תוצאת חיפוש

עופר קפלן

המח' לכירורגיה א', מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב

החובה לשמירת סודיות המידע הרפואי היא אחת החובות הבסיסיות והמוכרות ביותר של הרופאים, והיא חקוקה כיום בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. חובת הסודיות חלה לגבי מידע שהגיע לרופא תוך כדי עבודתו, ושלפי טיבו הוא נמסר לרופא מתוך אמון שייוותר סודי, אך שמות החולים והתשלומים שניגבו בעבור השירות אינם מהווים סוד רפואי. רופא המפר את חובת הסודיות עלול להיתבע בתביעה אזרחית, משמעתית או פלילית.

חוק זכויות החולה, והוראות מוגדרות בחוקים נוספים, מסדירים את החריגים לחובת הסודיות, ועל-פיהם רופא רשאי, ולעיתים אף חייב להעביר ידע רפואי אודות חולה הנמצא בטיפולו. אחד החריגים האלה הוא הסכמת החולה למסירת המידע במאמר מוצגת התשתית החוקית לעקרון הסודיות הרפואית ולוויתור עליה, ונדונות הדרכים והנסיבות שבהן יכול המידע להיות מועבר.

ויתור על סודיות רפואית אינו הרשאה למסירת כל המידע לכל מאן דבעי, וחוק זכויות החולה קובע את עקרון המידתיות אשר על-פיו מסירת מידע לא תיעשה אלא במידה הנדרשת לצורך העניין הדרך שבה מוותר החולה על זכותו לסודיות אינה מוסדרת בחוק או בתקנות, והיא יכולה להיעשות לכאורה בכתב, בעל-פה או בהתנהגות. נראה כי השיטה הנכונה היא הצהרה על ויתור סודיות בכתב, כאשר המהות והיעד למידע הניתן למסירה יפורטו בבירור בטופס ויתור על סודיות החתום על-ידי החולה, על הרופא מוטלת גם החובה לשמור על סודיות המידע בעת ההעברה ליעדו.

במאמר נדונות גם סוגיות מוגדרות, הקשורות בחובת הסודיות. במצבים שנשקפת בהם סכנה לחיי אדם או לשלומו, גוברת חובת הזהירות של הרופא על חובתו לסודיות, ועליו להעביר את המידע תוך שמירה על עקרון המידתיות - גם אם לא ויתר החולה במפורש על הסודיות. לגבי מחלות מסוימות, כגון תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש (AIDS), גם על החולה חלה חובת זהירות, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי זכותו לסודיות. חובת הסודיות קיימת גם לגבי מסירת מידע לקרובי החולה. קבלת הסכמה בכתב למסירת מידע לקרובים אינה מעשית, אך מומלץ כי רופא ימסור מידע רק לקרובים המוכרים לו, ושעל-פי הנסיבות סביר להניח כי החולה מסכים למסירת המידע.

יעקב בורנשטיין¹, לילי מרדלר-לנדמן², לודמילה אוסטרובסקי³, צבי אלתר³, רנה טנדלר¹, עדה תמיר¹

¹המח' לרפואת נשים ויולדות, בית החולים לגליל המערבי, נהרייה, ²היח' לגסטרואנטרולוגיה, מרכז רפואי כרמל, ³היח' לקופוסקופיה, מרכז רפואי כרמל, ⁴המח' לאפידמיולוגיה, הפקולטה לרפואה רפפורט, הטכניון, חיפה.

משנות ה-80 של המאה העשרים עוברת מערכת שירותי הבריאות האמבולטוריים בישראל רפורמה, המאופיינת בהעברת שירותי בריאות ממירפאות חוץ וחדרי ניתוח של בתי- החולים למירפאות בקהילה. רפורמה זו מתקיימת גם במדינות אחרות, והכוח העיקרי המניע אותה הוא כלכלי. בישראל, כמו במדינות אחרות, מבוצעת הרפורמה ללא סקר מוקדם של עמדות או תגובות החולים והצוות.

המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק את העמדות השונות של חולים ואנשי צוות כלפי הרפורמה, במספר מירפאות המייצגות היבטים שונים של הטיפול הרפואי האמבולטורי הן בבית-החולים והן בקהילה. במחקר נבדקו אילו מדדים קודמים לחולים ואילו לצוות, כדי לשפר את תהליך המעבר של מתן שירותי בריאות לקהילה.

