תוצאת חיפוש

רקע: סחרחורת היא תלונה שכיחה הכוללת מגוון מצבים המתוארים כחוסר יציבות או אשליה של תנועה סיבובית. השכיחות של התקף סחרחורת במהלך החיים מוערכת בעד 30% באוכלוסייה וכ-5% מסך הפניות לרופא משפחה הן בשל סחרחורת. האבחנה המבדלת רחבה ויכולה לערב את האוזן הפנימית, מערכת העצבים המרכזית או הפריפרית, בעיות לב ועוד. בעוד שמקרים שגרתיים ניתן לאבחן ולטפל ברפואה הראשונית (רופאי משפחה) או שניונית (רופאי אף אוזן וגרון) בקהילה, קיימים מצבים שבהם מומלץ להפנות את המטופלים למרפאת סחרחורת שלישונית – בשל אבחנה לא ברורה, חוסר שיפור לאחר טיפול תרופתי או פיזיותרפיה, רקע רפואי מורכב עם פגיעה במספר מערכות המקשה על יכולת הפיצוי, סחרחורת כרונית, הפרעה וסטיבולרית דו-צדדית ועוד. לכן, הקמנו מרפאת סחרחורת ושיווי-משקל שלישונית, רב-תחומית, בקריה הרפואית רמב"ם לבריאות האדם שתיתן מענה לאותם מצבים בלתי שגרתיים.

מטרה: להציג את שנת הפעילות הראשונה במרפאה השלישונית לסחרחורת ושיווי משקל.

שיטה: נערך מחקר רטרוספקטיבי מבוסס רשומות רפואיות של כל המטופלים שהופנו למרפאה.

תוצאות: 123 מטופלים, שמהם 76 (62%) נשים בגיל ממוצע של 56 שנים (19-85, 16±) נבדקו במרפאה החל מהאחד באוקטובר 2020 עד 31 באוקטובר 2021. טרם בדיקתם, 79 שנים (64%) מטופלים הופנו מרופא אף אוזן גרון בקהילה עקב תלונות של סחרחורת או חוסר שיווי משקל ממקור שאינו ברור. סך הכול 49 (40%) מהמטופלים חוו את התלונות מזה מספר שנים ו-61 (50%) מהמטופלים על בסיס יומיומי. בקרב 56 (45.5%) מהמטופלים הסחרחורת הייתה ממקור וסטיבולרי, וב-67 (54.5%) מהמטופלים הסחרחורת הייתה ממקור מרכזי או אחר. בקרב 20 (36%) מהמטופלים הסחרחורת הייתה יותר מסיבה אחת. האבחנות הווסטיבולריות השכיחות היו סחרחורת תנוחתית התקפית טבה (BPPV ,Benign paroxysmal positional vertigo) ומחלת מנייר. האבחנות השכיחות ביותר מסיבה מרכזית או פונקציונאלית היו צילחה (מיגרנה) וסטיבולרית ו-PPPD (Persistent postural perceptual dizziness). שיפור בתסמינים נצפה בקרב 29 (88%) מהמטופלים לאחר טיפול בפיזיותרפיה וסטיבולרית במרפאה השלישונית במרכז הרב תחומי לעומת 8 (50%) מטופלים שטופלו בקהילה (p value < 0.05). פיזיותרפיה נמצאה כטיפול יעיל יותר במטופלים צעירים בני פחות מ-65 שנים ובמטופלים עם פגיעה וסטיבולרית, אשר החלו טיפול בששת החודשים הראשונים מהופעת התסמינים (p value < 0.05). לעומתם, מטופלים עם תחלואת רקע (בעיקר נוירולוגית או קרדיווסקולרית) השתפרו פחות (p value < 0.05).

מסקנות: מרפאת סחרחורת שלישונית עם צוות רב-תחומי יכולה לתת מענה למקרים של סחרחורת עמידה ו/או אבחנה לא ברורה. חלק עיקרי בטיפול ובשיקום כולל פיזיותרפיה וסטיבולרית ויש להתחיל אותה מוקדם ככל האפשר מרגע הופעת התסמינים.

