תוצאת חיפוש

ארז לנג¹, מני אלקלעי², יניב שילה¹, קובי סתיו¹

¹המחלקה לאורולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, מסונפת לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב, ²המחלקה לגינקולוגיה, אגף נשים ויולדות, מרכז רפואי שיבא תל השומר, רמת גן, מסונפת לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

שכיחות סעיף השופכה (Diverticulum) בקרב אוכלוסיית הנשים הכללית היא 5%. בקרב נשים הלוקות בתסמינים שונים הקשורים לדרכי השתן התחתונות השכיחות גבוהה מכך, ובסדרות שונות דווח שהיא מגיעה לשיעור של 40%.

התסמינים הקלאסיים של סעיף השופכה הם טפטוף שתן לאחר השתנה וזיהומים נשנים בדרכי השתן. אולם מגוון התסמינים שיכולים להיגרם בגלל הסעיף הוא גדול וכולל דחיפות ותכיפות בהטלת שתן, שתן דמי, מלאות בדופן הקדמית של הלדן, אי נקיטת שתן, אצירת שתן, כאב בעת ההשתנה, כאב בעת קיום יחסי מין, כאב הממוקם באזור השופכה, והפרשה מוגלתית מהלדן (Vagina).

אמצעי דימות חדשים, כגון תהודה מגנטית, מאפשרים הדגמה אנטומית טובה של סעיפים שבעבר לא זוהו בבדיקות דימות שונות. עם זאת, במרבית הנשים נקבעת האבחנה באיחור ניכר. הסיבה העיקרית לכך היא מודעות נמוכה בקרב אוכלוסיית הרופאים. חשד קליני גבוה, בדיקה גופנית מדוקדקת והפנייה לבדיקות הדימות הנכונות, מאפשרים אבחון וטיפול מוקדם. במאמר זה נסקר הידוע בספרות העכשווית על סעיף השופכה בנשים, ומועלית הבעייתיות האבחונית והטיפולית. אנו תקווה, שהגברת המודעות תסייע לאבחון וטיפול מוקדם, שימנעו מחולות רבות סבל מיותר.

יאיר בנימין, עמית פרנקל, לאוניד ברסקי, ויקטור נובק, יניב אלמוג

החטיבה לרפואה פנימית, המרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה והפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן גוריון בנגב

פיום הקנה (טרכיאוסטומיה) הוא ניתוח המבוצע בעיקר בחולים הזקוקים להנשמה ממושכת. הנשמה לאחר פיום קנה לעומת הנשמה באמצעות צנרור הקנה (טובוס), כרוכה בפחות סיבוכים, בשיפור מדדי ההנשמה ובגמילה מהירה יותר מהנשמה. מזה כעשור מקובלת הגישה המלעורית בסמוך למיטת החולה כשיטה העיקרית לביצוע פיום קנה בחולים ביחידות לטיפול נמרץ. עם זאת, עדיין קיימת מחלוקת באשר לשיטה ולעיתוי המועדפים לביצוע הפיום.

המטרות במחקר: אפיון אוכלוסיית החולים שעברה פיום קנה בגישה מלעורית (PDT = Percutaneous Dilatational Tracheostomy) ביחידה לטיפול נמרץ פנימי, ובדיקת שיעור הסיבוכים ושיעורי הישרדות קצרי וארוכי-טווח.

שיטות המחקר: נערך מחקר רטרוספקטיבי מסוג Cohort study. קבוצת המחקר כללה חולים בני 18 שנים ומעלה שאושפזו בשנים 2007-2003 ביחידה לטיפול נמרץ פנימי במרכז הרפואי אוניברסיטאי סורוקה ועברו במהלך אשפוזם פיום קנה בגישה מלעורית בסמוך למיטתם. באמצעות CRF מחשבי נבנה בסיס נתונים שכלל נתונים דמוגרפיים, אבחנות שנקבעו בעבר, סיבת האשפוז ביחידה ומגוון נתונים קליניים על ביצוע פיום הקנה, סיבוכים בעקבות ההליך ומהלך האשפוז. הנתונים הוכנסו למאגר מידע מחשבי, ולאחר מכן עובדו ונותחו.