למטרה זו בוצע בין ינואר2001 לדצמבר 2001 סקר חתך, שכלי המחקר שיושם בו היה מילוי שאלון עמדות לחולים ושאלון עמדות לאנשי צוות. השתתפו בסקר אלף חולים ו-78 חברי צוות במירפאות הקהילה וביחידות אמבולטוריות מקבילות בבתי-חולים.

בתוצאות המחקר נמצא, כי גורם משמעותי להעדפת מקום קבלת הטיפול הוא הכרת הרופא המטפל בחולה. הדבר הוכח גם בבדיקת תסוגה (רגרסיה) לוגיסטית. לגורמים הבאים אין השפעה על מידת ההעדפה של מקום קבלת הטיפול: קבלת טיפול דומה באותו מקום בעבר, מחלה כרונית ברקע, מין החולה, המצב המשפחתי, איזה טיפול קיבל החולה וגיל החולה. קיימת בקרב החולים התפיסה של בית-החולים כמוסד שבו ניתן לטפל בסיבוכים באופן יעיל יותר מאשר במירפאה, וכן שבבית-החולים הרופאים מיומנים יותר. קיים הבדל בין עמדות החולים לאנשי הצוות בשיקולים להעדפת מקום הטיפול.

לסיכום, מספר שיקולים חשובים לחולים ועשויים להגביר את שביעות הרצון שלהם מהמקום אליו יישלחו לקבלת הטיפול. העובדה שאנשי הצוות מעניקים משקל שונה מאשר החולים לשיקולים שונים מדגישה את החשיבות של בדיקת עמדות החולים עצמם בעת קביעת העדפות לקביעת מיקום הטיפול.

^1,2יובל מלמד, ^2,3מיכאל דוידסון, ^1,2אבי בלייך

¹המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב השרון, פרדסיה, ²הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א, ³האגף לפסיכיאטריה, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

ניסויים קליניים בחולים מעוררים דילמות אתיות ורפואיות-משפטיות, בין השאר, עלול המחקר החיוני של תרופות חדשות לחשוף את החולים לטיפול בתרופות שאינן יעילות ובאינבו (פלסבו).

הבעיה קשה שבעתיים לגבי חולי-הנפש, אשר מחד-גיסא אחד עדיין לא קיים טיפול מרפא למחלתם, ומאידך-גיסא עקב מחלתם עומדת השאלה האם הם מסוגלים להיכלל במחקר תוך כדי מתן הסכמה מדעת.

המטרה במאמר הנוכחי היא גיבוש נייר עמדה בנושא מטעם האיגוד לפסיכיאטריה.

לשם כך הוקמו קבוצות דיון בנושא, נבדק החומר המדעי בעיתונות המקצועית בדגש על השנים האחרונות, נעשה ניתוח של הצהרת הלסינקי על שינוייה השונים ונעשתה פניה למומחים בתחום.

ניסויים בתרופות חדשות הם צו השעה בכל תחומי הרפואה - קל וחומר בתחום הפסיכיאטרייה. הדרישה לשילוב זרוע אינבו בניסויים התרופתיים מציבה דילמות קליניות ואתיות שהן סבוכות במיוחד בכל הנוגע לחולי-הנפש, אשר יכולתם לבחירה חופשית ולהסכמה מדעת מוטלת לעיתים בספק.

מאידך, אין אנו סבורים שיש בכך כדי להצדיק שלילה גורפת של מתן אינבו בפסיכיאטרייה, באשר גלומה בהם תועלת לא מבוטלת עבור החולים. עם זאת, חובתנו לדאוג לסייגים מחמירים אשר יאפשרו בקרה קפדנית על ההיבטים המדעיים, הקליניים והאתיים של הניסוי.

לסיכום, אנו מציעים את המדדים הבאים על-מנת לאשר ניסויים תרופתיים הכוללים זרוע אינבו: הצדקה מדעית; הצדקה קלינית ואתית; קבלת הסכמה מדעת; שיתוף חולים המאושפזים בהסכמה; מניעת נזק; מתן התערבויות נוספות שיש להן פוטנציאל טיפולי; מתן יתרונות לחולה הנכלל במחקר; מנגנון בקרה ומעקב על הניסוי כפי שייקבע על-ידי ועדת הלסינקי המקומית; קביעת מנגנון פיקוח בהנהלת המוסד הרפואי.

* נייר עמדה של איגוד הפסיכיאטרייה בישראל בנושא ניסויים קליניים בבקרת אינבו בקרב חולי סכיזופרניה.

