוליינות טכנולוגית-משפטית אינה מתיישבת יפה בשיח אתי המנסה לאזן בין ערכים באופן רציונלי.

אייל מלצר (1), אורי אלקיים (2),

המח' לרפואה פנימית ה' (1) והמכון למחלות רימטולוגיות (2), מרכז רפואי סוראסקי תל-אביב והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מתוך למעלה מרבע מיליון מהגרי עבודה המצויים בישראל, שיעור גדול מהם שוהים ללא רישיון עבודה ולרוב בלא כל סוג של ביטוח בריאות. פועל יוצא מכך הוא נגישות נמוכה לשירותי רפואה אמבולטרית, עם השלכות בריאותיות מובנות. מהגרי עבודה חסרי רישיון אלה והרופאים המטפלים בהם בעת שהייתם בבית-החולים הציבורי נאלצים להתמודד עם בעיות רבות: מעשיות ואתיות. מובאים במאמר זה מספר אירועים המאירים בעיות אלה, ומוצגת הסכנה הנשקפת מהמצב הנוכחי לבריאות אוכלוסייה זו ולאתיקת העבודה בבית-החולים הציבורי.

(1) טיביו עזרי, (2) זהר דותן, (1) שמואל עברון

(1) המח' להרדמה, מרכז רפואי וולפסון, (2) המח' להרדמה, מרכז רפואי קפלן, רחובות

שיתוק מחזורי תת-אשלגני (שמת"א) (hypokalemic periodic paralysis) הוא מחלה תורשתית אוטוסומית שולטנית נדירה, המתאפיינת בהתקפים נדירים של שיתוק רפה. הגורמים להתקפים אלו הם רבים: לחץ נפשי, טמפרטורת סביבה ירודה, מזון עשיר בפחמימות או במלח בישול, זיהומים, תרופות והפרעות אנדוקריניות. המחלה יכולה לגרום למוות כתוצאה מאי-ספיקת נשימה או משאיפת תוכן קיבה וזיהומים בדרכי-הנשימה. הרדמה וניתוח עלולים לגרום להתקף, ולכן בטיפול בחולה המנותח יש להתמקד בשיטות מנע של גורמים המעוררים התקף, ובמקרה של התקף יש לתת אשלגן כלורי בעירוי לתוך הווריד, תוך ניטור רמת האשלגן בדם ופעילות שרירי הפנים. במאמר הנוכחי מדווח על שני חולים שעברו ניתוחים אורתופדיים בהרדמה אזורית לתוך הווריד, ללא סיבוכים.

אורית נבות

אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

ד"ר משה וולך, מייסד בית-החולים "שערי צדק", נשא על כתפיו את ניהול בית-החולים במשך ארבעים-וחמש שנה, ועסק בהקמת המוסד הרפואי המודרני ובהגשת טיפול רפואי מתקדם לתושבי ירושלים למן הגעתו ארצה בשנת 1891. את חייו הקדיש לרפואה, לעזרת יהודי ירושלים, ובכך מילא תפקיד חשוב בשירות החברה הנאבקת על קיומה. אופיו היהודי-דתי של בית-החולים נקבע עם היווסדו לפני מאה שנים על-ידי ד"ר וולך, שחקק מסורת של שירות רפואי ברוח המוסר היהודי. מעבר להיותו הרופא ומנהל בית-החולים, היה ד"ר וולך מורה-דרך לרופאים שבאו בעקבותיו, נכבד הקהילה היהודית בירושלים ונשוא פנים הקהילה היהודית הבינלאומית. בית-החולים הוקם והתקיים הודות לקשריו האישיים אם אישים נכבדים, קונסולים וראשי עדות – קשרים שסייעו ליישוב היהודי בירושלים, למבקשים לעלות לארץ-ישראל, וכן לנזקקים לעבודה או לנדבה. לצד היותו רופא משכיל היה ד"ר וולך מנהיג שייצג את היישוב בפני השלטונות העותומניים והמנדטוריים, ובפני אורחים זרים ונכבדים שביקרו בירושלים. חלקו בחינוך האוכלוסייה למשמעת וחובה ציבורית לצד חינוך דורות של רופאים לדיוק והקפדה, נאמנות, סודיות רפואית ואחריות מקצועית – כל אלו היוו גורם נכבד בהערכת הציבור את הרופא הדגול, שנתן דוגמה אישית ומילא שליחות חשובה בקידום הרפואה כגורם משפיע על החברה כולה.

