אברהם בן-שטרית, דוד זכות, שלמה שמעונוביץ

המרכז לבריאות האישה – רמת אשכול, שירותי בריאות כללית, ירושלים

מחלב לב איסכמית (מל"א) היא גורם התמותה העיקרי בנשים בגיל חדילת-אורח (menopause). אחת הסיבות העיקריות למתן טיפול הורמוני חלופי (טה"ח) היא הגנה מפני מחלת לב איסכמית. בעבודות רבות הודגם שאסטרוגן אכן משפיע על הפחתה בגורמי-הסיכון למחלת לב כלילית ברמה התאית והמולקולתית. אולם העבודות שבהן מוכחת יעילות האסטרוגן במניעת מל"א ראשונית (בנשים שאינן ידועות כלוקות במל"א) הן עבודות תצפית, שעיקר חשיבותן היא היקפן הרחב ותוקף הנתונים הסטטיסטיים שלהן.

הספקות לגבי יעילות האסטרוגן במניעת מחלת לב איסכמית החלו בעקבות פירסום שני מחקרים פרוספקטיביים, אקראיים ומבוקרים (HERBS + ERAT), שהודגם בהם כי לאסטרוגן אין יתרון במנע שניוני של מל"א (בנשים הידועות כלוקות במל"א). לאחרונה פורסמה עבודה פרוספקטיבית אקראית ומבוקרת (WHI), שתוצאותיה מוכיחות את חוסר יעילותו של הטיפול באסטרוגן גם במנע ראשוני של מל"א. בעידן זה של Evidence Based Medicine, עולה הצורך לבסס תיאוריות והנחות שנגזרים מהן טיפולים שעלולות לסכן את החולה, על מחקרים פרוספקטיביים אקראיים ומבוקרים. עם פירסום מחקרים כאלו לאחרונה, עולות תהיות אם מתן טיפול הורמוני למניעת מחלת לב איסכמית היה אכן הטיפול המתאים וכיצד עלינו לנהוג כעת.

דניאל ים (1), גוסטבה קנר-בוט (2), אירנה גנין (2), מאיר שיניצקי (1), אליעזר קליינמן (2),

(1) מכון ויצמן למדע, המח' לכימיה ביולוגית, (2) מכון הלר ושיקום הלב, משמר הירדן, גבעתיים

מחלת לב טרשתית איסכמית (myocardial ischemia) מלווה לעתים קרובות ברמותג בוהות מהתקין של שומנים (dyslipidemia) ואינסולין בדם (hyperinsulinemia), למרות טיפול תרופתי מקובל. המטרה במחקר זה היתה לבדוק, האם תוסף מזון עשיר בחומצות שומן מסוג אומגה-3 יכול לשפר מצב זה בחולי לב המטופלים בסטאטינים (statins) או בזפיברטים (bezafibrates), ללא תגובה מספקת, המחקר בוצע בשיטה כפולת סמיות (double blind) ונכללו בו 52 חולים – 22 נשים ו-30 גבורים – שגילם הממוצע הוא 3.6+-69.2. החולים סווגו באופן אקראי לשתי קבוצות של 28 ו-24 איש. הקבוצה הראשונה צרכה במשך 12 יום תוסף מזון בצורת מימרח, במינון של 7 ג' ביום, המכיל 67% חומצות-שומן מסוג אומגה-3 (תוצרת "ימגה בע"מ"). הקבוצה השנייה – קבוצת הבקרה – צרכה מימרח המכיל שמן זית, העשיר בחומצה אולאית. הנכללים במחקר התבקשו להפחית בצריכת שומנים העשירים בחומצות שומן מסוג אומגה-6 בתקופת המחקר. בתחילת ובגמר המחקר נלקח דם לבדיקה.

ארבעים ושמונה חולים (27 בקבוצת אומגה-3) נשארו עד סוף המחקר. בקבוצת אומגה-3 נרשמה הפחתה משמעותית (p<0.005) בערכי כולסטרול כללי (12.2%), LDL-cholesterol (16.8%), תלת-גליצרידים (45.6%) ואינסולין (34.9%) (בחולים עם יתר-אינסולין בדם 20< מיקרו-יחידות/מ"ל), אך ערכי ה-HDL-cholesterol והגלוקוזה נותרו תקינים. בקבוצת הבקרה ניצפתה הפחתה משמעותית (p<0.05) בערכי ה-LDL-cholesterol (15.5%) בלבד, ללא הבדלים משמעותיים במימצאים האחרים. בשתי הקבוצות לא נרשמו השפעות-לוואי.