ח' רוטברט, א' סרולוב

לשכת הבריאות, מחוז צפון, נפת כנרת

מהן זכויותיו של עובר לחיות ולהתקיים?

האם כיבוד זכותה של הרה על גופה וכיבוד עצמאותה, הן הזכויות הראשונות במעלה שעל פיהן יש לנהוג? או שלעובר, בגיל הריון כזה או אחר, זכויות משלו שיש להתחשב בהן ולכבדן במעמד קבלת החלטות לגבי עתידו, דהיינו חייו?

דרור גילוני, מיכאל וולף, יונה קרוננברג

המח' לרפואת אא"ג ניתוחי ראש וצוואר, מרכז רפואי שיבא, תל השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

רקע: הזלפת גנטמיצין לתוך האוזן התיכונה מקובלת בטיפול בחולי מנייר (meniere's disease), הלוקים בהתקפי סחרחורת תכופים. טיפול זה נפוץ במרכזים רבים בעולם כטיפול מקדים לניתוח. דרכי הטיפול ואון הדיווח על תוצאותיו אינו אחיד, ועל כן קשה לערוך השוואת תוצאות מהימנה, בין מרכזים שונים.

מטרות: לבחון את השפעת הטיפול בגנטמיצין על הסחרחורות ועל כושר התיפקוד של חולי מנייר, תוך הצגת הניסיון שהצטבר בעקבות טיפול ב-23 חולים במהלך שלוש שנים, וסקירת הספרות המיקצועית בנושא.

שיטות: שלוש הזרקות גנטמיצין, שהוכן במיוחד למטרה זו, ניתנו לחולה אחת לחודש באופן הדרגתי, תוך מעקב אחר שינויים, בסחרחורות, בתיפקוד הכללי ובשמיעה. המעקב כלל הערכה קלינית, בדיקות שמיעה תכופות לאיתור פגיעה בשמיעה, ובדיקה קלורית להערכת התיפקוד של איבר שיווי המשקל.

תוצאות: ב-20 מקרים (87%) פסקו ההתקפים לחלוטין, ו-16 מתוכם (69.6%) חזרו לתיפקוד מלא. שני חולים (8.7%) ניתוח לאחר כישלון הטיפול, ואחת (4.4%) פרשה במהלכו. בבדיקה הקלורית חלה ירידה משמעותית בפעילות איבר שיווי המשקל בתום הטיפול (P<0.02). חולשת מבוך קשה (51%-100%) נרשמה בתום הטיפול ב-11 (78.6%) מתוך 14 חולים במחלה חד-צדדית. השינוי הממוצע בבדיקות השמיעה לא היה משמעותי סטטיסטית, אף כי 2 מתוך 21 חולים לקו בהחמרת סף השמיעה עד כדי חירשות מלאה (9.5%). לא היה מקרה שחולה לקה בדלקת ואף לא מקרה שנותר נקב בעור התוף.

מסקנות: הזרקת גנטמיצין לאוזן התיכונה היא פעולה פשוטה ובעלה השפעה מיטיבה על חולים במחלת מנייר. שיעור ההצלחה גבוה והסיכוי לפגיעה בשמיעה – נמוך. טיפול זה מומלץ לחולים עם הפרעה תיפקודית מתמשכת, לפני ניתוח.

שמי קרסו (1), טלי שמואלי (1), רונן ארנון (1), יצחק אשכנזי (1,2)

(1) המרכז לשירותי הרפואה והציוד הרפואי חיל הרפואה, צבא הגנה לישראל (2) אוניברסיטת בן-גוריון, נגב

רקע: שיעור האישפוז של חולים מחדר מיון, תלוי במשתנים דמוגרפיים, קליניים ואחרים. ממעקב רב-שנים עולה הרושם כי קיימת שונות בין בתי-החולים במאפייני אישפוז חיילים, וייתכן שבחלקם אף קיים אישפוז-יתר.

מטרות: לאפיין את מדיניות האישפוז של חיילים בבתי-החולים השונים, לאתר אם קיים אישפוז-יתר ולהעריך את עלותו הכספית.

שיטות: נסקרו שלושה בתי-חולים בצפון הארץ: מרכזי (א') ושני היקפיים (ב' ו-ג'), בתקופה שבין מאי 2002 ואפריל 2003. נבחרו, באופן אקראי, כ-20% מסיכומי האישפוז ונסקרו, ולכל אישפוז נקבעה הערכת סיכון לפי המימצאים הקליניים של חדר המיון. מימצא חריג הצדיק את האישפוז. נערכה השוואה בין בתי-החולים, על פי מדד הסיכון, של הנתונים כדלקמן: מספר הפונים למיון ולאישפוז, משך זמני האישפוז, האיבחונים, והאמצעים לאיבחון.