תוצאות: נאספו נתונים על 126 חולים שעברו פיום קנה בגישה מלעורית ביחידה לטיפול נמרץ פנימי: 63.5% מהם היו גברים והגיל הממוצע עמד על 59.8 שנים. החולים ששרדו 30 יום לאחר ההליך היו עם תחלואת רקע נמוכה יותר כפי שבא לידי ביטוי במדד Charlson. שיעור התמותה כעבור שנה עמד על 56.6%, מתוכם 70% נפטרו בחודש הראשון לאחר ביצוע פיום הקנה. נצפו 11 סיבוכים ב-9 חולים (7.1% מהחולים) ללא שיעורי תמותה. המזהמים השכיחים בכיח החולים היו החיידק Acinetobacter spp  והחיידק Pseudomonas Aeruginosa. בקבוצת החולים שבהם בוצע פיום קנה בעשרת הימים הראשונים מתחילת ההנשמה נצפה שיעור ההישרדות הגבוה ביותר.

מסקנות: פיום קנה מלעורי (PDT) הוא הליך זמין ובטוח הכרוך בשיעור סיבוכים נמוך. ככל שההליך מבוצע בשלב מאוחר יותר, כך שיעורי ההישרדות נמוכים יותר. בדגימות כיח מהחולים שנלקחו מהחולים נצפתה שכיחות גבוהה של התיישבות (קולוניזציה) החיידקAcinetobacter spp .
 

יניב דותן, סוהיר סרייה, גיורא פילר

מעבדת השינה, בית-החולים רמב"ם והפקולטה לרפואה של הטכניון, חיפה

כישורי שינה הם גלים הנוצרים על-ידי התלמוס במהלך השינה, אשר להם השפעה מעכבת על מידע העולה דרך התלמוס לקליפת המוח (Cortex) ומהווים ככל הנראה חלק ממנגנון שמטרתו לייצב את השינה. הם מופיעים בעיקר בשלב שינה 2 (שינה שטחית), אך גם בשלבים 4,3 (שינה עמוקה) ו-REM (שנת חלום). הלוקים בתיסמונת דחק בתר-חבלתית (PTSD) מתלוננים על נדודי שינה, אך נמצא כי שנתם עמוקה יותר וסף ההערה גבוה יותר.

השפעתם של PTSD או תרופות ממשפחת ה-SSRI על צפיפות כישורי השינה אינה מדווחת בסיפרות הרפואית.

המטרה במחקר הייתה לבדוק את ההשערה, שסף היקיצה הגבוה משקף תהליך פעיל של הסתגלות, שיתבטא בריבוי כישורי שינה בלוקים ב-PTSD.   

חמישה-עשר נבדקים הלוקים ב-PTSD (11.4±36.3 שנים) היוו את קבוצת המחקר, ו-15 סטודנטים בריאים מהטכניון (2.18±27.3 שנים) היוו את קבוצת הבקרה.

לא נמצא הבדל בין צפיפות כישורי השינה לדקה בשלב 2 בקבוצת המחקר (1.14±2.54) ובקבוצת הבקרה (1.13±2.86). עם זאת, צפיפות כישורי השינה בלוקים ב-PTSD הושפעה באופן ניכר על-ידי מעכבי ספיגה מחדש של סרוטונין, כך שצפיפותם בחולים שנטלו תרופה ממשפחת SSRI נמצאה גבוהה יותר (1.1±3.25) לעומת הלוקים ב-PTSD שלא נטלו תרופה ממשפחה זו (0.46±1.72),P=0.0044. שלב 2 נמצא קצר יותר בקבוצת המחקר (8.75%±47%) לעומת קבוצת הבקרה (8.5%±58%), P=0.0014, ושלבים 3,4 נמצאו ארוכים יותר בקבוצת המחקר (8%±32%) לעומת קבוצת הבקרה (6.26%±18%),P<0.001.

לסיכום, כישורי שינה לא היו מוגברים בלוקים ב-PTSD, וייתכן שקיים מנגנון אחר האחראי על עיכוב גירויים מעוררים וייצוב השינה אצלם. נמצא כי לתרופות מקבוצת ה-SSRI יש השפעה ניכרת על צפיפות כישורי השינה. מימצא זה תומך בחשיבות סרוטונרגית בייצוב השינה, אך מחייב מחקר נוסף להבנתו המעמיקה יותר.