המימצאים במחקר מוכיחים, כי הוספת מימרח תזונתי המכיל חומצות שומן מסוג EPA ו-DHA של אומגה-3 מפחיתה באופן ניכר את גורמי הסיכון למחלת לב איסכמית.

יעקב דרורי,

המכון לשיקום חולי לב, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

במחקרים אפידמיולוגיים רבים נמצאה עדות לכך, ששתיית אלכוהול מכל סוג שהוא, בכמות קטנה או מתונה, קשורה בסיכון מופחת בשיעור של 20% לערך ללקות במחלות הלב וכלי הדם. המימצאים מתייחסים לגברים ולנשים, לבני-אדם בריאים ולאלו הלוקים במחלת לב כלילית, בסוכרת, ביתר-לחץ-דם או באי-ספיקת לב.

אף-על-פי-כן, קיימת עדיין מחלוקת בסוגייה אם לכלול המלצה לשתייה קלה או מתונה של אלכוהול במסגרת ההמלצות השיגרתיות למניעה ראשונית ומישנית של מחלת לב כלילית. המחלוקת נובעת בחלקה מסיבות מתודולוגיות, ובחלקה – מנזקים בריאותיים העלולים להיגרם כתוצאה משתייה מרובה של אלכוהול. סוגיית-המפתח היא: הגדרת המינון המיטבי של אלכוהול, המבטיח הפקת תועלת ללא סיכון של ממש לנזק בריאותי, דהיינו מאזן תועלת-סיכון חיובי. העדויות המדעיות המצטברות מצביעות על כך, ששתיית פחות מ-30 ג' אלכוהול ליום לגברים ומחצית מכמות זו לנשים, עונה על הדרישות שצוינו לעיל ואינה כרוכה בסיכון בריאותי. ניתן אפוא להמליץ לרוב בני-האדם על שתייה קלה או מתונה של אלכוהול, כאחד ההיבטים של אורח חיים בריא, במסגרת תוכנית כוללנית למניעת מחלות הלב וכלי-הדם. מתן ההמלצות חייב להיעשות באורח פרטני, תוך התחשבות בגילו של המטופל, במינו, במצבו הבריאותי, באישיותו, במצבו הנפשי ובהרגלי השתייה שלו בעבר. כמו-כן מן הצורך לקבוע הגדרה מדוייקת מהי שתייה מתונה שאין לחרוג ממנה ומהם דפוסי השתייה הרצויים ולגלות ערנות לקיום גורמים שבעטיים עדיף להימנע משתיית אלכוהול, דוגמת הריון, פעילות גופנית ונטילת תרופות.

ד' זלצר, ש' ברלינר, י' שפירא

המח' לרפואה פנימית ד' והיח' לטיפול בנוגדי-קרישה, מרכז רפואי סוראסקי והפקולט הלרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

לטיפול ההורמונלי החלופי מספר מטרות, ביניהן מניעה של מחלת לב איסכמית בנשים בתקופה שלאחר חידלון וסת. הקשר שבין טיפול הורמוני חלופי למניעה של מחלת לב נבדק במספר מחקרים. אולם יעילותו של טיפול זה במניעת מחלת לב איסכמית בנשים לאחר חידלון-וסת, אינו ברור. מבחינת המניעה הראשונית מלמדים המחקרים השונים על תוצאות לא עקביות, וקיימים חילוקי דעות בין הטוענים להיעדר השפעה מונעת ראשונית לבין הטוענים, כי ניתוח תוצאות המחקרים השונים אינו מדויק, וכי לטיפול אכן יש השפעה המונעת מחלת לב איסכמית. במחקר HERS בנושא מניעה שניונית של מחלת לב איסכמית הודגמה דווקא עלייה בשכיחות האירועים בעקבות טיפול הורמוני, אם כי עלייה זו חלה בעיקר בשנה הראשונה לטיפול, ובהמשך הסתמנה ירידה בשכיחות אירועים אלה. הסיבות לעלייה בשכיחות האירועים מצד הלב אינן ברורות, אם כי אפשר שהדבר כרוך בהתגברות התהליכים הפקקתיים, הדלקתיים והאיסכמיים בתת-אוכלוסיות מסוימות של נשים עם מחלת לב איסכמית.