תוצאות: בתקופת הסקירה ביקרו בחדר המיון בבית-החולים המרכזי: 65+-1105, ב-ב': 39+-536, וב-ג': 54+-485 חיילים לחודש. מתוכם אושפזו 1.0%+-6.5%, 1.4%+-12.6. ו-2.7%+-11.8%, בהתאמה. לגבי כ-25% מהחיילים שאושפזו בבית-החולים המרכזי, לא אובחן בחדר המיון סיכון, לעומת לגבי כ-50%, בהיקפיים. אישפוז לא מוצדק היה קצר ביממה בית-החולים המרכזי, לעומת מישכו בשני האחרים. לא היה הבדל במשך תקופות האישפוז שהוגדר כמוצדק. עלות אישפוז ללא סיכון בכל אחד מבתי-החולים ההיקפיים היתה כפולה מעלותו במרכזי, והגיעה ל-5 מיליון ₪ לשנה, בשלושת בתי-החולים.

מסקנות: שיעור האישפוז מחדר המיון בבית-החולים המרכזי, קטן במחצית משיעורו בהיקפיים. שיעור האישפוז של חיילים ללא סיכון, בבית-החולים המרכזי (על פי המדד שתואר לעיל) נמוך ב-27% מאשר שיעורו בהיקפיים. הנטייה בבתי-החולים ההיקפיים לאישפוז-יתר, מוכפלת על ידי נטייתם להאריך את משך האישפוז. הסיבות לשיעור הגבוה יותר של אישפוז בבתי-החולים ההיקפיים, אינן ברורות. כנראה שהן קשורות בניסיון ובידע קליניים, ברצון להתחשב במרחק ממגורי הפונים, במדיניות אישפוז כלכלית וכיוצ"ב.

שלמה וינקר^1,2, מרים שפיז¹, אשר אלחיאני¹, ששון נקר^2,1

¹שירותי בריאות כללית, מחוז המרכז, ²החוג לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מומלץ לבצע בדיקה של קרקעית העין בחולי סוכרת לפחות אחת לשנה. זיהוי שינויים מוקדמים וטיפול מתאים יכולים למנוע את מרבית ההתעוורויות. אולם הענות החולים לביצוע הבדיקה נמוכה.

המטרות בעבודה להלן היו להעלות את שיעור חולי הסוכרת הפונים לרופא עיניים למטרת בדיקה ולבחון את היקף התחלואה שאינה מאובחנת באוכלוסייה זו.

העבודה נערכה במירפאה עירונית באזור ברמה חברתית-כלכלית בינונית. תוכנית ההתערבות נבנתה ללא קבלת משאבים חיצוניים נוספים והתבססה על צוות המירפאה. בתוכנית נכללו איתור החולים, זימון טלפוני של החולה, יצירת קשר עם רופא עיניים וניהול התורים לרופא העיניים על-ידי צוות המירפאה. תזכורת למטופל שעליו להגיע לבדיקה בסמוך למועד שנקבע והעברה של סיכום הביקור בפקס ישירות לרופא המשפחה.

בשנת 2000 נבדקו אצל רופא עיניים 177/420 מחולי הסוכרת במירפאה (42%). לאחר הפעלת תוכנית ההתערבות נבדקו בשנת 2001 76% מהחולים (318/420) – עלייה של 80% במספר הנבדקים. בשבעה-עשר אחוזים (55/318) התגלו ממצאים לא תקינים בבדיקות העיניים, ו- 33 מהם לקו ברטינופתיה שמסוכרת. חולים עם רטינופתיה שמסוכרת לקו ביתר-לחץ-דם בשיעור גבוה יותר ורמת ה-HbA1c הממוצעת שלהם הייתה גבוהה יותר.

מתוך 33 הלוקים ברטינופתיה שמסוכרת 20 נמצאו בדרגה קלה ונותרו במעקב בלבד, בעוד ש-13 הנותרים הופנו בעקבות הבדיקה לטיפולי לייזר. שיעור הגברים בקרב החולים עם רטינופתיה שהיו זקוקים לטיפול בלייזר היה כפול (69% לעומת 35%, P=0.06), משך מחלתם היה ארוך יותר במידה משמעותית, וכן הייתה עדות למחלת כלי-דם היקפיים ולשכיחות גבוהה יותר של פגיעה בכף הרגל עקב מחלת הסוכרת.

