אבי חפץ

מח' אא"ג וניתוחי ראש צוואר, מרכז רפואי סוראסקי, הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל אביב

שאתות טבות מסוג אדומה פליאומורפית הן השכיחות מבין שאתות בלוטת בת האוזן (Parotid). הטיפול בחולים אלה כולל כריתת השאת כחלק מכריתת כל האונה השטחית של בלוטת בת האוזן, מכיוון שכריתת הגוש בלבד (אנקולאציה) טומנת בחובה סיכון לשיעורי הישנות גבוהים יותר. עם זאת, במרכזים רבים בעולם מקובל כיום לכרות רק את אותו חלק של הבלוטה המכיל את השאת. לדוגמה, אם השאת מצויה בחלק התחתון של הבלוטה, ניתן לכרות את אותו חלק שהוא שטחי לענפים התחתונים של עצב הפנים, וכך לא לסכן את הענפים העליונים. כריתה זו שונה במהותה מכריתת הגוש בלבד ללא ריקמה בריאה סביבו (אנוקלאציה), מכיוון שאינה מגבירה את הסיכון להישנות השאת.

חיים הרשקו

השירות ההמטולוגי, מרכז רפואי שערי צדק, ירושלים

בתחילת שנות ה-80 הגיעה למחלקתנו צעירה ערביה מנפת שכם עם סימנים של הרעלת עופרת קשה, בחקירה אפידמיולוגית נרחבת התגלו עשרות רבות של חולים נוספים, ובסקר האוכלוסייה הכפרית הודגמו רמות מוגברות של עופרת בדם ב-30% מילדי בתי-הספר. מקור ההרעלה היה זיהום עופרת בקמח תוצרת בית כתוצאה משימוש ביציקות עופרת המחברות בין אבן-הריחיים לציר ההנעה בטחנות הקמח הכפריות.

מתוד 146 טחנות קמח כפריות שנסקרו באזור יהודה ושומרון, נמצאו רמות עופרת בקמח שמעל 1.5 חלק למיליון ב-8% מהטחנות. בעקבות תגלית זו דווח על בעיה זהה של הרעלת עופרת מקמח באוכלוסיה הכפרית בספרד, תורכיה, יוון ואלבניה. ננקטו צעדים מינהליים לתיקון המצב, אך הבעיה לא נעלמה עדיין. בנוסף לאזור שכם, דווח על התפרצויות זהות בכפר מרר בגליל, ולאחרונה בכפר בבית חברון. ככל הנראה זוהי בעיה עתיקת-יומין, מאחר שטחנות קמח עם חלקי עופרת קיימות בישראל מאז ימי הכיבוש הרומאי, דרושים עירנות מיוחדת ושיתוף-פעולה בינלאומי כדי שסכנת זיהום הקמח בעופרת תודבר כליל.

מיכל צור¹, בת-שבע שמואל¹, נטשה בילנקו^2,3, אמנון הדר⁴, ארקדי בולוטין², אייל שיינר⁴.

¹לימודי מוסמך בבריאות הציבור, ²אפידמיולוגיה והערכת שירותי בריאות, ³משרד הבריאות, מחוז הדרום, ⁴החטיבה למיילדות וגינקולוגיה, ^1-4מרכז רפואי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גורין בנגב

חלב אם הוא המזון המיטבי בשל יתרונותיו לתינוקות, לאמהות ולחברה.

המטרה במחקר היא לבחון קשר בין דפוסי הנקה ומוצא עדתי בקרב אמהות לילדים בני שנתיים בשתי תחנות לבריאות המשפחה, בבאר-שבע ובאופקים.

לשם כך בוצע חקר חתך (Cross-sectional study) שנכללה בו אוכלוסיית האמהות הרשומות ברשומון האחות האחראית בטיפת חלב באופקים (תחנה א' ובבאר-שבע (תחנה ו'), עם ילדים ילידי שנתון 2000. סך-הכל רואיינו 132 אמהות. נכללו בשאלון שאלות על נתונים דמוגרפיים, דפוסי הנקה והרגלי חיים.