רקע: לימפוהיסטיוציטוזה המופגוציטית  ((Hemophagocytic Histiocytosis (HLH) היא הפרעה אימונו-המטולוגית מסכנת חיים. במחלה זו קיימים שני מצבים שונים: מחלה ראשונית משפחתית ומחלה שניונית המשנית לשלל גורמים זיהומים, דלקתיים או ממאירים שונים. מאפייניה העיקריים תואמים מצב היפר-דלקתי משני לסערת ציטוקינים לא מבוקרת. לימפוהיסטיוציטוזה המופגוציטית משפחתית (FHL) היא מחלה נדירה ומסכנת חיים, העוברת בתורשה אוטוזומית רצסיבית ועלולה להסתמן כבר בחודשים הראשונים לחיים. כיום קיימים מעט נתונים לגבי המאפיינים המולקולריים והתוצאות הטיפוליות של ילדים המאובחנים עם לימפוהיסטיוציטוזה המופגוציטית בישראל.       

מטרה: דווח על נתונים דמוגרפיים, קליניים ומעבדתיים של ילדים חולים שאובחנו או טופלו במרכזנו בלימפוהיסטיוציטוזה המופגוציטית  

שיטות: בוצע איסוף נתונים רטרוספקטיבי של ילדים אשר אובחנו לפי הקריטריונים האבחוניים ללימפוהיסטיוציטוזה המופגוציטית  וטופלו במרכז שניידר לרפואת ילדים בין השנים 2020-2004. נאספו מאפיינים דמוגרפיים, קליניים, מעבדתיים על כל מטופל אשר נערכו למסד נתונים.

תוצאות: במהלך שנות המחקר נמצאו 36 ילדים (18 בנים, 18 בנות) אשר אובחנו עם HLH לפי קריטריונים מקובלים קיבלו טיפול מלא על פי פרוטוקול בין לאומי במרכז שניידר. מתוכם 11 ממוצא ערבי (30%), 25 ממוצא יהודי (70%). התסמינים הקליניים השכיחים ביותר היו חום ב-100% מהחולים והגדלת כבד וטחול ב66%. בבדיקות המעבדה נצפתה ירידה בשתי שורות ב-91% מהחולים ורמות גבוהות של מסיס IL2R ב-97%. ב15 חולים (42%) נעשתה אבחנה גנטית של FHL ונמצאה אחת מארבע המוטציות השכיחות.  בשלושה חולים נוספים נמצאו מוטציה הטרוזיגוטית ב-RAB27A, מוטציה ב-SH2D1A הידועה בXLP ומוטציה המיזיגוטית בגן XIAP. מתוך 15 החולים, -4 MUNC 13 נמצא כגן המוטנטי השכיח ביותר (40%). באוכלוסייה הערבית (כולל חולים דרוזים) נמצא שיעור גבוה מאוד (81%) של מוטציות, לעומת האוכלוסייה היהודית שבה נמצאו רק 20% מהחולים נשאי מוטציות (0.001>p). שיעור של 66% מהחולים שנשאו מוטציה דו-אללית בגן -4 MUNC 13 נפטרו מהמחלה.

מסקנות: לימפוהיסטיוציטוזה המופגוציטית היא מחלה נדירה ורב מערכתית קשה. קיימת חשיבות מרובה ל-high index of suspicion שיוביל לאבחון מהיר וטיפול מוקדם. אבחון גנטי הוא בעל חשיבות מרבית באוכלוסיית החולים בארץ עקב ריבוי מוטציות, בעיקר במגזר הערבי. לימפוהיסטיוציטוזה המופגוציטית  על רקע מוטציות בגן MUNC 13-4 כנראה מהווה סימן פרוגנוסטי גרוע.

חתכים באמה וביד מהווים פגיעת טראומה שכיחה ביותר, עם שיעור גבוה של פגיעה בגידים מכופפים של האצבעות. על הרופא הראשוני להכיר את ההסתמנות הקלינית כולל הבדיקה הגופנית המכוונת, היות שיש לאבחנה משמעות מכרעת לגבי אופי הניתוח והתזמון שלו. במרוצת השנים חלה התקדמות בטכניקות הטיפול הניתוחי והשיקום, לאור תרומתו המכרעת של פרופ' איזידור קסלר – ממובילי תחום כירורגיית כף היד בישראל. למרות ההתקדמות, במקרים מסוימים עדיין נדרש ניתוח מורכב יותר, לעיתים אף בשני שלבים, במיוחד לאחר הסתמנות מאוחרת של הפגיעה.

