תוצאת חיפוש

הקדמה: ביום 16 במאי 2021 הוכרז בירושלים אירוע רב-נפגעים (אר"ן) לאחר קריסת יציע (טריבונה) בבית כנסת בישוב סמוך. למיטב ידיעתנו, כל החולים שנפגעו הועברו לאחד משלושת בתי החולים בירושלים: הדסה עין כרם, הדסה הר הצופים או המרכז הרפואי שערי צדק.

מטרות: מטרת המחקר היא לתאר את הפציעות והניהול של אר"ן ייחודי זה, לחקור את המאפיינים הספציפיים של אירוע זה, בדגש על פציעות אורתופדיות, על מנת להתכונן לאירועים דומים בעתיד.

שיטות מחקר: הנתונים נאספו ממאגר הנתונים האלקטרוני של בתי החולים המפורטים לעיל. פצועים שהתקבלו לבתי החולים בין השעות 19:00-22:00 ב-16.5.2021 ותועדו כפצועי האר"ן נכללו במחקר. הנתונים שנאספו כוללים נתונים דמוגרפיים, אבחון פגיעות אורתופדיות, טיפול, משך האשפוז ומעקב.

תוצאות: באר"ן זה טופלו 265 חולים, כולם גברים, הגיל הממוצע  של הפצועים היה 17.4 (9-47). שני פצועים מתו בזירת התאונה ומטופל אחד מת שבוע לאחר האשפוז, פצוע זה סבל מפגיעת ראש קשה. שלושה-עשר (13) פצועים אושפזו ביחידה לטיפול נמרץ. תועדו 96 שברים, התפלגות הפציעות הייתה: 50 שברים בגפיים התחתונים מהם 11 שברי עצם הירך, 17 קרסול, 17 רגל ו-5 שברי שוק.; 14 שברים בגפיים העליונים, מהם 6 עצם הזרוע, 6 יד, 1 אמה ושבר 1 עצם הבריח. ארבעה-עשר שברים בעמוד השדרה, 14 שברי אגן ו-4 שברי פנים וגולגולת. בוצעו 43 ניתוחים אורתופדיים: 17 ניתוחים בוצעו במהלך 24 שעות מרגע קבלת החולים, 20 ניתוחים בוצעו לאחר 24 שעות, ושישה ניתוחים היו ניתוחים חוזרים מסיבות שונות באותו אשפוז. הזמן הממוצע של החולים המאושפזים היה 3.4 2-53)) ימים. רק 66 חולים הגיעו למעקב בבית החולים לאחר השחרור.

מסקנות: בתי החולים צריכים להיערך לאר"ן שבו מנגנון הפציעה דומה לזה המוצג במאמר זה,  ולהיות במוכנות לטפל במספר פגיעות רבות בשריר ושלד בזמן קצר.

הקדמה: שברי צוואר הירך הקריבנית הם מקור משמעותי לתחלואה לתמותה באוכלוסייה המבוגרת. הם נגרמים כתוצאה מנפילה הקשורה באנרגיה נמוכה. שברים של תל הירך (פרטרוכנטריים) הם כמחצית מסך שברי צוואר הירך.

מטרות: הערכת ההשפעה של גיל החולה על דפוס השבר והקשר בין דפוס השבר, גיל החולה והסכנה לתמותה בשנה הבתר ניתוחית במטופלי שברים פרטרוכנטריים של הירך הקריבנית.

שיטות מחקר: נערך מחקר עוקבה רטרוספקטיבי של חולים שטופלו באופן ניתוחי בשברים פרטרוכנטריים במרכז הרפואי קפלן בשנים 2013-2010. בעבור כל חולה נאספו משתנים דמוגרפיים, לרבות הישרדות של שנה ממועד הניתוח לקיבוע השבר. בעבור כל חולה בוצעה הערכה של צילומי הרנטגן שבוצעו בהגעה והשבר סווג לאחת מתשע תתי קטגוריות לפי סיווג ה-AO. בוצע סיווג נוסף לשברים יציבים ולשברים שאינם יציבים. בוצעה רגרסיה לחישוב הקשר שבין גיל החולה ומאפייני השבר ולמציאת מנבאי תמותה.