אריה באואר (1,2), פאולה רושקה (1,3), אלכסנדר גרינשפון (1), רזק חואלד (1) ורוברטו מסטר (4,5)

(1) שירותי בריאות הנפש, משרד הבריאות, ירושלים, (2) הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטת תל-אביב, (3) הפקולטה לרפואה, החוג לפסיכיאטריה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, (4) בית-החולים לפסיכיאטריה, נס-ציונה, (5) הפקולטה לרפואה סאקלר, החוג לפסיכיאטריה, אוניברסיטת תל-אביב

עם חקיקת החוקים של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. החוק לטיפול בחולי נפש וחוק זכויות החולה, שבהם מעוגנים זכויותיו של הפרט בכלל ושל חולה הנפש בפרט, חלה עלייה גדולה במודעות החולים לזכויותיהם ולאפשרות העומדת בפניהם לקבול בפני הרשויות המוסמכות אם לדעתם זכויותיהם לא נשמרו או נפגעו.

המחקר להלן, שבו נדונה הסוגייה של קבילות הציבור, בוצע במחלקה לפסיכיאטריה משפטית, בשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות, הפועלת על-פי דגם תיווך ייחודי עליו יפורט בהמשך.

למרות העלייה במודעות החולים לזכויותיהם, קיים מצב של תת-דיווח מסיבות שונות, בין השאר עקב חשש של החולים שמא יאונה להם רע עקב תלונתם או מחוסר מודעות לאפשרות להגיש תלונה וכיצד.

במאמר זה מובא סיכום שנת 2001 בסוגיית הטיפול בתלונות ובפניות שנתקבלו בשירותי בריאות הנפש במשרד הבריאות מהציבור הרחב, מכלל חולי הנפש, ממשפחות, מאגודות ומעמותות לזכויות האזרח המתייחסות לבריאות הנפש. כמו-כן, מנותחים במאמר זה תוכן התלונות, תהליך הבדיקה והטיפול בהן, ותיבחנה תוצאות הטיפול.

מניתוח הנתונים עולה, כי רוב המתלוננים היו המטופלים עצמם, ממין זכר ומבוגרים. תוכן התלונות היה בסוגיית הטיפול שקיבל המתלונן כשזה לא התאים לציפיותיו ולהשקפתו. במחצית (50%) מהתלונות נדון הטיפול שניתן במסגרת המירפאה. שני-שלישים מהמתלוננים (65%) הגישו תלונה אחת בלבד במהלך השנה. הטיפול בתלונה והמענה לפונה הסתיים בשני-שלישים מהמקרים (66%) תוך חודשיים.

לסיכום, מובאות המלצות לשיפור השירותים הקיימים לאלו הנזקקים להם.
 

מנחם בן-חיים, צילה צבס (1), ירון מינץ, דני רוזין, ברק בר-זכאי, מחמוד נטור, דוד אולחובסקי (2), עמרם אילון, משה שבתאי

המח' לכירורגיה ב' והשתלות, המכון לרפואה גרעינית (1), המח' לרפואה פנימית א' (2), מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

הגישה המסורתית לניתוח חולים עם יתר-פעילות של בלוטת יותרת-התריס כתוצאה מאדנומה יחידה, כללה חקירה שיטתית ודו-צדדית של הצוואר, תוך ניסיון לזהות ארבע בלוטות יותרת-התריס ולכרות את הבלוטה המוגדלת. בשנים האחרונות, בעקבות השיפור ביכולת המיקום הקדם-ניתוחי של אדנומה בבלוטת יותרת-התריס (אי"ת) בעל-שמע או בסריקה ופיתוח שיטה לניטור תוך-ניתוחי של רמת הורמון יותרת-התריס (הי"ת), דווח על מספר גישות ממוקדות זעיר-פולשניות לכריתת אי"ת. להלן ניסיוננו ב-100 החולים הראשונים.