יניב בר-קנא¹, דני געתון²

¹מח' עיניים, מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין, ²מערך עיניים, מרכז רפואי רבין, בית-חולים בילינסון, פתח-תקווה, הפקולטה לרפואה סאקלר, תל-אביב

במרץ 2008 מתקיים לראשונה יום הברקית העולמי ומשתתפות בו כ-70 מדינות, ביניהן ישראל. המטרה ביום זה היא העלאת המודעות בקרב הרופאים והציבור למחלת הברקית. מחלה זו היא עדיין אחת הסיבות המובילות לעיוורון בעולם, שכיחותה 1%-2% בכלל האוכלוסייה ומגיעה ל- 10% לערך בעשורים המתקדמים של החיים.

הכינוס השנתי של האיגוד הבריטי לרימטולוגיה נערך השנה בבירמינגהם שבאנגליה. למרות שזהו כינוס של האיגוד הבריטי בלבד, לכאורה כינוס מקומי, הרי שבאופיו הוא אינו נבדל מכנסים בינלאומיים גדולים אחרים בתחום; הכינוס התאפיין במספר גדול של משתתפים, בארבעה ימי כינוס מלאים, לעתים במספר מושבים מקבילים, ובתצוגה מורחבת של חברות התרופות.

נטע פרנס¹, שלמה וינטרוב², משה יניב², איתן שגב²

¹המח' לאורתופדיה ב', ²המח' לאורתופדיה ילדים, מרכז רפואי סוראסקי, תל-אביב והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

כף רגל קלובה אידיופתית היא מום מלידה בשלד שכיח ביותר, המתאפיין בעיוות תלת-ממדי של מבנה כף הרגל. הטיפול בכף רגל קלובה אידיופתית הוא נושא שנוי במחלוקת, המהווה אתגר טיפולי בתחום אורתופדיה ילדים. בעבר נחשב מום זה כקשה לטיפול, וחייב לעיתים קרובות ביצוע ניתוח נרחב שכלל שיחרור אחורי פנימי (Medical release) וחיצוני (Lateral release), אך ניתוח מסוג זה גרם לעיוות שיירי, לנוקשות ולכאבים בחלק מהמטופלים.

בשנים האחרונות, עקב אכזבה מהתוצאות ארוכות-הטווח של הניתוח והתקדמות בהבנת הפתולוגיה-אנטומיה של המחלה, הושגה התקדמות ניכרת בשיטות הטיפול השמרניות, שיטת Ponseti והשיטה הצרפתית. כיום, כ-90% מהילדים הנולדים עם כף רגל קלובה עוברים תיקון קוסמטי ותיפקודי משביע-רצון בטיפול שמרני. לסיכום, במאמר הנוכחי נסקרת התפתחות שיטות הטיפול המקובלות כיום בכף הרגל הקלובה, לנוכח ההתקדמות בהבנת המחלה, תוך כדי התוויית דרך טיפול הגיונית ובטוחה.

ערן ממן¹,², משה יניב¹, איתן שגב¹

¹המח’ לאורתופדיה ילדים, בית-חולים לילדים דנה, ²המח’ לאורתופדיה ב’, מרכז רפואי סוראסקי והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מחלת  פרתסLegg-Calve-Perthes disease (LCPD)  פוגעת בראש עצם הירך הבלתי בשל במהלך הילדות (Immature capital femoral epiphysis)  ונגרמת עקב פגיעה באספקת הדם לראש עצם הירך מסיבה שאינה ידועה. התהליך מוגבל בזמן, אך משאיר את ראש העצם ומיפרק הירך (The femoral head and hip joint) מעוותים עם הגבלה בטווחי התנועה, כתוצאה מכך עלולים להתפתח שינויים ניווניים בעתיד. גיל הופעת המחלה ומידת מעורבות ראש עצם הירך מהווים מדדים פרוגנוסטיים לתוצאה הסופית. הופעה מאוחרת של המחלה נדירה ומבשרת פרוגנוזה גרועה יותר משנית לזמן הקצר הנותר עד לסיום צמיחת השלד ולעיצוב מחדש של המיפרק. הטיפול השמרני אינו יעיל בדרך-כלל ונדרש ניתוח. המטרה בסקירת סיפרות זו היא לעדכן את הקוראים על המחלה תוך התמקדות בהופעתה המאוחרת.