הקדמה: פרוגנוסטיקה היא מיומנות הכוללת את היכולת לחזות מהלך של מצב רפואי, ואת היכולת לתרגם מידע זה למטופל בתהליך קבלת החלטות משותף. להערכה פרוגנוסטית השפעה על החלטות קליניות, היערכות פסיכו-סוציאלית, ומדיניות. בספרות המחקר מוזכרות שתי שיטות מרכזיות להערכת תוחלת חיים: האחת מבוססת על ניסיונו של הקלינאי והשנייה באמצעות כלים מובנים. בהיות המצב התפקודי גורם עקבי בניבוי תוחלת חיים, מצוי לראותו משולב ברבים מהכלים הפרוגנוסטיים.

מטרה: במחקר הנוכחי נבחן השימוש בכלי הערכה תפקודי מותאם לחולים עם צרכים פליאטיביים (PPS-Palliative Performance Scale), כאמצעי להערכת תוחלת חיים בקרב אנשים עם מחלות מאיימות חיים המאושפזים בבית חולים כללי.

שיטה: בוצעה בדיקה רטרוספקטיבית לתוחלת חייהם של מאושפזים במרכז רפואי העמק בין ינואר 2015 לספטמבר 2018, מיום שבו תועד מדד PPS כחלק מהערכה של צוות ייעוץ פליאטיבי, ועד יום פטירתם.

תוצאות: בבחינת תוחלת חייהם של 588 מאושפזים שנכללו במחקר, נמצא קשר חיובי ומובהק בין מצב תפקודי, המבוטא בערך PPS לבין תוחלת חיים בימים. באוכלוסיית המחקר הנוכחי נמצאו הבדלים בין אבחנות שונות במצב התפקודי ובתוחלת חיים בימים ממועד הייעוץ. כמו כן נחשף כי תוחלת חייהם של מרבית הנבדקים בעלי מצב תפקודי של PPS-40 ומטה אינה עולה על שישה חודשים.

סיכום ומסקנות: מחקר זה מחזק את הקשר שבין מצב תפקודי לתוחלת חיים, והוא הראשון בישראל התומך בשימוש בכלי ה-PPS כחלק מהליך הערכת פרוגנוזה בחולים עם מגוון מחלות חשוכות מרפא. הצגת הממצאים בטווחי הישרדות על פי ערך ה-PPS ייחודית למחקר זה, וביכולתה לסייע לצוותים רפואיים, הן בקבלת החלטות קליניות והן בבחירת הטרמינולוגיה המותאמת להליך הרגיש והמורכב של מסירת פרוגנוזה לחולה ויקיריו.

הקדמה: איכות הטיפול מוגדרת כ"שיפור הסיכוי לתוצא בריאותי רצוי". משמעות ההגדרה היא תוחלת סטטיסטית הניתנת למדידה באוכלוסייה או קבוצה, אך אינה ישימה להערכת הטיפול במטופל פרטני. עם זאת, הערכת הטיפול במטופל פרטני חיונית לצרכים חינוכיים והדרכתיים, להבטחת איכות ולתחקירים. הערכת תהליך טיפול קליני ספציפי במצבים ומחלות מוגדרים הנה חלק משגרת בקרת עמיתים במחלקות האשפוז, למשל בישיבות הבוקר ובסבבים הקליניים.

מטרה: להציע מתווה גנרי להערכת טיפול קליני במטופל הפרטני.

שיטות: המחקר כלל שלושה מרכיבים: (1) תצפיות בישיבות בוקר מחלקתיות והסקת מסקנות כללית; (2) סימולציה של ההסתמנות הקלינית ב-50 אבחנות השחרור הנפוצות ביותר במרכז הרפואי והאתגרים הנגזרים מהם; (3) סבבי דיון התייחסות ועדכון (שיטת דלפי) על ידי מומחים בתחומים קליניים, סיעודיים ופרה קליניים מגוונים. אוכלוסיית היעד היא כלל המאושפזים. הוחלט על הדרת מאושפזות יולדות או אשפוזים הקשורים למיילדות ולידה.