האבחנה נקבעה על-פי רמת סידן, רמה מוגברת של הי"ת, וכן על-פי זיהוי ומיקום קדם-ניתוחי של הבלוטה החשודה כאי"ת בבדיקות סריקה (TC-99M-MIB) ועל-שמע. בבוקר הניתוח בוצעה סריקה נשנית וסומן על-פני העור המיקום המשוער. בהרדמה כללית, דרך חתך מוגבל (< 2 ס"מ), זוהתה ונכרתה הבלוטה החשודה בלבד. בוצע זיהוי ריקמת יותרת-תריס באמצעות חתך קפוא.

מיולי 1999 עד אוגוסט 2001 בוצעו בגישה שתוארה 100 ניתוחים ב-97 חולים (64 נשים, 33 גברים, גיל ממוצע 14+-56, טווח 19-88 שנה). החולים לקו ברמות מוגברות של סידן והי"ת (ממוצעים: 0.8+-11.5 מ"ג/ד"ל, 90+-149 פיקוג'/מ"ל, בהתאמה. בשלושה חולים בוצע ניתוח נישנה לאחר כישלון ניתוח קודם במוסד אחר, ובשלושה נוספים לאחר כישלון ניתוח קודם בשיטה זו במוסדנו (חולים אלה נכללים למעשה פעמיים).

בתשעים-ושלושה חולים נמצאה בסריקה אדנומה ונכרתה (משקל ממוצע 600 מ"ג, טווח 100-4,900). זמן הניתוח הממוצע, כולל ביצוע חתך קפוא, היה 39+-66 דקות. החולים שוחררו באותו יום או למחרת, רמת הסידן בשיחרור היתה 0.9+-9 מ"ג/ד"ל ובדיקות המעקב פורשו כתקינות. בשני חולים היו תוצאות הסריקה חיוביות כזובות, אך נמצאה ונכרתה אי"ת על-פי המיקום בעל-שמע ובהצלחה (סך-הכל שיעור הצלחת הניתוח הראשוני היה 95%). בשלושה חולים נמצאה אי"ת בסריקה ונכרתה, אך במעקב חלה הישנות של הגברת רמת הסידן. החולים נותחו בשנית לאחר סריקה ובדיקת על-שמע נוספות, ובגישה ממוקדת עקב גילוי אדנומה נוספת (N=2), או עברו חקירת צוואר דו-צדדית עקב שיגשוג (היפרפלזיה) של שלוש הבלוטות הנותרות (N=1). בשני חולים לא נמצאה ריקמת יותרת-התריס בניתוח. בחולים אלה ניצפה תיקון של רמת הסידן לאחר הניתוח (N=1), או שבוצע מיקום וניתוח ממוקד נישנה שהצליח (N=1). לא נרשמו סיבוכים סב-ניתוחיים משמעותיים.

לסיכום, הגישה הממוקדת בהנחיית סריקה היא בטוחה ויעילה במרבית החולים. כישלון יתכן עקב איבחון שגוי, שיגשוג רב-בלוטי לעומת אי"ת (1%), אדנומה נוספת (2%) או תואות סריקה חיוביות כזובות בשל הפרעות אחרות בבלוטת-התריס (2%). ניתן לטפל בחולים אלה ביעילות ובבטיחות בניתוח ממוקד נוסף.

