תוצאת חיפוש

נעמה קונסטנטיני¹, אילנה הרמן-בהם², גל דובנוב³

¹הוועדה הרפואית, הוועד האולימפי בישראל, תל-אביב, והפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב, ²היח' לסוכרת, מרכז אוניברסיטאי רפואי סורוקה, באר-שבע, ³המח' למטבוליזם ולתזונת האדם, הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

יתרונותיה של הפעילות הגופנית (פ"ג)1 במחלת הסוכרת רבים, וכוללים שיפור באיזון רמת הסוכר בדם, הפחתת תחלואה נלווית, כגון יתר-לחץ-דם ויתר שומני הדם (בעיקר בחולי סוכרת מסוג 2), הפחתת תחלואת לב וכלי-דם, שיפור הבריאות הנפשית ואיכות-החיים והפחתת הסיכון לתמותה. אין כיום עוררין כי פ"ג היא חלק בלתי נפרד מהטיפול בחולה הסוכרת, אולם רופאים ומטפלים רבים אינם מכירים את ההנחיות המדויקות לביצוע פעילות גופנית ואמצעי הזהירות שיש לנקוט, ומסתפקים באמירה כללית בלבד. יתרה מזו, רופאים רבים חוששים מלאשר למטופליהם חולי הסוכרת לבצע פעילות גופנית מאומצת.

________________________________

1 פ"ג – פעילות גופנית.

קובי סתיו, יהודית זנדבנק, יניב שילה, אריה לינדנר ואמנון זיסמן

המח' לאורולוגיה, המכון לפתולוגיה, מרכז רפואי אסף הרופא המסונף לפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

המטרה במחקר הנוכחי הייתה בחינת תוצאות מעקב ארוך-טווח לאחר כריתה נרחבת של הערמונית.

נאספו נתונים רטרוספקטיביים אודות 401 חולים אשר טופלו בכריתה נרחבת של הערמונית בין השנים 1992-2004.

הגיל הממוצע היה 63 שנה. חציון ה-PSA היה 8.5 ודירוג גליסון חציוני 5. אבחנה הושגה בביופסיה ראשונה ב-91% בדגימת 7 (3-16) גלילי ערמונית בממוצע. סקר קישריות-לשד של האגן נעשה ב-84 חולים (21.7%), מתוכם ב-5 הייתה נגיעות (6%). חדירה לקופסית נמצאה ב-91 חולים (24%), שוליים עם תאי שאת ב-78 (20.1%) ושלפוחיות זרע נגועות ב-37 (9.5%). משך האישפוז הממוצע היה 5.2 ימים (3-22). השפעות-הלוואי השכיחות היו חום (11.4%), אי-נקיטת שתן (8%), זיהום בפצע (4%), ותסחיף לריאות (1.5%). כשנה לאחר הניתוח שיעור נקיטת שתן מלאה היה 72% (No pads). שבעים-ושישה חולים (19.6%) השתמשו בפד אחד ביממה בלבד. מבין החולים שעברו ניתוח משמר עצבים שיעור הזיקפה כשנה לאחר הניתוח היה 46.5% (80/172 חולים) ללא צורך בטיפול בתרופות.

חציון משך המעקב היה 84 חודשים. הישרדות כללית ל-5 שנים הייתה 85% ול-8 שנים 73%. הישרדותם של 136 (35%) חולים בשלב T1c ל-10 שנים הייתה 95%. בשישים-ושמונה (18%) חולים ניצפתה עלייה בערכי ה- PSA לאחר הניתוח. הזמן הממוצע לכשל הביוכימי היה 12.5 חודשים (טווח 0-76 חציון 12). ארבעים-וחמישה חולים (12%) נפטרו. מתוכם, 21 (5.4%) נפטרו מסרטן ערמונית גרורתי, 10 מסיבה אחרת, וב-14 מקרים הסיבה לא ידועה. נמצא מיתאם מובהק בין תמותה לרמת ה-PSA, השלב הקליני ודירוג הגליסון.