בתוכנית התערבות הכוללת שיתוף-פעולה של כל צוות המירפאה וללא תוספת משאבים ניתן להעלות את שיעור חולי הסוכרת העורכים בדיקה שנתית של קרקעית העיניים, לאתר חולים עם רטינופתיה שמסוכרת ולהפנותם לטיפול מתאים, ובאופן כזה להפחית את הסיכון לנכות ולעיוורון.

אבי עורי, פרידה שמש, אנטולי ליפשיץ, דיאנה גולדין, עמירם כ"ץ

המח' לשיקום, מרכז רפואי רעות, תל-אביב, המח' לשיקום שידרה, ביה"ח לוינשטיין, רעננה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

שחפת החוליות לא מוגרה. אומנם רוב התפרצויות המחלה המדווחות בספרות הרפואית מתרחשות במדינות המתפתחות, אך מדווח על חולי שחפת גם במדינות המפותחות, ללא קשר למחלות כרוניות כמו סוכרת, שיינת (uremia) או תיסמונת הכשל החיסוני הנרכש ((AIDS. בישראל, אותרו בבתי-החולים לווינשטיין ורעות 10 חולים בלבד שאושפזו בגין נזק נירולוגי שנגרם משחפת עמוד-השידרה, מאז ש-Percival Pott דיווח לראשונה על המחלה השתכללו מאוד אמצעי הדימות, הטיפול השמרני והניתוחים של עמוד-השידרה. כיום מחייב שיקומם של חולי שחפת החוליות שיתוף-פעולה בין רופאי הריאות לרופאי השיקום.

שלמה וינקר^2,1, אשר אלחיאני¹, ששון נקר^2,1

¹כללית שירותי בריאות – מחוז המרכז, ²החוג לרפואת המשפחה, אוניברסיטה תל-אביב

ידוע כי חלק מהגורמים המשפיעים על הוצאות הבריאות קשורים למטופל, אולם לא ברור אם להכשרה ולרקע של רופא המשפחה יש השפעה על עלויות אלה - וזו המטרה במאמר הנוכחי.

לשם כך השתתפו במחקר כל רופאי המשפחה במחוז המרכז של שירותי בריאות כללית שענו על המדדים הבאים: עבודה שנתיים ברציפות לפחות באותה היחידה לרפואת המשפחה, היות הרופא מומחה ברפואת המשפחה או ללא כל התמחות אחרת ועבודה במירפאה שבה מטופלים 450 בני-אדם לפחות. במחקר חושבו העלויות השנתיות המשוקללות של 1,000 חולים שבטיפולו של רופא אחד, נתוני הרופאים כללו מאפיינים חברתיים-דמוגרפיים, המדינה בה סיימו את חוק לימודיהם, הוותק, מקום העבודה, והדרג המקצועי והניהולי.

השתתפו במחקר 137 רופאים המטפלים ב-268,453 נפשות שעלות הטיפול בהם שוקללה. גילם הממוצע של הרופאים היה 8.0 + 47.4, ובמועד המחקר חלפו בממוצע 8.2 + 22.7 שנים ממועד סיום חוק לימודיהם. רובם סיימו את לימודי הרפואה בברית-המועצות לשעבר (57%) או בישראל (20%). ו-40% מכלל הרופאים היו מומחים ברפואת המשפחה. נמצא, כי העלות הכללית ל-1,000 נפש הייתה נמוכה ב-8.7% בקרב רופאים מומחים בהשוואה לרופאים כלליים (p<0.01). בניתוח רב-משתנים נמצא, כי הגורמים המשפיעים ביותר על הבדלי העלות היו מיקום המירפאה (עלות כללית נמוכה יותר במירפאה כפרית בהשוואה למירפאה עירונית) והתמחות ברפואת המשפחה (עלות כללית נמוכה יותר לרופא מומחה בהשוואה לרופא כללי).

לסיכום, נמצא כי העלות המשוקללת ל-1,000 נפש הייתה נמוכה יותר בקרב מומחים לרפואת המשפחה בהשוואה לרופאים כלליים. כמו-כן, נמצא קשר בין עלות נמוכה לבין עבודה במירפאה כפרית. מימצאים אלה יכולים להשפיע על מקבלי ההחלטות במערכת הבריאות לעודד התמחות ברפואת המשפחה.