אופיר אביזהר, ג'רלד ברוק

המכון לבדיקה תקופתית מונעת, מרכז רפואי רמב"ם, חיפה

טרשת העורקים, כפי שהיא באה לביטוי במחלות הלב וכלי-הדם, היא הגורם הראשון לתמותה בישראל. גורמי-הסיכון העיקריים ידועים במידה רבה וניתנים לטיפול, ושני גורמים אלו הביאו לירידה בשכיחות המחלה ובשיעור התמותה. במאמר הנוכחי נסקרת השכיחות של גורמי-הסיכון העיקריים באוכלוסיית הנבדקים במכון לבדיקה תקופתית מונעת בבית-החולים רמב"ם, חיפה. אוכלוסייה זו צעירה בדרך-כלל ונחשבת לבריאה.

נמצא, כי שכיחות גורמי-סיכון עיקריים באוכלוסייה זו היא גבוהה, וחלק בלתי מבוטל מהנבדקים נמצאים בסיכון גבוה ללקות במחלות לב וכלי דם. לאיתור גורמי-הסיכון ובעלי הסיכון הגבוה ללקות בטרשת העורקים, נודעת חשיבות עליונה.

סרגיי חייטוב, אבירם ניסן, נחום בגלייבטר, הרברט פרוינד

המח' לכירורגיה, בית החולים האוניברסיטאי הדסה הר-הצופים והפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

מחלת קרוהן היא מחלה דלקתית המערבת איברים שונים במערכת-העיכול. הטיפול בלוקים במחלה זו מושתת על מישלב של תרופות נוגדות-דלקת וביצוע ניתוח אם חלו סיבוכים מהמחלה. בשני העשורים האחרונים חל שינוי בגישה הניתוחית למחלת קרוהן: מביצוע ניתוח עקב סיבוכים קשים של המחלה בלבד, הוחל לנתח חולים גם בהוריה של שיפור איכות-החיים. במחקר הקודם שביצענו, הודגם כי ניתוחים משמרי מעי בקבוצת חולים אלה הם בטוחים ויעילים. המטרה בעבודה זו היתה לעקוב אחר מצבם של 15 חולי קרוהן שנותחו בין השנים 1989-1994 בהוריה של שיפור איכות-חייהם. במעקב ארוך-טווח שבו היה חציון זמן המעקב 106 חודשים (טווח 82-133 חודשים), נזקקו רק 27% מהחולים לניתוח נוסף. חציון המירווח ללא ניתוח היה 92.6 חודשים, ושיעור ההישרדות ללא ניתוח במהלך 10 שנים היה 72% לפי חישובים בשיטת קפלן-מאייר (Kaplan-Meier).

על-סמך נתונים אלו שהתקבלו בקבוצת חולים קטנה זו, ניתן להסיק כי היתרון שבניתוח לשיפור איכות-חייהם של חולי קרוהן נשמר במרביתם לאורך-זמן.

עדית פלטאו, נגה ריכמן, נתן קאופמן

המח' לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי העמק, עפולה, והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

נסקרו גיליונות האישפוז של 282 חולים מטופלים בקומדין שאושפזו במחלקה לרפואה פנימית במשך שנתיים. בקרב 182 מהם נבדק INR ביום האישפוז. ארבעים וארבעה חולים טופלו בקומדין עקב מסתם מלאכותי, ומתוכם פחות מ-20% היו בתחום הטיפולי המומלץ של INR, קרי בין 3-4. מבין 138 חולים שטופלו בקומדין עקב פירפור פרוזדורים, רק 31.9% היו בתחום הטיפולי המומלץ: 2-3. בקרב 7 חולים שטופלו עקב פירפור פרוזדורים נמצא ערך גבוה מאוד של INR- מעל 7. חולים אלה היו מבוגרים מיתר הקבוצה – גיל ממוצע של 82 שנה לעומת 69.4 שנה בחולים עם INR נמוך מ-7. בקרב 4 חולים (שניים עם מסתם ושניים עם פירפור) עם INR מעל 7 היו דימומים קלים. לסיכום, דרגת האיזון בחולים המטופלים בקומדין אינה טובה ומן הצורך להעלות אמצעים לשיפורה.