לסיכום, מרבית החולים לאחר הניתוח שולטים בהטלת שתן, 46.5% מהחולים העוברים ניתוח משמר עצבים משיגים זיקפה עצמונית, ושיעור ההישרדות והתוצאות ארוכות-הטווח של כריתה נרחבת של הערמונית משתוות לאלה המדווחות בסיפרות הרפואית.

שראל הלחמי, אולג גולדין, יבגני גליזרוב, צבי קאופמן, יהושע גנסי ושמעון מרטיק

המח' לאורולוגיה, מרכז רפואי רמב"ם חיפה, הפקולטה לרפואה – הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל, חיפה

הטיפול המיטבי באבני שופכן, במיוחד באבנים בשופכן הקריבני והאמצעי, נותר שנוי במחלוקת. האמצעים הטיפוליים כוללים ריסוק חוץ-גופי (ESWL) ואורתרוסקופיה. המטרה במחקר הנוכחי הייתה לבדוק את שיעור ההצלחה והזמן הנדרש להגיע למצב חופשי מאבנים בחולים שעברו ריסוק של אבן בכל גודל ובכל מיקום לאורך השופכן.

לשם כך נבדקו רטרוספקטיבית נתוני כל החולים שעברו ריסוק אבני שופכן בשנים 1998-2003. אבני כל החולים רוסקו במכונת HM3. המעקב כלל צילום בטן ריק חודש לאחר הריסוק לאבנים מסוידות או טומוגרפיה מחשבית (CT) ללא חומר-ניגוד לאבנים שקופות, ולאחר שלושה חודשים בוצעה פיאלוגרפיה לתוך הווריד (IVP).

שש-מאות-שישים-ואחד (661) חולים עברו ESWL, הגיל הממוצע היה כ-51 שנה (טווח 4-85 שנים), ושיעור ההצלחה הכולל היה 93.6%. גודל האבנים נע בטווח של 5-30 מ"מ, ממוצע 10 X 8 מ"מ. מכלל החולים, 47% נזקקו לניקוז לפני הריסוק באמצעות תומך או נפרוסטומיה, מרביתם עברו ניקוז במרכז רפואי אחר ולאחר-מכן הופנו לריסוק. בחולים שפעולת הריסוק שבוצעה בהם לא הביאה למצב חופשי מאבנים, בוצעה פעולה אנדוסקופית. בארבעים אחוזים (40%) לערך מהחולים הייתה אבן בשופכן עליון; שיעור ההצלחה הכולל היה כ-92%; כ-17% טופלו באבן בשופכן אמצעי בשיעור הצלחה כולל של כ-93.6%; ו-43% טופלו באבני שופכן תחתון בהצלחה של כ-95.5%. בעשרים-ושמונה חולים נרשמו סיבוכים, 20 חולים לקו בזיהום חד בדרכי-השתן שהצריך מתן אנטיביוטיקה, ו-8 לקו בעווית בכליות שטופלה שמרנית.

לסיכום, ESWL לאבני שופכן באמצעות מכונת HM3 הוא יעיל, אינו פולשני, בעל שיעור הצלחה גבוה כבר בטיפול הראשון, שיעור טיפולים נשנים ושיעור סיבוכים נמוך. כיום זו השיטה המועדפת על-ידינו לריסוק אבני שופכן בכל גודל ומיקום.

שי גולן, אלנה סלומוב, ציפי קרא-עוז, יהודית סטינגר, יצחק סרוגו, אלן במברגר ועופר נתיב

הפקולטה לרפואה, הטכניון, חיפה, מח' ילדים, בית-חולים בני ציון, חיפה, המח' לאורולגיה, בית-חולים בני-ציון, חיפה, מעבדת נגיפים, בית-חולים רמב"ם, חיפה

בעוד שבסיפרות הקיימת מיוחסים מרבית אירועי הופעת דם בזרע בחולים (Hematospermia) לאטיולוגיה זיהומית, הרי שבידוד גורם מחלה מסוים מתרחש במיעוט מהחולים הללו. המטרה בעבודה הנוכחית הייתה לקבוע את שכיחות המזהמים השונים בקרב מטופלים הפונים עקב הופעת דם בזרע למירפאת "מחלות המועברות ביחסי מין" (Sexually transmitted disease).