תוצאות: המתווה הגנרי להערכת הטיפול כולל למעלה מ-20 נדבכים אותם צריך לבחור ולהתאים לחולה הפרטני ולמצב הנבדק. הערכה בקבלה תכלול, למשל, את ההיגדים הבאים: (1) האם חומרת ודחיפות מצב המטופל הוערכה כראוי? (2) האם התגלו מצבים מסכני חיים מידיים, ואם כן, האם ננקטו אמצעי ייצוב מידיים? האם המטופל תאם להגדרת ה"חולה הנוטה למות"? אם כן, האם זוהה והאם העדפותיו לגבי סוף החיים נשקלו (לדוגמה, הימנעות מהחייאה do not resuscitate DNR)?

דיון ומסקנות: פיתחנו מתווה גנרי להערכת תהליך הטיפול במטופל פרטני בבית חולים למחלות חדות בגישה פרוספקטיבית היסטורית (כלומר, מה שהיה ידוע בזמן מפגש מטפל מטופל הנתון להערכה, בלי קשר לתוצא). המתווה הגנרי אינו מצביע על בדיקה או טיפול ספציפיים, אלא על היעדים והתהליכים שהיו צריכים להילקח בחשבון ואם אכן בוצעו.

לסיכום: ככל הידוע לנו, זהו הניסיון הראשון למסד מתווה כללי להערכת טיפול קליני פרטני.

 

דיסגנזיס של אַבּוּבִית הַכִּלְיָה (renal tubular dysgenesis) היא מחלה נדירה משנית למוטציות בגנים המקודדים למערכת רנין-אנגיוטנסין, החשובים בתקופת העובר גם ליצירת רקמת כליה בשלה, בנוסף לתפקידיה הידועים בוויסות לחץ הדם והמלחים. המחלה מאופיינת במיעוט מי שפיר בהיריון, לידה מוקדמת, אי ספיקת כליות, לחץ דם נמוך והפרעה בהתפתחות עצמות הגולגולת.

עד כה, רוב המקרים המתוארים נפטרו עוד ברחם או סמוך ללידה, אך בעשור האחרון יש דיווחים גוברים על ילודים ששרדו.

מובאות במאמרנו הנוכחי פרשות חולים של חמישה ילודים שאובחנו עם דיסגנזיס של אַבּוּבִית הַכִּלְיָה  בהיריון ושרדו את תקופת הילוד. ארבעה מטופלים שייכים למשפחה מורחבת ממוצא בדואי ואחד ממוצא יהודי. בקרב 4/5 נמצאו מוטציות בגן המקודד ל-angiotensin converting enzyme (ACE). ההתבטאות הקלינית הייתה שונה בחומרתה, החל מאי ספיקת כליות שהצריכה טיפול בדיאליזה צפקית ולחף דם נמוך שהתאזן באמצעות תרופות אינוטרופיות ומתן פלסמה וכלה במהלך תקין לאחר הלידה. כעת כל המטופלים הם בגילאי 20-5 שנים עם מחלת כליה כרונית בדרגות שונות.

 לסיכום: המגוון הקליני של דיסגנזיס של אַבּוּבִית הַכִּלְיָה רחב יותר מכפי שתואר עד כה. אבחנה מהירה של המחלה חיונית לצורך קבלת החלטות טיפוליות על ידי הצוות הרפואי וההורים. הטיפול המרבי בלחץ הדם הנמוך סביב הלידה תורם ככל הנראה להישרדות הילודים ולפרוגנוזה טובה יותר.

ניתוח להחלפת מפרק ברך הוא מהניתוחים השכיחים המבוצעים בתחום הכירורגיה האורתופדית. ניתוחים אלו מבוצעים לרוב כתוצאה מכאבים וירידה באיכות החיים של המטופל ממחלת דלקת פרקים ניוונית (Osteoarthritis). הניתוח הוא ניתוח מוצלח לרוב, עם שיעורי הצלחה של 80%-85%. בשנים האחרונות, הולכת ותופסת תאוצה גישה של ניתוחים להחלפת ברך באמצעות מערכות רובוטיות. משנת 2019 ניתוחים אלו מבוצעים בישראל. במאמר זה, אנו באים לסקור את הנושא ואת הנתונים הקליניים העדכניים המשווים בין החלפת ברך מלאה רגילה לבין ביצוע הניתוח באמצעות מערכות רובוטיות.