תוצאות: סך הכול 644 חולים נכללו בקבוצת המחקר, 544 עמדו בקריטריונים להכללה במחקר. לא נמצא קשר בין דפוס השבר או מידת יציבותו לבין גיל החולה. מין וגיל החולה נמצאו במנבאי תמותה בשנה הבתר-ניתוחית, כאשר גברים נמצאו בסיכון עודף של 1.77 לתמותה (95% CI 1.079-2.603, ערך פי 0.022) וכל שנת חיים העלתה את הסיכון לתמותה ב-8.3%.

סיכום: לא נמצא קשר בין גיל החולה למאפייני השבר האינטרטרוכנטרי ויציבותו. מין זכר וגיל מבוגר מהווים גורמי סיכון לתמותה מוגברת בשנה שלאחר ניתוח לקיבוע שברים פרטרוכנטריים של הירך הקריבנית.

הקדמה: שברי דחיסה בעמוד השדרה התוראקו-לומברי הם ממצא נפוץ בקרב האוכלוסייה המתבגרת עם אוסטאופורוזיס, וטיפול מקובל הוא ניתוח קיפופלסטיה.

מטרות: נבחן במחקר השינוי בבדיקות הדימות לפני הניתוח ואחריו.  

שיטות מחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי שנכללו בו 54 מטופלים עם שבר דחיסה מסוג A1 אשר השלימו מעקב של בדיקות דימות. שתי בוחנות עצמאיות אספו נתונים שנלקחו טרם הניתוח, במהלך הניתוח ואחרי הניתוח מתוך צילומי רנטגן קדימה-אחורה וצילומים צידיים. המידע שנאסף בנוגע לחוליה המנותחת כולל את רוחב החוליה, גובה דופן קדמי ואחורי, גובה חוליה מעל וחוליה מתחת, זווית קוב וזווית קיפוזיס וכן אחוז הדחיסה הקדמית והדחיסה המרכזית של החולייה.

תוצאות: הגיל הממוצע של הנכללים הוא 71.3 שנים (סטיית תקן 11.53), ציון התחלואה הנלוות הממוצע 3.65 (2 סטיות תקן), 80% מהם היו נשים (32) ורוב השברים היו בחוליות T12, L1 (32% ו-22%, בהתאמה). נראתה הסכמה טובה בין שתי המודדות. 37.5% מהמקרים הראו זליגה של הצמנט לאחר הניתוח. נמדד הבדל מובהק בין מדידות אחוז הדחיסה במרכז החולייה בצילומים לפני (M = 65.6, SD = 14.5) ואחרי (M = 84.86, SD = 18.7) p<.001 שאר המדידות.

מסקנות: המחקר מדגים באופן מובהק שיפור במגוון פרמטרים. השיפור המשמעותי ביותר נצפה בשיעור הדחיסה של מרכז החולייה מ-65% ל-84%. לטובת איפיון הצלחת הניתוח, נדרשים מחקרים נוספים עם מאגר גדול יותר ושאלוני שביעות רצון למטופלים.

דלקת הענביה (אובאיטיס) היא דלקת פנימית של העין ויכולה להופיע בכל חלקי העין. דלקת ענביה יכולה להיות זיהומית או לא זיהומית. דלקת ענביה לא זיהומית יכולה להיות חלק ממחלה מערכתית או דלקת העין בלבד. דלקת ענביה יכולה להיות משנית לטיפול בתרופות, בכלל זה חיסונים. דלקת ענביה בעקבות טיפול בתרופות אינה שכיחה. דלקת ענביה המופיעה לאחר קבלת חיסון, כולל חיסוני שגרה וחיסוני קורונה, היא לרוב קדמית, קלה ומגיבה היטב לטיפול מקומי.

ההמלצה בספרות העדכנית היא להתחסן לפי המלצות ארגוני הרפואה המקומיים. על חולי דלקת ענביה והרופאים המטפלים להיות ערים לגבי תסמינים העלולים להצביע על התפרצות מחלתם.