בין שנת 1995 לשנת 2005 נאספו נתוניהם של 30 נבדקים אשר התלוננו על הופעת דם בנוזל הזרע והופנו למירפאה, לאחר שאטיולוגיות לא זיהומיות נשללו על-ידי הרופא המפנה. מתוך הסכמה מדעת מילאו הנבדקים שאלון על תסמיניהם והרגליהם המיניים. הותקנו דגימות שתן ראשון של הבוקר, דגימות מדרכי המין והשתן ודגימות נסיוב לאיתור מזהמים כמו Chlamydia trachomatis, Ureaplasma urealyticum ו- Herpes simplex virus. בעיבוד מעבדתי שנעשה, זוהה מחולל זיהומי אפשרי ב-12 מתוך 30 הגברים שהופיעו עם דם בזרע. בין המזהמים שנמצאו עדויות להימצאותם היו  Herpes simplex virus (Type 2) ב-  5מהנבדקים (16.6), Chlamydia trachomatis ב-3 (10%), Ureaplasma urealyticum ב-2 (6.6%) ו- Enterococcus fecalis בבדיקת זרע של נבדק אחד. כמו-כן נמצאו אנטיגן נגיפי ונוגדנים כנגד Herpes simplex virus (Type 1) בנבדק אחד. כל החולים שאובחן בהם גורם זיהומי טופלו בתרופות. פרט לשני חולים לא נישנו התלונות. ההתקדמות הניכרת שחלה לאחרונה בשיטות איבחון מיקרוביולוגיות מאפשרת זיהוי מדויק יותר של מחוללים זיהומיים בחולים המופיעים עם דם בזרע, ובכך מעלה את יעילות הטיפול בהם.

רפי ביצור, דרור חרץ וארדון רובינשטיין

המכון לחקר ליפידים וטרשת עורקים, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, החברה לחקר מניעה וטיפול בטרשת עורקים, המרכז הרפואי תל-אביב

טרשת העורקים היא מהגורמים העיקריים לתמותה ותחלואה בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט. בעשורים האחרונים אותרו לא מעט גורמי-סיכון להתהוותה, ובמקביל נעשה מאמץ רב לטפל בהם. כתוצאה מכך נמצאות התחלואה התמותה ממחלות הנובעות מטרשת העורקים במגמת ירידה בישראל ובעולם.

הצורך בעידכון ההמלצות נובע מסידרת פירסומים מדעיים חדשים, אשר הובילו לשינויים מהותיים בהמלצות אירגון הבריאות הלאומי האמריקאי, החברה האמריקאית לקרדיולוגיה, והחברות האירופאיות לקרדיולוגיה, טרשת עורקים, יתר-לחץ-דם ואירוע מוח, שפורסמו לאחרונה. ההמלצות נועדו לעדכן את אלו שפורסמו בעבר על-ידי החברה לחקר, מניעה וטיפול בטרשת העורקים, ובהתחשב בנסיבות ובצרכים המיוחדים של מערכת הבריאות והרפואה בישראל.

במאמר הנוכחי, שהוא החלק השני המתפרסם בנושא זה, מפורטות ההמלצות לטיפול בסוכרת, בהפרעות בשומני הדם ובמניעת אירוע מוח.

טלי וישנה וערן הררי

המרכז לבריאות הנפש באר יעקב, נס ציונה, החטיבה הפסיכיאטרית, מרכז רפואי שיבא, תל השומר

מוכרת הקלישאה הרווחת בציבור שלפיה אדם הלוקה במחלה נפשית "חושב שהוא אלוהים" או "חושב שהוא המשיח". למרות ההכללה שבדעה זו ובשטחיות, עולות לעיתים בקרב חלק מן החולים הלוקים במצבים פסיכוטיים מחשבות שווא שתוכנן התגלות אלוהית, משימות משיחיות או כוחות נבואיים.