יצהל ברנר¹, שי שבת², מאיר ניסקה³

¹המח' לגריאטריה, בית-חולים מאיר,כפר סבא, ²המח' לאורתופדיה, בית-חולים מאיר, כפר סבא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אוכלוסיית הקשישים בציביליזציה המערבית גדלה והולכת בעשורים האחרונים. החברה בכלל והקהילייה הרפואית בפרט חשופות בפני החלטות שחלק גדול מהן מגיע לכדי דילמות אתיות בבואם לטפל בקשישים ביותר. בשנים האחרונות מצטבר והולך הידע אודות השינויים הפיסיולוגיים המתחוללים בגופם של קשישים והשפעתו על היכולת להתמודד עם מצבי משבר שלחולי ותאונה. גורמים רבים משפיעים על תוצאה זו: בראש ובראשונה השבירות הגדולה יותר של העצם עקב דילדולה – אוסטאופורוזיס, התנאים הסביבתיים וירידת המוכנות לתגובה לאירוע נפילה מסיבות רבות ושונות. השיקום של קשיש עם שבר הוא נדבך חשוב המאפשר את חזרתו לסביבתו הקודמת ולתפקד בה למיטב כישוריו שקדמו לתאונת הנפילה. ההחלטה על היכולת להשתקם ועל ההתקדמות במהלך השיקום היא קשה, ויכולה להשתנות בבדיקות שונות המתבצעות בזמנים שונים. המטרה בסקירה זו היא להציג את הערכת הקשיש עם שבר בעצם צוואר-הירך במהלך השלב החד ושלב השיקום החדיד (subacute).

כמאל יאסין, ישי לכטר, אלן סויסה, עירית חרמש, רמי אליקים

המח' לגסטרואנטרולוגיה, בית-חולים רמב"ם והפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה

מחלת הכרסת מסתמנת בצורות רבות ומגוונות. השכיחות של מחלת הכרסת גדולה ככל הנראה מזו המדווחת, וחולים במצב קל אינם מאובחנים תקופה ארוכה.

המטרה בעבודה הנוכחית היתה לקבוע את שכיחות מחלת הכרסת במבוגרים המופנים לאנדוסקופיה באמצעות 'הקו הישיר', בשל כאב בחלק העליון של הבטן.

נכללו במחקר 270 חולים עוקבים שהופנו לבדיקת אנדוסקופיה עקב כאב בחלק העליון של הבטן. שלוש דגימות הותקנו באופן שיגרתי מרירית המעי הדק. בחולים שבהם היתה השטחת סיסים בבדיקה ההיסטולוגית הותקנו דגימות לגילוי נוגדנים לאנדומיוזיום.

נמצאה שכיחות גבוהה (1:23) של מחלת הכרסת בתושבי ישראל העוברים אנדוסקופיה עקב כאב בחלק העליון של הבטן מזו שדווחה בכלל האוכלוסייה (1:200-1:300(.

יש לשקול התקנה שיגרתית של דגימות ריקמה מהמעי הדק בחולים העוברים אנדוסקופיה עקב כאב בלתי מוסבר בחלק העליון של הבטן.

רון גרינברג, נחום ורבין, יהודה סקורניק, עופר קפלן

המח' לכירורגיה א', מרכז רפואי סוראסקי תל-אביב, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

נצורים בפי-הטבעת והחלחולת (נפט"ח) (anorectal fistula) מקשרים בין תעלת פי-הטבעת או החלחולת לחיץ-הנקביים (perineum). הטיפול המקובל בנצורים אלו הוא ניתוח, והעיקרון המנחה את המנתח הוא הימנעות מגרימת נזק לשרירי סוגר פי-הטבעת, על-מנת לשמור על תיפקודו. תוצאות הניתוחים בנצורים מסובכים עלולות להיות הרסניות ומלוות באי-שליטה על סוגרים. דבק הפיברין מורכב מתרומבין ופיברינוגן המתגבשים ליצירת קריש יציב. לאחרונה פורסמו מספר מאמרים על יעילותו של דבק הפיברין בטיפול בחולים עם נפט"ח.