תסמונת ווגט-קויאנאגי-הראדה – Vogt-Koyanagi-Harada (VKH) היא מחלה אוטואימונית המסתמנת בשלב החד כדלקת ענביה גרגרומתית (גרנולומטוטית) המערבת את כל מדורי העין. במהלך המחלה תיתכן פגיעה מערכתית הכוללת הפרעה במערכת השמע, תסמינים נוירולוגיים, ואובדן צבען (פיגמנט) בעור ובשיער. סיבוכים בעין נגרמים בשלב הכרוני או מהתלקחויות חוזרות ועשויים לגרום לירידה משמעותית בראייה כתוצאה מהדלקת התוך עינית.

במאמר זה מובאת פרשת חולה וכן סקירת ספרות של התסמינים בעיניים והתסמינים המערכתיים,  אמות המידה של האבחון, אבחנה מבדלת והטיפול ב-VKH.

אנו מביאים במאמר זה פרשת חולה, מטופלת בת 14 שנים שהסתמנה עם דלקת ענביה גרגרומטית דו-צדדית מלווה בבצקת של עצבי הראייה ושל מרכז הרשתית, ללא תלונות נוספות. היא עברה בירור לשלילת מקור זיהומי או מחלה ראומטולוגית ללא ממצאים חריגים. החולה טופלה בסטרואידים, אך למרות זאת, חלה החמרה בביטוי בעין ונצפו בבדיקות הדימות בעין סימנים המתאימים ל-VKH. על כן, הנערה טופלה בנוסף בתרופות המדכאות את מערכת החיסון כולל אזתיופירין  וציקלוספורין, ולנוכח החמרות חוזרות אף בטיפול ביולוגי עם שיפור ניכר במצבה. יש חשיבות רבה באבחון מוקדם ובטיפול מותאם על מנת להפחית את מידת הסיבוכים העיניים והחוץ עיניים.

קעקועים הם חלק מהתרבות האנושית מזה מאות שנים, ובשנים האחרונות הם צברו פופולריות רבה בקרב תרבויות שונות והפכו לחלק מתרבות המיינסטרים. כיום, נפוץ מאוד לקעקע חלקי גוף שונים בקעקועים רבים בגדלים מגוונים. אולם רבים מן המקועקעים אינם מודעים לסכנות הטמונות בכך. בשנים האחרונות דווח אודות הקשר בין קעקועים ומחלות אוטואימוניות. סרקואידוזיס היא מחלה דלקתית רב-מערכתית הנגרמת מסיבה שאינה ידועה. המחלה מתאפיינת ביצירת גרנולומות שאינן גבינתיות ועשויה לערב איברים רבים, כולל העיניים. מעורבות העין הנפוצה במחלה זו היא דלקת הענביה (אובאיטיס), אשר עשויה לעיתים להופיע כתסמין ראשון במחלה.

הצטלקות פמפיגואידית בעין ((Ocular Cicatricial Pemphigoid – OCP נחשבת לתת סוג של הצטלקות פמפיגואידית רירית (Mucous Membrane Pemphigoid—MMP). הצטלקות פמפיגואידית בעין  היא סוג של דלקת לחמית אוטואימונית המובילה להצטלקות הלחמית. כאשר המחלה לא מטופלת, היא יכולה להוביל לפגיעה בלתי הפיכה בראייה, עד כדי עיוורון. במאמר מובאת פרשת חולה, מטופלת הנמצאת במעקב מעל עשור במרפאת קרנית על רקע הצטלקות פמפיגואידית בעין ובעקבותיה עברה טיפולים שונים. כמו כן, מובאת סקירת ספרות קצרה בנושא הכוללת אטיולוגיה, פתופיזיולוגיה, אפידמיולוגיה, מאפייני הסתמנות, דרכי אבחון, אבחנה מבדלת, אפשרויות טיפול מקומי ומערכתי וסיבוכים העלולים להתרחש במהלך המעקב.