במאמר הנוכחי נבחנים הקשרים השונים שבין נבואה למצבים נפשיים, בעיקר פסיכוטיים, מובאים מקורות המצמדים בין נבואה ושיגעון, וכן פירושים פסיכיאטריים אפשריים למצבים אלה.

לבסוף, תוצג גישת הרמב"ם לנבואה, והתכונות האישיותיות של הנביא, הבאות לדעת המחברים להגביל את האפשרות של חולה נפש המתחזה כנביא.

רחל הרינג-חנית

מירפאת כאבי-ראש, המח' לנירולוגיה, בית-חולים מאיר, כפר-סבא

צילחה (Migraine) היא מחלה שכיחה, הפוגעת בתיפקודם ובאיכות-חייהם של הלוקים בה. מתוצאות מחקרים עולה, כי רופאים נוטים להמעיט בחומרתה של פגיעה זו, ולפיכך לא תמיד מספקים לה מענה הולם, לרבות טיפול מוגדר בצילחה (Migraine).

המטרה בסקר הייתה לבחון את השלכות הצילחה על התיפקוד, איכות-החיים, הטיפול השכיח במחלה והקשר רופא-חולה בישראל.

הסקר נערך באמצעות מישאל טלפוני, שבו נכללו 200 נשים הלוקות בצילחה והמטופלות בתרופות.

נמצא כי צילחה, למרות הטיפול הנוכחי, גורמת לפגיעה בתיפקוד החולה, להיעדרויות מהעבודה (51%), ולפגיעה בחיי חברה ובפעילות הפנאי (80%). להפתעתנו, רק מחצית מן החולות התלוננו בפני רופא המשפחה על התקפי הצילחה, פחות ממחציתן (48%) נוטלות תרופות מירשם ורק 10% מטופלות בתרופה מוגדרת לצילחה (טריפטן).

לסיכום, מסקר זה נובע, שבישראל יש מקום נרחב לשיפור בכל אחד מהנושאים שנבדקו לרווחת החולה, משפחתה, סביבתה החברתית ומקום העבודה.

מנחם רותם¹, דניאל אלבירט², זאב שטגר² (בשם קבוצת מחקר הדסלורטדין ישראל)

¹היח' לאלרגיה אסתמה (גנחת) ואימונולוגיה, מרכז רפואי העמק עפולה, ²המח' לרפואה פנימית ב' והמערך לאלרגיה, אימונולוגיה ואיידס, מרכז הרפואי קפלן רחובות, מסונף לפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים

חרלת כרונית אידיופתית (חכ"א)¹ (Chronic idiopathic urticaria [CIU]) היא תופעה שכיחה ומתסכלת המאופיינת בהישנות של תיפרחת מגרדת מפושטת במשך תקופה העולה על שישה שבועות. המחלה פוגעת באופן משמעותי באיכות-חייו של המטופל. חוסמי הקולטן להיסטמין מסוג H1 מקלים בדרך-כלל על הגרד של חולים עם חרלת כרונית, והם מומלצים כקו הראשון לטיפול בחולים אלו. בחלק מהחולים טיפול זה אינו יעיל דיו. המטרות במחקר היו לבחון את יעילות הטיפול בדסלורטדין בחולים ישראלים עם חכ"א.

לצורך זה נערך מחקר פתוח, רב-מרכזי, ב-10 מרכזים שונים בישראל. לאחר סקירה של חולים מתאימים במשך 3-14 ימים, טופלו חולים מתאימים בדסלורטידין במינון 5 מ"ג ליום במשך 4 שבועות. שאלון למדד איכות-החיים (DLQI) וחומרת החרלת נבדקו לפני תחילת הטיפול ולאחריו, ובכל שבוע במהלך ארבעת שבועות המחקר.