מאה-ושש (106) אימהות (80%) היניקו, ואילו 26 אמהות (20%) לא היניקו כלל. משך ההנקה המלאה הממוצע היה 10.7 שבועות (SD=13). נמצאו הבדלים אתניים לגבי הנקה, והקבוצה שהיניקה באופן מובהק זמן ארוך יותר הייתה של יוצאות פרס/עיראק/טורקיה (39.8+29.7), והקבוצה שהדגימה משך הנקה קצר ביותר הייתה של נשים שמוצאן מצפון-אפריקה (p<0.05, 8.8+21.1), משך הנקה משולבת בשבועות היה ממושך יותר בנשים שעבדו מחוץ לבית לעומת אמהות שעבדו בביתן (7.7 +14.5 vs. 16.9 +29.3; P=0/05) כמו-כן נמצא ממוצע שנות השכלה גבוה יותר, המובהק סטטיסטית, בקרב הנשים שעבדו מחוץ לביתן בהשוואה לעקרות הבית

 ( 14+2.7לעומת p<0.01, 11.6+1.4). הבדל מובהק נמצא במשך הנקה ארוך יותר בין אמהות לשני ילדים לבין אמהות לשלושה ילדים ויותר (8.8+10.6 vs. 16.1+19.7; p<0.05).

בביצוע והערכת תוכנית התערבות לעידוד הנקה בקרב נשים הרות יש לשים דגש על עידוד הנקה בקרב נשים שמוצאן בצפון-אפריקה, בנשים חילוניות, בנשים העובדות בביתן ובקרב אמהות לשלושה ילדים ויותר. במחקרים נוספים יש לבחון את היעילות של תוכניות הדרכה קבוצתית ופרטנית בנושא הנקה.

יורם פולמן¹, ארקדי ליפשיץ², שי שבת², ראובן גפשטיין²,

¹המח' לניתוחים אורתופדיים, מרכז רפואי הלל-יפה, חדרה, ²יחידת גב, מרכז רפואי מאיר, כפר-סבא

שלושים חולים בתיסמונת כרונית (> 12 חודשים) של כאב בצוואר שלא על רקע חבלתי אובחנו כלוקים ככל הנראה בדלקת מיפרק-עצם זיגפופיזלית. האבחנה אוששה סופית לאחר העלמת הכאב על-ידי הסננת המיפרק בתמיסת אילחוש מקומי. כניסיון טיפול בוצעה הסננה נשנית של המיפרק הפגוע בתמיסת קורטיקוסטרואידים (40 מ"ג DEPO MEDROL). המטופחים דיווחו על הקלה בכאב לכדי מחצית עוצמתו הטרום-טיפולית שנמשכה כשנים-עשר שבועות וחצי בממוצע – מירווח זמן ארוך משמעותית מהמדווח לאחר טיפול זהה בנפגעי תאונת-דרכים במנגנון "צליפת שוט". חסם ברירני של מיפרק זיגפופיזלי על דלקת מיפרק-עצם עשוי לתת מענה בשני מישורים; איבחון מקור כאב החסר כל איפיון קליני או רנטגני ושבירת מעגל הכאב של הסתמנות ללא מענה ניתוחי כטיפול.

יצהל ברנר¹, שי שבת², מאיר ניסקה³

¹המח' לגריאטריה, בית-חולים מאיר,כפר סבא, ²המח' לאורתופדיה, בית-חולים מאיר, כפר סבא והפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

אוכלוסיית הקשישים בציביליזציה המערבית גדלה והולכת בעשורים האחרונים. החברה בכלל והקהילייה הרפואית בפרט חשופות בפני החלטות שחלק גדול מהן מגיע לכדי דילמות אתיות בבואם לטפל בקשישים ביותר. בשנים האחרונות מצטבר והולך הידע אודות השינויים הפיסיולוגיים המתחוללים בגופם של קשישים והשפעתו על היכולת להתמודד עם מצבי משבר שלחולי ותאונה. גורמים רבים משפיעים על תוצאה זו: בראש ובראשונה השבירות הגדולה יותר של העצם עקב דילדולה – אוסטאופורוזיס, התנאים הסביבתיים וירידת המוכנות לתגובה לאירוע נפילה מסיבות רבות ושונות. השיקום של קשיש עם שבר הוא נדבך חשוב המאפשר את חזרתו לסביבתו הקודמת ולתפקד בה למיטב כישוריו שקדמו לתאונת הנפילה. ההחלטה על היכולת להשתקם ועל ההתקדמות במהלך השיקום היא קשה, ויכולה להשתנות בבדיקות שונות המתבצעות בזמנים שונים. המטרה בסקירה זו היא להציג את הערכת הקשיש עם שבר בעצם צוואר-הירך במהלך השלב החד ושלב השיקום החדיד (subacute).