סטיבנס-ג'ונסון היא בעלת טווח פגיעה רחב, הפוגע בריריות הגוף לרבות בעיניים. מעורבות העין היא שכיחה ומורכבת לרוב משלב חד (אקוטי) ומסיבוכים כרוניים. במאמר זה, מתוארת פרשת חולה, מטופל צעיר בן שבע שנים, שלקה בתסמונת סטיבנס-ג'ונסון עם מספר רב סיבוכים של העין המקושרים למחלה. מובאת בנוסף סקירת ספרות עם ביטויים בעין של המחלה והטיפול בהם. פרשת חולה זה מדגימה עד כמה טיפול נכון ומוקדם בתסמונת, תוך שיתוף עם צוות רב מקצועי, הוא הכרחי. קיימים מספר קווי טיפול במעורבות העין, ויש מספר דרכים להתמודד עם הסיבוכים הכרוניים, אך החשוב ביותר הוא זיהוי מוקדם וטיפול מיטבי בשלב החד (אקוטי) של המחלה, כדי להימנע מסיבוכים כרוניים בעתיד.

הגיליון הנוכחי של 'הרפואה' מוקדש למחלות עיניים דלקתיות, חלקן קשורות למחלות אוטואימוניות כלליות בגוף וחלקן מערבות רק את העיניים. כל חלק של העין עשוי להיות מעורב במחלה. ניתן לסווג את המחלות בהתאם למיקומן בעין: מחלות עין חיצונית המערבות את הלובן, הלחמית והקרנית ומחלות עין פנימית. המחלות הפנימיות מסווגות לדלקת ענביה קדמית – תהליך דלקתי שמקורו בקשתית ו/או הגוף הריסני (ציליארי) ומתבטא בחלק הקדמי של העין מחלקה האחורי של הקרנית ועד לקשתית, דלקת ענביה אמצעית שמקורה בפארס פלנה ומתבטאת כדלקת בזגוגית, ודלקת ענביה אחורית שמקורה ברשתית או בדמית ומתבטאת בנגעים דלקתיים ברשתית ו/או בדמית או פאנאובאיטיס הכוללת את כל סוגי דלקת הענביה ומערבת את כל מקטעי העין. מחלות אלו עשויות להיות מאתגרות הן מבחינת אבחנתן, מאחר שיש לבצע אבחנה מבדלת בינן לבין מחלות אחרות דלקתיות זיהומיות ושאינן זיהומיות, ואף הטיפול בהן שונה, מאחר שיש להתאים טיפול שהוא לעיתים גם מערכתי – גם לעין וגם לאיברים נוספים בגוף המעורבים במחלה.

לנוכח העלייה החיובית במספר העוסקים בפעילות גופנית ספורטיבית ועממית, יותר רופאים נדרשים לתת הנחיות והמלצות לפני תחילתה. המסמך נועד לתת כלים ראשונים לרופא לשם ניהול פניות מסוג זה. מאחר שהגורם העיקרי לתמותה בקרב העוסקים בספורט בעצימות גבוהה בקרב בני 35 שנים ומעלה הוא מוות פתאומי על רקע מחלת לב איסכמית, בדיקות הסיקור באוכלוסייה זו מכוונות לאיתור מחלה כלילית וגורמי הסיכון להיווצרותה. עם זאת, התועלת הבריאותית מעיסוק בפעילות גופנית סדירה עולה בהרבה על הנזקים היכולים להיגרם ממנה. באנשים אי-תסמיניים המעוניינים בפעילות גופנית בעצימות קלה-בינונית, אין צורך בהערכה לפני התחלת הפעילות גם אם הם נמצאים בדרגת סיכון גבוהה.

מטופל בן 71 שנים אובחן עם סרטן הערמונית, ונשלח על ידי רופאו לבצע בדיקה גנטית לאומדן סיכון והחלטה על המשך טיפול. סקירת ספרות בוצעה במטרה לבחון את המחקר שבבסיס הערכת דרגת הסיכון של המטופל למוות או לסיבוכים קשים על פי הבדיקה. הושם דגש על יכולת הבדיקה לסייע בקבלת החלטות טיפוליות. OpenEvidence הוא כלי בינה מלאכותית שאומן למתן מענה מבוסס-ראיות על שאלות רפואיות. מקרה זה שימש לבחון את יכולתו של הכלי להתמודד עם מידע מוגבל בספרות, ולהתייחס למכלול השיקולים הקליניים.