מאה-וארבעה (104) מטופלים בגילאים 19 עד 85 שנה (ממוצע ± סטיית-תקן 45.6 ± 15.6) עם חרלת בדרגת חומרה בינונית גויסו למחקר זה וטופלו בדסלורטידין במינון 5 מ"ג ליום במשך 28 ימים. החולים טופלו בעבר בתרופות נוגדות-היסטמינים (חוסמי קולטן מסוג H1) עם הטבה חלקית בלבד. ניצפה שיפור קליני ניכר בתיפרחת (Rash) וכן בכל אחד מעשרת המדדים בשאלון איכות-החיים של המטופלים. כן ניצפו שיפור בפוריות המטופלים בעבודה, וירידה משמעותית בתלונות ובתסמיני החרלת, ובכללם גודל הנגעים בעור ומספרם. בסיכום כללי של התגובה לטיפול נמצא, כי 51% מהמטופלים דיווחו על הקלה מלאה או משמעותית במצבם, ורק 20% מהם דיווחו על היעדר הקלה. על השפעות-לוואי, שניתן לייחסן לדסלורטדין, דיווחו 12 חולים, מתוכם דיווחו 10 על השפעות-לוואי קלות, ורק 2 חולים דיווחו על כאב-ראש קשה אשר גרם להפסקת הטיפול.

לסיכום, הטיפול בדסלורטידין בחולים עם חרלת כרונית אידיופתית (חכ"א) בישראל נמצא יעיל, ולכן הוא מומלץ כטיפול בחולים אלו.

¹ חכ"א – חרלת כרונית אידיופתית.

אלכסנדר קנטרובסקי (1), רונן רוב (2), איסק פורטנוי (1)

(1) היח' לכירורגיית כלי-דם, (2) המח' לאורולוגיה, מרכזי רפואי הלל יפה, חדרה

במאמר הנוכחי מדווח על שיטה לעצירת דימומים כתוצאה מחבלות חודרות באמצעות צנתר על-שם פולי (להלן, צנתר פולי). שיטה זו מתאימה לטיפול באזורים שבהם קיים קושי בהפעלת לחץ מקומי. מובאת בזאת פרשת חולה שלגביו יושמה שיטה זו.

למרות דיווחים קודמים בסיפרות הרפואית, השימוש בצנתר על-שם פולי למטרה זו אינו מוכר דיו בישראל. בחולים מתאימים יכולה הפעולה להיות מצילת חיים, ולכן על כל מטפל בטראומה חלה החובה להכירה.

רפי ביצור (1), דרור חרץ (1), ארדון רובינשטיין (2),

(1) המכון לחקר שומנים (ליפידים) וטרשת עורקים, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, (2) החברה לחקר, מניעה וטיפול בטרשת עורקים, המרכז הרפואי תל-אביב

טרשת העורקים היא מהגורמים העיקריים לתמותה ותחלואה בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט. בעשורים האחרונים אותרו לא מעט גורמי-סיכון להופעתה, ובמקביל נעשה מאמץ רב לטפל בהם. כתוצאה מכך נמצא שיעור התחלואה והתמותה ממחלות הנובעות מטרשת העורקים במגמת ירידה, הן בישראל והן בעולם.

הצורך בעידכון ההמלצות נובע מסדרת פירסומים מדעיים חדשים, אשר הובילו לשינויים מהותיים, בהמלצות אירגון הבריאות הלאומי האמריקאי, החברה האמריקאית לקרדיולוגיה, והחברות האירופאיות לקרדיולוגיה, טרשת עורקים, יתר-לחץ-דם ואירוע-מוח (Stroke), שפורסמו לאחרונה. ההמלצות באות לעדכן את אלו שפורסמו בעבר מטעם החברה לחקר, מניעה וטיפול בטרשת העורקים, ובהתחשב בנסיבות ובצרכים המיוחדים של מערכת הבריאות והרפואה בישראל.