משה רב-אחא, יובל חלד, דניאל ס' מורן

היח' לפיזיולוגיה צבאית, חיל הרפואה, מכון הלר למחקר רפואי, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

מיגוון שיטות החימום לטיפול בנפגעי תת-חום (היפותרמיה) הוא נרחב ביותר. אולם רבות משיטות החימום כרוכות בהסתייעות בציוד רפואי מתוחכם או מלוות בשינויים פיסיולוגיים והמודינמיים מהירים, המחייבים ניטור קפדני. אי-לכך, קיים מספר מצומצם של שיטות חימום הישימות במיתאר טרום בית-החולים (טב"ח). בסקירה זו אנו מתמקדים בשיטות חימום אלה, תוך בדיקת יעילותן בסביבה קרה ודלת אמצעים, בדומה למיתאר טב"ח. ממימצאי הסקירה עולה, כי על-ידי בידוד נפגעי תת-חום קל, המתאפיינים בייצור חום מוגבר, והסתמכות על מנגנוני החימום הפיסיולוגיים הפנימיים (המטבוליים) שלהם, ניתן לחממם ביעילות (טמפרטורת גרעין גוף בטווח 35-32 מ"צ). לפיכך, רבים רואים בדרך זו שיטת חימום עצמאית (להלן שיטת החימום הסביל), המומלצת כטיפול בנפגעי תת-חום קל. יתרה מכך, קיימות שיטות חימום רבות המבוססות על אמצעי חימום פעיל, שהפעלתן גורמת לדיכוי ייצור החום הפנימי, עד כי יעילותן בחימום הנפגע אינה עולה על יעילות החימום הסביל.

מאידך, נפגעי תת-חום בינוני-קשה (טמפרטורת גרעין גוף נמוכה מ-32 מ"צ) מאופיינים ביכולת ייצור חום פנימי מופחתת או חסרה כליל. לפיכך, החימום הסביל אינו מספק בנפגעים אלה וקיים הכרח בהוספת אמצעי חימום חיצוני פעיל. במחקרים שנבדקה בהם יעילותן של שיטות החימום השונות בנפגעים או בדגם אדם עם תת-חום קשה, הודגמה יעילות חימום נמוכה של מערכות חימום בעלות הספק חום בינוני, כדוגמת מערכת שאיפת אוויר חם, ויעילות חימום גבוהה של מערכות חימום בהספק גבוה, כדוגמת מערכות הזרמת אוויר חם. בנפגעי תת-חום כרוני, האופייני בעיקר בקרב קשישים, הלוקים בתת-תזונה ובמחלות רקע שונות הפוגמות ביכולת ייצור החום הפנימי, יש יתרון לחימום באמצעות שאיפת אוויר חם – דווקא בשל קצבי החימום השמרניים והיעדר סכנה להרחבת כל-דם היקפיים.
 

משה זוננבליק(1), לנה גרץ(1), דוד רווה(2), אברהם שטיינברג(3), עמוס ינון(2)

המח' לגריאטריה(1), היח' למחלות זיהומית(2), מרכז רפואי שערי-צדק, ירושלים והמרכז לאתיקה רפואית, הפקולטה לרפואה(2), האוניברסיטה העברית, ירושלים

בישראל אין חוק המנחה את הרופאים בתהליך קבלת החלטות לגבי חולה הנוטה למות. עם זאת, הוריות אם יש לתת טיפול תומך חיים ואם לאו מתקבלות בכל זאת על-ידי הרופאים. בפועל אין כל נתונים על שיעור ההוריות לאי-מתן טיפול תומך חיים בבת-החולים השונים בישראל.

המטרה במחקר הייתה לבדוק באופן פרוספקטיבי את שיעור החולים באגף לרפואה פנימית שהתקבלה לגביהם החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים. האם רופא בכיר היה שותף להחלטה והאם היה יידוע של בני-המשפחה לגבי החלטה זו. כמו-כן, נבדקו המאפיינים הדמוגרפיים והקליניים של החולים לגביהם התקבלה החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים.

מתוצאות המחקר עלה, כי מתוך 1,039 חולים שאושפזו ישירות מחדר-מיון במחלקה לרפואה פנימית בבית-החולים שערי צדק ירושלים בחודשים מרץ 2001, דצמבר 2001 וינואר 2002, לגבי 8.8% מהם התקבלה החלטה לאי-מתן טיפול תומך חיים. השיעור הגבוה ביותר (23%) ניצפה במחלקה לגריאטריה ושיעור נמוך מ-1% המחלקה לקרדיולוגיה. רופא בכיר היה שותף בקבלת ההחלטה במרבית החולים (74%). מאידך, ב-29% בלבד מהמקרים היתה המשפחה שותפה בהחלטה.