קובי סתיו¹, נעמי רחימי-לוין², יניב שילה¹, אברהם קורנברג², אריה לינדנר¹, אמנון זיסמן¹

המח' לאורולוגיה¹, בנק הדם-והמכון להמטולוגיה², מרכז רפואי אסף-הרופא המסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

כריתה נרחבת של בלוטת הערמונית בגישה אחור-חיקית כרוכה באובדן דם המצריך מתן עירויי-דם. המטרה במחקר הנוכחי הייתה להגדיר את גורמי-הסיכון למתן עירויי-דם.

לשם כך, נסקרו הגיליונות הרפואיים של 303 חולים שעברו כריתה נרחבת של בלוטת הערמונית (להלן כנב"ע)¹ בין השנים 1992-2002. אובדן דם, מתן עירויי-דם ונתונים קליניים נאספו, ובוצע תבחין רב-משתנים.

נתונים מלאים היו קיימים ב-293 חולים (97%). מאה-עשרים-ושניים (122) חולים קיבלו עירויי-דם (42%) בשיעור ממוצע של שתי מנות של כדוריות אדומות דחוסות. אובדן הדם המוערך הממוצע היה 766 מ"ל (טווח 150-2800). אובדן הדם הממוצע ירד לאורך תקופת המחקר (1220 מ"ל ב-1992; 826 מ"ל בשנת 2002). בניתוח רב-משתנים נמצא, כי אובדן הדם המוערך הממוצע ושיעור מתן עירויי-הדם קשורים לביצוע סקר קשריות-הלימפה באגן, גודל הערמונית ושיעור השאת בדגימה מהניתוח.

לסיכום, ניתן להימנע מהכנת מנות דם בחולים שאינם מועמדים לסקר קשריות-לימפה באגן כאשר גודל הערמונית קטן מ-57 גרם ושיעור השאת בביופסיה קטן מ-77% (במיתאם לפחות מ- 66% שאת בדגימה שניטלה בניתוח).

__________________________________________

¹ כנב"ע – כריתה נרחבת של בלוטת הערמונית

² אד"מ – אובדן הדם המוערך

יניב שילה, יהודית קליינמן, אמנון זיסמן, אמיר פאר*, אריה לינדנר, יורם זיגל

המח' לאורולוגיה, המח' לרדיולוגיה פולשנית^*, מרכז רפואי אסף-הרופא, צריפין, ישראל

השיטה לריסוק אבנים בגישה מילעורית התפתחה בשנים האחרונות כחלופה לניתוחי כיליה פתוחים בטיפול באבני כיליה מורכבות. כיום מוכרות גישות חדירה שונות למערכת המאספת.  

המטרה במחקר הנוכחי הייתה הערכת התחלואה הנגרמת כתוצאה מהגישות השונות למערכת המאספת במהלך ריסוק אבנים מילעורי (להלן רא"מ) ¹והשוואת שיעור הסיבוכים הנגרמים בגישות השונות – דרך קוטב עליון, קוטב תחתון ובגישה דרך מספר קטבים.

לשם כך, נסקרו באופן רטרוספקטיבי תיקיהם הרפואיים של 174 חולים (178 יחידות כיליה) שעברו רא"מ. החולים סווגו לשלוש קבוצות לפי מיקום החדירה לכיליה: קוטב עליון (107 חולים), קוטב תחתון (51 חולים), ומספר קטבים (20 חולים). הנתונים אודות הסיבוכים הושוו בין הקבוצות.

חום לאחר הפעולה נמצא שכיח יותר בקבוצת הקוטב העליון (34%) בהשוואה לשתי הקבוצות האחרות (25% בכל אחת, P<0.49). נמצא שיעור גבוה יותר של סיבוכים בריאות בקבוצת הקוטב העליון ובגישה דרך מספר קטבים (21% ו-20%, בהתאמה) בהשוואה לקבוצת הקוטב התחתון (2%, P<0.007). שיעור הדימומים והצורך במתן עירויי-דם היה גבוה משמעותית בקבוצת מספר הקטבים בהשוואה לקבוצות דרך קוטב עליון ותחתון (20% לעומת 5% ו-6%, בהתאמה, P<0.05).

לסיכום, בקבוצות הקוטב העליון ומספר הקטבים נרשם מספר רב יותר של תפליטים צידריים בהשוואה לגישה דרך קוטב תחתון. מספר המטופלים עם אובדן דם וצורך במתן עירויי-דם היה דומה בגישות דרך קוטב עליון ותחתון, אך גבוה משמעותית בקבוצה דרך מספר קטבים. הנוחות בגישה דרך קוטב עליון צריכה להישקל אל מול שיעור גבוה יותר של סיבוכים בריאות וסיבוכים זיהומיים בהשוואה לגישה דרך קוטב תחתון.