בחלק הראשון מפורטות המלצות כלליות, התקפות לכלל האוכלוסייה בכל רמות הסיכון, וכן המלצות לטיפול ביתר-לחץ-דם.

לנייר העמדה באתר הר"י

רוברטו איינבינדר¹, שלמה וינקר^2,1, ששון נקר^2,1,

¹המח' לרפואת המשפחה, כללית שירותי בריאות מחוז המרכז, ²החוג לרפואת המשפחה, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

זיהום האוויר הוא אחד הגורמים לפגיעה משמעותית בדרכי-הנשימה, להחמרה במחלה חסימתית כרונית של דרכי-הנשימה (COPD–Chronic Obstructive Pulmonary Disease) ולהתקפי גנחת. בזמן הדלקת מדורות בל"ג בעומר נמדדו חריגות בזיהום האוויר בישראל.   

המטרה הייתה לבדוק האם קיים קשר בין העלייה בזיהום האוויר בל"ג בעומר באזור רחובות לבין עלייה בתחלואה חדה בגנחת וב-COPD?

נבדקו איכות האוויר ורמת הזיהום לאורך התקופה שקדמה לל"ג בעומר התשס"ד (נחוג ב-08 במאי 2004 בלילה), ושבוע אחד לפניו ואחריו. נסקרו כל הפניות במהלך חודש מאי למוקד שירות לילה בקהילה בראשון-לציון וברחובות, פניות למחלקת המיון הפנימי ומיון ילדים וכל האישפוזים במחלקות לרפואה פנימית, מחלקת ילדים וטיפול נשימה נמרץ בבית-החולים קפלן. נבדק השיעור היומי של הפניות והאישפוזים עקב גנחת ו- COPD.

על-פי הנתונים של מדד זיהום האוויר בתחנת ניטור רחובות, נמצאה חריגה קטנה באיכות האוויר ב- 08.05.05 וירידה ניכרת באיכות האוויר בתאריכים 10-09.05.05. לא ניצפתה עלייה בשיעור האישפוזים או בשיעור הפניות למוקד לרפואה דחופה בקהילה. ניצפתה עלייה בשיעור הפניות לחדר-המיון בהשוואה לשתי תקופות הבקרה. בחינה של שיעור הפניות לחדר-מיון עקב החמרה בגנחת או ב-COPD מתוך סך הפניות בימים אלה מראה שבימים הסמוכים לל"ג בעומר חלה עלייה בשיעור הפונים עקב החמרה ב-COPD או התקפי גנחת 15/277 (5.4%) לעומת 14/593 (2.4%), עלייה שהייתה מובהקת מבחינה סטטיסטית (P<0.05).

לסיכום, חלה עלייה בשכיחות הפונים לחדר-מיון בסמיכות להחמרה הזמנית באיכות האוויר עקב מדורות ל"ג בעומר, ללא עלייה בשיעורי האישפוז. ייתכן שההחמרה מתבטאת באופנים אחרים, כמו נטילה עצמית מוגברת בתרופות או פניות לרופא המשפחה, וייתכן אף שההשפעה מאוחרת יותר. נדרשים מחקרים נוספים בכיוונים אלה.

אהוד רענני, דני שפיגלשטיין

המח' לניתוחי לב, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

בגיליון הנוכחי של עיתון הרפואה סקרו רב-אחא וחב' מבית-חולים הדסה במאמרם את סוגיית ההוריות והתיזמון של ניתוח בחולים בדלקת זיהומית של פנים הלב.

במאמר נסקרות הוריות איגוד רופאי הלב האמריקאי ועבודות נוספות בתחום שפורסמו בשני העשורים האחרונים.