דניאל גוטליב, מיה גולדשטיין, ארנה מאיר, מריאה קפניס, שולמית חוולס ושי בריל

אירוע מוחי (stroke) הוא הגורם העיקרי לנכות קבועה באוכלוסייה המבוגרת, ומדי שנה זקוקים אלפי חולים שלקו באירוע מוחי לשיקום כדי שיוכלו לשוב לביתם. הדרך המקובלת ביותר לספק שיקום לחולים ששרדו אירוע מוחי ונפגעו באופן בינוני עד קשה היא אישפוז שיקומי. האישפוז השיקומי, ביחד עם האישפוז הראשוני והמשך הטיפול, הם המרכיבים העיקריים בהוצאות הגדולות הנדרשות לטיפול בחולים אלו. מאחר שניתן לפתח חלופות לאישפוז השיקומי, חשוב להערכיך על-פני תקופה ממושכת את הכדאיות של הקצאת המשאבים לשיטת שיקום זו בהשוואה לשיטות אחרות.

המטרה במחקר היתה לבדוק את סוגי שירותי הבריאות והיקף צריכתם במהלך השנה הראשונה לאחר אירוע מוחי של מחלימים שעברו אישפוז שיקומי.

שיטות המחקר כללו מעקב פוספקטיבי שנכללו בו 75 חולים עוקבים שלקו באירוע מוחי, נותרו עם נכות בינונית והתקבלו לניסיון שיקומי במחלקה ייעודית. במעקב נבדקו שירותי הבריאות שנצרכו במהלך השנה לאחר האירוע המוחי, מצבם הרפואי של החולים ומידת הצלחתם לשוב לתיפקוד עצמאי.

האישפוז השיקומי, שנמשך כ-50 יום, החלב בשלב מוקדם יחסית והשיב לחולים רמת עצמאות בסיסית טובה. במהלך השנה חזרו כמחצית מהחולים לאישפוז, ותרמו לכך באורח ניכר הגורמים הקשורים באירוע המוחי. רק חלק מהחולים נמצאו במעקב מסודר במירפאות הקהילה, ומרביתם לקו בתיפקוד יומי מתקדם מוגבל ובדיכאון.

מתוצאות המחקר הוסק כי יש הצדקה בהשקעה הראשונית באישפוז שיקומי, המכין את החולים להמשך שיקומם במסגרת הבית. יש צורך בשיפור הרצף הטיפול ובשיכלול אמצעי המעקב, על-מנת לעמוד על הצרכים הרפואיים והפסיכו-חברתיים של המחלימים מאירוע מוחי החוזרים לתפקד במסגרת הקהילה.

בת-חן דגן-פרידמן, אריאל טרסיוק, אשר טל

החטיבה לרפואת ילדים, היח' לחקר השינה, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה, הפקולטה למדעי הבריאות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע

שינה היא תהליך פיסיולגי החיוני לקיום האדם. למרות שהידע המדעי הקיים בנוגע לתפקיד הביולוגי של השינה מוגבל ביותר, קיימת הסכמה רחבה על-כך ששינה בכמות ובאיכות נאותה חיונית לבריאות ולהתפתחות התקינה של הילד.

שינה לא תקינה בילדים פוגעת בתיפקודי היומיום שלהם ומתבטאת בדפוסי התנהגות אופייניים: ישנוניות, חוסר ריכוז, אי יציבות רגשית ואי שקט. בנוסף להשפעה על ההתנהגות, קיימות עדויות לכך שהפרעה בשינה עלולה לפגוע גם ביכולות נירוקוגניטיביות. במחקר שנערכה בו השוואה בין תוצאות מבחנים קוגניטיביים של ילדים בגיל 10-14 ששנתם הוגבלה ל-5 שעות בלבד לבין ילדים ששנתם לא הוגבלה, הודגם שמספיק לילה אחד של מיעוט שינה כדי לגרום לחסרים ניכרים בתיפקוד הקוגניטיבי.