בעבודה זו מובא הניסיון הראשוני בתוצאות הטיפול בדבק פיברין מתוצרת ישראל בחמישה-עשר חולים שלקו בסוגים שונים של נפט"ח.

חמישה-עשר חולים שלקו בנצורים שלא נגרמו עקב סיבוך ממחלה אחרת, טופלו בהדבקת הנצור באמצעות דבק הפיברין. הערכת החולים לפני הניתוח כללה בדיקה מדוקדקת והדגמה של אזור פי-הטבעת והחלחולת, וכן צינרור הפתח החיצוני של הנצור ובדיקת דימות של נתיב הנצור. הטיפול בוצע בחדר הניתוח, באילחוש כללי או בעמוד-השידרה. בניתוח זוהו הפתח החיצוני והפנימי של הנצור, בוצעה הטרייה של נתיב הנצור והוחדרה צינורית חלולה שדרכה הוזרקו ארבעה סמ"ק של דבק הפיברין לאורך כל נתיב הנצור. החולים נותרו באישפוז להשגחה עד למחרת הניתוח, ושוחררו עם המלצה לחזור לפעילות רגילה באורח מיידי.

באחד-עשר חולים (73.3%) שטופלו בהזרקת דבק פיברין, הושג ריפוי של הנצור במשך מעקב ממוצע של 4 חודשים.

שיעור הצלחה בריפוי בנצורים שנתיבם בין השרירים היה 50%, בנצורים חוצי שרירים הגיע השיעור ל-77.7% ובנצורים מעל השרירים- ל-100%. בחמישה מבין ששת החולים שנותחו בעבר הושג ריפוי של הנצור בהזרקת דבק הפיברין (83.3%). באיש מהחולים לא הייתה פגיעה בשרירי הסוגרים, וכל החולים דיווחו על שליטה מלאה בסוגרים ללא פליטת צואה או גז.

לסיכום, המחברים ממליצים על ניסיון טיפול בדבק פיברין בחולים עם נצורים ארוכים שמקורם בין השרירים או

כאלה החוצים את השרירים בחולים ללא מחלות רקע נלוות ובחולים שכבר נותחו מסיבה זו בעבר.

מוחמד עבדולגני, פרידה גליקברג, האגוב סהגיאן

המח' לרפואת המשפחה, שירותי בריאות כללית, חיפה וירושלים

זיהום בדרכי השתן התחתונות (זדש"ת) הוא בין הזיהומים החיידקיים השכיחים ביותר. הטיפול האנטיביוטי ניתן, לעתים קרובות, בצורה אמפירית. כדי לאפיין את המזהמים השכיחים בקהילה באזור ירושלים ואת רגישותם האנטיביוטית, סקרנו את תרביות השתן שהתקבלו מהקהילה ופורשו כחיוביות. תרביות אלה בודדו מחולים עם הסתמנות קלינית של זדש"ת.

מצאנו שבדומה לקהילות אחרות, חיידקי ה- E. Coli הם עדיין המזהמים  השכיחים ביותר של דרכי-השתן התחתונות. שכיחותם בקרב נשים גבוהה יותר מאשר בגברים. רגישות המזהמים השונים לתרופות אנטיביוטיות שונות בהשוואה בין נשים לגברים הייתה (בהתאמה) 29.8% ו- 25.1% לאמפיצילין (ampicillin), 51.6% ו-41.1% לצפלקסין (cephalexin), 86% ו-78% לניטרופוראנטואין (nitrofurantoin), 67% ו-54% לטרימיטופרין-סולפהמיטוקסזול, 62.9% ו-49.3% לאמוקסיצילין-חומצה קלבולינית (amoxicillin-clavulanic acid), 92.8% ו-77.2% לגנטמיצין (gentamicin), 88.8% ו-64.4% לציפורוקסים (cifuroxime), וכן 91.4% ו-71.7% לציפרופלוקסצין (ciprofloxacin).