המחברים הדגישו את השינוי שחל בשני העשורים האחרונים בגישה למחלה. אכן קיימת היום הסכמה כללית לגישה התומכת בניתוח בשלב מוקדם שמטרותיו הן למנוע התפשטות הזיהום לרקמות שריר לב נוספות, לנתח לפני התהוות של אי-ספיקת לב, ובשלב שבו שאר מערכות הגוף, כמו כליות, ריאות ומוח, עדיין לא ניזוקו באופן משמעותי. הוכח כי גישה זו מורידה באופן משמעותי את התמותה מהמחלה בכלל ומהניתוח בפרט. כמו-כן, למדנו בשנים האחרונות שהפרוגנוזה של החולה מושפעת במידה מועטה בלבד ממשך הזמן שבו ניתנה האנטיביוטיקה לפני הניתוח. ההחלטה לגבי ניתוח צריכה להילקח על בסיס הערכה קלינית יומיומית, בדיקות מיקרוביולוגיות ובדיקות אכוקרדיוגרפיות נישנות.

משה רב-אחא¹, דוד ששה¹,  ירון אילן¹, אלי מילגלטר²,  חיים לוטן³,

¹המח' לרפואה פנימית א', בית-החולים הדסה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ²המח' לניתוחי בית-חזה ולב, בית-החולים הדסה, האוניברסיטה העברית, ירושלים, ³המערך לקרדיולוגיה, בית-החולים הדסה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

התקדמות רבה חלה בעשורים האחרונים בכל הנוגע לגישה הטיפולית בחולי דלקת זיהומית של פנים הלב (דזפ"ל)¹ (Infective endocarditis). חלק ניכר מהתקדמות זו קשור בהבנת מנגנוני הפגיעה של התהליך הזיהומי במסתמי הלב ובהכרת היכולת להתמודד עם נזקים אלו ואף למנוע אותם על-ידי התערבות טיפולית מקדימה. התקדמות אמצעי האיבחון האכוקרדיוגרפיים והטיפול בתרופות אנטיביוטיות יעילות הביאו לשיפור ניכר בשיעור ההישרדות של חולים אלה.

עם זאת, הווגטציות העומדות בבסיס דזפ”ל, המהוות מצע גידולי נוח לחיידקים והמקנות עמידות יחסית בפני טיפול אנטיביוטי, הביאו להכרה במיגבלות הטיפול האנטיביוטי במניעת התפשטות התהליך הזיהומי. לפיכך, העשורים האחרונים אופיינו בניסיונות גוברים והולכים לבדיקת ייתכנותו ויעילותו של ניתוח בחולי דזפ”ל, תוך השוואת יתרון ההישרדות הטמון בטיפול משולב בתרופות ובניתוח לעומת טיפול בתרופות בלבד. סקירה זו עוקבת אחר התפתחות זו, תוך הצגת ההוריות המקובלות לניתוח חולי דזפ”ל, כפי שסוכמו לאחרונה על-ידי איגוד רופאי הלב האמריקאי. כיום מקובל, כי בהיעדר סיבוכים, כפי שקורה בכ-75% מהחולים בדזפ”ל, הטיפול בתרופות מספק. עם זאת, נמצא כי יש מקום לניתוח בכ- 25% מחולי דזפ”ל מורכבת, דהיינו, בנוכחות סיבוכי המחלה. סיבוכים אלו כוללים בראש ובראשונה פגיעה במסתמים שהיא בעלת משמעות המודינמית, התהוות מורסה בדופן שריר הלב, מחלה זיהומית מתמשכת תחת טיפול אנטיביוטי מיטבי, תסחיפים מערכתיים נשנים או נוכחות מחולל עמיד לטיפול אנטיביוטי. ההבנה הגוברת בדבר חשיבותה של דרגת אס”ל טרם הניתוח לגבי שיעור ההישרדות של החולים לאחר הניתוח, הביאה לשבירת מוסכמות מסורתיות ולהכרה בחשיבותו של ניתוח בשלב מוקדם, קרי בזמן המחלה הפעילה. הודות להתערבות מוקדמת זו בחולי דזפ”ל מורכבת, ניתן היה להגיע לשיעורי הישרדות הגבוהים משמעותית מאלו שהושגו עד אז על-ידי טיפול בתרופות וניתוח מאוחר.