(1) זאב ארינזון, (2) רינת פרידמן,

(1) מרכז גריאטרי פרידה שייף וורבורג, נתניה, (2) דיור מוגן "נופי השרון", נתניה

פרופפנון הידרוכלוריד (propafenone hydrochloride) הוא תכשיר נוגד הפרעות-קצב. בדרך כלל תרופה זו נסבלת היטב. יחד עם זאת, קיימות השפעות-לוואי כלליות וקרדיוואאסקולריות מנטילת תכשיר זה. השפעות הלוואי מתרחשות בד"כ במערכת העיכול ובמערכת הנירולוגית. השפעת הלוואי הנדירה ביותר היא פגיעה מסוג עימדון המרה. בספרות המקצועית דווח עד כה על חמישה חולים שלקו בעימדון מרה. תופעה זו מלווה בד"כ בסימנים קליניים, ועם הפסקת הטיפול בפרופפנון, חוזרים תיפקודי הכבד לערכים תקינים.

במאמר זה נסקרת הספרות המקצועית העוסקת בפגיעה בכבד עקב טיפול בפרופפנון, ומובאת פרשת חולה בת 73 עם שלושה אירועים של פגיעה בכבד על רקע טיפול בפרופפנון. דיווח על סקירת הספרות ופרשת החולה מטרתם להגביר את מודעות הרופאים לתופעה זו, על אף היותה נדירה.

יהודה שינפלד, יחזקאל סידי, דוד עזרא

מח' לרפואה פנימית א', ב', וג' מרכז רפואי שיבא, תל-השומר, הפקולטה לרפואה, סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב

במשך מאות שנים היוותה הרפואה הפנימית מלכת הרפואה. מבלי לפגוע בזכויות ההתמחויות השונות, עד לפני 2-3 עשורי שנים היה ברור לכל בוגר מצטיין בפקולטה לרפואה שאינו מתעניין במקצועות הכירורגיים, שעליו לבחור במקום הראשון בהתמחות ברפואה פנימית. ואכן, בוגרים אלו איישו ומאיישים את תפקידי המנהלים במרבית המחלקות לרפואה פנימית בישראל.

עדיין הרפואה הפנימית היא מלכת הרפואה, עקב מיגוון החולים המצוי בברור ובטיפול במחלקות לרפואה פנימית, היכולת לשלב מחקר בסיסי וקליני, האתגרים העומדים בפני הרופאים הפנימיים, ועוד. לא פלא אפוא, ששלושה דיקני הפקולטות לרפואה בישראל באים ממסגרות הרפואה הפנימית, בדומה לכך שמירב הרמטכ"לים באו מתוך יחידות חי"ר מובחרות.

Ent of Femoral Artery Pseudo-Aneurysms 

G. Szendro, A. Klimov, A. Lennox, B. Jonathan, L. Avrahami, B. Yechieli, M. Griffin, S. Yurfest, Y. Charach, L. Golcman, A.N. Nicolaides

Vascular Surgery Dept., Soroka Medical Center, Beer Sheba; Irvine Laboratory for Cardiovascular Investigation and Research, St. Mary's  Hospital, Imperial College Medical  School, London; Vascular Laboratory, Soroka Medical Center, Beer Sheba; and Faculty of Health Sciences, Ben-Gurion University of the Negev, Beer Sheba

The femoral artery remains the most used peripheral site for radiological catheter access. With a greater number of both diagnostic and therapeutic procedures being performed by interventional radiologists and cardiologists, and with larger catheters being used for stenting and endovascular grafting, the incidence of iatrogenic pseudo-aneurysms reported has reached as high as 0.5-2%. Ideally, they should thrombose spontaneously. However, when this does not occur, management options include: observation, ultrasound-guided obliterative compression, direct thrombin injection, embolization, stent graft insertion, and very rarely- surgery.