אביטל פורטר, אלכסנדר בטלר, דוד חסדאי

המערך לקרדיולוגיה, מרכז רפואי רבין, קמפוס בילינסון, פתח תקוה

מחלת לב כלילית מהווה את הגורם העיקרי לתמותה בעולם המערבי בכלל ובאוכלוסיית הקשישים בפרט. באופן כללי, הטיפול הניתן לחולה הקשיש הלוקה בתיסמונת כלילית חדה, הן בשלב החד והן כטיפול ממושך, נרחב פחות ופולשני פחות מזה הניתן לחולה הצעיר ואינו תואם את ההנחיות המקובלות.

חריגויות אלה מבטאות כנראה את תחושת הרופאים, שסיכויי הצלחת הטיפול נמוכים בחולה הקשיש, נוכח מחלות רקע רבות, שכיחות גבוהה של מחלה כלילית רב-כלית, וזמן ממושך יותר, יחסית לצעירים, עד קבלת סיוע רפואי.

המטרות בסקירה זו הן: 1) לבחון את הידוע כיום בספרות אודות טיפול תרופתי ופולשני בחולה הקשיש הלוקה בתיסמונת כלילית חדה; 2) לנסות לענות על השאלה, האם גיל צריך להוות שיקול בגיבוש העמדה הטיפול בתיסמונות כליליות חדות.

Preflight Assessment by Hypoxic Inhalation Test in Cardio-Pulmonary Patients 

J. Lebzelter, G. Fink, E. Kleinman, I. Rosenberg, M.R. Kramer

Pulmonology Institute, Rabin Medical Center, Beilinson Campus, Petah Tikva

Flying may expose passengers to hypoxic conditions, which may induce hypoxemia, particularly in those with chronic heart and/or lung disease. Onset of dyspnea, wheezing, chest pain, cyanosis and right heart failure can lead to urgent need for oxygen during flight. The hypoxia inhalation test (HIT) provides a safe and simple means of identifying those who may develop hypoxemia during flight.

We report our experience with 48 self-reporting patients who underwent HIT prior to pre-planned air travel. They inhaled for 15-minute periods a reduced oxygen concentration (F₁O₂ 15%) under normobaric conditions, during which O₂ saturation was monitored by pulse oximeter; electrocardiogram, blood pressure and symptoms were also monitored. O₂ saturation of 85% (PaO₂ 50 mm Hg) was considered a positive test. In the 8 cases (17%) with a positive test, 5 had chronic obstructive pulmonary disease and 3 had cardiovascular and/or combined heart-lung disease.

We calculated predicted O₂ partial pressure in altitude (PaO₂ ALT) and compared it to actual results in the 8 patients with a positive HIT. In 5, use of the predicted formula would have under-diagnosed the hypoxemia that developed during the HIT. Thus, the results of the HIT changed treatment strategy in these patients. We recommend that patients with positive tests use O₂ (2LPM or 4LPM) during flight.

HIT is practical and of potential benefit in the objective assessment of patients with various degrees of heart, lung or combined heart-lung disease. Clinicians should be aware of the relative risk of hypoxia during flight in such patients, and of the value of HIT in identifying them, leading to increase in its use.

Transient Ischemic ECG Changes in Acute Cholecystitis without History of Ischemic Heart Disease

Lior Lowenstein, Amer Hussein

Dept. of Emergency Medicine, Bnai Zion Medical Center, Bruce Rapport Faculty of Medicine, Haifa

That abdominal distention, nausea, and chest pain may be accompanied by ischemic ECG changes is well known and has been described in the literature. However, very few cases have been reported with acute cholecystitis and ECG changes not due to cardiac ischemia.

We present a previously healthy 20-year-old woman admitted with acute cholecystitis. Prior to surgery routine ECG showed ST-depression and T-wave inversion. The day following cholecystectomy the ECG returned to normal. 1 month later, ergometry and echocardiography were both negative.

Based on the literature and our personal experience, although ECG changes may occur in acute cholecystitis, the possibility of cardiac ischemia must be excluded. However, when no cardiac basis is found, ultrasound of the biliary system might reveal the cause of these ECG changes. Thus, in acute cholecystitis with ischemic ECG changes but no other laboratory or clinical evidence of cardiac ischemia, ECG changes alone are not a contraindication to cholecystectomy. Furthermore, delay in treatment could be harmful.

Treatment of Hypertension with Losartan

R. Zimlichman

Dept. of Medicine and Hypertension, Wolfson Medical Center, Holon

The efficacy, safety and side-effects of treatment with losartan (Ocsaar) was studied for the first time in Israel in a large group of patients with mild to moderate hypertension in several community clinics. The 421 patients (51% men) aged 30-86 years (mean 58.6) received 50 mg of losartan daily, increased when necessary to 100 mg, and/or a second antihypertensive drug was given. After 4 weeks blood pressure was normalized in 344 and after 12 weeks in 363. Side-effects were minimal and treatment was effective in all age groups.