____________________________________________________

¹ דזפ"ל – דלקת זיהומית של פנים הלב (Infective endocarditis).

² אס"ל – אי-ספיקת לב.

יובל מלמד¹, אוסנת קליין², ג'ורג'ינה בזורה¹, בוריס פינקל¹, אבי בלייך¹, ג'ק ברנהיים²,

¹המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב-השרון, נתניה, ²המכון לנפרולוגיה, בית-חולים מאיר, כפר-סבא, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

יכולת ההתמודדות של חולי הנפש עם מצבי חיים שונים מוגבלת עקב מחלתם הנפשית. הדבר קשה שבעתיים בהתמודדות עם מחלות גופניות קשות, כגון אי-ספיקת כליות, צורך בדיאליזה, או השתלת כיליה.

בעבר, חולי נפש הלוקים בתחלואה נפשית רבא (Major illness) או במחלות פסיכוטיות ממושכות כסכיזופרניה, לא נכללו במועמדים לקבל טיפול בדיאליזה, בדומה ללוקים במחלות גופניות קשות אחרות. כיום אין הורית-נגד כזו, אך עדיין קיים חשש שחולי הנפש, בהיותם מתקשים בשיתוף-פעולה לאורך זמן בטיפול, לא ימלאו בקפדנות אחר ההוריות ולא יצליחו לשרוד בדיאליזה לאורך זמן, ובחולים שעברו השתלת כיליה עלול השתל במצב כזה להידחות.

מדווח במאמר זה על חמישה חולים הלוקים באי-ספיקת כליות במצב סופני, ופרשות אלה מייצגות את הדילמות בנושא הטיפול בדיאליזה והשתלה בחולי נפש.

יש צורך בשיתוף פעולה הדוק בין צוותי הפסיכיאטרים והנפרולוגים, כדי לנסות ולהביא לתוצאות המקוות.

עמיר שמואלי¹, ציונה חקלאי², עטל שולמית גורדון<sup>2

1</sup>האוניברסיטה העברית ומכון גרטנר, ²משרד הבריאות, תחום מידע

רקע: התאמה נכונה של הקצאת המשאבים לקופות החולים המתחרות לסיכון המבוטחים, היא חוליית מפתח באבטחת הוגנות המערכת ויעילותה. מאז שנת 1995, ההקצאה לקופות בישראל מבוססת על גיל בלבד, בעוד שבכל המדינות המפותחות שהנהיגו מערכת דומה, נעשה מאמץ לשפר את הנוסחה ולהכיל בה את מצב בריאות המבוטחים.

מטרות: להציע נוסחת הקצאה המבוססת על אבחנות רפואיות באישפוז.

שיטות: על בסיס מאגר האישפוזים של משרד הבריאות בשנים 1994-1997, ובאמצעות תוכנת DxCG, נבנה דגם ראשוני לחיזוי עלויות האישפוז בשנה נתונה, על סמך אבחנות באישפוז, גיל ומין באישפוז בשנה שקדמה לה. השלב השני, חיזוי סך עלויות הטיפול הרפואי על סמך מידע מתקופת האישפוז, לא התממש עקב סירוב הקופות לספק את הנתונים הדרושים.

תוצאות: יישום דגם האבחנות בנתוני מאגר האישפוזים נמצא אפשרי, אם כי נדרש מחקר נוסף כדי להגיע לדגם המתאים ביותר. דגם האבחנות מניב תחזית מדויקת יותר לעלויות האישפוז מאשר הדגם הדמוגראפי (גיל ומין בלבד).

מסקנות: לאחר עשור של הקצאת המשאבים לקופות החולים על בסיס גיל המבוטחים בלבד, המערכת הישראלית נקראת, כפי שעשו מערכות דומות באירופה ובארה"ב, לשכלל את נוסחת ההקצאה ולכלול בה את מצב הבריאות של המבוטחים. תוצאות הביניים המובאות במחקר הנוכחי יכולות להוות בסיס לתחילתו של מאמץ מחקרי שכזה.