זיהום בטפיל התוך תאי Toxoplasma gondii הוא זיהום נפוץ בעולם ולרוב אינו גורם לתסמינים. קבוצת סיכון ייחודית המחייבת זיהוי של הדבקה כזו הם עוברים שעלולים להיפגע מהטפיל, וככל שההדבקה מוקדמת כך עולה חומרת הפגיעה. עם התקדמות ההיריון עולה הסיכון להדבקת העובר. הטפיל גורם לתהליכים דלקתיים בשליה, במוח העובר, בעיניים ובלב. טווח הפגיעה כולל הפלות, הפרעות נוירולוגיות, נפשיות, לקות שמיעה, לקות ראייה והפרעות קרדיווסקולריות.

על מנת להקטין תחלואה מטוקסופלסמוזיס בילדים, דרושות מודעות ונקיטת פעולות מנע. מניעה ראשונית מתבצעת בשמירה על היגיינת ידיים והימנעות ממזונות מסוימים. מניעה שניונית מתבצעת על ידי זיהוי מוקדם בבדיקות סקר סרולוגיות, ומניעה שלישונית – במתן טיפול מוקדם באימהות שנדבקו בטפיל, או בבדיקת ילודים, שעשויים להיות ללא תסמינים בלידתם ובכל זאת לפתח מחלה קשה.

נמצא כי במדינת ישראל, השיעור היחסי של ביטויים קליניים חמורים בילדים גבוה יותר מהמתועד במדינות אירופה. השילוב של קבוצות אוכלוסייה בסיכון, היעדר בדיקות סקר לנשים הרות, והיעדר טיפול מתאים יכולים להסביר תצפית זו.

המטרות בסקירה זו הן להעלות את המודעות לטוקסופלסמוזיס מולד ולאפשרויות המניעה וצמצום הפגיעה בעוברים וילדים, ולהציג מתן מידע עדכני והמלצות לשינוי מדיניות.

רקע: צילום בליעת בריום מתוזמן (TBS) הוא בדיקה אבחנתית פשוטה לא פולשנית להערכת התרוקנות הוושט מנוזלים. TBS תואר במקור להערכת תגובה לטיפול בחולי אכלזיה. מאז, השימוש בו התרחב, כולל הערכה של פרע בליעה (דיספגיה) בהפרעות תנועה אחרות של הוושט.

מטרה: לספק סקירה קלינית המסכמת את ההוריות העיקריות, הפרוטוקול, הפירוש והתפקיד המשלים של TBS באבחון הפרעות תנועה של הוושט.

שיטות: קבוצת עבודה של גסטרואנטרולוגים ורנטגנולוגים, המתמחים בנוירוגסטרואנטרולוגיה והפרעות תנועה, סקרה את הספרות הרפואית הרלוונטית על TBS. לאחר דיון והצבעה, נלקחו הסכמות לגבי התוויות, פרוטוקול ופירוש של TBS.

תוצאות: צילום בליעת בריום מתוזמן מספק מדידה אובייקטיבית של מעבר ושט קיבה (EGJ) ומידת התרוקנות הוושט. הוא כלי אבחוני שימושי באכלזיה, להערכת חומרת חסימת מוצא מעבר ושט קיבה (JOOEG) ותגובה לטיפל. TBS היא בדיקה משלימה למנומטריה ברזולוציה גבוהה(HRM)  ב-EGJOO תסמינית כדי לעזור בקביעת הצורך בטיפול. ל-TBS  עשוי להיות תפקיד גם בהערכת היעדר חוזק שריר והפרעות היפומוטיליות אחרות.   TBSמוסיפה נתונים אובייקטיביים על מידת התרוקנות הוושט שיכולים לסייע בקבלת החלטות כאשר HRM לא ברורה או אינה זמינה.

מסקנות: TBS היא בדיקה אבחנתית פשוטה לא פולשנית להערכת תפקוד לקוי של הוושט. באכלזיה ו-EGJOO,  בשילוב עם הערכה קלינית וממצאי מנומטריה, TBS מספקת נתונים חשובים נוספים ויכולה להנחות החלטות טיפול.