____________________________

¹ רא"מ – ריסוק אבנים מילעורי.

עמוס עציוני, יניב שרר, הווארד כרפ, דניאל מימוני, ענת אחירון, ג'יזל גודארד, אוריאל כץ, יהודה שינפלד

המחלקה לרפואה פנימית ב', מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

לפני למעלה מ-70 שנה הצליח קון לפתח שיטה שבה ניתן להפריד בין המרכיבים השונים של הנסיוב. בבדיקה נמצא שהמיקטע הראשון הכיל אלבומין, ואילו מיקטע מספר 2 הכיל את הנוגדנים (אימונוגלובולינים). מתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת החלו במתן אימונוגלובולינים בזריקות לתוך השריר (IgIM) כטיפול בחולים שלקו בחסר מלידה באימונוגלובולינים (Agammaglobulinemia). הדבר הצריך מתן מינון גבוה של החומר בזריקות אשר גרמו סבל רב לחולים. בסוף שנות ה-70 פותח תכשיר שאיפשר מתן האימונוגלובולינים לתוך הווריד (Intravenous gammaglobulin –IVIG ).

בהתאם להוראות הרשות האמריקאית לאישור תרופות (FDA), על התכשיר להיות בעל התכונות הבאות: מופק מנסיוב של למעלה מ-10,000 תורמים, על כל תת-הקבוצות של IgG להיכלל בו, על ה-IgG להיות פעיל ובעל התכונות הביולוגיות המוכרות, וכן שזמן מחצית-החיים הביולוגיים של IgG (21 יום) לא ישתנה, יכיל נוגדנים כנגד כל הפתוגנים הידועים ושלא יהיה גורם- סיכון בהעברת מחלה זיהומית (בעיקר נגיפי צהבת B ו-C ו-HIV). בישראל משווק את התכשיר יצרן מקומי שמוצריו עומדים בכל הדרישות. התכשיר לתוך הווריד (IVIG) הוכיח יעילות טיפולית במניעת זיהומים בחולים עם חסר באימונוגלובולינים בהשוואה לטיפול הקודם ב-IgIM. כן נמצא שהשפעות-הלוואי של התרופה היו קטנות ביותר [1].

בראשית שנות ה-80, כאשר נבדקו מינונים שונים של IVIG בחולים עם חסר באימונוגלובולינים לצורך השגת תוצאות טיפול מיטביות (חולה עם תיסמונת ויסקוט-אלדריך-חסר חיסוני ותרומבוציטופניה), נמצא באקראי שמינון גבוה של IVIG סייע לחולים שלקו בתרומבוציטופניה אוטואימונית (ITP) – מחלה אוטואימונית טיפוסית [2]. לאחר שמימצא זה אושר בעבודות נוספות, הוחל בניסיונות טיפול במחלות אחרות בעלות רקע חיסוני ואוטואימוני. בחלקן אכן נמצאה עדות ברורה ליעילות התרופה, בעוד שבאחרות דווח על פרשות חולים ספורים בלבד. מאחר שאלו מחלות שבהן הפתוגנזה שונה, התברר שגם מנגנון הפעולה של IVIG  מגוון. באופן כללי ניתן לומר של-IVIG שני יישומים עיקריים: האחד כטיפול חלופי למצבים שבהם יש חסר באימונוגלובולינים בין אם הוא ראשוני או מישני. היישום השני נובע מתכונתו של ה-IVIG כמווסת מערכת החיסון (Immunomodulator), כלומר בעל תכונות לשינוי פעילות המערכת החיסונית.

בנייר עמדה זה נדון במחלות עם הוריה ברורה למתן IVIG וכן במצבים שבהם יש נתונים המצביעים על יעילות הטיפול, ונדון בהוריות מומלצות למתן ה-IVIG. זהו תכשיר יקר: הטיפול בחולה יחיד עשוי להגיע לעשרות אלפי שקלים, ועל כן יש לשקול היטב את מתן ה-IVIG בכל חולה שההוריה לגביו איננה חד-משמעית.