בניתוח חד-משתנים נמצא, כי שיטיון והיות החולה סיעודי היו המשתנים המשמעותיים ביותר בקבלת החלטה על אי-מתן טיפול תומך חיים. זאת בנוסף למשתנים אחרים, כגון גיל החולה, מצבו המשפחתי, סוג המחלה וחומרתה. בניתוח רב-שתנים נמצא, כי רק המצב התיפקודי קודם לאישפוז היה בעל משמעות סטטיסטית בתהליך קבלת ההחלטות.

מימצאי המחקר תומכים בצורך החיוני להאצת הסדר לכתיבת הוריות רפואיות מקדימות ואימוץ המלצות הוועדה הציבורית לענייני החולה הנוטה למות שהוגשו לאחרונה לשר הבריאות, עשויות לסייע בקבלת החלטות בשאלות מוסריות שונות ביחס לחולה הנוטה למות.

דורון עמוסי, נחום ורבין, חנוך קשתן, יהודה סקורניק, רון גרינברג

המח' לכירורגיה א', מרכז רפואי סוראסקי, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת ת"א

סיבוכי טחורים מהווים בעיה שכיחה ביותר בקרב הפונים למירפאות לכירורגיה ופרוקטולוגיה. כריתת טחורים באמצעות מכלב היא שיטה חדשה שדווח עליה בשנת 1998, והניסיון בה מועט יחסית. היתרונות המדווחים לגבי כריתה באמצעות מכלב הם הפחתה בכמות הכאבים וחזרה מוקדמת יותר לשיגרת החיים.

המטרה בעבודה זו היא לדווח על תוצאות הטיפול ב-30 חולים שעברו במחלקתנו כריתת טחורים באמצעות מכלב.

שלושים חולים הלוקים בסיבוכי טחורים עבדו כריתת טחורים באמצעות מכלב. החולים מילאו שאלונים לגבי עוצמת הכאב ושביעות-רצונם מתוצאות הניתוח. כל החולים נמצאו במעקב שבוע, שבועיים וחודש לאחר הניתוח.

גיל החולים הממוצע היה 46.2 שנה ומשך התסמינים הממוצע הזה 27 חודשים. התסמינים הנפוצים היו דימום (96%), צניחה (20%) וגרד (3%). משך ניתוח ממוצע היה 22 דקות, והניתוחים בוצעו בהרדמה כללית (36.7%) והרדמת אוכף (63.3%). חולה אחד שטופל בתרופות נוגדות-קרישה דימם לאחר הניתוח ונזקק למנות דם, וחולה נוספת נותחה שלושה ימים לאחר הניתוח עקב התנקבות הפרשדון (sigmoid). לא דווח על פטירת חולים, אצירת שתן, הפרעה בשליטה על הסוגרים או כאב ממושך לאחר הניתוח.

רוב החולים (93.3%) חזרו לפעילות מלאה בתוך 10.4 ימים. רמת הכאב שדווחה על-ידי החולים הייתה 5.8 ביום הראשון לאחר הניתוח וירדה ל- 2.4 ביום השביעי לאחר הניתוח. שיעור שביעות-הרצון לאחר הניתוח היה 9.2.

לסיכום, ניתוח לכריתת טחורים באמצעות מכלב הוא ניתוח חדש ולכן נדרשת הערכת יעילותו על-פני משך זמן ארוך יותר. הניתוח יכול להוות תחליף לניתוח המסורתי לכריתת טחורים, והוא כרוך בפחות כאבים בתקופה הבתר-ניתוחית, בחזרה מוקדמת יותר לעבודה ובשביעות-רצון גבוהה יותר של החולים.

אברהם שטינברג

המח' לרפואת ילדים, מרכז רפואי שערי צדק והמרכז לאתיקה רפואית, הפקולטה לרפואה, האוניברסיטה העברית והדסה ירושלים

מאז ומעולם היתה הגישה והיחס לחולה הנוטה למות, המכונה 'חולה במצב סופני', אחת הבעיות המוסריות הבולטות ביותר בתחום הרפואה. ואכן, בשנים האחרונות הפכה בעיה זו לאחת הדילמות המוסריות, ההלכתיות, המשפטיות והחברתיות הקשות והנדונות ביותר ברפואה המודרנית, והיא מעוררת ויכוחים סוערים בכל חלקי הציבור בישראל ובעולם. הבעיות הללו אינן קשות רק מבחינה עיונית ורעיונית, אלא גם מבחינה מעשית – אישית וציבורית. הדילמות ביחס לחולה הנוטה למות נוגעות באופן אישי וישיר כמעט לכל אדם, בין אם הדבר נוגע להחלטות בסוף חייו-הוא ובין אם בסוף חייהם של מי מיקיריו.