Left Ventricular Outflow Tract Obstruction without Left Ventric-Ular Hypertrophy Treated with Ace Inhibitors

Jacob Feldman, Irit Laxer, Abraham Yaretzky

Geriatric Dept., Meir Hospital, Sapir Medical Center, Kfar Saba, and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

We describe a very unusual case of sudden, severe worsening of congestive heart failure which was caused by ACE inhibitors. Diagnosis was made by echocardiogram showing a typical picture of dynamic, left ventricular outflow tract obstruction without left ventricular hypertrophy, which disappeared on discontinuing ACE inhibitors. This phenomenon has already been described as a complication of other drugs such as nitrates, commonly used as provocative tests for latent obstructive cardiomyopathy. To our knowledge ACE inhibihave not been described as a causative factor.

Infective Endocarditis Presenting as Polyarticular Septic Arthritis

Abraham Yaretzky, Jacob Feldman, Carola Vigder

Geriatric Dept., Meir Hospital, Kfar-Saba and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

We report acute polyarthritis in an 86-year-old man which was initially considered to be an exacerbation of osteoarthritis. After a delay of a few days a diagnosis of septic polyarthritis as an initial symptom of infective endocarditis was made. Although rheumatic manifestations in infective endocarditis are common, septic polyarthritis is rarely seen. In our patient the course of the disease was rapidly fatal.

Multicenter Community-Based Trial of Amlodipine in Hypertension

C. Yosefy, J.R. Viskoper, Y. Leshem, Y. Rav-Hon, G.I. Rosenberg, E. Yaskil

(Representing the 39 Investigators of Project AML-IL-95-001, WHO Collaborative Center for Prevention of CV Diseases) Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba; Barzilai Medical Center, Ashkelon; Hypertension Clinic, Kupat Holim Afula; Statistics Consulting Unit, Haifa University; and Promedico Ltd., Petah Tikva

The safety and efficacy of Amlodipine (AML) for mild to moderate hypertension was evaluated in a "real life" setting. This open non-comparative trial included 123 men and 143 women (age 30-91 years, mean 59.4). All had sitting diastolic blood pressure (DBP) between 95 and 115 mmHg, confirmed in most by 2 baseline measurements, 2 weeks apart.

Eligible patients were given AML 5 mg daily as add-on or monotherapy and were evaluated 4 weeks later. If DBP was then >90 mmHg, the daily dose was raised to 10 mg; those with <90 mmHg remained on 5 mg. AML was continued for 8 weeks. Other BP-lowering drugs were unchanged.

Of the original 266 patients 22 (8.2%) withdrew due to adverse events (AE), and others were protocol violators, lost to follow-up or withdrew, leaving 211 available for efficacy analysis. In this major group BP was reduced from 165±15/101±4 to 139±11/83±5 after 12 weeks of AML (p<0.05). The reduction was greater in those under 70 years, from 173±12/100±5 to 142±12/80±4 (p<0.05). In those with BMI>30 kg/m², BP decreased from 165±15/101±5 to 140±12/83±5 (p<0.05).

Mean change in heart rate was -1.5 bpm (p<0.05). Mean final AML dose was 5.5 mg/day. The most common AML-related AE requiring cessation of the drug was pedal edema in 2.6% of the 266 patients; in 3.7% it persisted during therapy. Other AE occurring in >1% were dizziness in 1.8%, headache 1.5%, flushing 1.1% and fatigue 1.1%.

We conclude that AML is an effective and well-tolerated antihypertensive suitable for most hypertensive patients.

Propafenone Dose for Emergency Room Conversion of Paroxysmal Atrial Fibrillation

D. Antonelli, A. Darawsha, S. Rimbrot, N.A. Freedberg, T. Rosenfeld

Dept. of Cardiology and Emergency Room, Central Emek Hospital, Afula

Paroxysmal atrial fibrillation (AF), a frequent cause of repeated hospitalization, is effectively treated with propafenone. The time to conversion to sinus rhythm is a consideration when managing AF in the emergency room. We investigated the conversion rates of paroxysmal AF by 3 different oral propafenone (P) regimens, in terms of time to conversion.

188 patients with onset of AF within 48 hours were treated with propafenone (P): 48 received 600 mg as a first oral dose followed after 8 hrs by 150 mg (Group A); 82 received 300 mg as a first dose, followed by the same dose 3 and again 8 hrs later (B); 58 received 150 mg every 3 hrs, up to a total dose of 600 mg (C). P was stopped when sinus rhythm was achieved.