קיימות מספר מערכות רובוטיות בעולם לשימוש זה. ארבע מערכות נמצאות בשימוש במדינת ישראל. המערכת הרובוטית ככלל עוזרת בתכנון הניתוח, ביצוע חיתוכים מדויקים יותר של העצם, איזון רקמות רכות והתאמת המשתל. בעוד ששיעור הניתוחים הרובוטיים המבוצע בישראל הולך ועולה מאז שהטכנולוגיה נכנסה לשימוש, התוצאות הקליניות אינן חד משמעיות. במחקרים שבוצעו לאחרונה יש עדויות לתוצאה דימותית טובה, אך היתרונות הקליניים עדיין בספק בגלל חוסר במחקרים גדולים וארוכי טווח

שיתוף ושילוב מטופלים בעיצוב של מחקרים, תהליכים ומדיניות במערכת הבריאות הוא מגמה חדשה, הצוברת תאוצה במדינות רבות בעולם. אף כי תהליכי שיתוף מתקיימים זה שנים רבות, מנגנונים שיטתיים ומאורגנים החלו להבשיל רק בשנים האחרונות. התחום הראשון שבו שותפים מטופלים הוא מחקר: נגישות למידע אודות מחקרים, השתתפות במחקרים כנשואי המחקר, והשתתפות בעיצוב ובניהול מחקרים. התחום השני הוא קביעת סדרי עדיפויות: במחקר, באישור ומימון תרופות וברמת המדיניות. התחום השלישי הוא עיצוב פרקטיקות טיפוליות: שיפור איכות שרותי הבריאות, מעורבות בשגרה הטיפולית ופיתוח כלי מדידה והערכה.

בסקירה זו יוצגו תהליכי שיתוף מטופלים המונעים מכיוון הרשויות, באמצעים של תקינה מחייבת או על-ידי הטמעה של פרקטיקות שיתוף, וכן מכיוון ארגוני חולים ונציגי ציבור, הפועלים לצד או כחלק מארגוני בריאות. תחילה מוצגת תמונת מצב עולמית, ולאחריה מובאות דוגמאות לשיתוף מטופלים בישראל

מחקר רב מושקע בהבנת הבטיחות והסיכונים הפוטנציאליים של חומרי ניגוד מבוססי יוד.   בעבודה זו, הצענו אמצעי מחקרי חדש לבחינת סיכונים אלה על ידי שימוש במערכות מידע מתקדמות, המאפשרות שליפה מהירה ונוחה של נתונים דמוגרפים וקליניים רבים של מספר רב של חולים מאושפזים. מצאנו כי שיעור אי ספיקת כליות חדה בעקבות חשיפה לחומר ניגוד בעת בדיקת CT דומה לזה בעת חשיפה לגדוליניום במהלך בדיקת MRI ושיעור אי ספיקת כליות חדה בעת חשיפה לחומר ניגוד, הוא גבוה באופן מיוחד בחולים עם פינוי קריאטינין הנמוך מ-30 מ"ל/דקה/1.73מ².  כמו כן, הדגמנו כי השיפור בתפקוד הכליות לאחר חשיפה לחומר ניגוד עלול להסוות קיומו של נזק לכליות, ובעקבות זאת להוביל לתת הערכה של הסיכון לאי ספיקת כליות חדה מחשיפה לחומר ניגוד.

התקדמות היכולות של מערכות מידע והקשרים הדיגיטליים בין מוסדות רפואיים והקהילה, עשויים להוביל לעריכתם של מחקרים רב מרכזיים, שיאפשרו הכללה והתאמה טובה של חולים, כדי לחשוף באופן יסודי את הבטיחות והסיכונים הפוטנציאליים של חומרי ניגוד מבוססי יוד