During a 7-year period (1992-1999) we treated 131 cases of femoral artery false aneurysms. Until 1998 ultrasound-guided compression-obliteration, with a 95% success rate, was our method of choice. Since 1998, direct thrombin injection, with 100% success in 24 cases, has become our preferred method. It is pain-free, fully successful even in anticoagulated patients, and is currently our treatment of choice.

Prevalence of APOE 4 Allele in Israeli Ethnic Groups

O. Hilkevich, J. Chapman, B-S. Bone, A.D. Korczyn

Neurology Dept., Tel Aviv Medical Center, and Depts. of Physiology, Pharmacology and Human Genetics, Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

The 4 allele of the APOE gene, coding for apo-lipoprotein E, is the most common genetic risk factor for Alzheimer's disease and a significant risk factor for coronary atherosclerosis. There is therefore much interest in studying its frequency in different ethnic groups.

We examined its frequency in Jews originating from Libya, Buchara and Ethiopia and in Jews of Sepharadi and Ashkenazi origins. Its frequency among Ethiopian immigrants was 0.27, significantly higher than in the other groups, in which the frequency was between 0.067 and 0.10. These differences in allele frequency may serve as a basis for future studies in Israel to assess the relative contributions of genetic and environmental factors to the incidence of dementia.

Irradiation Injury of the Salivary Glands

R. M. Nagler

Dept. of Oral and Maxillofacial Surgery and Oral Biochemistry Laboratory, Rambam Medical Center and Technion Faculty of Medicine, Haifa

Ionizing irradiation of the salivary glands often leads to severe histological and functional alterations. Such exposure usually occurs during radiotherapy in patients with head and neck malignancy. The consequent xerostomia, often life-long, may result from even relatively low dosage irradiation, and causes a great deal of suffering. We suggest a radiobiological mechanism for this phenomenon which has been studied extensively since first described in 1911. The suggested injurious role of redox active transition metal ions and highly destructive free radicals is discussed in relation to the ultimate radiosensitive cellular target, DNA.

Legionellosis in Israel

Ida Boldur, Silviu Hoffmann, Regina Kazak, Batzion Benjamin

Institute of Microbiology, Assaf HaRofeh Medical Center, Zrifin and Dept. of Life Sciences, Bar-Ilan University, Ramat Gan

Infection with Legionella remains an important cause of disease and death. We analyzed our laboratory data from 1993 through 1997, augmented by our 20 years of experience. The incidence of Legionella as a cause of pneumonia varied in our study from 5%-9%, with a slight increase during the winter. Isolation of these microorganisms from different water sources was higher during the summer and ranged from 7%-70%.

Special laboratory tests are necessary to diagnose the disease and monitor these bacteria in water samples. The serologic method - indirect immunofluorescent assay -- for 41 serogroups of Legionella was the main diagnostic method used. Legionella sg. 1 was the most frequent cause of the disease, with an incidence of 52% in 1993, decreasing to 15% in 1997. An increase in the incidence of seropositivity to "other Legionellae" is characteristic for our country.

No correlation was found between the incidence of isolation of a specific strain and exposure. However, it is well known that the disease is overtreated but underdiagnosed, which requires reversal. Larger studies of Legionella colonization in water supplies and in air are needed in order to establish the risk of infection. Water sources are presently under-studied, as are respiratory devices in hospitals, or they are not studied at all in Israel, such as in mist machines in supermarkets, in dental clinics, and in ships and airplanes.

Nerve Preservation during Superficial Parotidectomy

J. Shvero, I. Koren, R. Feinmesser

Depts. of Otorhinolaryngology and Head and Neck Surgery, Rabin Medical Center (Beilinson Campus), Petah Tikva and Sackler Faculty of Medicine, Tel Aviv University

Sensory loss in the operative area after superficial parotidectomy is one of the complications which disturbs the patient. The greater auricular nerve, which stems from the cervical plexus, supplies sensation to the area. Sacrifice of the nerve during superficial parotidectomy causes sensory loss in the area. We investigated the degree of sensory loss in the operative area after superficial parotidectomy in 10 patients in whom the posterior branch of the greater auricular nerve was preserved and compared the results with those in whom it was not, a year after operation. There was more sensory loss when the greater auricular nerve was sacrificed. We therefore suggest preserving the posterior branch of the greater auricular nerve during superficial parotidectomy if at all possible.