Rates of conversion to sinus rhythm after 3 hrs in the 3 groups were: 46%, 41% and 26% respectively; after 8 hrs: 77%, 78% and 70%; and after 12 hrs: 81%, 84% and 76%. Treatment was discontinued in 8. There was excessive QRS widening (>25% of the basal value) in 1 in group A, 1 in group B and 2 in group C; wide-QRS tachycardia occurred in 4 in group B. In Group A there was a higher rate of early successful conversion, with a lower incidence of side-effects than with the other regimens.

1000 Cardiac Catheterizations in Congenital Heart Disease

Benjamin Zeevi, Galit Bar-Mor, Michael Berant

Cardiac Catheterization Unit, Schneider Children's Medical Center, and Sackler School of Medicine, Tel Aviv University

Over the past 15 years, percutaneous therapeutic cardiac catheterization has become increasingly important in the treatment of congenital heart disease. We describe our experience in 1000 such catheterizations between 1993-1997. 55% were in 1-12-year-olds; only 20% were in patients younger than 1 year old and 11.3% were in adults with congenital heart defects. In about 50% it was at least a second cardiac catheterization. Overall, there were 425 therapeutic cardiac catheterizations, increasing from 33% in the first 200 procedures, to 63% in the last 200.

We performed 30 different types of therapeutic catheterizations: 23.3% were valvular dilations, 21.4% vessel angioplasties, 36.9% closure procedures, 9.2% electrophysiological procedures, and 9.2% miscellaneous. In 31.3% of therapeutic catheterizations we used 12 new procedures. Minor complications occurred in 8.5% and major in 0.6%; most complications were successfully treated or were self-limited and there was no residual damage.

In this report the current role of each type of major catheterization is discussed on the basis of our experience. Further development of technology for lesions not amenable to currently available transcatheter methods, and longer follow-up for current techniques will consolidate the role of therapeutic cardiac catheterization in congenital heart disease.

Circadian Fluctuations in Efficacy of Streptokinase Thrombolysis

E. Goldhammer, L.Kharash, E.G. Abinader

Cardiology Dept., Bnei-Zion Medical Center and Technion Faculty of Medicine, Haifa

This study was designed to assess possible diurnal fluctuations in the efficacy of thrombolysis with streptokinase. 156 consecutive patients treated with streptokinase during the period 1.1.95-1.7.96 were studied retrospectively. Success or failure of thrombolysis was determined according to the accepted clinical and angiographic criteria starting at midnight, 12 times at 2-hour intervals, then 8 times at 3-hour intervals, and then 6 times at 4-hour intervals. A definite peak for successful thrombolysis was found in the late afternoon and early evening hours. Between 16:00-20:00 PM, in 30.23% successful thrombolysis were observed, compared to 6.98% between 20:00-24:00 PM (p<0.05) and in 10.53% between 00.00-04:00 AM (p<0.05).

Multiple regression analysis showed that the independent factor with the greatest impact on successful reperfusion was the actual time until thrombolysis (p=0.037); then came the interval from pain onset to streptokinase administration (p=0.020), while age and gender had much lesser impacts (p=0.328 and 0.215, respectively), and individual risk factors even less.

These findings may have several clinical implications: dose adjustment for the time of day may be required, with larger doses needed during morning hours, or preference for primary coronary angioplasty to avoid increase in bleeding complications due to higher doses of thrombolytic agents.

Diagnosis and Treatment of Heart Failure within the Communuity

Haim Ben-Ami, Yehuda Edoute

Dept. of Medicine C, Rambam Medical Center and Technion Faculty of Medicine, Haifa

Congestive heart failure causes substantial morbidity and mortality. Symptoms and physical findings can help in diagnosis, but have limited sensitivity and specificity. Objective measurement of ventricular function is essential in virtually all patients in whom heart failure is suspected; reversible causes of heart failure must be sought.

Out-patient management includes education and counseling, emphasis on and assessment of compliance with diet, and pharmacological treatment. Angiotensin-converting enzyme inhibitors are the mainstay of treatment but are underused, and maximal doses are not given, apparently because of concern about side-effects. Diuretics should be administered only as needed to manage fluid overload. Calcium channel blockers are relatively contraindicated in patients with impaired ventricular function. Patient follow-up should be guided by results of the medical history and physical examination. Routine serial testing of ventricular function and exercise performance is discouraged.