על פי רגישות זו ניתן להמליץ על ניטרופוראנטואין כתרופת הבחירה לטיפול אמפירי בנשים, שבהן זני ה-E. Coli הם המזהם השכיח ביותר, בעוד שבגברים, שבהם שכיחותו של זיהום זה נמוכה, נדרש טיפול בתרופות בעלות טווח פעילות נרחב יותר, כמו ציפורוקסים או ציפרופלוקסצין.

ורד בלוש-קליינמן (1, 4), מיכאל פוירובסקי (2, 4), דני קורן (3), מיכאל שניידמן (4), אברהם ויצמן (5), דן שניט (1)

(1) בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת תל אביב, (2) הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, (3) החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה, (4) המרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל, (5) הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

היענות (adherence) לטיפול התרופתי בתכשירים נוגדי- פסיכוזה מהווה בסיס לטיפול הכוללני הפסיכו-חברתי-שיקומי בתסמיני מחלת הסכיזופרניה. מימצאי מחקרים מעידים על כך, שלתופעת ההיענות לטיפול התרופתי השלכות רבות-משמעות עבור מהלך המחלה והפרוגנוזה. אולם למרות זאת, כ-50% מחולי הסכיזופרניה מגלים חוסר היענות לטיפול.

במאמר הנוכחי נסקרת סוגיית ההיענות של חולי סכיזופרניה לטיפול התרופתי והגורמים המשפיעים על היענות

או אי-היענות לטיפול, תוך שימת-דגש על ארבע קבוצות גורמים: גורמי מחלה, גורמים הקשורים לחולה, גורמי טיפול וגורמים סביבתיים. בנוסף יוצג דגם האמונות הבריאותיות, המשמש אחת המסגרות התיאורטיות להבנת התופעה ותידונה שיטות ההתערבות לשיפור ההיענות לטיפול.

רונן רובינשטיין, גבריאל ובר, חיים ביטרמן

המח' לרפואה פנימית א' והיח' למחלות זיהומיות, מרכז רפואי כרמל, הפקולטה לרפואה רפפורט, טכניון, חיפה

לנוכח היישום הגובר והולך של טיפולים מדכאי מערכת-החיסון, תיתכן עלייה בשיעור החולים הלוקים בדלקת-ריאות עקב זיהום ב-Pneumocystis Carinii, ההנחיות למנע, איבחון וטיפול במחלה זו מבוססות בעיקר על מידע רב שהצטבר בעקבות טיפול בחולים עם תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS) (תכח"נ). עם זאת, המודעות והמידע אודות מאפייני המחלה והטיפול בה בחולים ללא תכח"נ פחותים בהרבה. ככלל, המחלה מופיעה בחולים עם מחלות בהן קיים דיכוי חיסוני (לדוגמה, מחלות ממאירות של מערכת הדם) ובחולים המקבלים טיפול לדיכוי חיסוני, בעיקר חולים המטופלים בסטרואידים, קצב התקדמות המחלה מהיר יותר מאשר בחולי תכח"נ, ושכיחה הימצאותם של זיהומים צולבים נוספים – בעיקר מנגיף הציטומגלו ומשמרי הקנדידה. משך הטיפול המומלץ מעט קצר יותר מאשר בחולי תכח"נ, והסבילות לטיפול טובה יותר. למרות קיום טיפול יעיל, שיעור התמותה ממחלה זו עדיין גבוה, והוא מחייב מודעות גבוהה של הצוות הרפואי ועף התחלת טיפול מהירה, עוד בטרם נקבעה אבחנה סופית.