קובי סתיו, יהודית זנדבנק, יניב שילה, אריה לינדנר ואמנון זיסמן

המח' לאורולוגיה, המכון לפתולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא המסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

המטרה במחקר הנוכחי הייתה בחינת תוצאות מעקב ארוך-טווח לאחר כריתה נרחבת של הערמונית.

נאספו נתונים רטרוספקטיביים אודות 401 חולים אשר טופלו בכריתה נרחבת של הערמונית בין השנים 1992-2004.

הגיל הממוצע היה 63 שנה. חציון ה-PSA היה 8.5 ודירוג גליסון חציוני 5. אבחנה הושגה בביופסיה ראשונה ב-91% בדגימת 7 (3-16) גלילי ערמונית בממוצע. סקר קישריות-לשד של האגן נעשה ב-84 חולים (21.7%), מתוכם ב-5 הייתה נגיעות (6%). חדירה לקופסית נמצאה ב-91 חולים (24%), שוליים עם תאי שאת ב-78 (20.1%) ושלפוחיות זרע נגועות ב-37 (9.5%). משך האישפוז הממוצע היה 5.2 ימים (3-22). השפעות-הלוואי השכיחות היו חום (11.4%), אי-נקיטת שתן (8%), זיהום בפצע (4%), ותסחיף לריאות (1.5%). כשנה לאחר הניתוח שיעור נקיטת שתן מלאה היה 72% (No pads). שבעים-ושישה חולים (19.6%) השתמשו בפד אחד ביממה בלבד. מבין החולים שעברו ניתוח משמר עצבים שיעור הזיקפה כשנה לאחר הניתוח היה 46.5% (80/172 חולים) ללא צורך בטיפול בתרופות.

חציון משך המעקב היה 84 חודשים. הישרדות כללית ל-5 שנים הייתה 85% ול-8 שנים 73%. הישרדותם של 136 (35%) חולים בשלב T1c ל-10 שנים הייתה 95%. בשישים-ושמונה (18%) חולים ניצפתה עלייה בערכי ה- PSA לאחר הניתוח. הזמן הממוצע לכשל הביוכימי היה 12.5 חודשים (טווח 0-76 חציון 12). ארבעים-וחמישה חולים (12%) נפטרו. מתוכם, 21 (5.4%) נפטרו מסרטן ערמונית גרורתי, 10 מסיבה אחרת, וב-14 מקרים הסיבה לא ידועה. נמצא מיתאם מובהק בין תמותה לרמת ה-PSA, השלב הקליני ודירוג הגליסון.

לסיכום, מרבית החולים לאחר הניתוח שולטים בהטלת שתן, 46.5% מהחולים העוברים ניתוח משמר עצבים משיגים זיקפה עצמונית, ושיעור ההישרדות והתוצאות ארוכות-הטווח של כריתה נרחבת של הערמונית משתוות לאלה המדווחות בסיפרות הרפואית.

יניב שילה, אמנון זיסמן, קובי סתיו, אריה לינדנר ויורם זיגל

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין, ישראל

חסימת המעבר אגן-כיליה-שופכן (UPJO) מוגדרת כפגיעה במעבר השתן בין אגן הכיליה לשופכן. כיום מוכרות שיטות טיפול שונות לפיתרון הבעיה.

המטרה במאמר הייתה הצגת הטיפול האנדואורולוגי בחסימת המעבר בין אגן הכיליה לשופכן בגישה רטרוגרדית ואנטגרדית תוך הסתייעות ב-Holmium Yag Laser.

תיקיהם של 67 חולים שעברו אנדופילותומיה בין השנים 1994-1997 נסקרו, ונערכה השוואה בין הגישות האנדואורולוגיות השונות לביצוע הפעולה.

בסך-הכול נותחו 67 חולים, מתוכם 52 בגישה רטרוגרדית לעומת 15 בגישה אנטגרדית. בגישה הרטרוגרדית נרשמה הצלחה ב-48 חולים (93%) וב-14 חולים (94%) בגישה האנטגרדית. שיעור הסיבוכים היה 10% בגישה הרטרוגרדית לעומת 40% בגישה האנטגרדית. מספר ימי האישפוז לאחר הניתוח היה 2.2 בממוצע בגישה הרטרוגרדית לעומת 4.6 בממוצע בגישה האנטגרדית.