חנוך מיודובניק, חגית כהן, משה קוטלר, ולדימיר לרנר

משרד הבריאות, המרכז לבריאות הנפש באר שבע, הפקולטה למדעי הבריאות אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע

הטיפולים המקובלים כיום בסכיזופרניה נמצאו יעילים ביותר כנגד הסימנים החיוביים של המחלה, אך עדיין נותרה בעיה של השפעות-הלוואי הממושכות הנובעות מטיפולים אלו, בשנים האחרונות פורסמו בספרות המדעית מספר דיווחים על ניסיונות טיפוליים בסימנים החיוביים של סכיזופרניה על-ידי מתן ויטמין 6B. כמו כן, דווח על שיפור בהפרעות תנועה בחולי פרקינסוניזם ובחולים שלקו בהשפעות-הלוואי הדיסקינטיות.

למטרה זו נערך מחקר מבוקר כדי לבחון את השפעת תוסף ויטמין 6B הן על הסימנים החיוביים והשליליים של סכיזופרניה והן על הדיסקינזיה המאוחרת במקביל למדידת רמות ויטמין 6B בפלסמה.

לשם כך נערך המחקר באופן כפול-סמיות, צולב עם בקרה (double-blind crossover controlled study). במחקר זה נכללו 15 חולים הלוקים בסכיזופרניה ובהפרעה סכיזואפקטיבית, וטופלו בוויטמין B6 בניסיון להתגבר על השפעות-הלוואי הדיסקינטיות.

בתוצאות המחקר הודגם כי תוסף וויטמין B6 יעיל בשיפור הפרעות התנועה הדיסקינטיות בחולי סכיזופרניה המטופלים בתרופות נוגדות-פסיכוזה. השיפור בהשפעות-הלוואי  הדיסקינטיות ניצפה כשלושה עד ארבעה שבועות מתחילת הטיפול בוויטמין 6B כשזה ניתן במינון 300 מ"ג ביום. בבדיקה של השפעת הטיפול בוויטמין B6 על הסימנים החיוביים והשליליים של המחלה (תוך הסתייעות בסולמות הערכה PANS ו- CGI) לא הוכחה יעילות הטיפול.

לסיכום, לנוכח הממצאים שצוינו לעיל, נדרש המשך המחקר באוכלוסיות גדולות, לטווח ארוך ובמישלב עם תרופות אחרות, כדוגמת התרופות החדשות נוגדות-הפסיכוזה, ובמינונים גבוהים מאלה שניתנו במחקר הנוכחי.
 

ליאת נדב, יוסי שוורץ

המכון להמטולוגיה, מרכז רפואי סוראסקי, ת"א

טיפול נוגד-קרישה הניתן בדרך פומית בנגזרות קומרין הוכח כיעיל במניעת אירועים פקקתיים-תסחיפיים ובטיפול בהם. מידת ההשפעה הביולוגית של קומרין בהארכת תיפקודי קרישה והמינון הדרוש שונים מחולה לחולה, כתלות במזון ובתרופות נוספות שהחולה נוטל במקביל. כתוצאה מכך, קיימים פרקי זמן בהם תיפקודי הקרישה אינם בטווח הטיפול, עקב מינון קומרין נמוך או גבוה מדי. ערכי INR שאינם בטווח הטיפול ניתנים למניעה על-ידי בדיקת תיפקודי הקרישה בתדירות גבוהה ושינוי מינון הקומרין לפי הצורך. במספר מחקרים הודגם, כי בדיקה וניטור עצמיים של תפקודי הקרישה משפרים את איכות האיזון, ומורידים את שכיחות הסיבוכים של דימום ותסחיפים-פקקתיים (thromboembolism). לאחרונה הוכנסו לטיפול מכשירים לניטור ביתי של תיפקודי קרישה, המאפשרים נוחות לחולה ובעקבות זאת עלייה בתדירות ביצוע הבדיקה. במאמר זה נסקרים מספר היבטים של בדיקה זו, ותוצאות עבודות בנושא בדיקה וניטור עצמיים של טיפול בנגזרות קומרין.