בדיקת FDG PET/CT משקפת שינויים מטבולים-פונקציונליים בתהליך הסרטני בעקבות טיפול. מאחר ששינויים מטבולים אלה מתרחשים בדרך כלל לפני הופעת שינויים אנטומיים, יש לבדיקה ערך רב באיפיון התגובה בסיום ואף במהלך הטיפול, ויתרון על פני בדיקת CT. בדיקת FDG PET/CT עם התחלת טיפול בסרטן נמצאה בעלת ערך פרוגנוסטי לניבוי הישרדות ללא התקדמות והשרדות כללית. בממאירויות מסויימות מאפשרת הדמיה זו רפואה-מותאמת-אישית שבה ניתן להתאים את הפרוטוקול הטיפולי לחולה האנדיבידואלי על פי התגובה המטבולית של התהליך הסרטני בגוף הנבדק. בחולי לימפומה מסוג HD ו- DLBCL יש לבדיקת FDG PET/CT תפקיד בהערכת התגובה והכוונת טיפול, הן לאחר טיפול והן בשלב מוקדם במהלכו. שיטות כמותיות וויזואליות שונות נמצאות בשימוש להערכת תגובה לטיפול בסרטן בהדמיית FDG PET/CT. היכרות עם שיטות אלה והתאמתן למנגנוני פעולה חדשים של טיפולים אנטי-סרטניים כמו אימונותרפיה, חשובות כדי לאפשר הפקת מידע מדויק ופיענוח יעיל. קיים צורך ניכר בסטנדרטיזציה של שיטות הערכת התגובה לטיפול ב-FDG PET/CT, בעיקר עבור שאתות טמומות (solid tumors), ובמחקרים פרוספקטיביים גדולים במתודולוגיה קפדנית, כדי לבסס ולהרחיב את השימוש של FDG PET/CT בהערכת תגובה לטיפול במגוון ממאירויות.

הקדמה: יתר לחץ דם שכיח בקרב חולים עם אי ספיקת כליות סופנית המטופלים בדיאליזה. NiCAS, כלי לא פולשני, מבוסס אימפדנס, מאפשר ניתוח המודינמי המלמד על תפוקת הלב, הסטטוס הוולמי והתנגודת ההיקפית (פריפרית).

מטרות: מטרת המחקר הייתה ללמוד על הגורמים ליתר לחץ דם בחולים עם אי ספיקת כליות סופנית המטופלים בדיאליזה. 

שיטות מחקר: למחקר גויסו חולים המטופלים בהמודיאליזה כרונית שעברו הערכה המודינמית טרם ביצוע הדיאליזה האמצעית בשבוע. חולים עם לחץ דם סיסטולי מעל 140 ממ"כ או דיאסטולי מעל 90 ממ"כ הוגדרו כלוקים ביתר לחץ דם. חולים עם נפח כל גופי של שגבוה בסטיית תקן מהנפח הצפוי על פי  נוסחת קושניר הוגדרו כהיפרוולמיים, וחולים עם תנגודת היקפית מעל dyn*sec/cm⁵*m² 3,000 הוגדרו כבעלי תנגודת היקפית  מוגברת.

תוצאות: 144 מטופלים נכללו במחקר. מהם 67 (47%)  לקו ביתר לחץ דם. מבין כלל החולים הלוקים ביתר לחץ דם, רק ב-18 (27%) הודגמה היפרוולמיה בכניסה לדיאליזה. בקרב 30 (45%) מהמטופלים היה טונוס היקפי מוגבר (בממוצע 4474±1592dyn*sec/cm⁵*m²). מטופלים עם יתר לחץ דם משני לטונוס היקפי מוגבר היו בעלי ותק גבוה יותר בדיאליזה (50±45  לעומת 20±8  חודשים 0=0.018), דופק איטי יותר (71±11 לעומת  79±11  פעימות לדקה p=0.002), ותפוקת לב נמוכה יותר (עםstroke index של  28±7  לעומת  44±8ml/m²ו-p<0.001)  בהשוואה למטופלים עם יתר לחץ דם ללא תנגודת היקפית מוגברת.

מסקנות: תנגודת היקפית מוגברת הודגמה כגורם העיקרי ליתר לחץ דם בקרב 67 חולים עם יתר לחץ דם הלוקים באי ספיקת כליות כרונית ומטופלים בדיאליזה. חולים הסובלים מיתר לחץ דם משני לעלייה בתנגודת ההיקפית מתאפיינים בתפוקת לב נמוכה,

סיכום: ניהול מיטבי של יתר לחץ דם בחולים עם אי ספיקת כליות המטופלים בהמודיאליזה צריך להיות מותאם אישית ולהסתייע בכלים שיתרמו לבחירת אסטרטגיה טיפולית המתבססת על סילוק עודפי נוזלים לעומת תרופות מרחיבות כלי דם