לסיכום, שיעורי ההצלחה בגישות האנדואורולוגיות השונות באמצעות  Holmium: Yag Laser היו גבוהים, ולא נמצא הבדל בשיעורי הצלחה בין הגישות. מתוצאות העבודה עולה, כי קיימת עדיפות טיפולית לגישה הרטרוגרדית בשל שיעור סיבוכים נמוך יותר ומשך אישפוז בתר-ניתוחי קצר יותר בהשוואה לגישה האנטגרדית.

גלעד טוויג, יניב שרר ויהודה שינפלד

המח' לרפואה פנימית ב' והמרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

הסתמנות בעור היא אחד הביטויים העיקריים של תיסמונת הנוגדנים כנגד-פוסופליפידים (תנכ"פ1; (Anti-phospholipid syndrome, כאשר ב-41% מחולי תנכ”פ היא מהווה את הביטוי הקליני הראשון של המחלה [1]. בשל שכיחות זו הועלתה לאחרונה ההצעה להכליל חלק מהביטויים בעור בין אבני הבוחן לאיבחון תנכ”פ [2]. יחד-עם-זאת, ההכרה בנגעים אלו היא בעלת חשיבות קלינית מעבר להעלאת תנכ”פ כאבחנה אפשרית. העובדה, שב-25%~ מכלל חולי תנכ”פ מקדימים הנגעים בעור את התרחשותו של אוטם נרחב [1], יוצרת חלון אפשרויות להפחתת התחלואה בתנכ”פ. המטרה בסקירה זו היא לדווח על הנגעים המרכזיים המהווים את הביטויים בעור של תנכ”פ, יחסם לשאר הביטויים בתיסמונת והגישה הטיפולית בהם.

דניאל שפשלוביץ¹, יניב שרר¹, יהודה שינפלד¹

¹המח' לרפואה פנימית ב', והמרכז למחלות אוטואימוניות, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

מחלות לב וכלי-דם נפוצות מאוד בחולים הלוקים בדלקת מיפרקים שיגרונתית, והן בעלות השפעה רבה על התחלואה והתמותה בקבוצת חולים זו. ההסבר לתופעה זו הוא ככל הנראה טרשת עורקים מואצת, כפי שהודגם בנתיחות שלאחר המוות בחולים. כמו-כן נמצאה בשכיחות גבוהה מחלה טרשתית תת-קלינית בבדיקות דימות שונות. גורמי-הסיכון המסורתיים למחלות לב וכלי-דם לבדם אינם מסבירים טרשת מואצת זו. נמצא שהמחלה עצמה, כמו גם הטיפול מדכא מערכת החיסון (בעיקר קורטיקוסטרואידים), הם גורמי-סיכון בלתי תלויים להאצה של מחלת הטרשת. גורמים נוספים הם הדלקת המערכתית הכרונית והתגובות האוטואימוניות התאית וההומורלית, האופייניות למחלה זו. במאמר להלן נסקר הידוע כיום בנוגע לטרשת העורקים בדלקת מיפרקים שיגרונתית, תוך שימת דגש מיוחד על ההסתמנויות הקליניות, הפתוגנזה והטיפול.

טוביה הדר, יעקב שבירו, בני נגריס ואיתן יניב

גת הספנואיד (sphenoid sinus) היא הנסתרת מכלל גתות האף. התסמינים של מחלה בגת זו אינם סגוליים, ולכן האיבחון מתבסס על בדיקות דימות, טומוגרפיה מחשבית ותהודה מגנטית.

בשנים האחרונות הפכה השיטה האנדוסקופית לגישה הנבחרת בטיפול בלוקים בגת הספנואיד. בין השנים 1992-1997 בוצעו במחלקתנו 38 ניתוחים אנדוסקופיים של גת הספנואיד, בעקבות מחלה מבודדת של גת זו.

התסמינים של החולים היו כאבי ראש, נזלת, חסימה של האף ודמם מהאף. אולם תסמינים אלו אינם סגוליים למחלה בגת הספנואיד. המימצאים בניתוח כללו תהליך זיהומי, כיסה, מוקוצלה, זיהום פטרתי, אדנומה של בלוטת יותרת המוח וגרורה של שאת הרקטוסיגמואיד.

בסקירה זו מדווח על ניסיוננו ביישום השיטה האנדוסקופית לטיפול בלוקים במחלה מבודדת בגת הספנואיד. בגישה ניתוחית זו שיעורי האיבחון וההצלחה הטיפולית גבוהים, שיעור התחלואה נמוך, ומשך הניתוח והאישפוז קצרים.